הטעם שאין לבטל איסור בידים
קימ"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה (שו"ע צט, ה), ובפשוטו הוא איסור לעצמו שלא לעשות טצדקי להתיר דברים האסורים, אבל בריב"ש שבב"י סוף הסימן מבואר שזו גזרה שמא לא יבטל היטב בס' ויכשל בעיקר האיסור.ובלשון השו"ע משמע שלאסור לבטל בידים בס' לאחר שנפל איסור לתוך היתר ללא ס' זה יותר מחודש. ויל"פ בזה לב' הביאורים הנ"ל. דלביאור א' היה הו"א שאי"ז נחשב לטצדקי בהתרת האיסור, כשכוונתו רק להציל את ההיתר המעורב באיסור. ולביאור ב' היה הו"א שרבנן לא גזרו שמא לא יבטל היטב, אם ע"י הגזרה יהיה הפסד בדבר המותר שמעורב באיסור.
♦
אם האיסור לבטל איסור בידים הוא דאו' או דרבנן
ובש"ך סק"ז ופ"ת סק"ג דנו אם לבטל בידים הוא איסור דאו' או דרבנן. ופשוט שאם זה איסור דאו' אי"ז רק גזרה אלא איסור בעצם לפעול טצדקי, ורק אם זה איסור מדרבנן שייך לדון בין הצדדים הנ"ל. ובפ"ת הביא מהנוב"י דבכל ביטול הבעין הוה איסור דאו' ובכל ביטול הטעם לאחר שכבר נתבטל הבעין הוה איסור דרבנן. ולפ"ז שייך לצדד שב' הביאורים הנ"ל נכונים - האיסור דאו' הוא מטעם טצדקי והאיסור דרבנן משום גזרה.ובנחלת צבי מוכיח שלבטל בידים הוא איסור דאו', מהא דבכל איסור הנאה אין דין בעלות, ולא אמרינן שתהיה בזה בעלות מפני שבידו לבטלו ברוב ולהנות ממנו. והרי האיסור שרבנן תיקנו שאין לבטל איסור בידים אין בכוחו להפקיע בעלות. אלא על כרחך שמדאו' אסור לבטל איסור בידים. ולכאו' צ"ב, דעד כמה שכעת זה לא ראוי לשימוש, שוב אין בו בעלות. ומה שבידו לפעול להחליף את מהותו ולהתירו, זה מחוסר מעשה שצריך להתחדש, ואי"ז החפץ שלפנינו, שבו אין שום הנאה.
♦
העסוק בענין אחר ויודע שבכך גם מבטל איסור
ובט"ז סק"ז ציין לדברי השו"ע פד, יג, שנמלים שנפלו בדבש קרוש באופן שאי אפשר לסננן, יחממנו עד שיהיה ניתך ויסננו. וציין לביאור הב"י דכיון שאין כוונתו ורצונו להכניס בדבש מעט טעם נמלה ולבטלו, זה לא נאסר, אף שהוא יודע שמעשיו פועלים ביטול ונכנס מעט טעם נמלה בדבש. וביאר הט"ז דזה רק מפני שאי אפשר בענין אחר (וכבר ציין הפ"ת פד, י, דלנוב"י אסור להכניס נמלה על דעת לחמם ולסנן. והיינו מטעם שמראש ודאי אפשר בענין אחר, דהענין אחר הוא שכלל לא יכניס נמלה בידים, וכמבואר בלשון הנוב"י יו"ד מהדו"ת סימן מ"ה). ובפ"ת סק"ד הביא דהפמ"ג התיר בזה גם כשאפשר בענין אחר אלא שזו טירחא, והביא הפ"ת שזה צ"ע. אמנם ודאי שבטירחא עצומה הוה כאי אפשר כלל, וכדכתב הט"ז גופיה קלח, יד, שגת שדרך בה גוי סגי לכבדה ואי"צ לבדוק אח"כ אחרי חרצנים שאינן נראין, דזהו בכלל אי אפשר בענין אחר. ובטירחא כל דהיא ודאי הוה אפשר. וצ"ב באיזה דרגת טירחא המחלוקת.♦
דין שטיפת בצל
ובצל שמצויים בו חרקים ושטיפתו בטורח גדול, בהפרדת כל השכבות שאינן דבוקות היטב זו בזו, עם שטיפתו תחת הברז - אף שמסתבר שעצם הפרדת השכבות עם כל השרף שבהן אי"ז בכלל אי אפשר בענין אחר אלא היא טירחא מרובה בלבד, ותליא בט"ז ובפמ"ג, מ"מ שטיפתן תחת הברז היא בטורח גדול מאד, כיון שהחרקים עשויין להיכנס בתוך הקרום של השכבות, שאינו נשאר שלם, ולקלף לגמרי את כל הקרום הוא בקושי גדול מאד. ונמצא שאותם החרקים שאין נראין הם ממש דומיא דהחרצנים שלאחר הכיבוד. ולכאו' מותר להכניס את הבצל שלם למרק (דהפרדת השכבות ללא שטיפה לא מהניא כלל בהכשרתו), כשרוצה לבשלו, ולסמוך שהבישול יגרום לריסוק החרקים שלא יהיו בריה ובכך יתבטלו, וההיתר הוא משום שאין רצונו וכוונתו בחרקים אלא בבישול טעם הבצל. וצ"ע.♦
דין ריסוק זבוב שנפל במרק הנועד
ומרק ירקות שאינו טחון, שנפל שם זבוב בין או בתוך הירקות המבוקעים, והירקות מרובים באופן שקשה מאד למוצאו - אם דרכו תמיד לרסק את הירקות במרק, ודאי מותר לרסקו על אף שהוא יודע שבכך הוא מבטל את הזבוב, כי הרי במעשה הריסוק דעתו על הירקות ולא על הביטול, וכן אין לו הנאה בביטול. (ובכלל זה כל תות שאין בו אפשרות ניקוי מהחרקים, אם מרסקו לצורך עוגה וכדו', כיון שדרך עוגות דוקא בתותים מרוסקים, אין חשש כלל).אך אם נפל זבוב למרק הנ"ל בגונא שאין דרכו תמיד לרסק, ורוצה כעת לרסק רק מפני שאין מוצא את הזבוב (ובכלל זה כל תות שאין בו אפשרות ניקוי מחרקים, בגונא שרוצה לאוכלו בפני עצמו שלם, ורק מפני החרקים נאלץ לרסקו), יל"ע אם זה מותר, כיון שכל מעשה הריסוק הוא בעסק הביטול. ומה בכך שאי אפשר בענין אחר, דהט"ז התיר רק כשאין כוונתו במעשה הריסוק לביטול. אמנם הפ"ת הביא מהנוב"י שהתיר להכניס בידים דבר איסור כשכוונתו רק שיפעל לסנן את הנוזל מהשמרים ולא לצורך טעמו. ודבר זה ודאי קורה ע"י מיץ שיוצא מהאיסור ופועל את ההצללה, ונצרך אותו המיץ לביטול. ובזה כל המעשה הוא לצורך הדבר האסור. ובודאי שאף שלא מערב לצורך הביטול אלא לצורך הסינון, מ"מ בכלל מאתיים מנה דמכניס בידים איסור וסומך שיהיה ביטול, והרי טמון בזה שהוא מבטל את הדבר האסור להדיא, ועכ"ז הותר כי אין לו צורך בטעמו. וא"כ ה"ה דמותר כשמרסק לבטלו ואין לו צורך בטעמו. אלא שהנוב"י סמך עצמו גם על מה שזה קשה כעץ (יעו"ש בסוף התשובה בצירוף כל הצדדים. ובאמת צ"ע איך יתכן שזה פועל ללא מיץ, ולכאו' כוונתו היא שזהו מיץ כל דהוא ללא טעם, ובדיני טעם הוה כעץ בעלמא), וזה לא שייך הכא. וצ"ע למעשה אם כל הצירופים שם לעיכובא.
♦
ריסוק לאחר נפילת גוש שלא ידוע אם הוא איסור
ומ"מ, לכאו' בנפל גוש כל דהוא ומסופק אם זה זבוב או לכלוך, מסתבר שכיון שיש ביטול ברוב מדאו' ע"י זה שנאבד הגוש בין הירקות, הוה ספק דרבנן לקולא, כי בריה רק מדרבנן לא בטלה, ומותר גם ללא ריסוק. ושוב פשוט שמותר לרסק גם כשכוונתו רק לשם הביטול ויחול ביטול אף על הצד שהיה בריה. ומה עוד דפסק החכמת אדם נב, ח, דבכל גונא כשאין ברור שיש איזה איסור, לא נאסר לבטל בידים מחמת צד האיסור. (אך לענין בצל ותות הנ"ל לא מהנו דברי החכמת אדם להתיר לרסקם, כיון שיש ידיעה של שכיחות חרקים מסויימת, והוה כנודע האיסור).♦
ב.
למי נאסר כשעבר וביטל במזיד
בשו"ע הנ"ל כתב שאם ביטל במזיד, אסור למבטל עצמו אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו, ולשאר כל אדם מותר. והיינו דאם זה שלו זה נאסר עליו גם כשביטל לצורך אחרים, וכן מי שנתבטל עבורו נאסר לו, על אף שאי"ז שלו.והיה מקום לומר שזה נאסר למי שנתבטל עבורו משום קנס לבעלים שביטל עבורו, שלא יהנו מעשיו שרצה להטיב לחברו ע"י איסור. אך הש"ך סקי"א ביאר דזה אסור למי שנתבטל עבורו רק מפני גזרה חדשה, שמא לעתיד יבקש מגוי או עבד שיבטלו עבורו איסורים. (ואם האיסור לבטל בידים הוא רק גזרה שמא לא יבטל בס' כדין, וכנ"ל בריב"ש, צ"ב דבזה הוא גזרה לגזרה, אמנם כבר מצינו מקומות שגזרו בהם גזרה לגזרה, וצ"ע).
ויל"פ דהש"ך חידש כן לשיטתו בסק"י, שהביא מהב"י דנכלל בדברי השו"ע שאם ראובן ביטל את של שמעון ללא רשותו, וכוונתו לצורך לוי, זה נאסר ללוי ממש כמו כששמעון ביטל את של עצמו לצורך לוי. ובזה אין מובן, דהרי אין ראובן יכול לאסור דבר שאינו שלו, ואין מקום לקנוס לא את שמעון ולא את לוי, ולמה נאסר על לוי. ולכך פירש שזו גזרה חדשה שמא לעתיד יבקש לוי מעכו"ם או עבד שיבטלו עבורו.
עוד כתב הש"ך שם בשם הב"י שבכה"ג שביטל ראובן את של שמעון לצורך לוי מותר לראובן לאכול, כיון שזה לא שלו וגם לא נתבטל עבורו ולא אהנו מעשיו. ויש להקשות, דלכאו' הרי בכדי שלא יהנו מעשיו לצורך לוי יש גם לאסור עליו, דלא גרע מבעלים שביטל ללוי דאסור לבעלים. ומה עוד דפסק הרמ"א שלבעלים אסור למכור לישראל אחר ביוקר, וא"כ בציור זה כשאוכל בעצמו זה לא עדיף ממוכרו לאחרים.
אמנם ענינו פשוט, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכן אין לקנוס קנס בעלמא שמא יבוא לבקש מגוי ועבד לבטל עבורו אלא רק את מי שנתבטל עבורו. ומעתה, כשהבעלים ביטל לצורך אחרים, אף שאין מקום לקונסו את הקנס שמא יבוא לבקש מגוי ועבד לבטל עבורו, מ"מ זה דבר שלו ובכוחו לאוסרו. ואף שלא נאסר לכולם, זהו מפני שאין האיסור הזה אוסר אלא על הבעלים אך לא על שאר אנשים (כשאין בהם את טעם הקנס שמא יבואו לבקש מגוי ועבד לבטל עבורם). אך כשראובן ביטל את של שמעון לצורך לוי, אין שום סיבה לאוסרו עליו, כיון שאי"ז דבר שלו שיאסרנו, וכן אין בו את טעם הקנס שמא יבוא לבקש מעכו"ם ועבד לבטל עבורו. והלשון שלא אהנו מעשיו זה רק לבאר שאין בו את טעם הקנס שמא יבוא לבקש מגוי ועבד לבטל עבורו כי לא רצה לעצמו, ואה"נ דעיקר ההיתר לעצמו הוא משום שזה דבר שאינו שלו וכמשנ"ת.
♦
ג.
תקלה בדבר שנתבטל ברוב
הנוב"י (יו"ד מהדו"ת סימן מ"ה) הביא את דברי הגמ' בחולין דף קטו. שהוכיחה שציפור שילוח הקן ועיר הנדחת מותרת, דאל"כ איך אמרה תורה שלח לתקלה דהרי יש איסור דאו' בתקלה. והקשה דלכאו' אי"ז תקלה, כיון שהמוצא מותר בה לגמרי משום רוב ציפורים המותרים.♦
ביטול ברוב כשאין קשר בין כולם
ובפשוטו, אף שדן הנוב"י בתוך דבריו בכל דיני ביטול ברוב, אין כוונתו שבציפור יהיה דין ביטול, אלא כוונתו רק שבציפור יהיה דין תליית מרובא פריש. והוא, דמסתבר שבציפור לא שייך דין ביטול ברוב מחמת התערבותה בכל ציפורי העולם שכולם בספק מי האסורה. דלא דמי כלל לג' חתיכות שבג' בתים שיש בהן דין ביטול ברוב, דהרי דין ביטול ברוב הוא חלות שהרוב מבטל את המיעוט, וצריך שיהיה קשר בין החתיכות בכדי שיפעלו חלות ביטול ביניהן. ורק כשהיו ב' חתיכות היתר וחתיכה אחת איסור ונתבלבלה דעתו ביניהם הוו תערובת אחת אמיתית ויש קשר ביניהן אף בג' בתים ויכול לחול דין ביטול ביניהן. אך בציפור, שהמוצאה תופסה בנפרד ואינה משוייכת לכל ציפורי העולם, אין שום קשר בין הציפורים, דמעולם לא חלה תערובת שנתהוותה בין כולם שעי"ז נקשרו זו לזו אלא כל אחת מוטלת בספיקה הפרטי ולא יכול לחול ביניהם דין ביטול. ושייך בזה רק דין מרובא פריש, דשאני דין מרובא פריש שאי"ז חלות אלא תליה שהגיע מהרוב, ולזה ל"צ קשר בין כולם. וכן הוא להדיא בחת"ס בחולין דף קטו. שכתב אף הוא ככל דברי הנוב"י ונקט בלשונו דין מרובא פריש (וכבר כתב כן השערי יושר ש"ג פ"ו, אלא שפירש באחרונים בהיפוך). וזהו כמוצא בשר ברחוב שמסופק בכשרותו, דאין לצרף את כל שאר הבשר שבעיר לדין ביטול ברוב, כי אין קשר ביניהם, ושייך רק לדון שמרובא פריש.וממש כעין זה בב' חנויות שמכרו בשר להרבה אנשים, ונודע שאחת מהן מכרה בשר אחד טריפה ואין ידוע מי מהן מכרה את אותה הטריפה, וחנות א' מכרה רק ב' חתיכות לב' אנשים וחנות ב' מכרה עוד חתיכות לעוד אנשים, דלא שייך שיחול למי שקנה מחנות א' דין ביטול ברוב מחמת שגם החתיכות של חנות ב' בכלל הספק, דהרי אין קשר ביניהן כי הם מב' חנויות נפרדות. ושם גם לא יהני מרובא פריש, כיון שיודע שלקח רק מחנות פלונית. וכבר צייר כן השערי יושר בריש דבריו.
וכעין זה דן החוו"ד יו"ד קא, ה, בדברי הגמ' בפסחים דף פח: בחמישה שנתערבו עורות פסחיהם לאחר זריקת הדם ונמצאה באחד העורות יבלת, שכולם אסורים באכילה ופטורים מלעשות פסח שני, מחמת שארבעה היה להם היתר אכילה בשעת זריקת הדם קודם שנתערב. והקשו בגמ' דכל אחד יעשה פסח שני שמא הוא זה שלא יצי"ח ויתנה שאם אין לו חיוב פסח שני זה יהיה שלמים. ותירצו דאי אפשר בכך לקיים דין חזה ושוק דשלמים, שמא זה פסח והכהן אינו ממנוייו. והקשה החוו"ד מה הטעם שאין להתיר לכל אחד לאכול את הבשר בפסח ראשון מחמת דין ביטול ברוב שרובם כשרים, ובכך יצאו י"ח גם בנתערב קודם זריקת הדם[1]. ותירץ דמשום שזו חתיכה הראויה להתכבד[2], ואינה בטלה מדאו'. וזהו שאמרו שחייבים בפסח שני, כי לא יצאו בפסח ראשון ע"י הביטול אף מדאו'[3]. שוב הביא דהקשה הכרתי ופלתי בנתערבו אחר זריקה שיביאו כל החמישה פסח שני ע"י תנאי, ויהיו החזה ושוק של חמישתן מותרין לכהן ע"י ביטול ברוב, כי ארבעה מתוכם שלמים. ותירץ החוו"ד דכיון שאם אין את כל החמישה בפסח שני יכול גם אחד להביא ולהתנות, נמצא שבפסח שני לא חל הספק על כל אחד רק מחמת התערובת עם השאר, ואין קשר ביניהם, ולא שייך בזה דין ביטול ברוב[4].
והוכיח החוו"ד כדבריו מהא דהקשו בחולין דף יב: על ר"מ דחייש למיעוטא איך אכיל בישרא ואינו חושש לטריפה, דלכאו' אין מובן, דהרי ודאי מודה ר"מ לדין ביטול ברוב, ונמצא שברפת שודאי רובן כשרות ורק מיעוטן טריפות חל דין ביטול ברוב להכשיר את כולן[5]. אלא על כרחך דכיון שכל בהמה מסופקת לעצמה גם ללא שהיתה בין האחרות, שוב אין שום קשר ביניהם ולא שייך דין ביטול ברוב[6].
טעם התקלה כשיש רוב
ובנוב"י תירץ, שמ"מ גם ביטול ברוב כשזה יבש ביבש הרי אם יבוא אליהו ויגלה מיהו האיסור זה אסור, כי אי"ז היפוך גמור של המציאות כבלח בלח, ונמצא שאיכא תקלה.והבינו האחרונים שכוונתו לומר שהאיסור הוא מה שבשילוח הוא מבטל איסור לכתחילה. ולהבנתם איסור ביטול בידים הוא מדאו'. וזהו שדנו בגמ' דזה שלח לתקלה מדאו'. וזה כשיטת הנוב"י שם סימן מ"ה שהביא הפ"ת סק"ג, שביטול בידים ביבש ביבש הוא איסור דאו'.
♦
איסור מרובא פריש בידים
ולהמבואר לעיל שכוונת הנוב"י לדין מרובא פריש, נתחדש בזה דכמו שנאסר לבטל איסור בידים, כך גם נאסר לערב בידים באופן שכוונתו שיגיעו בזה לדין מרובא פריש. ושניהם מטעם אחד, דאיכא טצדקי נגד ההלכה.ושמעתי להקשות בזה ממה שאמרו בזבחים דף עג: ניכבשינהו דניידי, דמבואר שמותר לכתחילה להביא לידי דין מרובא פריש.
אמנם י"ל דשם הרי דנים שלא הוציא ממקום הקביעות, מדחל בזה דין מרובא פריש, ונחשב שהבהמה יצאה מעצמה ממקום הקביעות. ויעויין שם בתוס' דמיירי שע"י הכבישה היא תצא מעצמה רק לאחר זמן שלא בפנינו. וא"כ על כרחך שדנים בכבישתו עליה רק דין גרמא. והרי גרמא בביטול בידים מותרת, וככל דברי הט"ז והפמ"ג דלעיל אות א' שאם אין כוונתו לביטול מותר גם מעשה בידים. והיינו אף שודאי הוא בכלל גרמא (דאף שנצרך לענין אחר והוה כעין פס"ר דלא ניח"ל, מ"מ לא עדיף מגרמא, ועל אף שבגרמא כל כוונתו רק לצורך ההיתר), דבדין זה הותרה גרמא. ולכך זה הותר גם בדין מרובא פריש, וצ"ע.
♦
לאסור לערב לצורך מרובא פריש ולהתיר לפעול מרובא פריש לאחר שכבר נתערב
עוד שמעתי לפרש בזה דאף שאסור לערב ע"מ שיהיה מרובא פריש, מ"מ לאחר שנתערב ודאי מותר לפעול מרובא פריש, כיון שאדרבה מברר את ההיתר ועוזב את האיסור. ואי"ז כבביטול ברוב, שאוכל ממקום תערובת האיסור ונאסר גם לאחר שהתערב במקצת היתר (ולא נחלקו השו"ע והרמ"א צט, ו, לענין ביטול בידים לאחר שנתערב במקצת היתר אלא כשנתערב איסור דרבנן). אך צ"ב ענין הדבר, דעד כמה שבדיעבד כשנתערב מותר לכתחילה לפעול מרובא פריש טפי מביטול ברוב, אמאי לכתחילה אסור להיכנס לידי מרובא פריש.♦
שילוח ציפור אסורה אינו ביטול בידים
אמנם צ"ב בהבנת האחרונים בנוב"י, דהרי גם בלח בלח אסור לבטל לכתחילה, ואם זו כוונת הנוב"י מה היה לו לחלק בגדר האיסור בין יבש ללח. ועוד, דודאי מותר לזרוק דברי איסור לפח, אף אם בפח הם מתערבים ויודעים שיבוא מאן דהוא ויאכל, דהרי הוא מתעסק גמור אצל ביטול, וכל כוונתו להשלכה בעלמא, ועדיף מכל ההיתרים דלעיל אות א' במי שעושה מעשה גמור בידים ורק אין מכוין לביטול. גם לשון הגמ' משמע שהחסרון הוא שמשלח לתקלה ולא שהחסרון הוא שמבטל איסור בידים, וכבר הקשה כן הברוך טעם עליו (הובא בהדפסת הנוב"י המחודשת, בליקוט שבסוף הספר).♦
דין תקלה כשחברו דן דין רובא
ולכאו' יל"פ בלשון הנוב"י שם באופן אחר - דאף שהמוצא לא צריך כלל לחוש לאיסור, ואדרבה דנים בזה דמרובא פריש, מ"מ הרי ביבש ביבש יש את האיסור במציאות ורק שהותר לא לחוש לו. ושוב זה כעין כל מי שמחליף לחברו בביתו את העוף בנבלה, שחברו ל"צ כלל לחוש להחלפה ומותר לו לכתחילה לאוכלו, ובפרט שכיון שלא ראה את ההחלפה שוב דין הבשר כלפי החבר כפירש מעצמו, כלפי החשש שמול כל העופות המצויות בעיר שרוב חנויות כשרות ואמרינן דין מרובא פריש. ומ"מ פשוט שזה נחשב שהוא נותן לפני חברו תקלה. וכן לשלוח ציפור אסורה, אף שהמוצא יאכלנה בהיתר דרובא, נחשב שנתן השולח תקלה למוצא. וכן הוא להדיא בחת"ס בחולין דף קטו.♦
תקלה שייכת רק ברוב ישראל
ועדיין צ"ב אמאי זה נאסר לשולח ולא תלינן שימצאנו גוי, שהם רובא דעלמא, ולא תהיה תקלה. ותירצו לי דהרי מצות שילוח נאמרה גם בעיר שרובה ישראל, ובזה לא תלינן שהציפור תלך רחוק למקום עכו"ם. וכמבואר בתוס' בחולין ריש דף צה: דעוף שהביא עמו בשר בעיר שרוב טבחי ישראל זה מותר ולא חיישינן שהביא ממקום רחוק של גויים. ואף ששם קשה עליו נטילת הבשר מרחוק, מ"מ מסתבר דה"ה עצם ההליכה למרחוק קשה עליו, ותלינן שהולך רק באותה העיר.♦
החילוק בין שילוח ציפור אסורה למכירת בגד כלאים לגוי
ובכת"ס (בתשובת או"ח סימן קי"ג ד"ה הנה) הקשה על הנוב"י[7], מאי שנא מבגד שיש בו כלאים, דכתבו תוס' בחולין דף צה. ד"ה ובנמצא שאסור למוכרו לגוי רק משום גזרה דרבנן שימכרנו לישראל, ולא מדאו' שתגיע לישראל תקלה בכך כעין ציפור האסורה.אמנם י"ל דלכאו' כל לפנ"ע הוא רק בנותן תקלה שהיא כבר ראויה להכשיל מחמת עצמה[8], אך כשנותן לגוי, שזה אופן שלא ראוי להיות תקלה לישראל, וגוף התקלה מחוסרת מעשה שימסור לישראל, אי"ז לפנ"ע דאו' ולא דין תקלה אלא זו רק גזרה דרבנן. וכדמוכח דבר זה מתוס' בע"ז דף טו: במוסר דבר של כומר למי שאינו כומר, דזה אסור מדאו' רק מפני שודאי יגיע ממנו לכומר. והיינו דאם אין ודאות אי"ז איסור דאו', ורק מפני שזה מיועד רק לכומרים דנים שזה ודאי יבוא אליהם, ונחשב כמי שאינו מחוסר מעשה בגוף התקלה.
♦ ♦ ♦