♦
א.
אין לומר שהוא משום איסור לא תשא
הנה זה לא שייך לומר שהוא משום דהנשבע על שקר עובר על לא תשא, דא"כ אינו אלא אחר מתן תורה, והרי מצאנו שאברהם השביע את אליעזר (בראשית כ"ד, ג') "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך". ואין לומר דהוא משום שהאבות קיימו את התורה, דמצינו נמי שאבימלך נשבע לאברהם (שם כ"א, ל"א) "כי שם נשבעו שניהם". ואף יוסף נשבע לאחיו בזמן שחשבוהו למצרי "בזאת תבחנו חי פרעה" (מ"ב ט"ו). ומבואר שמהות ונאמנות השבועה קיימת אף בלא איסור לא תשא. וא"כ צריך לבאר מה הכח שיש בשבועה, למה הנשבע נאמן יותר.וביותר מצינו בשבועות (כ"ט ע"א) "כשהשביע משה את ישראל, אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי". והקשו התוס' (בד"ה כשהשביע) "קצת קשה מה היתה מועלת השבועה, כמו שהיה ירא שיעבדו עבודה זרה כמו כן היה לו לירא פן יעברו השבועה". ובפשטות הא גופא מבואר בגמ' שיש משמעות לשבועה אף קודם מתן תורה, באופן שהשבועה תרתיע אותם מלעבור על התורה. אך לכאורה בדברי התוס' מבואר שהם הבינו שכל המשמעות של השבועה היא רק משום איסור לא תשא, וצ"ע מקושיות הנ"ל. [ועיין במהרש"א שכתב על דבריהם "ונראה דלק"מ, דהשבועה עצמה היא קבלת התורה. ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים אם יעברו עליה, וכן מוכיח המקרא דכתיב לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו' והרבה כמוהו". וברש"ש כתב עליו "ואינו כלום דמ"מ קשה במה קבלו על עצמם קיום שבועה"].
אמנם יש לדחות, דודאי הבינו התוס' שיש משמעות לשבועה אף בלא איסור לא תשא, אלא דמבואר להלן שם דמה שהשביע אותם על דעתו הוא כדי שלא תהא הפרה לשבועתם, ועלה קשיא להו דדין זה שא"א להפר נדר שהודר ע"ד רבים הוא מדיני התורה, אבל לולי התורה אפשר להישאל על כל שבועה. ולכך הקשו מה יועיל שהוא מדירם על דעתו, הלא כמו שירא שלא יקיימו את התורה כן יש לו לירא שיעברו על השבועה ויפרו אותה אף שנשבעו ע"ד רבים. ולפי"ז נדחה תירוץ מהרש"א. והדרינן לאותו ענין, דמבואר שיש תוקף לשבועה אף ללא דיני התורה, וצ"ב איזה תוקף הוא.
ועוד מצינו בנדרים (ח' ע"א) "מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו', והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה". והוא דבר שטעון בירור, דהלא השבועה לא חלה, וא"כ מה מזרזו בשבועה זו, הלא היא לא מחייבת אותו כלל והוא כמו שלא נשבע. ומבואר שאף שלא חלה השבועה, מ"מ יש לה משמעות, והיא אותה משמעות שהיתה קיימת קודם מתן תורה. וצריך לברר מהי.
♦
ב.
יתכן לומר שהוא הסכמת בני אדם
ואכתי היה מקום לומר שהוא ענין מוסכם בין בני אדם, ששבועה הוא דיבור אלים יותר, ולכן אף במקום שאין איסור לא תשא יש אלימות בהכרזת דבר בשבועה, שהוא מעיד על רצינות הענין. אבל מלבד שדבר זה טעון ביאור מצד עצמו מהו, ואיך זה התחיל, בלא"ה נמי קשה דהא מצינו שבועה למעלה, שנשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם (ישעיה נ"ד, ט') "אשר נשבעתי מעבור מי נח". ועוד מצינו (דברים ל"ב, מ') "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם" (דברים ל"ב, מ'), ופירש"י "לשון שבועה הוא, אני נשבע חי אנכי". וכן בתהלים (צ"ה, י"א) "אשר נשבעתי באפי", ועוד רבים. וצריך להבין, וכי הקב"ה צריך לחזק את דבריו ע"י שבועה? מה גם שאין לה משמעות אלא בין בני אדם, אבל כלפי מעלה אין לזה שום משמעות.ועדיין היה אפשר לומר דכיון שהוא מוסכם בין בני אדם ששבועה היא דיבור חזק, לכן הקב"ה הכתיב על עצמו בלשון הזה, להורות שגזירה היא מלפניו וא"א לשנותה. וע"ד מש"כ רש"י עה"פ "והר סיני עשן כולו ויעל עשנו כעשן הכבשן" (שמות י"ט, י"ח), ז"ל "יכול ככבשן זה ולא יותר, ת"ל בוער באש עד לב השמים. ומה ת"ל כבשן, לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה. אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמע. כיוצא בו וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן". וה"נ לשון שבועה שנאמר אצל הקב"ה הוא מליצה בעלמא לחוזק הדברים, ואין לו תוקף מיוחד.
ובזה היה מקום לבאר מה שיש להבין מה החומרא המיוחדת בשבועת הפקדון. בשלמא בשבועת העדות, החומרא הגדולה היא מה שע"י זה שהוא נשבע בבי"ד שוב אינו יכול לחזור בו, דאין חוזר ומגיד. אבל שבועת הפקדון שנשבע שאין בידו פקדון הלא היא שבועת שקר, ואין השבועה מחייבתו כלום, אלא מיד כשירצה להודות על שקרו יוכל להחזיר את הפקדון לבעליו. א"כ במה נתייחדה שבועה זו משאר שבועת שקר.
ולהנ"ל יש לבאר דאף שאין בשבועה זו כלום, מ"מ כיון שבלשון בני אדם שבועה הוא לשון גמור, נמצא שבשבועה זו הוא מעמיק בחטאו ויקשה עי"כ לו לחזור מגזלתו. וזו החומרא מזרזתו לחטוא ולהישאר בכפירתו, ונמצא שהוא לקח את הכלי שנועד לזרוזי לקיום מצוות והשתמש איתו לזרז עצמו לעבור עבירה. והיא חומרא גדולה שהיפך את היוצרות.
♦
ג.
הוכחות כנגד הביאור הנ"ל
אכן מצינו להדיא שיש משמעות ותוקף לשבועה אף בלא איסור שבועה, בהא דאין שבועה חלה על שבועה (שבועות כ"ז ע"ב) "דאמר רבא אם נשאל על הראשונה, עלתה לו שניה תחתיה". והריטב"א הביא נידון מה יהא היכא דכבר אכל את הככר שנשבע עליו ואח"כ נשאל על הראשונה, אם נימא דתחול שניה למפרע ויתחייב משום שניה. והביא בזה ב' דעות אם שייך להחיל איסור על ככר שאינו בעולם. ולכאורה ביאור שיטה ראשונה הוא דהא דאין שבועה חלה על שבועה הוא רק גבי איסור השבועה, משום דאין איסור חל על איסור, אבל גוף השבועה חלה עליו (עיין שו"ת אבנ"מ סימן י"ג). ומבואר בזה דחלות השבועה שייכת אף בלא איסור לא תשא, ואי"ז דיבור אלים בעלמא.וכן מצינו גבי מופלא הסמוך לאיש (בנדה מ"ו ע"ב) דאם נשבע בהיותו מופלא, הוא מחויב לקיים את שבועתו אחר שהגדיל, ואף שכשנשבע לא היה בר חיובא באיסור לא תשא, מ"מ יש לדיבורו שם "שבועה", וכשנעשה בר חיובא הוא מצווה לקיים את שבועתו. וחזינן שוב דהמושג שבועה אינו חל רק משום איסור לא תשא, אלא הוא חלות בפני עצמה שנפקא מכח הדיבור שבאדם. ושוב צריך לבאר מהו תוקף שבועה בלא איסור לא תשא.
כעי"ז מצינו בספה"ק שיש אפשרות להשביע את המלאכים בשמות הקודש. וצריך להבין מה המשמעות בזה, הלא אם הוא שולט על המלאכים שיורה להם מה לעשות ולמה הוא צריך להשביע אותם. ומבואר שיש כח לשבועה, והוא אף שהמלאכים לא מצווים על לא תשא.
ובענין הזה איתא עוד בגמ' שבת (פ"ט ע"א) בשעה שעלה משה רבינו למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "חמדה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם", ואמר למשה החזר להן תשובה, "אמר לפניו רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה וכו', שוב מה כתיב בה לא תשא, משא ומתן יש ביניכם". והדברים טעונים ביאור, למה רק העוסק במו"מ צריך לאזהרת לא תשא, הלא בלא איסור זה אין תוקף לשבועת ביטוי, ומי שישביע את המלאכים בשמות הקודש הם לא יהיו מחויבים לקיים את השבועה. אלא הא גופא כתוב כאן, שיש מחויבות לקיום השבועה אף בלא איסור לא תשא. וצריך להבין מהי מחויבות זו.
עוד צריך להבין מה שמצינו בהרבה מקומות דצורת השבועה היא להישבע בחיי דבר חשוב, כמו שמצינו שהקב"ה נשבע בחייו "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם", כמו שפירש"י שם. וכן מצינו שיוסף נשבע בחיי פרעה, והוא בפשטות משום דפרעה היה אליל של המצרים לכן נשבעו בחייו. וצריך להבין למה שבועה צריכה להיות תלויה בחיי דבר מסוים ואין לה נאמנות מצד עצם השבועה.
♦
ד.
מה שנראה לומר בס"ד
ונראה להציע דמהות שבועה היא שהאדם גוזר שיארע דבר מסוים אם לא יתקיים דבר אחר, והנה האדם יכול לגזור רק על דבר שברשותו, לכך צורת השבועה היא שהוא מקלל את עצמו אם אינו דובר אמת. ויש צורה נוספת שהוא תולה את אמינות דבריו בחיי אלוקיו, היהודי נשבע בשם ה', והוא אומר שאם אין דבריו אמת גם מציאות הקב"ה אינה אמת ח"ו. וזה נותן נאמנות כי האדם ודאי לא כופר בה' שהוא הדבר החמור ביותר. והגויים, להבדיל, נשבעים בחיי אליליהם.והוא מבואר להדיא בגיטין (ל"ה ע"א) "מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי, אמרה ליה יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום, אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה". הנה אותה אשה לא אמרה לשון שבועה, אלא קללה את עצמה שאם היא דוברת שקר יארע לה דבר רע, וקראוהו חז"ל שבועה. ומבואר דמהות שבועה היא שהאדם מקלל את עצמו אם אין דבריו אמת, וכנ"ל.
ומצינו בעוד מקומות דשבועה הוא מענין קללה, בשבועות (ל"ה ע"ב) "אין אלה אלא לשון שבועה", ולהלן שם (ל"ו ע"א) "תנא ארור, בו נידוי, בו קללה, בו שבועה". מבואר דשבועה היא מענין קללה. וכן פירש רש"י עה"ת (במדבר ה', כ"א) עה"פ "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה", "שיהיו הכל נשבעין ביך אם לא יארע לי כדרך שארע לפלונית".
ולשון שבועה שמצינו אצל הקב"ה הוא ג"כ ע"ז הדרך, שגוזר על דבר מסוים ותולה אותו בדבר אחר, ומכיון שכל הבריאה בידו הוא יכול לגזור על כולה. ומצינו כן בכתובות שהקב"ה השביע את ישראל שלש שבועות (קי"א ע"א) "שלש שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". ואמרו ע"ז "בצבאות או באילות השדה, אמר רבי אלעזר אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". הרי דצורת השבועה היא תליית קיום הדבר בגזירת קללה אחרת.
והשתא מיושב דעצם ענין שבועה שייך אף ללא איסור לא תשא. וע"כ אף דאין שבועה חלה על שבועה, היינו לגבי איסור שבועה, אבל גוף השבועה חל שפיר עלה. וזהו ענין שבועת המלאכים, שמתנה עם המלאכים שאם לא יעשו את רצונו הוא מקללם, וזה מה שמחייבם לעשות את רצונו.
עפי"ז ניתן לבאר את דברי הגמ' בנדה (ל' ע"ב) גבי הולד שנמצא במעי אמו: "ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו וכו', ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך" ואח"כ מייתי קרא לומר דמשביעין אותו. ומשמע דהאזהרה שמזהירין אותו ואם לאו הריני נוטלה ממך היא חלק מהשבועה. ולדברנו הוא פשוט, דכל מהות השבועה הוא האזהרה, שאם לא תקיים את השבועה הריני נוטלה ממך.
♦ ♦ ♦