טרם שנבאר הך דינא, נקדים האם בנ"ט בר נ"ט איכא הגזירה דפת מרובה דסי' צ"ז. ומצינו בזאת סתירת דברים בפמ"ג, דמחד כתב בשפ"ד (סק"ב) דאף אם הפת מנ"ט בר נ"ט של בשר, אסור בלא היכר או מועט. לא מבעיא ליש"ש (חולין פ"ח סי' ס"ג) דאוסר בנצלו[1], אלא אפי' לרמ"א (סי' צ"ה ס"ב) שהתיר בדיעבד אסור, דהוה כלכתחילה, דמכיון דאיכא למיחש שיאכלנו עם מין הנגדי הוה כגורם נ"ט בר נ"ט לכתחילה. מאידך, במשב"ז (סק"ב) כתב דרק עם חלב ממש אסור דהוי לכתחילה כמבואר בס' צ"ה ס"ב, אבל עם מלח ודאי שרי וליכא נמי למיגזר, אך אכן משמע מדבריו שם שלמהרש"ל שאסור בנצלו אפי' בדיעבד אסרינן, וכ"כ המחצה"ש (בסי' צ"ז סק"א). ויתיר מהא שנינו בפת"ש (שם סק"ד) בשם הפני אריה (סו"ס מ"ח) 'דפת שנאפה עם עיסה שאין בה שומן בעין אלא טעם בלוע, אפי' נגע בה ע"י לח רותח, מותר לאכלו, ועם בשר מותר לאוכלו אפי' לכתחילה, ולא גזרינן שמא יאכלנו בחלב, כיון דבדיעבד אף אם נתערב בחלב לאו איסורא קאכיל'. ואיהו אזיל לטעמא שם, והובא בפת"ש (בסי' צ"ה סק"א), דאמרינן נ"ט בר נ"ט מאוכל לאוכל. עכ"פ לדידן נמצינו למדין דכל היכי שמותר בדיעבד, ובכגון נ"ט בר נ"ט ע"י כלי לדעת הרמ"א והפוסקים דלא ס"ל כמהרש"ל[2], לא גזרינן בפת מרובה. וכ"ה דעת החמודי דניאל (אות י"ב), וכתב בהא סברא מחודשת 'דהא אם נאסר הפת לגמרי הוי דיעבד, ודיעבד לא אסרינן אפי' נתן הפת לחלב'. וכן משמע מכל הפוסקים ה"ה כרתי (סק"ה ופליתי סק"ב), והאהעו"ז (ס"א, והובא בפת"ש סק"ה), והיד אברהם (שם), והבית מאיר (שם), ומטה יהונתן (שם) שהצריכו שיהיה זב תחת הפת ממש, ואי לאו הכא הוי נ"ט בר נ"ט. וכן מוכח מדברי החוו"ד (בי' סק"ד), והשו"ת טוטו"ד (תליתאי סי' קס"ט) דס"ל דבנ"ט בר נ"ט לא אסרו בפת מרובה.
אך מ"מ בעי לאזהורי מלהניח פת מרובה על קדירת חמין של בשר, דהנה למבואר דלמהרש"ל דאוסר בנצלו אף בדיעבד, א"כ איכא בהא איסורא דפת מרובה. והנה אם כי אין הכרעה ברורה אי נקטינן לדינא כמהרש"ל, דהרי רבים מהפוסקים חולקין ע"ז וכנ"ל, מ"מ בנ"ד גם לחוו"ד (שם ובסי' צ"ה בי' סק"א ובחי' סק"ב), ורעק"א (בדו"ח כתבים עמ' פ"ז), דס"ל דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, ג"כ נאסר הפת בדיעבד. ואם כי גם התם דעת הבית אפרים (סי' ל"ז, המובא בפ"ת סי' צ"ה אות א', ובסי' צ"ז אות ה'), והפמ"ג (בסי' צ"ה משב"ז ושפ"ד סק"ב) ועוד חולקין, וגם בהא נתלבטו הפוסקים האיך לנקוט לדינא, מ"מ איכא לן ס"ס לחומרא - דאפשר כהפוסקים דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, ואי תימא דאמרינן אפשר דהעיקר כהפוסקים דבנצלו נאסר נ"ט בר נ"ט אף בדיעבד. ובפרט שלפעמים נבלע בתוך הפת מהזיעה שבקדירה, ואף שהוא זיעה למעלה מהקדירה שדעת הפמ"ג (סי' צ"ד משב"ז סק"א) שסתמא לא הוי בהא יס"ב[3]. וגם יש שהוי זיעה מן הצד שאינה אוסרת, וכמש"כ הב"ח (בשו"ת החדשות סי' כ"ד), וכן הסכימו הערוה"ש (סי' צ"ב סנ"ה), והמהרש"ם (בשו"ת ח"ד סי' קי"ט, ובדע"ת סי' צ"ב ס"ח), והשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' מ')[4]. מ"מ אם כי אינה אוסרת ונבלעת בקדירה, מ"מ ממשות הוי ונבלעת בפת, אף אם הוי צונן[5].
ואם כי דבכה"ג דהפת על קדירה בולעת מהבשר רק כדי קליפה, וכמש"כ הש"ך (בסי' ק"ה סקכ"ג), וכבר כתב לן הרמ"א (בסי' צ"א סעי' ד') 'במקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד', מ"מ כבר כתב המג"א (בסי' תל"ג סקל"ג, וכ"ה בבית מאיר בהגהותיו על הש"ך סק"ח), דאף להרמ"א מיירי בנתבשל דלא בעינן ס' נגד הכ"ק, אבל הכ"ק גופיה בודאי דנשארת באיסורה[6]. מלבד זאת, הרי הסכמת הט"ז (סק"ז), והש"ך (סק"ח[7]), ושא"פ, דלא כרמ"א, אם לא היכי שהכ"ק הוי רק מחומרא, כדעת המג"א (שם) והביאו הגרעק"א (על הש"ך שם)[8] לדינא. וכן נקטו הבית מאיר (שם), והמחצה"ש (על המג"א שם), והחכמ"א (כלל מ"ב ס"ו), והשו"ת בית שלמה (חו"מ סי' נ"ג), והערוה"ש (סי' צ"א סט"ז). ובנ"ד הוי כ"ק מעיקר הדין, ובפרט דבד"כ הוי מאכל הטשולנט שומן, ועכ"פ ספק שומן דגם יש להחמיר בהא וכמש"כ הכה"ח (סי' ק"ה סקס"ט), והרי לדעת הש"ך (סי' ק"ה סקכ"ג) נאסר בכולו. ואם כי לדעת המג"א (סי' תמ"א סקל"ז), והנוב"י (מהדו"ק יו"ד סי' ל') המובא בפ"ת שם (סקי"ג) אינו כן, מ"מ בכה"ג הוי ודאי הקליפה מעיקר הדין ממש. ומה גם שמצינו חידוש דין בדברי הפמ"ג (או"ח א"א בהקדמת סי' קע"ג), שכתב 'וגבינה חמה התבשיל שבקערה נאסר, וגבינה י"ל דאין נאסרת כי אם כדי קליפה, דבלע מכלי בלא רוטב א"י יותר מכדי קליפה, עיין יו"ד [סימן] ק"ה בש"ך [ס"ק] כ"ג. וי"ל כשהכלי ריקן, מה שאין כן כאן שיש רוטב בתוכה'. הרי דבנ"ד שהוי בשר בעין בקדירה לכו"ע נאסרת בכולו.
והלום חזיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ד ריש סי' ל"א) שכתב בזה"ל (בדילוג) 'בדבר השאלה שנאפה בתנור הרבה חלות ונשפך רוטב תחת א' מהם ולשיטת הש"ך יש לאסור כולם אך לפ"ד הכרו"פ הוי נ"ט בר נ"ט - ורו"מ כתב דכיון דגם שמן אינו יוצא מכלי רק כ"ק כמ"ש המג"א תנ"א, ודלא כש"ך אם כן לא נאסר שאר הפת רק כ"ק א"כ כיון דבדיעבד מותר כמ"ש בסימן צ"א ובנ"ד הקליפה רק חומרא, דהא ספק אם מפעפע - אבל לענ"ד א"צ לזה דכיון דנאסר רק כ"ק אם כן שוב הוי דבר מועט ומותר דדוקא בפת מרובה אסור משום גזירה משא"כ בזה דנאסר רק כ"ק הרי הקליפה בודאי הוי דבר מועט'. הנה בריש דבריו, שכתב השואל והסכים עמו המהרש"ם ז"ל, דאיכא לאקולי מחמת דהקליפה הוי רק חומרא, כבר נתבאר דאין כן דעת המג"א בפי' דברי הרמ"א, ומה גם דכל הפוסקים חולקין על הרמ"א או שפירשהו באופ"א וכאמור. ומש"כ עוד המהרש"ם דהקליפה הוי שיעור מועט, הנה לכאו' מיירי באופן שיאכל את הקליפה בתוך שיעור זמן מועט, דאי לא"ה מה בכך דהוי דבר מועט, אם אינו נאכל בזמן מעט, הרי אכתי איכא למיחש דשמא ישכח. וא"כ בנ"ד שאין הדרך[9] לחתוך את הפת בתחילה רק למטה כל הקליפה שקיבלה בליעת הבשר, אלא מחלקין אותה פרוסות פרוסות לכל רוחב הפת, א"כ אם יישאר חלק מהפת שיש בו מהקליפה שבלועה מהבשר, הוי פת מרובה. ואם כי אין זה כ"כ במשמעות דברי המהרש"ם, אבל על כרחין לומר כן וכאמור[10]. איברא דמדבריו בדע"ת (בסי' צ"ז) לא משמע הכא, דמאי דפשיטא ליה בתשו' הנ"ל עלה ונסתפק שם, וז"ל 'והנה ישל"ע בנאפה פת מרובה תוך תנור או מחבת שטחו בשומן ונגד הבעין יש ס' דהוי רק מעט, ומ"מ צריך נטילה מכל הבליעה, אם יש להתיר הנטילה באכילה'. הרי להדיא דאית ליה צד דבפת שנאסר משהו, אף דהוי לזמן מרובה אפשר דאיו עליו את האיסור. וצ"ע הטעם בזה, והוי'ה יאיר עינינו במאור תורתו הק'. עוד ישל"ע בדבריו בדע"ת, שכתב דהבליעה אוסרת כדי נטילה, הרי נתבאר מדברי הש"ך דאוסר רק כ"ק, וכנז' בדברי השואל בשו"ת שהסכים עמו המהרש"ם, או עכ"פ לדעת הש"ך בשומן בכולו וכנ"ל, אבל שיעור כ"נ מכלי אל אוכל לא מצינו.
♦
איברא דהעירני הגה"ג רש"י שליזנגר שליט"א דלדעתו איכא לאקולי בפת המונח ע"ג קדירת החמין, אף אי נימא כהחוו"ד דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, ואף למהרש"ל שאסור בנצלו אף בדיעבד וכנ"ל. מ"מ היות דלא בעינן בהא שיעור המתנה כדי לאכלו עם המין הנגדי, א"כ ה"ה דאין להחמיר לענין פת מרובה, ודפח"ח. אמנם לולי דבריו אמינא דנהי דלא בעי המתנה ו' שעות לפי"ד החוו"ד (וכ"ש למהרש"ל), וכמו שכבר מצינו כדבריו בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' כ"ו), ובדברי הגר"ש ואזנר זצ"ל (נדפס בספר הדר השלחן הל' המתנת בין בשר לחלב, עמ' קל"ט), אם כי אין כן דעת דעת א"ז במטעמי השלחן (סי' פ"ט סקי"ד), ודעת הגר"מ בראנדסדארפער זצ"ל (הובא בס' פתחי תשובות, סי' פ"ט הע' ק"מ)[11], מ"מ אף לצד דלא בעי בכה"ג שיעור המתנה, הרי נתבאר דדעת הפמ"ג, והפני אריה, והחמודי דניאל ועוד, דהא דלא אמרינן דאיכא איסורא דפת מרובה בנ"ט בר נ"ט היינו רק אי בדיעבד שרי, אבל אם אף בדיעבד אסור נאסרה הפת. ולא מצינו חולקים ע"ז כלל, אף דהתם לכו"ע לא בעי המתנת ו"ש. הרי דלא תליא הא בהא.
ולזה לענין דינא בודאי דמן הראוי להניח נייר וכד' בין הפת לקדירה, דבכה"ג הוי מכלי אל כלי בלא רוטב כבסי' צ"ב ס"ח, ואינו נבלע בתוך הפת. ואי לאו, או שיגמור בדעתו לאכלו כולו לבו ביום[12], או שיחלקנו לכמה בנ"א שיגמרהו בזמן מועט הנ"ל, או שיעשה היכרא המינכר קודם שיניחנו על הקדירה. ואף דעת לעשות בו אח"כ היכרא או לחלקו מהני. ואף שכבר הארכנו בתשובה כת"י דהסכמת הפוסקים דלא מהני היכרא או לחלקו לאחר אפיה, מ"מ הכא, שעדיין לא נבלע בו טעם הבשר, הוי כקודם האפיה. וז"פ. אמנם אם לא נזכר עד לאחר שכבר הניחו על קדירת החמין, לכאו' לא מצינו לו תקנה, ואסור לו לאכלו אף במילחא[13]. דאם כי יש שהתירו כדעת המהרא"ל בנבלע בו לאחר אפיה, היינו דווקא בשוגג, אבל לא בכה"ג דהוי מזיד וכדנתבאר כ"ז לעיל בתשובה כת"י.
♦ ♦ ♦