יסוד איסור טעם דאורייתא
נחלקו הראשונים אם טעם מאכל איסור שנבלע בהיתר [טעם כעיקר] אסור מדאורייתא או מדרבנן (יו"ד ריש סימן צח). למ"ד דאורייתא הדבר נלמד מאיסור נזיר ב"משרת”, והיינו מים שנשרו בהם ענבים עד שנתנו טעם (פסחים מד:).ביו"ד ריש סי’ צא נפסק שבשר וגבינה שנגעו זה בזה צריך להדיחם, והיינו מפני שהטעם לא נבלע בתוכם אפילו כדי קליפה, ומכל מקום הטעם שעל גבם אסור. (וכיו"ב גם במתני’ ע"ז סה:).
ולכאורה הוא הדין שיש ללמוד מכאן לטועם ופולט מאכל אסור [וה"ה לטועם בלשונו בלבד], שכמו שטעם האיסור שנגע במאכל ההיתר אפילו צונן אסור, כמו כן הנדבק בפיו אסור[1].
ולכאורה כל זה הוא מדאורייתא למ"ד טעם כעיקר דאורייתא [אם כי בבשר בחלב לא הוי דאורייתא בלא בישול].
♦
דברי הריב"ש דאיסור טעם דאורייתא אינו אלא באכילה
והנה ראיתי בשו"ת הריב"ש (סי’ רפח) שהשואל [ר’ שלמה ראובן] הסתפק בזה "דכיון דבאסורי אכילה מרבינן חצי שעור מכל חלב אפשר דטעימה בכלל".אולם הריב"ש כתב בתשובתו (אחר שהכריע שטועם ופולט אסור, ראה לקמן): “ומיהו משמע דלא אסיר מדאורייתא כמו חצי שיעור, דהא טעמא דחצי שעור משום דחזי לאצטרופי כמש"כ למעלה (בסימן הקודם) ואין לומר כן בטעמו ולא בממשו (א.ה. כשיטת רש”י והרמב”ם ע”פ הב”י ריש סי’ צח)... ואפילו לדעת ר"ת ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא היינו באכילה גמורה, דכיון שאוכל דבר שיש לו טעם אסור, דמי לאוכל עיקר האיסור. אבל במי שאינו אוכל כלל אין הטעימה אסורה כיון שאינו אוכל גוף האיסור דהא לא חזי לאצטרופי. ואפשר דטעמא דטעימה אסורה אפילו באיסורי אכילה היינו כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לידי אסורא דאורייתא, כדאמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".
ומבואר מדברי הריב"ש חידוש, שבטעם איסור לבדו ליכא מ"ד דאיכא איסור דאורייתא, דאין זה בגדר "אכילה", והתורה אסרה מאכלות אסורות רק בדרך אכילה. ורק באכילת מאכל היתר שקיבל טעם מן האיסור - הוא שנתחדש דטעם כעיקר דאורייתא.
ויוצא מדברי הריב"ש, שאף שהאוכל מאכל היתר שנגע במאכל אסור עובר אדאורייתא - למ"ד טעם כעיקר דאורייתא, מ"מ הטועם ופולט מאכל אסור - אין בו איסור אכילה מן התורה, ורק מדרבנן אסור גזירה שמא יבלע[2].
♦
מקור איסור טעימה דרבנן
ומ"מ איסורא דרבנן איכא בטועם ופולט, כמ"ש הריב"ש מקודם לכן: "האמת הוא דבשאר איסורין טעימה אסורה, ולא התירו אותה אלא בתענית יחיד משום דטעימה (בגמ’ איתא: דהנאה) לא קביל עליה. וראיה לזה מבת תיהא (ע"ג ס"ו:) דפליגי בה אביי ורבא, כפי מה שפירש בה ר"ח ז"ל או פירוש בעל הערוך ז"ל שטועמים הריח בפיהם, ועד כאן לא שרי רבא אלא משום דריחא לאו מילתא היא ואין כאן אלא טעימת הריח אבל טעימת גוף האיסור אפילו לרבא אסורה. ואף על גב דאיכא לדחוקי דשאני התם משום דאסור בהנאה ונהנה מגוף האסור אבל באסור אכילה לא... מ"מ לא משמע הכי, אלא אפילו באסורי אכילה טעימה אסורה, כדמשמע נמי מלישנא דההיא דברכות דמשום דליתיה בכלל קבלתו הוא דשריא טעימה, לא מחית נפשיה למיסר כולי האי”.והשואל בשו"ת הריב"ש רצה להוכיח כן מדין טעימת קפילא, דלמה בעינן גוי אם ישראל יכול לטועמה. אולם הריב"ש דחה את ראייתו: “ואני אומר אף אם היה דבשאר אסורים שריא בהו טעימה ההיא דחולין לא קשיא, דיכילנא לשנויי לך שאפשר שאין סומכים על טעימת קפילא בלא אכילה לאכול אכילה גמורה, שהרי אפשר שיש בו טעם באכילה גמורה ולא יוכר בטעימה בלא אכילה”. אלא שגם הריב"ש סיים: “מיהו שנויי דחיקי לא משנינא לך. אבל האמת הוא דבשאר איסורין טעימה אסורה" וכו’, והוכיח כן מהגמ’ גבי טעימה בתענית כנ"ל.
הדרישה בסי’ צח סק"א (והוא מהמהרש"ל, הובא גם בב"ח בסי’ צו) כתב להביא ראייה לאיסור טעימה מהגמ’ בחולין קיא ע"ב, דאמרינן התם שקערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה מאכל רותח מפני שבולע טעם הדם. ואף שמותר לאכול צנון שחתכו בסכין בשרית עם כותח (חלבי), היינו מפני שטועם הצנון לבדוק שאין בו טעם בשר, אבל תבשיל שבקערה שמלחו בה בשר – אי אפשר לטעמו "לפי שאסור הוא" (רש"י) מטעם הדם. ועפ"ז אסר הדרישה אף לטעום בלשון בשר שיש ספק אם מלוח הוא.
אמנם גם את ראייה זו נראה שאפשר לדחות כמ"ש הריב"ש, דלברר איסור יתכן שצריך טעימה ע"י אכילה ממש (וכ”כ הנודע ביהודה תניינא יו"ד סי’ נב). [אולם ראה לקמן].
♦
טעימה בלשון
יש לדון אם מוציא לשונו וטועם האיסור, האם גם זה בכלל האיסור דרבנן. ובודאי שע"פ הטעם שכתב הריב"ש "כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לידי אסורא דאורייתא" בלחיכה בלשון אינו שייך. אלא שהריב"ש כתב טעם זה רק על דרך אפשר, ואם נמצא מקור לאסור, אפשר לומר שחכמים גזרו גם על טעימה כזו שמא ימשך גם לאכול את האיסור, ושאר טעמים כיו"ב.והנה הגמ’ בברכות גבי תענית איירי במכניס האוכל לפיו ממש, אולם בגמ’ בע"ז גבי יין נסך אין מכניס את האיסור לפיו אלא רק את ריחו. אלא שכבר דחה הריב"ש ראייה זו, דיתכן דהתם דוקא אסיר משום דיין נסך אסור בהנאה [אולם ראה לקמן]. וכן את הראייה מטעימת קפילא אפשר לדחות - דלטעום טעם איסור הבלוע בתערובת צריך טעימה בהכנסה לפיו לכל הפחות, אם לא בבליעה ממש (כמ"ש הריב"ש לעיל). וכמו כן יש לדחות את ראיית הדרישה הנ"ל.
ולכאורה הדבר מפורש להיתירא בשו"ע יו"ד סי’ מב סע’ ג: "אם חסרה המרה, קורע הכבד שתי וערב וטועמו בלשונו, אם יטעום טעם מר, כשרה... ואם לאו, טריפה”.
והט"ז (סי’ צח סק"ב) הביא ראייה זו, ועל פי זה כתב להתיר גם לטעום בשר שיש ספק אם נמלח מדמו. וכתב לתמוה מאד על הדרישה (הנ"ל) שכתב לאסור את הדבר. והוסיף שכן מבואר באו"ח סי’ תקסז גבי תענית, שטעימה ופליטה מותרת, הא לחיכה בלשון בלבד מותרת אף בשאר איסורים. ואף שבתחילת דבריו כתב הט"ז להוכיח מטעימת הכבד "וע"כ נראה דבטעימה בלשון אין בו חשש איסור במקום ספק", מ"מ מסוף דבריו נראה דלחיכה בלשון מותרת אפילו באיסור ודאי[3]. [אמנם עי’ בפמ"ג (שם) שביאר את דברי הט"ז דאף בסיפא אינו מתיר אלא במקום ספק, וע”ע לקמן.] ובטעם דבעינן קפילא גוי לטעימת איסור, כתב הט"ז דהוא משום שצריך אכילה ממש כדי להרגיש אם יש בו טעם.
וכדעת הט"ז כ"כ גם הפר"ח (סי’ מב סק"ה), אלא דביאר בטעם דבעינן קפילא, דהוא משום שצריך טעימה ממש [היינו בנתינה לתוך פיו ופולט]. וזה יותר נראה מלומר דבעינן אכילה ממש - דעל זה כתב הריב"ש דשינויי דחיקא לא משנינא לך, מה שאין כן לומר דבקפילא בעינן טעימה בפה ולא בלשון בלבד – זה נראה ברור גם בסברא.
אלא שכדברי הדרישה כ"כ גם הב"ח (סי’ צו) והש"ך (סי’ מב סק"ד) בשם המהרש"ל. והש"ך ביאר את ההיתר לטעום את הכבד, דשאני התם דהוא מלתא דלא שכיחא שנאבדה המרה, וקרוב הדבר שיטעם טעם מרה. [וכ"כ הכנה"ג (סי’ מב הגה"ט סק"ד), והוסיף דגם עצם טריפת ניטלה המרה הוא מחלוקת].
אולם הפר"ח (סי’ מב סק"ה) דחה את ביאור הש"ך, "דנהי דלא אסיר משום טריפה אכתי ליתסר הטעימה משום איסור דם", ולכן הסכים שהחילוק הוא בין טעימה בלשון, שמותרת, לבין טעימת קפילא, דצריך טעימה ממש. וכנ"ל.
ולתרץ את דברי הש"ך אפשר לומר שלדעתו צריך לשטוף את הדם קודם שיטעם, וכשיטה שהביא הפת"ש (סי’ מב סק"ד, וכ”כ המנח”י כלל פח סק”ג), ואילו הפר"ח ס"ל שאין לשטוף את הכבד תחילה, וכשיטה השניה שהביא הפת"ש, שכן אם ישטוף את הכבד תאבד המרירות, ויחמיר שלא כדין[4] (וראה כעי"ז במחצה"ש שם ושאר נו"כ).
ומ"מ הרי לנו שנחלקו הריב"ש והמהרש"ל בגדר איסור טעם לבדו. דלדעת הריב"ש אינו בו איסור בעצם, אלא שחכמים אסרו לטעום באופן שיש חשש שיבלע איסור. ואילו לדעת המהרש"ל צ"ל דגזירת חכמים היתה על הטעימה בעצם, שמא ימשך לאכול איסור, ולא דוקא שמא יבלע מן האיסור בפעם זו. ולכן אפילו בטעימה בלחיכה בלשון בעלמא גזרו רבנן[5].
♦
מקור האוסרים טעימה בלשון
אלא שעדיין צל"ע, מאיפה למדו המהרש"ל וסיעתו לאסור מדרבנן טעימה בלא אכילה אף בלשון בלבד.והנראה דס"ל דבאמת הריב"ש סובר שאין לדחות את הראייה מבת תיהא (עבודה זרה סו:), וכפי שכתב: “ואף על גב דאיכא לדחוקי דשאני התם משום דאסור בהנאה ונהנה מגוף האסור אבל באסור אכילה לא. דהא דמייתי רבא סייעתא למילתיה מההיא דתנור שהסיקוהו בכמון של תרומה דהוי אסור אכילה, היינו משום דהתם שרי הפת באכילה[6], ועל כרחין טעמא משום דריחא לאו מילתא היא. מ"מ לא משמע הכי”. והוא על פי מה שהוכיחו התוס’ בע"ז שם, דמחלוקת אביי ורבא אי ריחא מילתא היא אינו עניין לאיסורי הנאה, אלא נחלקו אי הוי כשתייה, עי"ש ואכמ"ל. וכן נקטו גם שאר הראשונים שם. ורק התוס’ בב"ק (קטז. סוד"ה הכרעה שלישית) כתבו לבאר כעין דחיית הריב"ש, דאין איסור בבת תיהא אלא משום איסורי הנאה.
וכן מוכח בב"ח (סי’ צו) שאחר שהביא את דברי המהרש"ל כתב: "וכבר פסק כך הריב"ש בתשובה סימן רפ"ח דאסור לטעום דבר איסור אף אם אינו אוכלו דלא גרע מריחא מילתא עכ"ל", הרי דלא ראה סתירה מדברי הריב"ש למהרש"ל, אלא אדרבה הו"ל סייעתא, דכיון דאסר טעימה - אף בלשון בלבד אסור. משום דעיקר טעמו של הריב"ש הוא משום דדמי לריחא, ואסור אף אם אין חשש שמא יבלע. ואף דבריחא אנו מקילין משום דלא מילתא היא, מ"מ טעמא בודאי מילתא היא, ואסור אף בלשון, שאינו מכניס את המאכל לפיו.
וכן בדרכ"מ (סי’ קח) בהביאו את תשובת הריב"ש כתב: “דאסור לטעום דבר אסור אף אם אינו אוכלו דלא גרע מריחא מילתא", הרי שתופס לעיקר מקור זה, וכ"ה בשאר האחרונים.
ואף שהריב"ש כתב שהטעם לאיסור טעימה הוא כדי שלא יבא לבלוע מעט, להבנת הב"ח אפילו בטעימה בלחיכה בלשון בעלמא גזרו רבנן. וגזירת חכמים היתה על הטעימה בעצם שמא ימשך לבלוע מן האיסור, ולא דוקא שמא יבלע מן האיסור בפעם זו. [ואפשר שכ"מ גם לשון הריב"ש "סחור סחור לכרמא לא תקרב", שהוא משמש ברוב המקומות לכך שיימשך לעבור איסור, ולא שיבא להיכשל בפעם זו].
[וצ"ע, דאף הט"ז ביאר בסי’ קח (סק"ט) דמקור איסור טועם ופולט הוא מדלא גרע מריחא, וא"כ דריחא הוא מקור איסור טעימה, היה לו לאסור אף טעימה בלשון].
שו"ר בתבואות שור (סי’ מב סק"ד, הובא במחזיק ברכה הנ"ל) שכתב ליישב את הראייה מקערה שמלחו בה בשר, דהתם ודאי אין צורך בטעימה ממש וכ"ש שלא בבליעה, דהרי גם בלשונו בלבד ברור שיכול לטעום טעם מליחות, ואם אינו מרגיש מליחות בלשונו אז ברור שגם טעם דם אין בו. “...ואין סברא לומר דלא סגי בלחיכה דדלמא באכילה ירגיש יותר, דברי הוא דהרגשת המלח הוא יותר הרבה מהרגשת הדם, ואם יתן איזה אוכל באוכל אחר בשיעור מועט כדי הרגשה באכילה, אם יתן כשיעור זה מלח לתוכו יורגש בלחיכה טפי מהרגשת האוכל בשעת האכילה. אלא נראה מזה דאפילו הלחיכה אסורה".
וכתב הכת"ס (יו"ד סי’ נז) דבזה מתורץ גם למה הוצרכו המהרש"ל והנמשכים אחריו להביא ממרחק לחמם, מקערה שמלחו בה בשר, ולמה לא הוכיחו מקפילא בעלמא. ולדברי התבואות שור הדבר מיושב על נכון, דמקפילא בעלמא אין ראיה, דבדרך כלל צריך טעימה ממש בפה, ורק מקערה שמלחו בה יש ראייה - דהא מלח אפשר לטעום גם בלחיכה בלשון בעלמא.
ואף שביאור זה נפלא ואמיתי, יש מקום לדחות קצת, דאף שאפשר היה ללחוך ע"י תבשיל שנתבשל בקערה שנמלחה, ומדאמרה הגמ’ דאי אפשר בישראל מוכח דאסור, מ"מ יתכן שהגמ’ לא החשיבה טעימה בלשון כאפשרות, דהוא חומרא גדולה, דיתכן דבטעימה בפה אף שירגיש מליחות מ"מ לא ירגיש טעם דם. ולכן אף אם ירגיש מליחות בלשון, אם יטעימו לגוי קפילא יהיה מותר. [ואף שעיקר הראייה במקומה עומדת, דהרי הגמ’ העמידה מאי דאמר רב כהנא "קערה שאכל בה בשר אסור לאכול בה רותח" היכא דליכא קפילא, ואילו היה פתרון לטעום בלשון, אף שאינו פתרון מושלם, היה נראה יותר שהגמ’ תזכיר זאת. אולם לאו ראייה אלימתא היא, כי לא יכון שרב כהנא יאמר קערה שאכל בה בשר "מותר" לאכול בה רותח, כדנקט גבי סכין בשרי שחתך בו צנון, דהרי אין זה פתרון מושלם שיקרא שמו "מותר". כנלע"ד לדחות לדעת הט"ז וסיעתו].
♦
טעימה בספק איסור
כנ"ל הפמ"ג (יו"ד סי’ צח משב"ז סק"ב) ביאר שרק בטעימת ספק התיר הט"ז, וביאר בטעמו דהטעימה בלשון אסורה רק מדרבנן, והוי ספק דרבנן ולקולא, מה שאין כן להכניס לתוך פיו הוי איסור דאורייתא. אלא שעל זה העיר מדברי הריב"ש הנ"ל, דאף טעימה בפה אם פולט אינו אסור אלא מדרבנן.ונראה דלא לאפושי פלוגתא עדיף, וכמו שביארנו לעיל י"ל שאף הט"ז מודה להריב"ש, ובטעימה בלשון ס"ל להתיר אפילו בודאי איסור. ועוד, דלדברי הפמ"ג דאמרינן בזה סד"ר לקולא, לכאו’ ע"פ הריב"ש יש להקל אף בטועם ופולט בספק איסור. ועוד, דאם נפרש כפמ"ג אפשינן תו מחלוקתא עם הש"ך הנ"ל דאף במקום ספק אסר לטעום [דרק בכבד הקל משום דאיכא רובא להיתירא, ובשאר איסורים לשיטתו אף בלשון בלבד אסור לטעום]. והא דלא אמרינן סד"ר לקולא, נראה דהוא משום שכאשר יטעום יתברר הדבר.
ועי’ דברי הבית אפרים (יו"ד סי’ ל הובא בפת"ש סק"ד), דהתיר בנידונו גבי ספק איסור בשר בחלב לטעום ע"י ישראל "טעימה בעלמא". ונראה דנידונו דומה לדין הכבד שהתיר הש"ך לטעום דיש רוב להכשיר, וכן בנידונו צירף כמה וכמה צירופים להתיר. וצ"ע אם הוא מתיר אף בטועם ופולט או רק טעימה בלשון בלבד.
♦
טעימה באיסור דרבנן
בשו"ת צמח צדק [הקדמון] (סי’ מז) נשאל לגבי אומן המייצר בורית [סבון] מחלב המעורב עם אפר ומלח, והאומן צריך לטעום ולפלוט כדי לדעת האם יש בסבון די מלח. ואחר שהביא את דברי הריב"ש הנ"ל (שנפסקו גם ברמ"א סי’ קח סע’ ה), כתב: "מכל מקום יראה דבבשול בורית שרי לטועמה כיון שהוא פגום, דבורית פגומה לגמרי אפילו קודם שנתבשלה לגמרי... ואע"ג דכל דבר שהוא פגום מדרבנן מיהא אסור לכתחלה, היינו דוקא לאכילה הוא דאסור מדרבנן לכתחלה, אבל טעימה נראה דשרי לכתחלה אפילו מדרבנן, וכך הוא מוכח בריב"ש גופיה מהא דכתב התם סימן רפ"ח דטעימה לא אסירי מדאורייתא... וכיון דהכי הוא דמידי דהוה לשבח אינו אסור בטעימה אלא מדרבנן, ממילא כשהוא פגום שרי אפילו מדרבנן, דכל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון, לכך במידי שטעמו לשבח שאכיל' אסורה מן התורה ולא הטעימה, אתו רבנן ואסרי אפילו טעימה, ובמידי שטעמו לפגם דשרי מדאורייתא באכילה, אתו רבנן ואסרי אכילה, אבל לאסור אפילו טעימה בדבר הפגום כולי האי לא החמירו רבנן, דסגי להו לרבנן לאסור אכילה בדבר הפגום שהוא שרי מדאורייתא, אבל לא לאסור אפילו טעימה".הרי שמתיר לטעום ולפלוט דבר פגום - משום שחכמים שחידשו בו איסור באכילה, לא יוסיפו עליו אף איסור טעימה כפי שהוסיפו בדאורייתא, ולכאורה הוא הדין בכל איסורי דרבנן.
ומוכח מדבריו שאף טעימה בפה ולא רק טעימה בלשון התיר[7]. וז"ל בסוף התשובה: “וכן יש להוכיח נמי מהא שכתב הריב"ש בסוף אותו תשובה וז"ל ואפשר הא דטעימה אסורה באיסורי אכילה, היינו כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לידי איסורא דאורייתא כדאמרי' לנזירא סחור סחור וכו' עכ"ל, וכיון דהכי הוא דטעם איסור טעימה בדבר האסור לא הוי אלא משום שלא יבא לידי איסור דאורייתא באכילה, אם כן בדבר שטעמו פגום דאי אפשר לבא לידי איסור דאורייתא דהפגום שרי מדאורייתא, ודאי דשרי לטעומיה אם אינו בולע אלא רוקק מיד".
גם בס’ באר יעקב [ברלין] (יו"ד סי’ מב, הובא גם במחזיק ברכה סי’ מב סוף סקל”ב) התיר טעימה באיסורים דרבנן, ודימה את איסור טעימה לאיסור סחורה, ששניהם טעמם שמא יאכל, וסחורה בדברים האסורים מדרבנן מותרת, וא"כ ה"ה לטעימה [מלבד בסתם יינם, שהחמירו כשל תורה]. עי"ש.
והנה דבריהם מתיישבים רק לשיטה שאפילו בתענית ציבור התירה הגמ’ לטעום, אבל לחולקים ומתירים רק בתענית יחיד (עי’ באו”ח סי’ תקסז), נראה ברור שגם באיסורי דרבנן טועם ופולט אסור. עי’ בערוך השולחן או“ח סי’ תקסב (סע’ ד-ו), שהאריך להוכיח שקבלת תענית אינו אלא מדרבנן ואין לו דין נדר דאורייתא. [וגם היה צריך להגביל שאסור להכניס לפיו יותר מרביעית, כמבואר שם גבי תענית[8]].
ואף לשיטת השו"ע שפסק כדעה קמייתא להתיר טעימה בתענית ציבור, היינו משום דתליא ברצו מתענים, והנאת טעימה לא קבלו עלייהו (עי’ בב”י שם). ומשמע דאילולי טעם זה היתה הטעימה אסורה אף באיסורי דרבנן [ואף באיסור תענית, שאין המאכל אסור בעצם, וק"ו למאכלות האסורות מדרבנן]. וצע"ג.
ואולי אפשר לומר דס"ל שתעניות חמירי, דכעין נדר דאורייתא תקון, ואי לאו שאין טעימה בכלל קבלתו היה אסור, ואין ללמוד ממנו לשאר איסורי דרבנן. ודוחק.
שו"ר בשו"ת זרע אמת (יו"ד סי’ מ) שרוח אחרת היתה בו, ואדרבה הוכיח מהגמ’ גבי תענית שמותר לטעום באיסורי דרבנן, שהגמ’ הסתפקה שמא בקבלת תעניתו קיבל גם שלא להנות מטעם אוכל, ופשטה הגמ’ דהנאה לא קביל עליה, אבל מ"מ היאך לא חייש שמא יבלע, אלא על כרחך דבאיסורי דרבנן לא גזרו[9]. [ועי"ש עוד, שדן בקושיית הפר"ח על הצ"צ שכבר דחאה הנו"ב (צויינו בפת"ש סי’ צח סק"א), ובזרע אמת דחאה באופן אחר. ואכמ”ל].
והנה בפת"ש (סי’ צח סק"א) כתב שעפ"ד הצ"צ דטועם ופולט מותר באיסור דרבנן, מיושב מה שפירש רש"י (חולין צז ע"ב) על דברי רבא מתי צריך טעימת קפילא ואין הישראל יכול לטעום: "דאיסורא – כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא". דרש"י לשיטתו (שם בסוף דף צח ע"ב) דטעם כעיקר דרבנן מלבד בבשר וחלב, ולכן בכל שאר האיסורים יכול הישראל לטעום התערובת, ואין צריך קפילא. [וצ"ל דלא בעינן בליעה לטעימת תערובת איסור].
ומצאתי שכבר קדמו הכת"ס (יו"ד סי’ נז), ודחה, שכן מדאמר רבא דהתירא בטעמא ע"י ישראל, ופי’ רש"י כגון תרומה וחולין, נראה דדווקא דהיתרא מותר בטעימת ישראל, אבל מה שאינו היתר בעינן קפילא אפילו בשאר איסורים שטעם כעיקר דרבנן. "ומ"ש רש"י כגון בב"ח נ"ל דלרבות' נקיט הגם בב"ח דטעם כעיקר דאורייתא, מ"מ סמכינן על קפילא במסיח לפי תומו". עי"ש עוד.
אולם לצ"צ אפשר ליישב, שלגבי טעימת תערובת איסור צריך טעימה עם בליעה (יעוי’ בזה לעיל) - ולכן כל שאינו היתר, אפי’ איסור דרבנן, צריך קפילא, ולעולם לטעום ולפלוט איסור דרבנן יתכן שמותר. [כ"כ הכת"ס שם ושכן תירץ הפמ"ג (סי’ צה מש"ז סקט"ו), וע”ע בשו”ת שבסוף ספר שם משמעון [שטערן] (סי’ א)].
[לגוף נידון הצ"צ לגבי בורית, הכת"ס הסכים להקל משום שטעמו פגום, עי’ לעיל הערה ה’ שהבאנו את מחלוקת הפוסקים בזה].
♦ ♦ ♦