מלאכת לש תרכובת או תערובת

הערות שוליים

1. ↑ כתב בשבלי הלקט ענין תפילה סימן ה (בענין ברכות התורה) ודברים אילו כמה הם אדירים וחזקים ואין אדם יכול לצלול בהם ולהעמידן. וכל איש מקבל שכר על מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולות כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ואמר רב חזינא לתפילין דבי חביבי דתפורי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה. ובודאי ר' חייא הגדול הי' לו שכר תפילין כשאר החסידים ואף על פי שתפורות בפשתן. עכ"ל. אם הדברים נאמרו על ידי ראשונים כמלאכים על סוגיא של 'עשה' שאין פרטיה כל כך מרובים, מה נאמר אנן יתמי דיתמי כאצבע לקירא בסברא על סוגיא של איסור סקילה שפרטיה מסועפים כל כך והשגגה מצויה בהם כל כך . ועל כן בודאי שכל הדברים במאמר זה הם הצעת דברים לפני הת"ח ולא הכרעות. [גם לא יכלנו להיכנס במסגרת המאמר לכל צדדי הצדדים בסוגיא, כנודע לנכנסים לשערי מלאכה זו שהפרטים בה מסתעפים מאוד].עיקר מטרת המאמר היא מה שיתבאר בין בתרי המאמר, אשר במלאכה זו החמירו האחרונים הרבה חומרות כפי שיטת התרומת הדשן וסיעתו, ומכח זה נשכחה שיטת השו"ע, כיון שבהשקפה ראשונה הוא מקיל יותר. אך בניתוח הדברים לעמקם מתברר א) בכמה וכמה מקומות השו"ע לחומרא מדאו' בדברים שהקילו בהם הרבה מחברים למעשה. ב) שיטת השו"ע היא שיטת רוב ככל הראשונים לפנינו.
2. ↑ הצפנת פענח (ראה מפענח צפונות פ"ח סי' ג') הגדיר שלישה היא שינוי מזגי ולא שכוני. אמנם יתבאר בס"ד שיש אופנים שחייבים גם בשינוי שכוני (עפר), אבל בתנאי שהדברים נמחים ונדבקים זה לזה ממש ולא סמוכים זה לזה.
3. ↑ כגון עירוב שתי עיסות מסוגים שונים, יש כאן חיבור בין דברים אך לא לישה. כמו כן 'מגבן' (הידוק פירורי הגבינה) לדעת הבבלי אינו לש. ואכן אין עיקר המלאכה חיבור בין הנפרדים, כי החיטה כבר היתה מחוברת לפני טחינתה, ואם תועלת הלישה היא החיבור, מאיזה טעם טחנו אותה ולשו אותה מחדש. אלא שהלישה נועדה לתת לה מרקם חדש על ידי חיבור חדש עם המים. באופן שהחיבור החדש אינו אלא הידוק העיסה זה לזה אין זה שייך למלאכת לש. ומאידך יש כאן חומרא, שדבר שהוא עיסה אחת אך העירוב עם המים מחברו בחיבור מחודש שלא היה לפני זה, יש כאן לישה גמורה (דיו). ויש להזכיר שכל ההגדרות הנ"ל הן כללים במלאכה, אבל למעשה יש לבדוק כל דבר לגופו אם אין בו גזירה דרבנן או ששייכת בו מלאכה מצד אחר. סלטים שמערב אותם עם משקים שנותנים בהם טעם ומדבקים אותם, יש לברר אם הם בכלל לישה, או שמא כיון שהמאכל מתוקן והלישה נועדה לתת תוספת טעם חוזר דינה לעירוב עיסות.
4. ↑ ובריטב"א בדף קנ"ה מבואר שגם רבי מודה לזה, אבל יש ראשונים שסוברים שרבי סובר שהרטבת מורסן דאו'. דעת החזו"א שהרמב"ם שפוטר בגיבול מורסן יחידאה ולרוב ככל הראשונים חייב. ודעת המ"ב שהוא פלוגתא דרבוותא (וס"ל שהרי"ף והרמב"ם ורש"י מהפוטרים) ולא הכריע. ובאיל משולש כתב שהב"י פסק שחייב, ואין לדבריו סמך כלל. אך לפנינו יובא שבדעת רוב הראשונים שלפנינו הדברים מפורשים לפטור (ורק לענין אפר נחלקו). וגם בדעת התו' והרא"ש שנראה מדבריהם שמפורש לחייב, פירש החמד משה לפטור, ויש לזה סימוכים מכמה ראשונים דס"ל כדבריהם וכתבו לפטור. והרי לפנינו רוב בנין ומנין. אמנם לסברת האוסרים אפשר לצרף את דברי הירושלמי שחייב בלישת שום, הגם שנראה שגדר השום כאינו בר גיבול. אך אפשר שמה שכתב הירושלמי 'חייב' כוונתו מדרבנן, כמש"כ החזו"א (נ"ח או' ד') בכעין זה.
5. ↑ כדאי' בירושלמי שהנותן מים בעיסת שום חייב, אמנם עי' חזו"א נ"ח אות ד' שאפשר דהיינו חייב מדרבנן.
6. ↑ בעפר צ"ע, ונוטה שגם בעפר חייב.
7. ↑ מלבד קמח קלי שדומה לקמח רגיל, שגזרו בו לדעת הרמב"ם. ובשאר הדברים צריך שינוי בנתינת המים. האחרונים הוכיחו מלשונות הראשונים גבי שתיתא, ואין מזה ראיה כלל לקמח, ובתורי"ד כתב להדיא כלשון שאר ראשונים והחמיר בבלילה רכה מדאו'.
8. ↑ ראה חזו"א נ"ח ט' לענין פשתן.
9. ↑ אבן האזל, והגם דדבריו נגד המ"מ, ולכאורה דברי האחרונים במקום דברי הראשונים אינה משנה, כאן דברי האבן האזל יסודם בדברי התורי"ד והריטב"א, רק שהוא הרחיב זאת גם לביאור דברי הרמב"ם.
10. ↑ כל דברי מרן החזו"א בסוגיין הם בהתעלם מדברי התורי"ד והריטב"א והמאירי בדף קנ"ה ופירושו של האבן האזל הנ"ל, וכל סדר הדברים משתנה לפי זה, כמו שיבואר בארוכה.
11. ↑ יתבאר בס"ד אימתי נתנו הגבלה של שלא בכח.
12. ↑ ומה שכתב בביאור הלכה שיש לומר שקמח קלי פטור מחמת שהוא מתוקן לאכילה, היינו לפי הסוברים שמורסן חייב על גיבולו. ולדעת השו"ע אין מקור להקל שדבר שהוא מחדש לו שם אכילה חדש שיהיה פטור מפני שהוא ראוי לאכילה.
13. ↑ וסלטים שהמיונז מחברם לעיסה אחת יתבארו צדדים בזה, שמצד אחד יש כאן חיבור חומרים על ידי הדבק שבמיונז, ומצד שני המאכל כבר מתוקן לאכילה, ועיקר התוספת של המיונז נועדה להוסיף בו עוד טעמים ולא לצורך חידוש צורה חדשה במאכל.
14. ↑ עיסת החרדל שהצריכו בה לישה שלא בכח יתבאר שהיא עיסת נוזלית, ובעיסת השום המעורב בגריסין ובפול יש כאן תערובת עם מאכלים אחרים שאין כאן כעין לישה שהוא מתחבר עם החומר עצמו.
15. ↑ לפירוש רש"י במשנה בדף ע"ג נלמדת לישה מסממנים, וצורת הלישה שבסממנים שונה מצורת עשיית הפת. אך נברר את הסוגיא להלן לפי מה שסידרו לנו חז"ל את סדר המלאכות כפי סידורא דפת. עי' אגלי טל פתיחה או' י"ב בהערה שמבאר בשיטת רב האי גאון שנחלקו התנאים אם מלאכת לש נלמדת מסממנים או מלחם הפנים - ולפי שיטת רבי יוסי ברבי יהודה עיקר לישה נלמד מלחם הפנים, ולכן אינו חייב בשריית דיו לדעת רב יוסף [שבת י"ח]. ולדעת רבי נלמדת לישה מסממנים, ולכן חייב על נתינת המים בקמח. לולי מהלך האגלי טל קשה להבין את סברת רב יוסף שפוטר בשריית דיו לדעת ריבר"י, כיון שעיקר לישה נלמד מסממנים שהם כמו הדיו, והרי בדיו נראה שלא שייך להצריך גיבול כיון שהוא נשרה מאליו. (ולסברת אביי שאומר שדנים כל דבר לפי עניינו, ובדיו חייב בהשריה ובקמח רק בגיבול, ניחא, שלומדים ממלאכת המשכן את עיקר המלאכה, וכל דבר לפי צרכו. אבל לפי רב יוסף לא חייבה תורה אלא בדבר שיש בו גיבול). ובפסקי הרי"ד דף י"ח ביאר את סברת רב יוסף 'דקסבר לא מיערב שפיר ואינו נשרה יפה אם לא יגבלוהו'. כלומר, דגם בדיו מועיל לו הגיבול קצת.ולפי מה שיתבאר בס"ד בדעת הרמב"ם לדעת המגיד משנה, שגם לרב יוסף חייב בפשתן בנתינת המים, ונתקשו בזה מה החילוק בין פשתן לדיו. ויש מקום לומר שבסממנים החומר נשרה מיד כמו פשתן, ואילו בדיו לוקח זמן עד שמתאחד. ובסממנים מודה רב יוסף שחייב בנתינת המים. או אפשר לומר איפכא, שסממנים זה כמו דיו, שאם משרים אותם הם נמסים מאליהם, אבל אפשר לגבלם בידים. וס"ל לרב יוסף שבשרייתו אינו חייב, כיון שהשריה אינה מתייחסת אליו. (ולפי זה שיטת רב יוסף שסברתו של ריבר"י הינה בגדרי 'שם מלאכה' ולא בגדר גיבול, וזהו חידוש גדול).בעיקר מה שהקשינו היכן היה גיבול במשכן, עי' ברמב"ם תפילין א' ד' (ראה רש"י שבת כ"ג) שבעשיית הדיו הראשונה היה גיבול גמור, ורק בשעת הכתיבה היו משרים אותו במים לדללו. אמנם בפסקי הרי"ד פירש שעיקר לישה בסממנים בהשרייה בלא גיבול, ולשיטתו הוצרך לבאר בשיטת רב יוסף 'דקסבר לא מיערב שפיר', דהיינו ששייכת לישה של גיבול בסממנים. אבל אם נימא שעיקר לישה בסממנים בגיבול ראשון של עשיית הצבע (ונבאר שהסממנים נעשה כמו הדיו), הרי שיש לומר שבאמת בדיו גם אם גיבל פטור כי אין מה לגבל, ובסממנים מדובר באופן שיש גיבול.
16. ↑ נתבאר בארוכה במאמרנו בהאוצר ק"ב שגדר הטוחן לשי' הרמב"ם ורוב רבוותא אינו תלוי בגודל הקמח אלא בייעוד הקמח - האם נוצרה כאן יצירה חדשה שפירוקה מביא לשימוש מעורב של כמה מחלקי הפרי. וכמו חיתוך קנים, שפורס פרוסות גדולות מאורכות מהקנה ועושה מהן מחצלת, דחשיב טוחן הגם שלא נוצרו כאן פירורים של קנים. וכל זה גם בסיס להבנת שורש מלאכת לש, שאין הנידון כאן להרבות את כמות הפרי, אלא לחדש בו שימוש שלא היה בו כשהפירור היה לבד. ומטעם זה דבר שהוא מתוקן בתכלית (מבושל), נראה מדברי הרמב"ם ושו"ע סו"ס שכ"א שאין בו שייכות של לישה, כיון שאחרי הבישול הדבר מתוקן לגמרי לאכילה, ומכאן ואילך אין תוספת תיקון בלישתו אלא ריבוי כמות בעלמא. באור שמח ח' י"א כתב שאפילו לגבי בורר כל האיסור הוא רק לתקן את חלקי הפרי, שנאכלים ביחד כמה חלקים מאותו פרי ומוציא מהם את הפסולת המיותרת ומפריעה לחיבור, לאפוקי צלחות וכיו"ב, שכל צלחת יש לה שימוש לעצמה ואין שימוש מאוחד בשני צלחות. (למעשה הפו' לא סמכו על זה כל כך, אבל לעיקר הסברא ודאי שהעיקר כהאו"ש). והוא הדין לטוחן, דודאי המחלק פרי לכמה אנשים אינו בכלל טוחן. והוא הדין ללש, שאם יש עיסה קיימת מותר לחברה לעיסה אחרת, והאיסור הוא יצירת העיסה מהדבר עצמו. (אמנם פשוט שהמערב כמה סוגי קמחים חייב, והדגש הוא רק שגדר המלאכה הוא לתקן שימוש על ידי קיבוץ פירורים לשימוש אחיד. ואם יש שינוי בין המינים זו לא סיבה להחמיר, ולכן בעיסה מוכנה שמתחברת עם עיסה אחרת אין חומרא בזה שמוסיף כאן עוד מין לתערובת).
17. ↑ באיל משולש ט"ו ד' כתב שתבלין שהוא ממרכיבי העיסה יש לאסור, שדינו כמוסיף קמח לעיסה, אבל בדבר שבא לתבל אין סברא לאסור.
18. ↑ הדעה הרווחת במחברים היא שבלילה רכה אינה דאו' כלל, ודלא כמו שכתבנו. הדברים תלויים בעיקר יסוד לש - אם יסוד לש הוא תרכובת החומר ויצירת חומר חדש ותועלת חדשה על ידי הבלילה עם המים, הרי שמובן למה הגמרא הקילה בדברים שאינם מתגבלים, ולמה בדברים שאינם מתגבלים התירו בלילה רכה (שכל שלא מתגבל, לא מתחדש שם חדש לבלילה, ובבלילה עבה יש כעין יצירה חדשה משא"כ בבלילה רכה). אך לפי האומרים שיש איסור דאו' בלאו בר גיבול, ויסוד המלאכה הוא עמידתם של חלקי התערובת זה לצד זה, הרי שאם מצאנו שהתירו שתיתא רכה, הגם שחלקי העיסה עומדים בסמיכות זה לזה, יש להוכיח שכל בלילה רכה אין לה שם עמידה אחידה זה לצד זה. וממילא פשוט להם שאין איסור דאו' אפילו בלילה רכה של קמח. (אמנם אפשר לחלק, אבל זו הנחת יסוד שהם הרכיבו עליה את הסוגיא).
19. ↑ ראה בנספח מה שהרחבנו בזה. ובספר ארחות שבת פ"ו הערה פ"ג ופ"ד חילק בין פודינג לג'לי, וס"ל שבג'לי אין איסור כל כך (מלבד עובדין דחול) כיון שהאבקה אינה מתאחדת אלא שהאבקה נעלמת ויש חומר קרישה שפועל בה. ואילו בפודינג האבקה עצמה מתאחדת ונעשית סמיכה. ואינו מוכרח, כיון שההתאחדות של הפירורים עם המים נעשה חיבור אחד והוא מתקשה ביחד, הרי לפנינו ממש כמו קמח ומים שנעשה עיסה, ומהכ"ת לדון את הסיבה הכימית של התאחדות החומר. ועי' בנספח שהבאנו בזה צדדים. אך כיון שהנידון כאן באיסור תורה, אי אפשר להתיר מכח חילוק שאינו מוכרח.
20. ↑ מו שיתבאר, המתירים התירו לערב בנחת מכח ההכרח מדברי הבבלי, והאוסרים יישבו את התלמודים והעמידו שהבבלי מדבר באופן שנתנו בו מים מבעוד יום, וכסוברים שנתינת המים מבעו"י מצילה מאיסור.
21. ↑ כלומר, שאם יש חשש לישה בעירוב חומרים בעלמא, בהכרח לחלק בין בלילה רכה לבלילה עבה, שהרי אם עירבוב חומרים בכלל לישה יהיה אסור לערב משקאות זה בזה, וכן מצאנו להדיא בש"ס להתיר עירוב נוזלים זה בזה, ועל כן גם המחמירים כהירושלמי מקלים בבלילה רכה. אבל אין ללמוד מזה לעיסת הדיו, שהיא בלילה רכה ואסורה מדאו'.
22. ↑ זרעוני פשתן בתוך מים מתקשים לחתיכה אחת על ידי ג'ל שנפרש מהם במגע עם מים. זרע הפשתן מכיל כ33 עד 44 שמן, בעקבות כן הוא מכיל חומר מתחלב המקשר בין המים לשמן שבתוכו, וכשהוא בא במגע עם מים נוספים הוא מפריש חומר המדבק את המים לשמן שבו. חומר זה נמצא גם בשומשום, ומשום כך כתב הרמב"ם שגם בזרע השומשום חייב על נתינתו במים. בשומשום [קלוף] שלנו לא ניכרת ההידבקות בנתינת המים, אבל בשומשום טחון ובטחינה כשמערבים אותם עם מים נוצר דיבוק מחודש מחמת ההידבקות בין השמנים למים. אבל בפשתן, מיד בנתינתו במים ניכר שהגרעינים נסרכים זה בזה, וכשמתייבש המים נעשים גרעיני הפשתן מחוברים זה לזה בחוזק. (אמנם אפשר להפרידם בלחיצה קלה, אבל הדיבוק הוא דיבוק גמור). ב'תה' פשתן מפשתן טחון, התה נעשה מעט סמיך, ויש פירורים שלא נמחו שנראים מקושרים מעט זה לזה, ויל"ע בדינו, ולקמן נדון בזה.
23. ↑ בעיסת הלחם צריך לקרוע אותה כדי להפריד חלק מחלק, משא"כ בעיסת העפר. וכל שכן בדיו שחייבו משום לש הגם שהוא נוזל. [בתרגום אונקלוס על המילה 'עריסותיכם' מתרגם 'אצותכון' מלשון תפיסה]. במכתבי תורה של הצפנת פענח (ראה מפענח צפונות פ"ח סי' ג') כתב שענין לש הוא תערובת מזגית ולא שכונית [שכונית- החלקים שכנים זה לזה, מזגית החלקים משתנים ומתמזגים זה לזה]. לכאורה דבריו יכולים לעמוד רק על החלק המיוחד בחיטה ובשומשום, אבל בעפר נתחדש שגם ללא שינוי מזגי שייך חיוב גיבול. [נמצא 'לש' שינוי מזגי, 'מגבל' שינוי שכוני]. אמנם יל"ע בדברי הצ"פ, דנראה דדבריו לא מתאימים לכל המתבאר (משמע שהוא מחלק גם מי פירות למים בגדר של שכונית ומזגית וצ"ע).
24. ↑ עיסת העפר בבלילה רכה נראית ממש כמו עיסה של עוגת טורט, כי יש בעפר חומר המדבק. אבל אין זה חומר שמתחדש במגע עם המים אלא העפר עצמו דביק, ואם נפורר עפר מגובל ונגבל אותו שוב יצא אותו דבר כמו פעם ראשונה, בשונה מהקמח שנעשה שינוי במרקם מחמת המגע עם המים, וכן הפשתן שהרירים המופרשים ממנו אינם חוזרים
25. ↑ יש לעיין בדיבוק פנימי של הקמח באופן שנעשה באופן מלאכותי, דהיינו אבקות של דבק שבחיבור עם המים נוצר דבק, ולכאורה אין סברא להקל שהרי המים יוצרים חיבור של העיסה.
26. ↑ ז"ל התוספתא פרק יב הלכה יד נותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ עכ"ל. אך מסתבר שכוונת התוספתא לאיסור דרבנן, עי"ש שאסרו שם גיבול גלוסקין מפוררים, דודאי מסתבר שהוא דרבנן. והרמב"ם פכ"א הי"ז הביא את דין התוספתא בתולדות של בורר וז"ל וכן המחבץ תולדת בורר הוא, לפיכך אף על פי שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו. עכ"ל. וכתב המג"א שי"ט י"ט לתמוה ממשמעות לשון התוספתא שהוא משום לש, אך כתב דקאי התוספתא כפי שיטת רבי, כמו קמח קלי שלרבי יש בו משום גיבול ואנן קי"ל דגובלין קמח קלי. (משמע שדעתו כדעת הסוברים שקמח קלי אם גבלו פטור, וכדברי הראשונים דלהלן). והנה מש"כ המג"א דקאי כרבי, כן משמע מדברי התוספתא שמבואר שם גם אין גובלין את הקלי, ובגמרא העמידו ברייתא זו כרבי. אך מצד הסוגיא צ"ע, דבאופן שמגבל אין הבדל בין רבי לריבר"י, עכ"פ לפירש"י בדף קנ"ה שהאיסור לרבי הוא נתינת המים. והרי נתינת הדבש מבואר להדיא שמותר, ואם לרבי היה צד לש הייתה אסורה גם נתינת המים. ולהלן בסוגיית חרדל יתבאר שלפי הירושלמי לפי פירושו של ספר התרומה יש איסור בנתינת משקין לתוך חרדל כפי שיטת רבי. אך לפום ריהטא אין הדברים קשורים דווקא לשיטת רבי, דגם לשיטת ריבר"י יש איסור בעירוב. (פשוט לפי שיטת האחרונים שגיבול אסור בלאו גיבול, ואפילו למה שביארנו שדעת הראשונים שאין איסור בגיבול, הרי כל זה רק בדברים שאינם מתחברים, אבל בדברים המתחברים אין מקור להתיר).אלא שבסוגיא של חרדל מבואר שאין איסור בפירות המתוקנים לאכילה שנתפוררו ומערבים מחדש. ובירושלמי שם מחייב חטאת, וביאר התרומה לפי שיטתו שהלכה כרבי שיש להעמיד את הבבלי באופן שנתן מים מבעוד יום. אבל לפי סברת היראים והרמב"ם שלא פסקו כלל את הירושלמי אין מקור כלל לומר שנחלקו רבי וריבר"י בענין החרדל, ומסתבר שיהיה מותר גם לרבי. ואם כן איך נעמיד את התוספתא שאסרה זאת.ואולי כוונת המג"א להעמיד שמחלוקת רבי וריבר"י הינה האם יש לישה בדברים שלא מתאחדים לאחד ונשארים פירורים פירורים (והרי מטעם זה אסר נתינת מים למורסן, וס"ל למג"א כפי סברת האומרים שנתינת מים למורסן דאו' לרבי, ודלא כתורי"ד קנ"ה). ובעיסת השומשום והדבש לא נוצר איחוד בין הפירורים, ולכן מדמה זאת המג"א לפלוגתא דרבי וריבר"י. אמנם יש לתמוה מאוד על הדימוי בין הדברים, שעיסת המורסן בבואה עם המים נוצר בה שינוי מרקם מחמת המים, ואם כן צריך לומר שלפי רבי עיקר האיסור הוא בשינוי המרקם של הקמח שנעשה פירורים ולא בעצם החיבור בין הפירורים (כי ההכנה לחיבור היא השינוי העיקרי שנוצר בקמח, והחיבור הוא רק הכ"ת להשתמש בפירורים). אבל כל זה שייך רק בדברים שיש בהם פעולה של שינוי במגע עם המים, כקמח, משא"כ אגוזים ושומשום, שאין נעשה בהם שינוי. וצ"ע.בעיקר הדבר יל"ע איך הותרה נתינת השומשום לתוך הדבש, שהרי הדבש יש בו תכונות של מים, והרי הנותן שומשום לתוך המים חייב מפני שהם מתערבים ונתלים זה בזה, כמש"כ הרמב"ם. ואין לומר שדבש אין לו תכונות של מים, שהרי בעינינו אנו רואים שכשנותנים שומשום כתוש (טחינה גולמית) בתוך דבש ומערבים אותה היטב נוצרת עיסה קשה מאוד (חלבה). וצריך לומר שבנתינת השומשום בתוך הדבש אכתי לא ניכר הדיבוק.
27. ↑ לכאורה מחמת שהוא דבק חיצוני, וצ"ע הסברא בזה, דסו"ס הדבר נתאחד. אמנם יתכן לומר שהדבש נחשב כמפריד בין השומשום, כלומר שעיקר לישה היא באופן שהמשקים הם בטלים לקמח ועומדים לשרת את חיבור הקמחים. משא"כ באופן שהדבש נועד גם כן לאכילה, הרי זה עירוב מאכלים בעלמא (שרוצה לאכול גם את הדבש וגם את השומשום).באמת יסוד הספק כאן הוא ספק מרכזי מאוד בהגדרת לישה, כיון שאם נמתח קו בין ה'רירי' שמחבר את הפשתן לבין דברים המדביקים שאר גרעינים זה לזה לבין כל לישות של קמח, יצא הדין שעיקר גדר הלישה הוא פעולת הדבקה ולא פעולת שינוי החומר לחומר אחיד, ויצא שגם בקמח יסוד האיסור אינו האחידות של הקמח. ואם כן, כל דבר שהוא לאו בר גיבול שנותן בתוכו חומר המדבק חייב. וכמו כן אפילו עיסה של חתיכות גדולות (טונה) עם חומר מדבק (כגון מיונז) יהיה אסור מדאו' (ויהיה קשה משומשום בדבש, שמבואר ברמב"ם שאפילו בחיבוצו אין לישה). אך מאידך אפשר לומר שיש ב' גדרים א) בר גיבול, שחייב רק באופן שנמחה ונהפך לדבר חדש ב) דבר שהמים משנים אותו ויוצרים בו דיבוק מהדבר עצמו. (באופן שנמחה ואינו נדבק מצד עצמו מסתבר שחייב גם על דבק חיצוני, כדמוכח קצת מעיסת דיו שמתחייב על לישת הצבע מחמת החומר המדבק שנותן בדיו. אך יש לדחות, ששם החומר המדבק הוא נהפך להיות חלק מהדיו. אבל בודאי שכן הוא פשטות הדבר. וכיום רגילים לעשות עיסות מכל מיני דגנים טחונים שמערבים בהם חומרים מדבקים, והרי הם נעשים כעיסות גמורות, ומה בכך שאין הדבק מכח ראשית תולדותם).אמנם עדיין אין לנו מספיק הוכחה ברורה למהלך זה, וכפי המתבאר עיקר הקושיא לדרך הראשונה היא מדברי הרמב"ם שחיבוץ שומשום אינו לישה. (ואם נאמר ששומשום ראוי לאכילה ולכן מותר, יהיה קשה משומשום במים. ובהכרח שיש חומרא מיוחדת באופן שיש הפרשה של רירי).אך עדיין אפשר לסדר את החלוקה באופן קצת שונה, ולומר שעיקר גדר הלישה הוא חיבור חומרים על ידי דבר המדבק, בין נמחה בין שלא נמחה, אך בתנאי שהלישה תתן אפשרות שימוש מחודש ולא ריבוי כמות בעלמא, ולכן אין לישה בדבש ושומשום (וכן בעיסות טונה וכיו"ב עם מיונז, שהם ראויים לאכילה לגמרי רק רוצה להוסיף עוד מרקם אחיד וטעם, ולא עצם עשיית המאכל). ותהיה לישה בקמח קלי עם ביצה, ובדבר שנתחדשו בו רירים המדבקים נאסר אפילו בדבר שראוי לאכילה, כיון שהרירי נחשבים כחידוש מעצם ההתמזגות שלו עם המים.
28. ↑ עי' היטב בדברי הפסקי הרי"ד בדף י"ח ובדברי הריטב"א בדף קנ"ה שמדברי הריטב"א משמע דס"ל שאם הדרך היתה להשתמש באפר בגיבול, אע"פ שאינו מתגבל היה סגי בהכי. ולפי זה לא קיבל את פרש"י שמותר לגבל אפר לסתימת תנור, ואילו הפסקי הרי"ד ביאר את רש"י שאפר אינו בר גיבול, אך מפשטות לשון הרי"ד משמע קצת כמו הריטב"א, שההגדרה של בר גיבול תלויה בדרך המציאותית, ולא כמו שכתבנו שהנידון הוא במרקם של החומר. אך נראה שבהכרח מוכרחים להוסיף דברים בדבריהם, כיון שיש לשאול מה כוונת הראשונים שבמורסן אין דרך לגבל ולכן שרי, הרי הדרך היא לערב מורסן במים ואלו מעשים שבכל יום. ונראה שכוונתם לומר שהגדרה של גיבול היא איחוד חומרים, ובמורסן כשהוא מאכיל לבהמתו הוא מערבו ולא מאחדו, והבהמה אוכלת את המורסן כמעורב. ואילו באפר הגם שהוא לא מצליח להתאחד לגמרי, אבל עושים ממנו תשמיש של איחוד החומר שסותמים איתו חורים, וסובר הריטב"א שעצם זה שהוא מערבבו להיות חתיכה אחידה יש לזה שם של לישה. ואילו לדעת הרי"ד, כיון שאינו מתאחד אין לזה שם חיבור (כמשמע להדיא מלשונו שלא קיבל כלל ששייך חיבור באפר). ונראה שהריטב"א נמשך בפירוש כל הסוגיא אחרי הרי"ד, אך נחלקו בטעם הדבר שאין במורסן גיבול - שלריטב"א הטעם הוא שאין לו תשמיש מאוחד ולרי"ד הוא כיון שבפועל אינו מתאחה. או אפשר דלכו"ע אם היה המנהג להשתמש באפר לסתום חורים היה בזה גיבול, כיון שהוא משתמש תשמיש מאוחד, אלא שדעת הרי"ד שעושים כן רק לפי שעה (כלשון הרי"ד) ולכן אין לזה משמעות של אורחיה. (או שמא כוונת הרי"ד לומר שעושים באפר רק לפי שעה מחמת שיש חיסרון אמיתי באפר שאי אפשר לסתום יותר, ולא שהדבר תלוי במנהג העולם).
29. ↑ אמנם מבואר בברכות ל"ח שהשתיתא הרכה היתה נחשבת שתיה, משמע שהיתה נמחית יותר מהג'ריס.
30. ↑ כשלשים את הקמח הקלי עם מעט מים נראה דמוי לישה לגמרי, וגם אחרי כמה שעות עדיין נראה כאילו העיסה מחוברת וצריך ללחוץ עליה כדי לפרדה. אך אין זה חיבור אמיתי ויל"ע בגידרו (הדין הוא ששרי מעט מעט, אבל צ"ב גדר הדין מדאו', ובפשטות הסוגיא לרוב הראשונים דינו כאינו בר גיבול שפטור ולתו' וסיעתו כבר גיבול שחייב). ולהלן בנספח הבאנו שיש שרצו לומר שקמח קלי נחשב בר גיבול מחמת זה, וביארו שכל הנידון בגמרא להקל בקלי הוא מחמת דברי הביאור הלכה שקמח קלי ראוי לאכילה (הביאוה"ל כתב כן בדעת התו' ויש שכתבו זאת אפילו לשיטת הרמב"ם, עי"ש). אך בודאי שאין זו פשטות הסוגיא [לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים]. ואם כנים אנו (במשמעות הסוגיא), הרי שמוכח שיסוד לישה דאו' תלוי ועומד רק על דיבוק החומרים ולא על עירובם, אפילו בדבר שנראה ממש שיש כעין חיבור. (מה שרואים שהקמח קלי וכיו"ב מחוברים גם אחרי היבוש צריך לומר שאין לזה חשיבות של דיבוק, שהרי זה כמו שתי עיסות שנדבקו זה לזה שמחמת הלחות מתחברות ולא מחמת החומר המדבק. ובאמת המראה של הדיבוק נותן הבנה בסברת החולקים שיש גיבול בלאו בר גיבול. אבל לרמב"ם וסיעתו שינוי התרכובת בלבד נאסרה, ובקמח קלי אין זה אלא חיבור זמני מחמת המיחוי של הדבק, והרי זה כעין ההיתר של חיבור שתי עיסות זו לזו שאין כאן יצירה של דיבוק אלא הרביית הכמות).
31. ↑ וראה בנספח מה שהרחבנו לייסד את הדברים. והגם שרבים הם הסוברים שאין חיוב בבלילה רכה וכן סתמו רוב ככל המחברים, מה נעשה ומדברי הראשונים וממלאכת המשכן ומסברא פשוטה יש חיוב בבלילה רכה ואין שום מקור כנגד. ובפרט שעמדנו כאן על מקור דברי המקלים, והרי יסודם תלוי בהבנת התה"ד בדברי התו' שלאו בר גיבול חמור טפי, ואילו לפסק השו"ע כדעת רוב הראשונים ליתא. (וגם לתה"ד אינו מוכרח כלל, כמו שיתבאר בפנים, ולכן לא שייך לצרף כאן ספק מחמת שי' התה"ד). ודברי התורי"ד ברור מיללו, וגם דברי הרמב"ם מוכיחים כן שגזר בקלי ברכה אטו שאינו קלי, ומכלל שקמח שאינו קלי הוא דאו', וכן הוא פסק הרמב"ם.
32. ↑ כיון שבשומשום יש חומר המדבק, כמבואר ברמב"ם, וזהו מה שנותן לעיסת הטחינה את תכונות היחודיות שלה, ויתבאר בס"ד להלן.
33. ↑ ראה חזו"א סי' נ"ח אות ט' שהזכיר את הקולא באבקות הנמסות, ואחרי זה הביא את דין זרע פשתן. וסיים 'ואע"פ דברכה אמרינן דלא מיחשב לישה ולכך סגי בשינוי מועט... הכא משמע דאף בנותן מים מרובים חייב כיון שהם נדבקים זה בזה טפי' [אמנם אפשר לפרש כוונתו שאע"פ שיש מים מרובים הפשתן נצמד זה לזה כעיסה קשה, אך מלשונו משמע שאפילו אם החיבור בין הפשתן אינו חזק, יש להחשיב זאת כדיבוק, וכמדוקדק בד' הרמב"ם הנ"ל].
34. ↑ נראה שאין זה השום המוזכר בירושלמי לחיוב חטאת וכן בגמרא בדף ק"מ, שהשום הנזכר נראה שהוא שום כתוש, ואילו השום הגבישי הנמכר היום הוא שום מיובש טחון.
35. ↑ כשמערבים מאכלים בתוך המים צריך לערב או לשחוק כדי להמחות את המאכל שיתאים לקלות ודקות של המים, ובמשקה מאודה אין בזה צורך כיון שהוא היה כבר ממוזג עם המים.
36. ↑ העיקר שהמורסן הוא הקליפה החיצונה של החיטה והסובין הקליפה הפנימית שיוצאת בנפה. כן משמע במשנה בתרומות י"א ה' וכ"כ רשב"ם ב"ב צ"ג ב' רש"י חולין פ"ח ב'. אך עי' רש"י שבת ע"ו ב' וכן דעת הרמב"ם (בפיה"מ במשנה בתרומות), ראה דרך אמונה (פי"א מהל' תרומות הי"ב ובביאור הלכה). ועי' פמ"ג מב"ז שכ"א י"ב שכתב 'אבל העב הנישרת בכתישה החוש יעיד שאין בר גיבול'. בסובין הנמכר בזמנינו מערבים את ב' הסוגים וגם מערבים מעט קמח, עיסת הסובין מתגבלת מעט אבל לא כמו הקמח. מצד המרקם נראה שחייבים על גיבולה, אבל אין זו ראיה כלל למורסן לבד. ועל כן בודאי שאין להקל לתת סובין לתוך גבינה או גיל בשבת כדין קמח שאינו קלי. (לע"ע לא השגתי מורסן גמור לבדוק). ובארחות שבת התיר בזה בשתי וערב, ולהאמור יש כאן קולא באיסור תורה. [אלא שנמשך אחרי סברת התו' שלאו בר גיבול דאו', וממילא אם התירו שתי וערב במורסן יש להתיר גם בקמח].
37. ↑ עי' תוספתא נותנין מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל נותנין שמשמין ואגוזין לתוך הדבש ובלבד שלא יחבץ מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת ובלבד שלא יגבל אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל עכ"ל. ומלשון התוספתא מבואר שהשוו גיבול קמח קלי ועירוב פירורי גלוסקין. הרי כדברי הט"ז שדין קמח קלי כדין קמח מצה. אך לפו"ר מדברי הגמרא משמע להדיא שהטעם בקמח קלי הוא מצד סברת לאו בר גיבול (לול"ד הבאוה"ל בד' התו'), ואילו בגלוסקין הטעם הוא מצד שהדבר מתוקן לאכילה. ודו"ק.
38. ↑ עי' ברכות ל"ח תוד"ה והא דתנן כתב ששתיתא רכה היא שתיה, ובורגול דק לא שייך בשתיה, וצריך לומר שהוא מתפרק יותר במים אבל לא נאחז זה בזה.
39. ↑ ולפי דרכנו להלן בנספח כן דעת [רוב כ]כל הראשונים, אך יש מגדולי האחרונים שסברו שדעת רוב הראשונים להיפך.
40. ↑ לכאורה יש מקור להקל מהסוגיא בדף ק"מ שהתירו עירוב חרדל עם דבש ושחליים עם שמן וחומץ וניניא, אמנם בפוסקים מצאנו כמה דרכים לבאר דין זה, כדלהלן. [ובחרדל לדעת הר"י אמושט מיירי באופן שנעשה כעין משקה וכבר נילוש לפני זה]. אך נראה שאפילו אם נפרש כפשוטו שהתירו לערב פירורים עם חומר המחבר אותם אפילו אם לא נילושו לפני זה, אין זה מקור להקל אלא בדבר שנשאר כמו עיסה, ולא בדבר שנעשה כגוש ממש. וכגון שיש להתיר לערב סלט חצילים עם מיונז בנחת, אפילו אם החצילים חתוכים לחתיכות קטנות, דדמיא ממש לשום ושחליים, שהוא כעין עירוב עיסות. אבל לדבק קמח קלי עם ביצה ולעשות ממנה קציצה, קשה להתיר, דסו"ס לפנינו גיבול גמור ומה בכך שהדבק אינו מהקמח עצמו. (ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מעיסת הדיו שהוא פיח שחור מעורב בדבק ואסור לערבו במים. ואין זו ראיה גמורה, כי בדיו הדיו נהפך כבר לדבק והמים מחברים את הדיו, משא"כ בנידו"ד שהמים הם עצמם הדבק).
41. ↑ מחבץ - נתינת חלב לתוך קיבת הבהמה או נתינת חומצה לתוך החלב שזה גורם לחלב להתגבן - לדעת הבבלי שבת צ"ה. המחבץ חייב משום בורר, דהיינו מפריד את החומרים הקשים שבחלב מהקום. וצ"ב, הרי במין אחד אין בורר, ובפרט לדעת הרמב"ם [ח' י"ד] שכתב שהטעם שמותר לסנן את היין בין הגיתות [שבת קלט ב'] הוא שכל עוד שלא נפרשו היין מהשמרים יש להחשיב את היין כמין אחד עם השמרים. הרי שאפילו אם יש כאן פעולת ברירה גמורה אין זה נחשב בורר במין אחד, ומוכח שכל הפרדה של מין אחד אינה שייכת כלל לבורר (ושייכת יותר לדש, עי' מאמרנו בהאוצר ק'). וצריך לומר שהמחבץ הוא 'תולדה' של בורר שקובע שם לעצמו, כמו שמצאנו בכמה תולדות שהן מלאכות לעצמן ורק נסמכו על האב [עי' שו"ת ברכת אברהם י"ח לר' אברהם בן הרמב"ם שתיתכן חומרא בתולדה יותר מבאב]. כמו שאמרו מגבן תולדה דבונה, הגם שיש חילוק רב בין בונה למגבן, וכך הוא המחבץ שיש לו חשיבות של מלאכת יצירה של המוצקים מהחלב. והדמיון בו הקרוב יותר הוא לבורר, שמפריד המוצקים מהנוזלים. ולדעת הירושלמי צ"ב מה ענין מחבץ ללש. ויש לפרש שהקשיית החלב הרי היא כלישה, שמקשה את החומר על ידי עירובו עם המים. מי שנותן גרעין פשתן אחד במים משמע ברמב"ם שהוא פטור ורק בשניים חייב, על אף שהפשתן מפריש ג'ל גם בפשתן אחד, אלא שעיקר לש הוא חיבור הגרעינים על ידי המים ולא עצם הקשיית המים עצמם. ומסתבר שלדעת הירושלמי יש לחוש גם בזה. (והרמב"ם למד דבריו שצריך דביקות בין גרעיני הפשתן מדברי הגמרא, שהרי הגמרא אומרת שגם העור מפריש רירים בתוך המים, ורק בפשתן אסור דקעביד לישה. ומפרש הרמב"ם דהיינו שמתחברים הפשתן זה לזה). אך אין ללמוד מכל זה היתר במיונז, שהוא הקשיית השמן על ידי החלמון ביצה [על ידי אותו חומר (אמולסיפייר) שגורם הפרשת הרירים בפשתן] שיהיה מותר, כמו שאין לישה בהחמצת חלב, כיון שיש בו חיבור בין ב' חומרים. משא"כ כאן, שהחומצה של החלב אינה חלק מהתערובת אלא רק הכ"ת לזרז את פעולת ההחמצה בחלב. והרי אפשר להחמיץ את החלב גם על ידי השמש. והרי אם חלמון הביצה היה פירורים פירורים יבשים ועל ידי השמן היה מתגבל, לא היה צד כלל להתיר את המיונז. ומאן יימר שהחיבור של החלמון שלפני העירוב מבטלת ממנו שם לש, הרי גם הדיו לפני שרייתו היה עיסה מגובלת ובשרייתו בדיו אנו אומרים שכל המים נהפכים לדיו ואסור.
42. ↑ אפשר שגם לדעת הבבלי יש לחוש משום לש דרבנן, ולא אמרו שמגבן הוא בונה רק כלפי איסור דאו'. ואפשר דתליא במחלוקת הראשונים אם יש איסור בלישת שום לדעת הבבלי. שבספר יראים [רע"ד] כתב שהבבלי מתיר עיסת שום כמו עיסת חרדל וכרשינים. ומה שאמרו בירושלמי שבלישת שום חייב פליג אתלמודא דידן, אבל בספר התרומה כתב שיש ליישב שהבבלי התיר באופן שנתן את המשקה מערב שבת, אבל לתת בשבת את המשקה אסור [לשיטתו דהלכה כרבי].
43. ↑ אמנם יש דרך אחרת שדבר מבושל כנילוש דמי, וכעין אין לישה אחר לישה. אך באמת הכל חוזר לאותו מקום, כי הסברא שאין לישה אחר לישה, יסודה בהבנה שחיוב לישה הוא עיבוד מושלם לחומר. ולכן אין לישה אחרי בישול שהחומר מעובד. וממילא פשוט שעצם קיבוץ החלקים אין בו שייכות ללש.
44. ↑ כגון אבקת פירה. אמנם באבקת פירה מצד אחד יש עוד סברא אחרת להתיר, ומצד שני מערבים שם חומר מתחלב שיוצר הדבקה מחודשת האסורה. וראה בדינים העולים.
45. ↑ בשונה ממורסן שאוכלים אותו כבלילה ולא כחיבור.
46. ↑ והרי זו אסמכתא לדברי היראים, שכתב שהבבלי והירושלמי נחלקו אם הנותן מים לתוך שום שחוק חייב. ולהנ"ל אתי שפיר, שלדעת הבבלי שום הוא מתוקן לגמרי, וחיבור החתיכות השחוקות אין בו יצירה חדשה כלל אלא ריבוי חומר. [אמנם צ"ע אם כוונת היראים להתיר אפילו בשום טחון או גבישי שום הנמכרים בזמנינו שהם ממש כמו קמח, והשום איבד לגמרי את צורתו והכנתו. ומסתבר יותר שכוונתו בשום מרוסק, כמו שעושים במרסק שום ביתי, ששם השום נשאר עליו].
47. ↑ בתוספתא שם אסרו לגבל את הקלי, ואנן קי"ל דשרי בשינוי. אך אין ראיה כל כך, כיון שלגבי קלי קי"ל דלא כתוספתא (שאמרו בתוספתא אין גובלין את הגלי, וקי"ל כמ"ד גובלין). ולכן מתירים בשינוי, אבל לגבי עירוב גלוסקין מהכ"ת דתליא ברבי וריבר"י.
48. ↑ האחרונים דנו בקמח מצה אם דינו כקמח קלי (עי' ט"ז) או דחמור טפי או דקל טפי, והדברים ניכרים שמצד החיבור של העיסה הרי זו כעיסת לחם וחמורה מעיסת קלי. אך מצד חידוש המרקם זה דומה לפירורי לחם, שלא נוצרה כאן הכנה חדשה, וגם אם ישרו את המצה במים וימעכו אותה תצא תוצאה דומה. לענין דינא כבר הורו הפוסקים [מ"ב סקנ"ז] לדון את קמח מצה כקמח קלי (ובעיסה עבה להתיר רק מעט מעט ולהתרומה לאסור לגמרי), והרי זה כדרך אמצע בין ב' הדרכים.
49. ↑ ביסקויטים מעוכים מעורבים בעיסת מרגרינה ושוקולד ויין ומגלגלים אותם לכדור.
50. ↑ בתשובות אביגדור הלוי [הגר"א נבנצל] לענין עיסה מוכנה להכנת כדורי שוקולד (ואין בה חשש לישה) אסר מצד בונה וממחק. (וצ"ע, אך אין כאן מקומו).
51. ↑ יש עוד אופן לבאר, לפי דברי הגר"א שכ"א י"ב גבי אין טוחן אחר טוחן, שכתב וכן הוא בכל מלאכה, וא"כ אין לישה אחר לישה. ולפי זה, בעיסה של גריסים שהיא כבר נעשים כעין דבר הנילש ומחוי כעיסה מלכתחילה לא שייך בה לישה, משא"כ בפשתן שהוא גוש מוצק שעדיין שיש בו לישה. (צריך כאן תוספת דברים, שלפי מרוצת הדברים נראה שגדר אין בישול אחר בישול וכיו"ב פירושו שכיון שחל עליו שם בישול אין עוד בישול. אבל אין זה נכון בודאי, כמוכח בענין 'ארתח כופרא' שהמתיך את המתכת חייב, הגם שהיא היתה כבר מותכת. וביאר החזו"א בסי' נ"ז שכיון שהוא חזר לקדמותו יש בו בישול. ואעפ"כ מותר לתת מאכל מבושל באופן שישנה אותו לסגנון אחר של מאכל, ולדעת רוב הפוסקים מותר לצלות אוכל מבושל וכיו"ב, שכיון שנשתנה להיות מבושל אין איסור להמשיך את הבישול. ולפי זה מסתבר שדבר שהוא נילוש אפילו אם הלישה שלו היא טבעית כמו עיסת בננה ועיסת פירה וגריסין אין בה איסור של לישה כלל, משא"כ כל הדגנים, שהגם שהם מתוקנים לאכילה אין בהם את ה'עיסה' שהם דהיינו המיחוי הרך שלפני ההקשיה. ודו"ק).
52. ↑ אמת שהביאור הלכה תפס ליישב לפי היתר של 'מבושל וראוי לאכילה' את הטעם שמותר לגבל קמח קלי בשינוי קל, לפי דברי התו' שיש גיבול במורסן וקמח קלי. אמנם לפי דעת שאר הראשונים אדרבה מבואר שהטעם להקל בקמח קלי מיוסד על היתר שאינו מתגבל. [ונתבאר בס"ד שדעת התו' וסיעתם הם דעת יחידים ממש בראשונים, ולדעת רוב בנין של הראשונים אין גיבול דאו' במורסן וקמח קלי. ודברי מרן החזו"'א בזה קשים מאוד]. וראה לעיל מה שנתבאר בדעת הרמב"ם.
53. ↑ ועדיין צריך ביאור, דלכאורה מאי נפק"מ אם החיבור הוא חיבור חיצוני או דבק פנימי. והרי אם ננקוט שאין איסור לחבר גרעיני אבטיח וכיו"ב עם עיסה דביקה כמו דבש או מיונז, מאיזה טעם יהיה אסור לחבר שומשום בדיבוק הפנימי שלו. (ולאסור חיבור של גרעינים עם דבש, קשה מסוגיא בדף ק"מ, שמשמע שמותר לערב חרדל שחליים ושום עם דבש וכיו"ב עי' להלן). ויתכן לבאר שכשמחבר ב' שומשום על ידי המים הרי שאנו רואים כאן חיבור של השומשום, אבל אם מערב את השומשום עם דבש אנו רואים כאן תערובת של ב' מאכלים, שהרי הדבש אין תפקידו רק לחבר אלא גם לאכול, וממילא אין זה נחשב שהדבש עושה כאן פעולת קישור, אלא אדרבה אפשר לפרש שהשומשום מתפזר בתוך הדבש. והדבש חוצץ בין שומשום לשומשום. (והרי בהכרח זה יסוד החילוק בין הכנת דיו מבלילה רכה לבין עשיית קפה וכיו"ב, שבעשיית קפה אנו מפזרים את המשקה ב'עיסת' המים, ואילו בדיו המים נועדו לשרת את הדיו, והם רק הכ"ת להשתמש בדיו).
54. ↑ יש בחלמון הביצה חומר מתחלב שמתקשה במגע עם שמן, ובשומשום הוא פעולה הפוכה שהחומר המתחלב מתקשה במגע עם מים. (שומשום עיקרו שמן, ולכן המים מעוררים את החומר המתחלב ובחלמון ביצה להיפך, אבל הפעולה התחליבית זהה בשניהם).
55. ↑ אמנם בצד מסוים הטחינה יותר קלה בזה שבדיו אין אפשרות להשתמש בדיו ללא החיבור עם המים, משא"כ בטחינה שכבר נוצרה עיסה הראויה.
56. ↑ מלבד מיני דגן שיש בהם עמילנים.
57. ↑ המחברים דנו בעניין עשיית מיונז מצד הסוגיא של פעפועי ביעי (שבת ק"ט) לפירש"י שאסור לטרוף ביצים שנראה שרוצה לנתנם בקדירה. המקלים פליגי מתרי טעמי א) יש מהראשונים שפירשו שם באופ"א. ב) כאן ניכר שאין זה טריפה לצורך קדירה ואין חשש. אך להנ"ל הנידון הוא כאן בעיקר מלאכת לש ולא מצד חשש מראית עין. אך גם לולי דברינו נראה שיש איסור דרבנן מצד איסור של טריפה, שמצאנו בכמה דברים שעירוב אוכלים שיש בו יצירה חדשה אסור, כגון חרדל ושחליים ושום המבואר בדף ק"מ.(וראיתי בחזו"ע שכתב לעשות בנחת ללא טריפה ולאלתר. וצ"ב, דמצד המציאות מוכרחים לטרפו, ועי"ש שמשמע שהטריפה נעשית רק בתחילה באופן שהביצה לבד ללא השמן וצ"ב. ומש"כ להתיר לאלתר יתבאר בנספח שאם יש חשש בעיקר לישה לאלתר לא מהני, אלא דהחזו"ע ס"ל דאין חשש בעיקר לישה, ודלא כדברינו. עכ"פ בעיקר דבריו שם הוא לא נכנס כלל לעצם הקשיית המיונז על ידי התחליב, ועיקר נידונו הוא העירוב של החומרים).יש להוסיף שלדעת הירושלמי פשוט וברור שיש בעשיית המיונז איסור דאו', שהרי אסר את המגבן והמחבץ מצד לישה. כלומר, שכל הקשיית עיסה בכלל לישה, הגם שהחלב היה מחובר לפני החיבוץ. והגם שלדעת הבבלי אין בזה משום לישה, מהכ"ת שאין בזה אפילו איסור דרבנן של לש. (אמנם קשה לאסור מיונז מדין בונה, שאין כאן חיבור חומרים. ועי' חזו"ע עמ' רע"ז שהביא שמועה בשם החזו"א שאמר שאין בונה אלא במקבץ פירורי הגבינה ולא בדבר אחד שמקשה אותו, אבל מצד לישה לירושלמי ודאי אסור).
58. ↑ יתבאר להלן. שעיקר דין דילול עיסה מקורו מעיסת חרדל, שהיא עיסה מגובלת וקשה שממחה ומפורר אותה במים או ביצה ומערבה עם נוזלים. ואם כן, כל שכן בעיסה שהיא כבר רכה קצת, כעיסת הטחינה הגולמית, שמותר לדללה. אמנם באמת לפי המבואר עיסת הטחינה על ידי העירוב עם המים היא מתחדשת בחיבור חדש, ואין זה דילול אלא פירוק והרכבה.
59. ↑ יש מן המורים שכתבו שאם מערב את כל הכמות הרצויה של המים מתחילה אין בזה חשש לישה, כיון שלא נעשית בלילה סמיכה כלל. אך להנ"ל אדרבה, אם נותן כל המים בתחילה חמור טפי, כי כשנותן מעט מים העיסה לא מתפרדת לחלקים והמים לא מאחדים את הפירורים והעיסה קיימת כל הזמן, והיה מקום לדון להקל בזה (אך למעשה יש לחשוש בזה, כמו שכתבנו לגבי מיונז). משא"כ כשנותן הרבה מים, הטחינה מתפרדת לגמרי בתוך המים ונראה כאילו חזרה הטחינה לפירורי שומשום, ובגיבול חוזר החומר המדבק של השומשום ומאחד את הפירורים זה לזה, והרי זה ממש לש. ומצד היתר של בלילה רכה לא שייך כאן להתיר, כמו עיסת קמח רגיל שנתבאר לעיל שפשוט שעיסה של עוגת טורט (טרוקנין) שהוא דאו'.
60. ↑ יש לעיין טובא לעניין דינא במה שיש שרגילים להכין תה מפשתן, ולפי האמור בפשתן אפילו בלילה רכה אסורה, וריהטא דגמרא שאפילו מעט פשתן לריבוי מים אסור 'הזורק פשתן למים חייב -זבחים צ"ד. והמציאות בתה פשתן שיש לו מעט עובי יותר מתה רגיל ונשארים פירורים רבים שלא נמחים. וצ"ע אם יש להחשיב עיסה זאת כבלילה האסורה. אך למעשה ודאי שיש לאסור מדינא לעשות זאת, כיון שאם נדבקים ב' פירורים זה לזה עובר כבר משום לש. ואין שייך לצרף כאן סברות מענין פס"ר דלנ"ל בדבר המבואר בגמרא לחיוב. (ומי שצריך זאת לבריאות יכול לעשות מערב שבת עיסה רכה, ולדללה בשבת בנחת).
61. ↑ כגון מרקם של מילוי עוגות שוקולד שנעשה מפודינג ביצה קקאו ושמן וסוכר, ובעירוב נמחה הכל ונעשה עיסה. ופשוט שהוא לישה דאו', שהדבר נמחה ומתאחד לגמרי ממש. ופשוט להנ"ל שאפילו אם העיסה רכה יש בה לישה דאו', כיון שיש דיבוק גמור בין החומרים ובאפייתם מתקשה לאחד ממש. ויש לעיין בדין דבק פוקסי, שהוא ב' עיסות שיש בהן חומר שכאשר נפגשות זה בזה נהפך לחומר מדבק, שנעשה כעץ מלאכותי ומשמש לסתימת חורים בעץ. (ובודאי אסור בשבת מצד בונה, והנידון הוא מצד חיוב חטאת מצד לישתו). והעיסות עצמן שוות בצורתן, אלא שנתנו בהן חומר מסויים שיתעורר בחיבור במגע שבין ב' החומרים. והרי עצם העירוב של העיסות אינו גורם את הדיבוק. (ויש בזה דמיון להחמצת העיסה, שהיא החמצה חיצונית לתערובת).
62. ↑ בגמ' בדף קל"ד מבואר שאין טורפין יין ושמן לחולה, וגם לרבי מאיר שמתיר אסור בעירבוב חזק (ליכא). וצ"ב בטעם האיסור. ואם האיסור הוא מצד רפואה, כמו שפירש רש"י בדף ק"מ לגבי איסור לעשות אלונטית בשבת הרי שיהיה אסור גם לטרוף ללא עירוב חזק, ומאיזה טעם ר"מ התיר ללא עירבוב. ואפשר לומר טעם חדש בזה, שבאמת בכל עירוב חזק של משקה מיימי (מים או יין או מי פירות) בשמן נוצר כעין חלב, רק שהוא מתפרק במהרה, אך יש בו מעין לישה, כיון שאם הוא היה נתפס ונעשה חלב הייתה בו לישה. (אם כנים אנו במה שכתבנו בפנים). אמנם עי' בדף ק"ח שהתירו עשיית מי מלח עם מים שמן ומלח מעט מעט ולא הוזכר שם איסור הטריפה בכח. (ושמא מפני שהוא מעט מעט אין לחוש לטריפה, אך לא משמע שם שדנו קצת מדין עירוב החומרים, וכל הנידון שם מצד שנראה כמעבד או ככובש כבשים). ובסוגיא בדף ק"מ מבואר שמותר לעשות ינמולין ואסור לעשות אלונטית [ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונטית? אנומלין - יין ודבש ופלפלין, אלונטית - יין ישן ומים צלולין ואפרסמון]. ובראשונים מבואר שהאיסור באלונטית משום רפואה ולא משום לישה, הגם שאפרסמון הוא שמן.
63. ↑ באמת יותר מדויק לומר שהאבקה הנמסה היא משקה מועט שמערבו עם משקה מרובה, כי רוב האבקות הן משקה מיובש, והמים מחזירים אותו למשקה. וצ"ע בגדר זה, ראה בסמוך.
64. ↑ פעמים שצריך להוסיף במטרנה מעט דייסא כדי להסמיך את המטרנה, מהות הדייסא כפה"נ הם דגנים מאודים. נמצא שבעירובם עם המים עושים ב' שלבים - א' החזרת כל פירור ופירור לדגן, כמו שהיה מתחילה. ב' דילולו בתוך המים. כל פעולה מצד עצמה נראה שהיא מותרת ואין כאן שייכות של לישה, כין שעצם הנתינת מים על כל פירור ופירור אין בזה לישה אלא ניפוח בעלמא, וכלפי החיבור בין הפירורים הרי זה כמעשה קדירה שמותר להדביקו קצתו לקצתו. אלא ששילוב של ב' השלבים לכאורה נראה כלש גמור, כי שמא יש לדמותו לקמח ומים, שכל פירור קמח נהפך לבצק ואח"כ מחברו זה לזה. אלא שחלוקים הם זה מזה, שהקמח יש בו טבע התקשרות עם המים והמים מגשרים בין הפירורים, ואילו בדייסא אין טבע התקשרות בין הפירורים, אלא שמחמת רכות החומר עצמו הוא נדבק קצתו אל קצתו, ואין בין עיסה זאת לבין דילול רסק תפו"א. ובזה יש לחלק, שאם אנו באים לדון על עשיית דייסא קשה, שיש כאן ממש קישור בין הדברים, הרי שיש לדון שמא זה יהיה בכלל לישה דאו' כיון שתפקיד המים לפרד ולא לחבר. ואכתי צ"ע. אך נראה לבאר שיסוד בר גיבול הוא שהמוצקים פועלים חיבור על ידי המים (ובדברים שאינם ברי גיבול אם נותנים בהם הרבה מים הם שוקעים בתוך המים, כמו שהוא בקמח קלי וחרדל וכל כיו"ב), ובכל הנמסים המים מתאחים ממש עם האבקה. וסיבת הדבר אינה מחמת הדבק שיש בנמסים, אלא מחמת דקות החומר של האבקה. כלומר, שהאבקה שיסודה במשקה מאודה, טבעה להתמזג עם המשקה, כיון שיש כאן מוצק קל ודק מאוד. מה שאין כן בחרדל ובקמח קלי, שהמוצקים הם כבדים יותר. נמצא שהסיבה של ההתאחדות אינה קשורה לפעולת קישור עם המים אלא לפעולת עירוב, והרי זה ממש כמו עירוב ב' משקאות. ובדייסות העשויות באופן זה יש כאן סברא להקל שאין כאן דיבוק חומרים אלא החזרתם לחיות ללא דיבוק (ואין כאן אלא התנפחות בעלמא). אלא שכשנעשית עיסה עבה יש לחוש דדמי לגיבול, או שעצם ההקשיה נחשבת כגיבול ממש, אבל באופן שנעשה בלילה רכה אין כאן גיבול אלא מיחוי, ויהיה מותר בשינוי בנתינת המים. (והגם שהלב נוקף גם על סברא זו, אמנם לפי הסוברים שבלילה רכה אינו בכלל לש ודאי שרי, וכך ההוראה המקובלת, וכיון שמסתבר שגם לפי דרכנו הדבר מותר, הרי שבכגון דא אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר). וכל זה בצירוף סברת הרשב"א דסמוך לאכילה אין איסור לש, ובצירוף דברי הגרשז"א שאפשר לצרף את דברי הרשב"א באופן שהמאכל מתקלקל ואינו יכול להיעשות אלא בסמוך לאכילה.
65. ↑ בתוספתא גרס דיו יחד עם קמח ועפר בפלוגתא דריבר"י ורבי, ובגמרא בדף י"ח נחלקו אם דיו בכלל המחלוקת, וצ"ע. ובמנחת בכורים כתב שלפי אביי שבדיו לא נחלקו הרי שהמחלוקת של רבי וריבר"י לא חוזרת על דיו, ולא משמע כן מלשון הברייתא. ורב יוסף גופיה, שהיה סיני, לא השיב מברייתא זו על אביי, ועל כרחך לא גרס לה.
66. ↑ נאמרו כמה דרכים לבאר את המחלוקת בין ריבר"י לרבי ובין רב יוסף לאביי והדבר תלוי בפירושי הראשונים בסוגיא. לפי אביי בדיו סגי בנתינת המים, ולכן חייב לכו"ע. ולפי זה נמצא שרבי וריבר"י נחלקו בדבר שצריך גיבול בלבד, ונחלקו האם מתחייב על הרטבת העיסה בלבד. וסברת ריבר"י היא שאין לישה אלא איחוי מושלם ולרבי סגי בהרטבה. לעומת זאת, לפי רב יוסף סובר ריבר"י שאפילו בדבר שלא צריך גיבול מעכב אותו גיבול. וצ"ב מה הטעם בזה, הרי המלאכה הושלמה.והנה לפי דעת המ"מ מה שאמרו באפר אינו חייב עד שיגבל פירושו שאין בו אפשרות חיוב על גיבולו. ולפי זה מתפרשת שיטת רב יוסף שבדבר שאינו צריך גיבול אין בו כלל מלאכת מגבל, ואתי שפיר טענתו כלפי דיו שלא יתחייב על השרייתו, כיון שאינו בכלל מלאכת לש כלל. אך לפי הראב"ד, שאינו חייב עד שיגבל באפר פירושו כפשוטו שחייב כשמגבלו, אינו מובן - הרי המלאכה הושלמה בנתינת המים. ואפשר לומר שבאמת גם הראב"ד מודה שבדיו אין חיוב כלל על פי רב יוסף, כיון שאין בו שום אפשרות גיבול, וסברת רב יוסף היא שאין מלאכה בדבר שלא צריך פעולת איחוד בין החלקים. אבל גבי אפר, הגם שהאפר מתרכך לגמרי על ידי נתינת המים (בשונה מקמח), מכל מקום משמעות המלאכה היא רק כשמאחד את החלקים ויכול להשתמש בהם. ולכן מתחייב לרב יוסף באיחוד החלקים ולאביי בנתינת המים. יש עוד מחלוקת בראשונים שיכולה להשליך להבנת עיקר המחלוקת בין רבי לריבר"י, והיא בדין נתינת מים למורסן לשי' רבי. הדעה הרווחת היא שלרבי חייבים על נתינת מורסן (משמעות דברי התו'), אך בתורי"ד וריטב"א פירשו שגם לרבי לא חייב על נתינת המים, כיון שלא שייך לחייב בדבר שאינו מתגבל. ולפי זה גם רבי מודה שעיקר הלישה היא החיבור, אלא דס"ל שנתינת המים מגדירה את פעולת החיבור ומכאן ואילך הוא ריבוי עיסה בעלמא. (עי' בספר חמדת ישראל קו' נר מצוה הערות על מנ"ח, הוב"ד בשיעורי המלאכות שילוני עמ' ע"ח, שפשוט לו מדברי הפוסקים שחייב בנתינת המים במורסן לרבי, ופקפק בזה, וכיון מדעתו לדברי התורי"ד והריטב"א).
67. ↑ אמנם באבן האזל שם סופ"ח מפרש את הרמב"ם כדעת שאר הראשונים שהלכה כאביי. למעשה אין כל כך נפק"מ בכל זה, כיון שדיו לא מצוי בינינו, ודברים שמתגבלים מיד בנתינת המים יש לחשוש לפשתן. והרי שלדעת המ"מ שגם רב יוסף מודה לאיסור פשתן, בהכרח שיש לצמצם מאוד את המחלוקת בין רב יוסף לאביי. [האחרונים דנו מאיזה טעם לדעת הרמב"ם לפירוש המ"מ חייב בפשתן בנתינת המים לפי שיטת רב יוסף, ובפמ"ג משבצות זהב סימן שכא ס"ק יב כתב 'ואפשר זרע פשתן הדיבוק בהו יכול ליקח בידיו ונעשית גוש חייב משום לש'. אמנם בלשון הרמב"ם בתשובה תס"ד משמע לכאורה שבפשתן חייב גם לפני שמתייבש ומגיע לדיבוק שיכול ליקח בידו וחייב 'לאלתר'. (ובדוחק י"ל שכוונתו לאפוקי מהמשרה חטים, שחייב משום זורע, שצריך זמן מרובה מאוד עד שינביטו). אמנם בחזו"א כתב (נ"ח סק"ט) דרירי מחבר להו טפי מקמח בלא גיבול א"נ לא מיחסר גיבול שאין דרכן בגיבול. וב' נקודות אלו שייכות בודאי לפי הנראה בפשתן שלפנינו. (הדרך הראשונה מקבילה לפמ"ג, אלא שהפמ"ג כתב שהם מגיעים לדיבוק גמור ואילו החזו"א כתב רק שהם יותר מקמח). וכפה"נ מלשון הרמב"ם בתשובה תס"ד התי' הראשון עיקר, שהסיבה לחייב בנתינת המים היא מחמת גודל ההדבקות שבנתינת המים יותר מקמח. וז"ל ובאותו הפרק אמרנו והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין, ר"ל דקות זרען וצמיגותן והתאחדם מחמת בואם במים גרידא עכ"ל. משמע שהוא התערבות ותליה זה בזה מחמת דקותו וההפרשות התולים אותו זה בזה ולא מחמת הידבקות גמורה, ושהטעם לחייב הוא שהפעולה הזאת כבר מתרחשת בנתינת המים גרידא, ולא מחמת שאין עוד צורך בפעולה נוספת. אך אינו דיוק כל כך, כיון שהרמב"ם בא לאפוקי שלא צריך שישהא הפשתן במים הרבה זמן, עי"ש]. ראה השלמה לכל זה בנספח ג.
68. ↑ אינו נמחה בבת אחת, אלא בהשרייה מרובה, כמבואר במשנה שלא שורין מבעוד יום כיון שהוא נשרה והולך בשבת.
69. ↑ וכעי"ז האריך בחמד משה סי' שכ"ד א' ששיטת התו' שבמורסן אינו חייב כלל, אך סתם בביאור הדבר.
70. ↑ אמנם המ"מ מבאר את דברי הרמב"ם כדעת רב יוסף, אבל אפשר לומר כן גם לפי הראשונים שהלכה כאביי, וסובר אביי שבאפר חייב בנתינת המים, ובמורסן מודה לרבה שאינו חייב כלל. אמנם יש להעיר שלכאורה אי אפשר לומר את הסבר המ"מ לפי היתוך הסוגיא לדעת הראשונים. דהנה שיטת המגיד משנה מיוסדת על הסבר המ"מ שהגמרא משווה בין מורסן דיו ואפר, ובכולם אין חיוב גיבול כלל. אך לדברי הראשונים שלשי' אביי יש חיוב גמור על גיבול דיו, וגם רב יוסף מסתמא מודה לזה שאם יגבל בדיו מתחייב, שהרי דיו הוא 'לא צריך' גיבול אבל הוא בתורת גיבול. וממילא כשרב יוסף הביא ברייתא שאפר אינו חייב עד שיגבל, לכאורה ודאי משמע כפשוטו שחייבים על גיבולו, ולא רק שיתחייב במידי דבר גיבול.
71. ↑ וממה שהביאו התוספות את לשון הגמרא בדף קנ"ה שבמורסן אינו חייב עד שיגבל, משמע כדברי התה"ד, אלא אם כן נפרש בדבריהם כדעת המ"מ שאינו חייב עד שיגבל במידי דבר גיבול, או שנקטו בקושייתם את לשון הגמרא שם כמו לשון הגמרא כאן גבי אפר, ובאמת לפי תירוצם אין זה דומה לאפר. (ועי' באבן האזל פ"ח שכתב שלא מסתבר שהיה לתו' גי' אחרת בגמרא שם). בחמד משה כתב שמדברי התו' שהקשו על רש"י בביצה משמע שהם סוברים שהמסקנא כאביי (כבאוה"ל סי' שכ"ד, ודלא כמש"כ החזו"א נ"ו סק"ג), ואם כן בהכרח יש להם חילוק בין אפר למורסן, שבאפר חייב בנתינת המים ובמורסן לא. וא"כ מהכ"ת שאין חילוק בין מורסן לאפר באופן שגיבל.
72. ↑ לדעת התורי"ד רב יוסף חזר בו וכאביי ס"ל, ולדעת הריטב"א עדיין היא מחלוקת אבל הלכה כאביי. וז"ל תורי"ד קנ"ה וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבוא שתי המשניות כר"י ב"ר ולא תיתי חדא כר' חדא כר"י בר"י. וז"ל הריטב"א קנ"ה ומסתברא דהתם כמסקנא דאביי קי"ל דאסקה למתניתין דהתם כר' יוסי בר יהודה, דהא סתמא דהכא לא קי"ל אלא כרבי יוסי בר יהודה ובעינן דלא תיקשי סתמא אסתמא.
73. ↑ ראב"ד שבת א' ט"ז:אין גבול באפר ולא בחול. א"א כמדומה אני שטעה בזה שהוא סבור שאם נתן בהם מים וגבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע שומשמין וזרע פשתן, וזהו שבוש גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה חייב. עכ"ל. מפורש שחייב בנתינת המים. ולדברי החזו"א צריך לומר שהראב"ד אמר כן דרך גוזמא, שאדרבה אפר יש בו חומרא משאר דברם לחלק מהשיטות.
74. ↑ ולעיל מיניה נחלקו שם בגמרא האם מותר למחות את החרדל ביד בלבד או בכלי בלבד ומסקנא דבין ביד ובין בכלי, ומשמע שיש חשש מלאכה במיחוי החרדל. וצ"ב מהו החשש מלאכה ששייך בזה.
75. ↑ עי' מג"א סקכ"ג בשם היש"ש והב"ח וראה עוד להלן.
76. ↑ ויש לתמוה מעיסת הדיו, שהדיו כבר נילוש לפני ההשריה במים ואמאי אסור מדאו'.
77. ↑ על אף פקפוק המהרלב"ח סי' ק"ה על גדלותו התורנית של חיבור זה כפירוש לדברי הרמב"ם (כי נתווכח המהרלב"ח עם המהר"י בי רב בפירוש דברי הרמב"ם בענין בי דוואר ונדר המהרלב"ח נ' פרחים לעניי א"י אם ימצא כפירוש המהר"י בי רב באחד המפרשים, והביאו לו חכמי צפת מפירוש זה כדברי המהר"י בי רב, והוכיח המהרלב"ח שאין הספר בדרגת המפרשים המובהקים), אך ודאי לענין פירוש החרדל מאוד נאמנו דבריו, שהיה קרוב במקום ובזמן למנהגי המאכלים במקומו של הרמב"ם וניכרים דבריו בפירוש הסוגיא והרמב"ם להדיא. וקרוב לדבריו ממש כיון הבאוה"ל מדעתו.
78. ↑ פסקי רי"ד מסכת שבת דף קמ עמוד אודווק' בשום ושחלים התרנו בריסוק ושחיקה לבד מערב שבת ליתן לתוכן יין וחומץ וגריסין, אבל בחרדל לא סגי ליה ריסוק בלחוד, אלא בעינן שילושנו מער' שבת, שלישתו היא חשובה, ואסור ליתן בחרדל המרוסק מים או חומץ בשבתעי' בשלטי גיבורים בשם ריא"ז דפליג על הרי"ד וכתב שגם שום ושחליים אסור לתת מים בשבת, וכדעת ס' התרומה. והדרך המקובלת להבין היא שהשבלי הלקט נחלק עם דעה ראשונה בשו"ע שהתירו עירוב החרדל בשבת. אמנם להמתבאר אדרבה זו היא דעת הרמב"ם והשו"ע, והוא דין מוסכם לאסור לישת החרדל בשבת (או כדין מורסן שאסור ללא שינוי, או כדין קמח רגיל שאסור אפילו בשינוי). וזהו פשט הגמרא שהשוו חרדל נילוש לשום שאינו נילוש.ודברי הפמ"ג שכתב שלשי' הרמב"ם וסיעתו מיירי בחרדל שנילוש בלחות עצמו צ"ע טובא, ולפי מראה עינים בחרדל הנמכר בחנויות תבלינים אינו יכול להיות נילוש בלחות עצמו. (ושמא בחרדל טרי שייך לכותשו שתצא לחות עצמו, אבל הרי לפנינו עדות הראשונים שסדר עשיית החרדל הוא דלא כפמ"ג) אלא שהפמ"ג ס"ל שהשבלי הלקט אין זה כדעת השו"ע, שהרי הוא אוסר ללוש את החרדל ואילו השו"ע מתיר את נתינת המים. אך הדברים קשים טובא, שהשו"ע התיר לתת משקים בלישה השניה ולא בלישה הראשונה, וכמו שיתבאר בס"ד.
79. ↑ נראה בפוסקים שהיה חילוק בהכנת החרדל בין הארצות החמות [בבל ומצרים] לארצות אירופה, והר"י אמושט היה בארצות החמות (עי' ב"ח בשם רש"ל).
80. ↑ אין להוכיח מכאן שאין לישה בבלילה רכה, כיון שעיסת החרדל אינו בר גיבול ואינו מתאחה בעיסה רכה ומשקה החרדל הוא נמחה למים כמו תבלין ואינו מתאחד עם המים. כששורים חרדל במים רוב החרדל שוקע ומקצת מהחרדל מתפזר ומתפרק בתוך המים, וכשהוא מרוכך בחומץ הוא נמחה יותר, אבל אין כאן דיבוק של לישה.
81. ↑ דלפי הנראה בעין דומה חיבורו כעין עיסת הקמח קלי, שמצד אחד אין לו חיבור עצמי כל כך (ובהשרייתו במים מרובים אינו משתלב עם המים, בשונה מעפר וקמח), ומצד שני במיחוי עם החומץ הוא נמחה קצת. וזה תלוי לכאורה בנידון הדברים שאין בהם גיבול, ובביאור הלכה ד"ה יכול דן בזה אם החרדל נחשב בר גיבול. ומהתבוננות בחומר עדיין לא הוברר לי הדבר, כי העיסה המגובלת בחומץ נראית כעין דייסא, ואח"כ כשמערבים אותו עם ביצה ודבש חלק מהפירורים אינם מתאחדים וחלק מהפירורים נמחים, וגם מה שנמחה נראה שאין זה מחמת אחידות החומר לגוש אחד, אלא מחמת שמתפרק החלק הדק, ומחמת דקות וקלותו הוא נמחה ולא מחמת הדיבוק. וממילא אפשר לומר שכל החיבור שנראה כשהוא במעט מים אינו בגדר גיבול אלא בגדר תערובת זה לצד זה. ולכאורה זהו ממש כמו קמח קלי שלפי פשטות הסוגיא נחשב אינו בר גיבול. והנה יש שכתבו שקמח קלי ג"כ נחשב בר גיבול והותר רק מחמת שראוי לאכילה (וכדברי הבאוה"ל לשי' התו'). ולכאורה במראה עינים שטחי נראה כדבריהם, שבמעט מים נראה שיש כאן עיסה וכשמתקשה העיסה נראה קצת כקשה, וכן הוא בחרדל. ולפי המבואר נראה פשוט שבאמת ההגדרה של קמח קלי וחרדל הוא כגדר אינו בר גיבול, ואעפ"כ כשהוא בלילה עבה יש לו מראה של בר גיבול (וזהו טעם סברת האחרונים שיש חיוב גיבול בכה"ג, כיון שהוא מתאחד, וכן הוא לדעת הירושלמי שאסר לישת שום מדאו'. אלא שלדעת הרמב"ם ורוב הראשונים כיון שאין כאן איחוד אלא רק לחות המים מחברתם אין זה נחשב גיבול. ולדברי הריטב"א שייך אופן של חיוב בדברים שדרכם להשתמש בהם כשהם מאוחדים, כגון אפר לסתימת תנור). ובביאור הלכה כתב שלמ"ד שבדבר לאו בר גיבול חייבים עליו קשה למה התירו קמח קלי מעט מעט. ולחד תירוצא הטעם הוא מצד שראוי לאכילה. ולפי דבריו בחרדל לא שייך לומר כן, כיון שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא (אמנם ראוי הוא לאכילה, אבל גם החיטה ראויה לאכילה ומתחדשים בה טעם וצורה על ידי המים). וביאוה"ל בענין חרדל העלה ב' צדדים אם חרדל בר גיבול.
82. ↑ ומשמעות הגמרא שהוא אסור מדאו' שהרי הגמרא קוראת לפעולת העירוב של החרדל 'חרדל שלשו'.
83. ↑ ברש"י מבואר שהמיחוי המוזכר הוא מיחוי במים או ביין, מלשון הר"י אמוש"ט משמע קצת שהמיחוי הוא עצם הפירור, ובאמת מהקשר ההלכה ברמב"ם במלאכת בורר צמוד לדין סינון היין בין הגיתות, נראה שהוא דן את פירור החרדל מצד בורר במין אחד, ודבר הלמד מעניינו בסוגיא בשבת קל"ט 'טורד אדם חבית של יין ונותן לתוך המשמרת' ו'בין הגתות שנו' (ופירשה הרמב"ם שכיון שהשמרים לא נפרשו עדיין כל כך מהיין זה נחשב כמין אחד, שאין בו בורר). וצריך ביאור מה ענין זה לזה. ולפי הנראה בחוש, החרדל כשהוא טחון ונילוש יש בו גרגירים שנילושים ונמחים ויש גרגירים שלא נמחים (כעין הסובין בחיטה), וכפי הנראה במיחוי החרדל הוא ממיס את הפירורים הדקים ואילו הפירורים הגסים נשארים בעין. ואם הוא מסנן את הפירורים הגסים מתוך התערובת במשמרת אין זה בורר ממש, כיון שאפשר לאכול את החרדל גם כשהפירורים מעורבים בו, והרי זה ממש כמו יין בין הגיתות.וזה לשון הרמב"ם וז"ל ונותנין מים על גבי שמרים בשביל שיצלו, ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל, חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו. עכ"ל. ולכאורה משמע שהוא ממחה (מפורר) את החרדל לתוך המסננת, והחרדל הגס נשאר אצלו, ואח"כ מערה את הביצה הטרופה כדי שיצא החרדל הדק הצלול, אבל סדר הדברים ברמב"ם הפוך. ונראה שסדר הדברים היה שהיו נותנים ביצה טרופה בתוך מסננת, ומטבע הביצה שאינה נוזלית כל כך ולכן היא לא היתה זורמת בנקבי המסננת. ואח"כ היו נותנים את עיסת החרדל (שריככו אותה כבר בחומץ) וממחים אותה בתוך המסננת שיש בה ביצה (ופירוש מיחוי כמו שפירש"י שממחהו, אבל לפי רש"י הוא המחה אותו במים ולפי הרמב"ם בביצה) ומועך אותו בכלי, ותוכ"ד המיעוך יורדת הביצה עם התערובת. ונעשה חרדל נקי בלא הפירורים. (ואם היה ממחה אותו ביד היה זה ממש מאכל חמורים, כדאי' בגמרא, שהוא נמאס עם המיחוי של הביצה).
84. ↑ והנה יש לעיין בעוגות פירורים, דהיינו שאופים מעט את הבצק ולפני גמר אפייתו מפוררים אותו ומחזירים אותו לאפות. וכה"ג נראה פשוט שאם יבוא ויהדק את הפירורים ויעשה מהם חיבור אחד, שאין בזה חשש כלל. אך בתוספתא איתא שמפרפרין גלוסקין לחולה ובלבד שלא יגבל, אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל. והיינו שבמעשה קדירה שהם רכים ונדבקים אחד לשני, שרי, ובמאפה, כשעושה פעולת גיבול מחזי כלש. אך מסתבר שחיבוץ בעלמא מותר גם בגלוסקאות, ורק הגיבול נאסר בהם. (ומיירי באופן שהגלוסקא היא יבשה וללא גיבול לא יתחבר, כמו מצות).
85. ↑ אכתי צל"ע, כי אין הרבה הבדל באפשרות אכילה של הקמח של החרדל לבין הפירורים שנילושו, ואין זה דומה לקמח ופירורים ובצק, שהוא משתנה לגמרי בהכנתו. ואולי יש לומר שעד כמה שאנו אוסרים לישה בחרדל מחמת איזשהו שינוי במרקם, הרי שהעיסה המפוררת כבר מתוקנת. ואדרבה, יתכן שאפילו החיבור הראשוני אינו אסור מדאו', ואינו דומה לעפר שעל ידי חיבורו אפשר לעשות ממנו כלי (וכעין ס' הבאוה"ל בקלי), אלא שכיון שנעשה כאן גיבול כעין עפר אוסרים אותו.
86. ↑ ובאמת הביאור הלכה לא קשה לו קושיית החזו"א, כיון שהוא סובר שספר התרומה פירש את החרדל שלא באופן הזה שביאר ולכן השווה זאת לירושלמי. אבל הרמב"ם פליג על ספר התרומה בפירוש הסוגיא (ואפשר שלדעת ס' התרומה מה שאמרו חרדל שלשו פירושו שנתנו בו מים מבעו"י), וזה מה שסיים המ"ב שלפי זה ספר התרומה אינו מחמיר על השו"ע אלא להיפך שהרמב"ם מחמיר יותר מספר התרומה. ורצונו לומר שהרמב"ם לא הקיל בעירוב בחרדל שלא נילוש עדיין. (ולפי דברי המ"ב דברי השו"ע אינם מדוייקים, שהעמיד את הי"א כחולק על הרמב"ם, אך לר"י אמושט הכל אתי שפיר).
87. ↑ ספר יראים סימן רעד [דפוס ישן – קב]: 'שומין ששחקן מערב שבת: שמעתי שבירושלמי אומר הנותן לתוכן משקין מים בשבת חייב משום לש ואיני יודע לתת חילוק בין שומין לחרדל ושחלים ונ"ל שחולק על התלמוד שלנו ולא קיי"ל כוותיה אלא כתלמוד שלנו דשרי קיי"ל.'
88. ↑ לפי המבואר ברש"י וגם לפירוש הר"י אמושט נראה שעיסת החרדל היתה דלילה, שהרי אחרי שלשים אותה היו ממחים אותה ביין או במים לרש"י ובביצה טרופה לר"י אמושט (כדי שיהיו צלולים לזוב) ומערבים אותה בדבש. ואעפ"כ, לולי שלשים אותה מערב שבת משמע דלכו"ע אסור לערבה בשבת ולמחותה, וגם כאן התירו רק בנחת ולא בכח. (ובדוחק יש לומר דאורחא דמילתא קתני שלשו מער"ש אבל באמת ה"ה ליתנה לכתחילה במים מותר). לפי פירוש הפמ"ג שעיסת החרדל נילושה בלחות עצמה, יש לתמוה היכן יש לחות בעיסת החרדל, אך לדבריו ג"כ משמע שללא שהיו לשים אותה מער"ש אין היתר לערבה בשבת בבלילה רכה.
89. ↑ נמצא שבשני דברים שונה ספר התרומה משאר ראשונים א. פוסק כרבי ומחייב בנתינת המים. ב) סובר שיש לפסוק את הירושלמי שיש לישה בתערובת אוכלים. (הדגשנו זאת כיון שיש ממחברי זמנינו שעירבו בין הדברים).ובאמת יש לתמוה על דברי הבאוה"ל שהעמיד את הרמב"ם כמחמיר יותר מספר התרומה, הרי לענין שום, שהוא מקור ספר התרומה, ודאי שהרמב"ם מקיל טפי. אמנם באמת כד נידוק יש ליישב את דברי הבאור הלכה גם עם ביאורנו, שהרי לפי דעת ספר התרומה שאין לישה אחר נתינת מים (לכאורה דלא כביאור הלכה סעי' י"ד ד"ה אין מערבין) הרי שגם עיקר לישת החרדל מותרת אם ניתן מים בערב שבת, ומה שאמרו חרדל שלשו מער"ש יש לומר שפירושו נתינת מים. ונמצא שלענין חרדל התרומה מקיל מהרמב"ם, ואילו לענין שום התרומה מחמיר יותר. (אלא שקשה ליישב את דברי הבאוה"ל ד"ה אין מערבין עם דברי התרומה כאן, ושמא יאמר הביאור הלכה שס"ל לתרומה שחרדל לאו בר גיבול, כמו שנס' הביאור הלכה ד"ה יכול. וכבר כתב הבאוה"ל שבדבר שאינו בר גיבול ודאי פטור לרבי בגיבולו. ונמצא שספר התרומה מקיל ללוש חרדל שניתן עליו מים לפי שיטתו דקי"ל כרבי, ולדעת הרמב"ם דקי"ל כריבר"י אסור ללוש בשבת את החרדל, או מדאו' אם הוא בר גיבול או מדרבנן כדין שתית עבה).
90. ↑ בתוספתא אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל. אך אפשר לפרש שהוא מעט מעט וגם ללא עירוב וגיבול (כמו שאמרו שאסור לגבל פירורי גלוסקין).
91. ↑ להלן יתבאר שלספר התרומה לא מועיל שינוי בבלילה עבה בלא נתן משקים מבעו"י. אבל בכה"ג ודאי יש לצרף את סברת ריבר"י, ואם כן אין צורך לשנות בסדר הנתינה ורק ישנה בגיבול לחשוש לכתחילה שזה נחשב כמו מורסן. וכיון שיש כאן צירוף של היתר של מבושל יש לעיין כשנותן שם חתיכות שום שהוא חי, האם יש לחוש בזה, כמו שאסור לדעת התרומה עירוב בכח של השום עם פול וגריסים כמבואר בשבת ק"מ (שעיסת השום המבוארת שם מדובר באופן שנותן לתוכה פול וגריסין, ועל סוגיא זו אמר התרומה שצריך נתינת מים מבעו"י ושינוי של מורסן). ומסתמא מיירי בגריסים ופול מבושלים, שהרי הוא מכין אותם לשבת עצמה. וצ"ע, שהוא נגד הסברא לומר שיהיה בזה חשש, שהרי אין כאן אלא פיזור בעלמא של השום בתוך המאכל. וצ"ע. ואפשר שמדובר באופן שיש ריבוי שום ומעט גריסים, שניכר החיבור של השום זה לזה. אמנם באמת נראה שלא עלתה על דעתו של ספר התרומה לומר שהמערב שום בתבשיל יהיה בזה חשש לש. והגם שהביא את דברי הירושלמי, אין כוונתו להשוות את השום של הבבלי עם השום של הירושלמי, אלא רק השווה את השום של הירושלמי עם החרדל של הבבלי (שהוא עירוב החרדל עם הדבש). ועכ"פ יש כאן הערה לדינא לכו"ע שרגילים לתבל את הסלטים בשום ומערבבים את הסלט, ולא שמענו להחמיר לא לערב את הסלט בכח. ואפשר שהטעם הוא שרק בהרבה שום ומעט גריסין החמירו בגמרא.
92. ↑ כיון שבעיסת החרדל הוא נמחה ונפרד כדילול עיסה, ואילו כאן נעשה כעין עיסה מדובקת, שהמיונז פועל חיבור. אך מעקה"ד, כיון שהוא מתוקן וראוי לאכילה לפני הגיבול, הרי הוא כחיבוץ מעשה קדירה. אלא שאין הסברא מוכרחת, דבמעשה קדירה התבשיל נדבק בעצמו ללא חומר אמצעי ואין שם אלא ריבוי בעלמא, משא"כ כאן שיש דבר המדביק, ולכן יש לחשוש בו כדין גלוסקין שאסור לגבלם. אלא שגם בגלוסקין מסתבר דמהני שינוי, כמו שנתבאר בס"ד להלן
93. ↑ עי' פמ"ג א"א סקי"ז שכתב כן שלדעת הרמב"ם לא מועיל שינוי בדאו' ובמשבצות זהב י"ב שנה דבריו בלשון אחר כל דכדרכו מן התורה, ע"י שינוי מדרבנן אסור, אם לא שינוי גדול או תרי שינויים כבסימן שכ"א (במלח) [בפלפלין] סעיף ז עכ"ל.וצ"ע דבריו, מהכ"ת שיש להתיר דאו' בשינויים ואין לך אלא מה שאמרו חכמים, וכי נתיר כל מלאכות שבת בשינויים. (ובפרט ששינוי של מעט מעט אפשר שאינו שינוי כלל). ונראה שכוונתו על דרך כלל, שבדבר שדרכו מן התורה מצאנו שיש אופנים שהתירו על ידי שינויים, אבל בודאי שאי אפשר לקחת את השינויים שנאמרו כאן ולסמוך עליהם כלפי דאו'.ומה שנסמך הפמ"ג על דיכת פלפלין, עי' מה שכתבנו בהאוצר ק"ב עמ' ר"ב הערה ל"א לדון אם מוסכם הדבר שדיכת פלפלין שהתירו בשינוי מיירי באופן האסור מדאו'. (מלבד שי' הראשונים שהתירו דיכת פלפלין רק ביו"ט).
94. ↑ המג"א למד להקל מלשון הרמב"ן במלחמת ה', והמ"ב משיג עליו דאין זו כוונת הרמב"ן וכדמוכח גם בחידושיו על שבת. אך כיום ידוע שחידושיו על שבת שם אינם מהרמב"ן, אבל דברי המ"ב קיימים גם ללא החידושים.
95. ↑ בחזו"א נתקשה איך התירו מעט מעט לפי דרכו שקמח קלי גיבולו דאו'. ונדחק לפרש דמיירי שלוקח מעט מהכלי הגדול וגובלו ומחזירו בחזרה לכלי הגדול, ויש בו שינוי גדול. אך לפי הסוברים שקמח קלי אינו דאו' אפשר לפרש כפשוטו, שמגבל באופן שניכר שהוא ממעט. ואפשר שאין בזה גדר של שינוי אלא בגדר היכר שלא יבוא לגבל (כלומר שאם עשה מעט מעט בבר גיבול אפשר שהוא מתחייב מדאו', אלא שבדבר שאין בו גיבול עשו סייג).ובביאור הלכה לחד תירוצא פירושו מעט מעט בשעת אכילה, שניכר בזה שהוא מעט מעט שהוא דרך אכילתו ולא דרך תיקון המאכל.בביאור הלכה כתב שלפי דרך זו צ"ב למה לרבי אסור לגבל מעט מעט הרי כלפי זה מאי נפק"מ בין רבי לרביר"י וביאר שלרבי יש כבר איסור מנתינת המים. וצ"ב כוונתו שלמה לא נתיר גם נתינת המים במעט מעט. אמנם נראה דס"ל לבאור הלכה כפשטות הסוגיא, שכל הקולא של דבר שאינו בר גיבול הינה רק בגיבול, אבל בנתינת המים גם דבר שאינו בר גיבול יש בו איסור. כיון שהרטבת העיסה יש בה כבר משום לישה. וממילא לא שייך להתיר שינוי של מעט מעט בדאו' (אך אם הגיבול ג"כ דאו' לריבר"י במורסן, הרי שמעט מעט מועיל בדאו' ולא הועלנו).אמנם לדברי הריטב"א שנתינת מים למורסן דרבנן גם לרבי, קשה למה לא תותר נתינת המים במעט מעט. ובאמת מצאתי שעמד בזה הריטב"א גופיה, וכתב דבנתינת מים לא שייך שינוי, שכל כמה שיתן זהו דרכו. ואפשר שכוונתו שלא ניכר השינוי בזה שנותן מים רק במעט, ואילו בגיבול כשמגבל מעט מעט ניכר שהוא טורח יותר מהרגיל.
96. ↑ וצריך לומר שכיון שמבואר בגמרא להדיא שצריך שינוי לרבי, ולריבר"י לא נתבאר בגמרא הדין, ויש מימרא דרב יוסף שצריך שינוי, ובד"כ כשיש מימרא של אמוראים יש לתלות שכך ההלכה (כדאמרינן בעלמא מדשקלו וטרו רבנן אליביה ש"מ דהכי הלכתא), ועל כרחך יש לומר חילוק בין שתיתא לבין מורסן. ואפשר לומר שהטעם הוא שבשתיתא נתינת המים בבלילה רכה גומרת את הפעולה של העירוב, וממילא אם השתיתא היתה בר גיבול היה בזה איסור דאו' לריבר"י וכשי' אביי בדף י"ח. (וכדברי האבן האזל ששיטת הרמב"ם כשי' אביי שנתינת המים אסורה במידי דלא צריך גיבול). ואפשר לומר עוד שבאמת בכל הני דלאו בר גיבול, כשנותן הרבה מים בהכרח שהם נשרים ועומדים, ולא צריך עירוב של המים ואסורה בהם נתינת המים. ומה שהתירו נתינת מים למורסן מדובר באופן הרגיל במורסן, שהדרך רק להרטיבו לבהמה. והריטב"א נסתפק אם צריך שינוי של נתינת המים ברכה לריבר"י ונוטה להצריך שינוי וכתב את הטעם אבל י"ל דאפילו ר' יוסי בר יהודה דשרי גיבול בשינוי דלעיל מודה דבעינן בשתית רכה שינוי כל דהוא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, והיינו דאמרינן היכי משני ופרישנא דבחול נותן את החומץ תחלה ובשבת נותן את השתית תחלה, וזה נראה דעת הפוסקים ז"ל ובודאי מש"כ וזה נראה דעת הפוסקים כוונתו לפרש את דברי הרמב"ם, כמו שפירש הרמ"א דבסמוך.
97. ↑ לשון הרמב"ם ושו"ע מותר לגבל ממנה הרבה בבת אחת והוא שיהיה רך אב לקשה אסור מפני שנראה כלש וצריך לשנות כיצד נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ. ובפשוטו משמע שהשתית העבה צריך לשנות בה בסדר הנתינה והרכה לא צריך לשנות כלל. אך הרמ"א הגיה בדברי השו"ע שאפילו ברכה צריך לשנות בסדר הנתינה. ולולי הגהת רמ"א דברי הרמב"ם קשים, היאך מועיל שינוי של סדר הנתינה בשתית עבה, ובגמרא אמרו שברכה צריך לשנות את הסדר ולא בעבה. ובעבה בגמרא משמע דלא מהני שינוי. והגם שהגמרא קאי בשיטת רבי, אבל מהכ"ת להתיר בעבה על פי ריבר"י. ולכן נראה שהגהת רמ"א מוכרחת, ומה שכותב הרמב"ם וצריך לשנות קאי ארישא על שתית רכה, וכנ"ל שהרמ"א כיון לדברי הריטב"א.והב"י הביא בשם המ"מ דמהני שינוי של סדר הנתינה גם בעבה לריבר"י. וזה צ"ע, שמה המקור לומר כן, הרי שינוי של נתינת המים אינו מועיל לגיבול עצמו. אך מסתבר שכוונת המ"מ כמו שפירש בדבריו התוספת שבת אות כ"ז, דלריבר"י מהני שינוי אף בעבה בשינויים האמורים בעבה דהיינו מעט מעט. ולא שיועיל שינוי בסדר הנתינה לריבר"י.ובאגלי טל ביאורים ב' כתב להסביר ששינוי בנתינת המים מועיל גם לריבר"י, כיון שהאיסור לריבר"י הוא גמר גיבול בצירוף עם האיסור בתחילת הלישה, ולכן מועיל שינוי בתחילה. וצ"ע טובא. ובודאי העיקר כפירושו של הרמ"א, אך קשה מהכ"ת להצריך שינוי בסדר הנתינה לריבר"י.
98. ↑ וגם אפשר שנחלקו ביסוד הסוגיא האם לשיטת רבי צריך שתי וערב, כי כל האיסור הוא נתינת המים. אך לא משמע כך, שהרי בהמשך הגמרא איתא ששאלו את רבי מהו לפרק, והתיר רבי. וביאר התורי"ד שהוא העברת המורסן לכלי אחר שיתגבל טפי, וכולי האי לא אסר רבי. משמע שבניעור חזק אסר רבי (וזהו בכלל מהו לגבל שאמר רבי שאסור). גם מפשטיה דגמרא אין גובלין את הקלי וי"א גובלין, והעמידה הגמרא שרבי הוא האוסר גיבול, ובפשוטו משמע שהאיסור הוא גם על הגיבול ולא רק על נתינת המים.
99. ↑ ובספר התרומה בהתחלה סבר שמותר לתת מים בתוך החרדל וחזר בו מחמת דברי הירושלמי, אבל כלפי צורת העירוב בחרדל היה פשוט לו שצריך שינוי כעין שתי וערב.
100. ↑ באו"ז פליג על ספר התרומה וס"ל שמותר לתת מים בחרדל, אבל כלפי צורת העירוב של החרדל כתב בתחילה כדברי רש"י שיטרוף אבל לא בכח, ואילו בסוף דבריו כתב שיערב באצבעו וצ"ב (עי' האוצר 86 עמ' ש"י הערה י"ח שהערנו שם על דבר אחר שהאו"ז עירב ב' שיטות, ובהערת העורך ציין שהדבר מצוי באו"ז שיש שילוב של כמה שיטות). ועי' בחזו"א נ"ח ה' ד"ה שו"ע שטרח ליישב את דברי האו"ז שבכף צריך לעשות בנחת ובלי כף יכול לעשות מהר.באור זרוע שם מביא בשם רבו רבנו יהודה ב"ר יצחק שביאר את שיטת הירושלמי שאוסר נתינת מים דאתי כרבי אלעזר שאסר מיחוי החרדל בין ביד בין בכלי, וכפרש"י שהמיחוי הוא ביין או במים והן הן דברי הירושלמי שאוסר נתינת מים. (אמנם הירושלמי מיירי בשום ור"א מיירי בחרדל, אך כבר התרומה השווה ביניהם).
101. ↑ וזו כוונת הדרישה שהב"י השיג על התה"ד. בחזו"א כתב נ"ח ה' כתב שהתה"ד הצריך שינוי בגיבול גם ברכה. והביא החזו"א שתמה על זה הדרישה, ושהדרישה כתב שהב"י כבר תמה על התה"ד, וכתב ע"ז החזו"א שלא מצאנו תמיהת הב"י. אך נראה שכוונת הב"י (עכ"פ להבנת הדרישה) להוכיח מסתימת הפוסקים שלא צריך שינוי בעירוב, כיון שהחרדל הוא עיסה רכה. אמנם יש מקום לפרש את סתימת הראשונים שלא הצריכו עירוב מטעם שהם סוברים שאין כאן שייכות כלל של לישה אלא של ריבוי מאכל בעלמא, כמחבץ מעשה קדירה ואוכל, כיון שהשום והשחליים והחרדל מצד עצמם כבר ראויים, וכל התועלת שלהם היא העירוב עם מאכלים אחרים. ואין לפעולה זו שם לישה כלל, ואין לישה אלא בתיקון האוכל עצמו.
102. ↑ והגם שבמ"ב סקס"ב כתב בשם המג"א שלדעת הי"א הראשון ברמ"א אם נתן מים מערב שבת מותר לערבו בכף, וזה לא מתאים להנ"ל, שהרי פשוט שאם נתן מים במורסן מערב שבת אסור לגבלו כדרכו, כבר כתב הביאור הלכה לתמוה על זה, דודאי לפי שיטת האו"ז, שהוא מקור דברי הרמ"א, אין תועלת בנתינת המים מבעוד יום. (וצ"ל שהמ"ב סמך על המג"א כיון דבלא"ה הוא תפס להחמיר כפי י"א בתרא שאוסר אפילו אם נתן מים מערב שבת, ולענין פירוש הרמ"א הביא דברי המג"א).
103. ↑ ואולי אפשר לפרש שבשתיתא אינה מעורבת אלא אם המים בלבד ולא ניכר כאן שום התחדשות על ידי התערובת, ולכן יהיה מותר לטרוף בכח, שאין כאן שום משמעות לפעולה. משא"כ בחרדל, שהוא מחדש כאן תערובת עם הדבש.
104. ↑ דעת ס' התרומה שאסור לערב שום עם משקים (וכן שחליים וחרדל שנילוש כבר) ואם נתן מים מבעוד יום מותר לדעת רבי, והלכה כרבי. ולפי שיטתו, לדידן כרבי יוסי ברבי יהודה יש לאסור גם את העירוב אפילו בנתן מים. אך למעשה אין לחוש לזה, כיון שבבבלי מפורש להתיר, וספר התרומה אסר רק לפי שיטתו שהלכה כרבי, ונמצא שלדידן בהכרח להתיר. אך אם באנו לחוש לספר התרומה גופיה, יש לחוש בנתינת המים בתערובת. והנה התרומת הדשן דן בענין עשיית סלט חסה קצוצה וכיו"ב מדברים שאינם מתגבלים, וכתב שלפי סברת התרומה יש לאסור וכן לפי סברת התוספות שדבר שאינו בר גיבול חמור מדבר שהוא בר גיבול. ונקט למעשה שיש לעשות בעיסות הללו שינויים כמו מורסן, דהיינו שינוי בנתינת המים ברכה ושתי וערב בעבה או עירוב בכלי. הבית יוסף תמה על דבריו, שמדברי הראשונים שהביאו את דין החרדל והשום והשחליים מבואר דשרי גם שתי וערב, ולא פירש לנו הב"י את החילוק בין הדברים. אך אם נפרק את טענות התה"ד הרי שיש לנו ג' סיבות לאיסור א) סברת ספר התרומה ללמוד איסור מהירושלמי ב) לפי סברת התו' שאינו בר גיבול חמור טפי, יש לחוש לאיסור תורה בגיבול עיסות הללו. ג) דל מהכא סברת התו', סו"ס מצאנו שהחמירו במורסן שתי וערב ומהכ"ת להקל בחרדל. והנה כלפי סברת ספר התרומה ללמוד מהירושלמי, הרי שלדעת שאר פוסקים דקי"ל כריבר"י, הרי שבהכרח התלמודים חולקים ודעת הבבלי שאין בלישת השום איסור, ואפשר דחשיב לאו בר גיבול. או שחשוב שהוא כבר מתוקן ועומד. ומצד סברת התו' שמורסן חמור טפי, יש לומר א- נתבאר דאינו מוכרח שלדעת התו' יש חיוב במורסן, כפי שנתבאר בשם המאירי, ובלא"ה ברוב ככל שאר הראשונים מפורש לפטור במורסן. כלפי מה שמבואר במורסן שיש חיוב שינוי עכ"פ מדרבנן אין לנו לחוש א- עיסת החרדל כבר עברה לישה ועיסת השום הרי היא כאילו נילושה (ועירובו לא נועד להעמיד את השום על מתכונתו אלא לחברו עם שאר התערובת) ב- עיסת המורסן יש לה יותר דמיון לקמח, משא"כ החסה וכיו"ב.להלכה השו"ע לא הזכיר את דברי התה"ד אלא רק את דברי ספר התרומה בשם י"א, ופשוט שעיקר הדין דלא כדברי ס' התרומה.
105. ↑ יסוד דברי התרומה הוא ישוב בין הבבלי לירושלמי לפי סברתו דקי"ל כרבי. ומלבד שהדברים צ"ב, כמו שתמה ביראים ופשטות הגמרא משמע שנותן המים בשבת, מלבד זה הא קי"ל כריבר"י ולדידן לא שייך תירוץ התרומה. אמנם באמת יש לחשוש לסברת התרומה מצד אחר, והוא מדברי הרשב"א בתשובה ד' ע"ה שיישב את דברי הירושלמי שאסר נתינת מים, והעמיד את סוגיית הבבלי לאלתר והירושלמי לאחר זמן. והפוסקים כאן לא הזכירו חילוק זה של הרשב"א להקל לאלתר בלישה, אבל באופן זה שהוא חומרא שעיקר עמידתה מכח תירוץ הרשב"א יש מקום להקל בלאחר זמן.
106. ↑ נתבאר בפנים. יש להוסיף כאן כמה נקודות מחמת שלהרבה אחרונים פשוט שהוא דרבנן. ומדברי התורי"ד וסיעתו מבואר שדבר שתכליתו הוא בלילה רכה ואורחיה בהכי חייב בבלילה רכה. ויתבאר עוד בנספח וכאן בקצרה.א. מקור האומרים שהוא דרבנן הוא משתיתא שהותרה בו בלילה רכה. אך אין ראיה כלל, כיון שדבר שהוא לא מתאחה כשתיתא אין שייכות של לישה בבלילה רכה. (ולרמב"ם הדברים מוכיחים שיש לישה דאו' בקמח שאינו קלי, מדגזרו בקמח קלי ברכה).ב. לפי דברי האחרונים שבמורסן יש חיוב חטאת והותרה בלילה רכה בשתיתא בשינוי סדר הנתינה, שהוא שינוי קל, מוכח להדיא שבלילה רכה דרבנן. אך לפי מה שנתבאר, דעת כל הראשונים להיפך, שדבר שאינו בר גיבול מותר מהתורה, אין ראיה כלל (מלבד החילוק המציאותי בין השתיתא לקמח וכנ"ל). [ראה חזו"א נ"ח ב' וראה שיעורי המלאכות לש (שילוני) סי' י"ג סעי' ב']. ג. בשיעורי המלאכות הנ"ל הוכיח מלשונות הריטב"א והתורי"ד שרכה אינה בכלל לישה כלל אלא בכלל משקה. וכן הביא מחדושי הר"מ קזיס בשם רבינו ישעיה. ולפענ"ד קטונתי מכל החסדים, אבל לפי הנראה מפורש בדברי רבינו ישעיה (והריטב"א שהביא דבריו) להיפך ממש, שהרי כתב להדיא שבלילה רכה דאו' בדבר דאורחיה בהכי, ובדיו ואפר אפילו באופן שהוא ממש מיימי אסור. לא שבשתיתא אפילו בעבה אינה בכלל לש כלל, כיון שאין איחוד חומרים, אלא שברכה אין אפילו מחזי כיון שהם מים עכורים בעלמא. ובשלמא אם נסמכים על שאר ראשונים לומר שבלילה רכה דרבנן החרשנו, כי לדברי המחייבים במורסן יש אסמכתא לדבריהם, וכן החזו"א הוכרח להקל ברכה וכנ"ל. אבל רבינו ישעיה הוא עמודא דנהורא שכתב מפורש את ההגדרות במלאכת לש כמו שביארנו למעלה, שעיקר הדגש הוא על איחוד החומרים המושלם, כל דבר כפי דרכו, ובמורסן פטור אפילו לרבי, ואין שייכות בשתיתא לעיקר מלאכת לש. ובבלילה רכה של קמח תלוי הדבר אם היא צורת עשייתו הרגילה כעוגת טורט או שהיא בלילה בעלמא.והר"מ קזיס הוכיח מזה שלא גזרו על שתיתא רכה שבלילה רכה דרבנן, אך לדעת הרמב"ם שגזרו על קמח קלי רך הרי שיש ראיה כנגד.בשיעורי המלאכות האריך בגדר מהו בלילה רכה, ומביא מהקצות השלחן שתלוי כל עיסה בכפי דרכה ואם עושה יותר רך מדרכה לא חשיב לש. ודחה את דבריו, שמדברי הראשונים משמע שגדר רכה יסודו באיחוד החומרים, ולפי זה צריך שיהיה גדר מוחלט בזה. אך לפי המתבאר, אדרבה, יש איחוד חומרים מושלם בבלילה רכה של עוגת טורט, כיון שהחומר נמחה ונוצר דיבוק גמור. ומשמעות הראשונים שכתב נכונה כלפי שתיתא שאינו מתאחה, ובזה גזרו בדבר קשה שניכר בו איחוד החומרים אבל לא בדבר שהוא בר גיבול.
107. ↑ יש כמה אופנים של עשיית הדיו, ודנו הראשונים בביאור סוגיית דיו בכמה דוכתי, אך כלל הדבר שהדיו מבוסס על הצבע השחור יחד עם חומר דביק בתערובת מים או מי עפצים. וז"ל הרמב"ם תפילין א' ד' כיצד מעשה הדיו, מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושל שעוה וכיוצא בהן וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו, ובשעת כתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. (ועיין עץ חיים באבוב גליון י"ז עמ' קי"ח וכן בגליון י"ח עמ' שנ"ז שתיארו שם את סדר עשיית הדיו בימי קדם, שני כותבי המאמרים נחלקו בדרך עשיית הדיו, אבל המוסכם לכו"ע שרכיבי הדיו הוא הצבע השחור שנילוש עם חומר דבק ומשרים במים כדי שיהיה אפשר לכתוב).
108. ↑ יראתי בפצות שיח, כי מרן החזו"א כתב דכה"ג חייב בודאי. אך הדברים נתבארו לעיל מדברי הראשונים ולאו דידי נינהו.
109. ↑ ראיתי בתשובות אביגדור הלוי [הגר"א נבנצל] שנשאל על עשיית תרופה לשיעול שנותנים דבש ולימון עם בצל והבצל מפריש נוזל. ואסר משום לישה (מלבד איסור רפואה), ולכאורה טעמו כמו השריית דיו בתוך המים. וצ"ע, שיש לדמותו לסחיטת בצל לתוך התערובת, שאין בה שייכות של לש. כי אם הנידון הוא עירוב הדבר מותר, ואם הנידון הוא יצירת חיבור הדבר אסור. אמנם לכאורה מה יהיה הגדר והגבול בין הדברים. ונראה שאם העיסות שוות, כמו כל הדברים שיסודם במים (מים יין מי פירות מלבד סוגי השמנים), יש כאן תערובת בעלמא של חיבור של שני דברים, ואין שום שינוי בחומר עצמו מלבד העירוב. אבל בתערובת של דיו שמן ודבק, הרי שהדבק מחבר כאן את פיח העשן בחיבור אחד דרך המים, וזה אסור מדאו', כי המים שותפים כאן לחיבור של הדיו כאחד. ובכל התערובות של שמן ומים באופן שהתרכובת משתנה לחומר מעורב צריך לברר היטב את דינו, וכמו שיתבאר להלן.עוד יש לדון שמאן יימר שעיקר התערובת הוא הבצל והדבש רק בא לאחד את הבצל, אדרבה עיקר התערובת זה הדבש והלימון, והבצל נועד לתוספת 'תבלין'.
110. ↑ עי' חזו"ע שתפס להקל בחומר דבק שנותנים בשיניים תותבות כדי להדביקן לחיך. וצרף שם כמה סברות א) לישה כלאחר יד בפיו, ולישה בשינוי הותרה בדרבנן ב) אין כוונתו ללישה אלא להדבקה ג) מעט מעט חשיב שינוי ד) אין מלאכתו מתקיימת ה) נילוש בפיו מאליו (שבה"ל ד' ל"ב), עי"ש. ולפענ"ד כל הטעמים צ"ב טובא, דכיון שנעשה באופן זה וזו צורת יצירת הדבק שבו, הרי זה גופיה פעולת הלישה, וממילא הרי זו לישה גמורה כדרכה בחול, וכוונתו ללישה. ואין זה נחשב מעט מעט, כי זו כל צורת הלישה הרגילה שלו (והגם שהיה מקום לומר שכשעושה כדי צרכו זה לא נחשב צורת מלאכה אלא צורת שימוש, כמו שמצאנו בבורר שלאלתר חשיב צורת שימוש המותרת, באמת אין זה דומה לבורר וכיו"ב, ששם יש סברא שכשעושה מה שנצרך לאכילתו אין לזה שם ברירה, כיון שפעולת הברירה נחשבת אכילה אריכתא, ומותר לטחון ולברור בתוך גופו. משא"כ במלאכות שהוא בא ליצור דברים, שאין סברא זו). והרי זה כלש את העפר ששיעורו לעשות פי כור של צורפי זהב. וגם מצד מלאכתו מתקיימת, הרי היא מתקיימת לצרכה (ואין זה מתפרק מחיבורו אלא שמתקלקל הדבק שבו, והרי זה כעיסה הנאכלת שמתקלקלת במעיו).ורק יש לדון מצד זה שנילוש בפיו מאליו יש לדון אם זה נחשב פעולה ישירה. אבל עד כמה שזה דרכו, לכאורה יש לדמותו לכל המלאכות שנפעלות ונמשכות מכח פעולת האדם כזורה ורוח מסייעתו. וצ"ע. ראה בארחות שבת פ"ו הערה צ"א מה שהשיג עליו. ומש"כ דמהני שינוי בדרבנן צ"ע מהכ"ת דהוא דרבנן, שאפילו אם העיסה לא נעשית ממש קשה הרי זו דבקות גמורה, ולא גרע מדיו וסממנים. ובזה יודו גם הפוטרים בעיסה רכה (כמשמעות החזו"א נ"ח ט' ד"ה ואע"ג).
111. ↑ אבקת פירה היא מחזירה את הפירה לחיותו, וההדבקה של הפירה זה לזה יסודה בחיבור של הפרי עצמו שמותר, שאין כאן אלא הרביית הפרי עצמו. וכשם שאם נפורר פירה לא יהיה איסור לחברו. אמנם בפועל כשעושה את ב' הפעולות בבת אחת יש כאן לכאורה פעולה גמורה של לישה.
112. ↑ וניכר הדבר שהעיסה חלקה מאוד אחרי העירוב.
113. ↑ שהמים באים בדגנים היבשים ומנפחים אותם אחד אחד ומתפזרים במים, והרי זה כפעולה של ניפוח הדגן תוכ"ד פיזור. והגם שאם היה מנפח בבלילה עבה היה לחוש משום לישה דאו' דסו"ס מתחברים זה לזה, מ"מ בבלילה רכה יש כאן פיזור. (ואפילו בבלילה עבה לא ברירא דהוא דאו', ואפשר שהוא כמו שתית וכדלעיל) וראה להלן.
114. ↑ לפי המתבאר עיקר הלישה בקמח הינה מיחוי הקמח והפיכתה ליצירה מאוחדת על ידי הנוזלים. והרי הדייסא על ידי העירוב במים מתאחדת לעיסה אחידה. אך נתבאר שכיון שעיקר הדייסא היא דגנים מאודים, הרי נתינת המים אינה לישה אלא החזרת המשקה לדגן. וממילא אין כאן יצירה חדשה של דיבוק עם המים כמו דיו, אלא פיזור דגנים בתוך מים. ועל כן מסתבר שבלילה רכה לא תהיה כאן דאו'. אך עדיין הדברים לא מוחלטים, ועכ"פ באופן שהיא עוברת בבקבוק מסתבר שעדיין מכלל משקה בעלמא לא נפקא. אך כיון שיש כאן כעין תערובת עם מוצקים, יש להקפיד שלא יעשה בכח, כדין החרדל. ואם אפשר לשנות, ישנה בנתינה ובעירוב (אך בלא"ה יש כאן צירופים דלהלן). והנה באמת מבואר בראשונים שגם עיסה דלילה מאוד יש בה איסור בדיו שדרכו ותועלתו ברכה, אך מכל מקום אנו מקלים באבקות הנמסות כיון שעיקר שם העיסה הינה משקה. (ומטעם זה מברך על שתיתא רכה שהכל, הגם שעיקרה קמח). וממילא אנו מחשיבים את העירוב כפיזור האבקה במים ולא כיצירת חיבור של פירורי האבקה על ידי המים, בשונה מדיו, שיש כאן דיבוק של הדיו עם המים. אך אם נותנים בתוכו חומר מתחלב אין חילוק בין זה לדיו, כיון שהחומר המתחלב מחבר את החתיכות על ידי דיבוק, דומיא דלש קמח. (ובדייסות הנמכרות לא מצויין במפורש על חומר מתחלב בתערובת, אך יתכן שבין המרכיבים יש חומרים מתחלבים).אמנם בדייסות שמתקשות ונעשות סמיכות קשה להחשיב זאת כפיזור המשקה במים, ולכאורה דמי טפי לדיו. והנה באמת בעיקר הדבר בעניין עשיית מטרנה בשבת לכאורה היה מקום לדון לחומרא יותר משאר אבקות הנמסות, כיון שהמשקה נהפך לו שם חדש של משקה, ואין לנו הכרח ברור להגדיר זאת כפיזור המשקה במים. אך אעפ"כ נראה פשוט שאין בהם איסור, כיון שהמטרנה כפה"נ יסודה בחלב מאודה, ונמצא שהמים שניתנים במטרנה לא נועדו לחבר את המשקה עם הפירורים אלא להחזיר את החומר לקדמותו. ואין כאן יצירה חדשה של חיבור הקמחים זה לזה (ולמעלה כתבנו שמסתבר שיצירת חלב משקדים וכיו"ב אסור לעשותו בשבת כיון שהוא חיבור מחודש של החומר). [מה שמצויין במטרנה שיש חומר מתחלב אין זו סיבה להחמיר, כיון שהחומר המתחלב במטרנה נועד להרכיב את השמנים עם המים לפני האידוי, והרי בפעולת העירוב שעושים בבית עם המים החומר כבר נהפך לחומר מתוחלב, וכמו שהותר דילול חלב].עוד יש כאן קולא מצד מה שדן הגרשז"א לגבי סלט ביצים, שהגם שאנו לא מקלים בלאלתר בלישה כמש"כ המג"א, מכל מקום הרי לדעת הרשב"א נראה שיש היתר לאלתר בלש, ויש לצרף את סברתו בדברים שעיקר המאכל אינו משתמר, שהגם שאנו רואים את מלאכת הלישה כמלאכה גמורה שלא תלויה ועומדת באכילתו לאלתר, מ"מ בדבר שעצם הלישה מוכיחה שרוצה לאכול לאלתר מסתברת טפי סברת הרשב"א. (ולדעת חלק מהראשונים בכה"ג יכול גם לאכול לאחר זמן, כמו שמצאנו לגבי קילוף פירות לדעת ספר התרומה שנחשב לאלתר אפילו אם עשה לאחר זמן, כיון שלא עומד לתיקון נוסף).מה שכתבנו שהדייסא מתקלקלת לאחר זמן, יש לשאול הרי גם בצק מתקלקל לאחר זמן. אך זה אינו, כי בצק עומד לאפיה, ולכן יש חשיבות ללישה מחמת האפיה שאחרי זה, כמבואר בספר התרומה שאם בא לעשות איסורא אחרינא יש חשיבות טפי למלאכה. אבל דבר שנועד לאכילה ללא תיקון נוסף ואי אפשר לשמר אותו כצורתו, יש בו הגדרה של גובלא בעלמא. (ואין כאן רק תיקון מעשה האכילה, וכסברת הראשונים שהתירו קילוף פירות כיון שאינו עושה איסורא אחרינא לפני האכילה, והיינו כיון שזהו תיקון מאכל בעלמא אין לזה שם דש ובורר. והכ"נ כאן אין בזה לישה אלא הרטבת המאכלים לפני אכילתם).
115. ↑ לירושלמי נראה שהוא לש כדין המחבץ. שנותן חומצה בחלב והיא מתקשה, וחשיב לישה הגם שאין כאן עירוב של חומרים אלא העיסה מתקשית מעצמה. (אפשר להחמיץ חלב גם ללא חומרים, כגון אם עומדת בחמה זמן רב). וגם חיבור פירורי הגבינה זה לזה נחשב לש לירושלמי. וצ"ע אם לדעת הבבלי יש הכרח שהדבר מותר לגמרי.
116. ↑ סברא זו הוזכרה בביאור הלכה בביאור עיסת חרדל ב'לולי דמסתפינא' דמיירי באופן שנילושה ומדלל אותה, וביאר לפי זה כמה הכרחים ברמב"ם. אך לפי המבואר בפי' קדמון ממצרים מתיישבים טפי ההכרחים שכתב הביאור הלכה, ומדובר בעיסה שנילושה לפני זמן מרובה ומפורר אותה בתוך המים. ואין מקור לדילול עיסה. (אמנם אפשר דהיינו הך, כי כשמפורר את העיסה היבשה הרי יש כאן עיסה שנילושה כבר וממילא אין איסור להמחותה, וכל שכן הוא, שאם התירו לפוררה ולחברה שנתיר לדללה).
117. ↑ לכאורה הדברים פשוטים כביעתא בכותחא מכל האמור לעיל שכל יסוד הלש הוא העמדת המין עצמו על מתכונתו, וכל כמה שאנו מערבים עם דברים אחרים פחת איסורו. כמבואר בעיסת החרדל שכל החשש הוא רק הלישה בינו לבין עצמו, אבל העירוב עם הדבש וכיו"ב מותר. וכל מה שחשש בספר התרומה הוא משום שחשש שיש כאן גדר של נתינת משקין לתוך החרדל, כדאי' בירושלמי, אבל עצם העירוב עם מינים אחרים אינו אסור. כלומר שבאופן שהמאכל עצמו לא מעורב מספיק, והעיסה השניה מסייעת לו להתגבל יש לחוש משום לש, אבל כששתי העיסות נילושות אין בזה שום חשש.אמנם בפירוש עיסת חרדל נחלקו הראשונים, וכפי שנתבאר לדעה ראשונה בשו"ע השום הכתוש והחרדל הנילוש אין בו איסור לישה כיון שהוא כבר מתוקן כהלכתו, אלא שיש איסור מחמת עירוב העיסה עם מאכלים אחרים, שנראה בו מעין לישה, ולכן יש לערב בנחת. (ואסרו לערב בחוזק אפילו שום ופול וגריסין, הגם שאין זה חיבור ממש בין חתיכות השום זה לזה). לעומת זאת, לדעת ספר התרומה כיון שהחרדל מתפורר לפירורים וחוזר ומתגבל עם היין והדבש יש בו משום לישה גמורה, ולכן צריך לעשות בו שינויים כדין המורסן. ואסור לערות מים כלל בבלילה עבה. וכשאנו באים לדון בעירוב עיסות, הרי שלדעת ספר התרומה פשיטא שאין בזה חשש כלל, כיון שאין כאן כעין מורסן שהדברים מחוברים זה לזה. ואילו לדעת השו"ע גם בעירוב עיסות מצאנו שהצריכו לערב בנחת בלבד. (ושמא יש לחלק שבחרדל ושום שהוא בא בפירורים יש מחזי כלש).אמנם ראיתי שאחרוני הדור האחרון דנו בזה. ראה פסקי הלכות שבת עמ' ע"ר הערה 142. והנידון הוא לגבי תערובת של גרבר, דהיינו רסק תפוחים עם רסק בננה. אך גם שם הביאו בשם הגר"ח קנייבסקי שמותר לרסק כמה מיני פירות ביחד (באופן המותר בריסוק מצד טוחן). אמנם מה שדן שם (בפסקי הלכות שבת הנ"ל) לגבי ריסוק פירות עם ביסקויט והביא שיש מתירים, לענ"ד יש לחשוש בזה משום גיבול גלוסקין, כיון שנאסר ללוש מאפים מפוררים בשבת. הגם שמדאו' אין בזה איסור. ומה בכך שהעיסה של הגרבר אינה עשויה עם מים, סו"ס יש כאן דבר המחבר, ואם במים אסור כ"ש בדברים אחרים. ועי' להלן. ובאופן שמרסק את הביסקויט בתוך הגרבר אפשר דקיל טפי, כיון שאינו ניכר בו הגיבול, והרי עסקינן רק במחזי כגיבול כיון שהדבר כבר מתוקן ועומד. (וכעי"ז כתב החזו"א סק"ח ד"ה יש לעיין שאם מרסק פת ביחד עם הדבילה שרי כיון שהוא שינוי).(לעיקר הדבר מה שראינו שהרבה מחברים חששו לעירוב עיסות נראה שהדברים תלויים ביסוד איסור לש, שאם עיקר יסוד איסור לש הוא חיבור ותרכובת, כמו שהרחבנו לעיל, הרי שכשם שמותר לערב ב' משקאות זה עם זה מותר לערב ב' עיסות, כי כל הסיבה להקל בבלילה רכה הינה מחמת שהדברים לא מתמזגים ומתאחים זה עם זה. אבל בעירוב משקאות, שהדברים מתאחים, היה צריך להיות אסור. ובהכרח שאין איסור אלא ביצירת המשקה ולא בעירובו. אבל לפי סברת האומרים שיסוד האיסור הוא העירוב וההצמדה בין הדברים, אין איסור בבלילה רכה שהדברים לא נצמדים זה לזה, ומאידך יש לחוש בחיבור עיסות שונות, שיש כאן חיבור בין דברים).
118. ↑ לא נתברר לי מהות הג'לי של החילבה אם יסודו בחומר מתחלב כמו הפשתן או שהחומר עצמו מרוכז ומתנפח עם הנוזלים. אך לכאורה אין בזה נפק"מ, כי סו"ס מלבד הניפוח של החילבה נוצרים גם רירים המחברים את הפירורים אחד לשני. ו'קעביד לישה'[זבחים צ"ד:]. ומה שכתבנו לדון בעיסת הפירה שלא יהיה בה לישה כיון שאין זה אלא ניפוח של הפירור עצמו, אין בו כדי סמיכה בבלילה עבה, כיון שסוף סוף הפירורים נדבקים זה לזה.
119. ↑ לא שייך בכה"ג אין לישה אחר לישה. (כל הסברא שאין לישה אחרי לישה היא שהדבר מעובד והגיע לתכלית תיקונו, כגון הלש פירורי לחם, משא"כ כאן, שעדיין הוא מפריש את הרירים המדבקים).
120. ↑ עי' בספר אור לציון ב' פרק ל"ג שכתב שאין לערב חילבה בתערובת אלא בשתי וערב לחוש לספר התרומה. וצ"ב, הרי העיסה עשויה לגמרי והוא רק מערב אותה עם תערובת אחרת, והרי זה כעירוב עיסות ואין כאן חיבור חדש. ואדרבה, לפי שיטת ספר התרומה נראה שרשאי לערב בכח, כיון שלדידיה נידון עיסת החרדל שווה לדין עירוב מורסן, כיון שהוא דן את החרדל כדבר שעדיין לא נילוש, אבל לדעת השו"ע שהחרדל נידון כנילוש ואעפ"כ אסור בכח, הרי שגם בעירוב עיסות יש לחוש ללישה בכח. (אא"כ נחלק שהשו"ע יודה לסברת ס' התרומה, דכה"ג שנראה כפירורים פירורים דמי ללישה, ואילו כאן שהעיסה גמורה ומחוברת אין אפילו מחזי).
121. ↑ יסוד ספיקו של החזו"א תלוי בביאור הפמ"ג שעיסת חרדל מיירי בנילוש בלחות עצמו, וכמו שציין לסק"ח, וסובר הוא שבזה נחלקו הראשונים אם מועילה בזה לישה קמייתא. ואם כן לדעת ספר התרומה שאסור לתת משקים בתוך עיסת החרדל, הוא הדין בבננה מרוסקת. אמנם אם מבארים שיסוד הנידון בחרדל הוא בחיבור מחודש של החרדל אחרי היפרדותו וכעיסת שום (ומיירי שהחרדל כבר נילוש), הרי שאין לנו מקור לכל ענין זה לחלק בין משקה של לחות עצמו לשאר משקים. וכל שבא לדלל את העיסה אין בזה איסור, מלבד דברים שיש בהם חיבור עצמי על ידי המים, כעיסת טחינה וכיו"ב. (ולדברי החזו"א יש לאסור טחינה מטעם שאין בו משקים מלבד לחות עצמו. ואפשר שיסוד עומק סברת החזו"א כדרכינו בטחינה, שבדברים שנילושו בלחות עצמו אפשר שהמפגש עם המים עושה חיבור חדש לעיסה). אלא שהחזון איש תמה על דברי הביאור הלכה, שבסוגיית חרדל משמע בראשונים דמיירי בנתינת משקים הגורמים חיבור ולא פירוד, ולכן דחה את פירושו. אך לפי פירוש הר"י אמושט שמדובר בעיסה יבשה שמפורר אותה ומחדש אותה על ידי המשקים ניחא. ונתבאר כל זה בארוכה לעיל. והגם שכתבנו שבדעת ספר התרומה גם המ"ב מודה שאי אפשר לפרש כפי פירושו, וכאן הרי אנו דנים בדעת ספר התרומה, מכל מקום לפי פירוש הר"י אמושט הדברים מתיישבים גם לדעת ס' התרומה שמדובר בעיסה שנילושה ומפרידה ומחברה. וגם כתבנו שאפשר לפרש בדעת ספר התרומה באופן נוסף, שמדובר בחרדל שלא נילוש כלל, ומה שאמרו שנילוש פירושו שנתן מים בערב שבת, וכדעת רבי שנתינת מים זהו לישתו. ולפי זה אין מקור כלל לומר שנילוש בלחות עצמו גרע. (ולולי זה דברי ספר התרומה מאוד תמוהים ודחוקים, להעמיד שמדובר שנותן מים בחרדל בערב שבת, שהוא להיפך המבואר בגמרא שממחו בשבת).
122. ↑ ראה להלן בעניין רוטב פיצה, שהמציאות היא שבעיסות שיש בהן חומר מתחלב הרי המרקם שלהן שווה למים, ואם מכניסים בהן שמן התחליב צריך להפוך את השמן למים ובפעולה זאת יכולה להיווצר הקשיה. וצריך לבדוק כל דבר לגופו.
123. ↑ וכ"כ משנה אחרונה אות ע"ג בשם כמה אחרונים, אך הביא שהגרשז"א חשש בזה. בתוספתא איתא מפרפרין גלוסקין לחולה אבל מחבץ מעשה קדירה ואוכל ובלבד שלא יגבל, לכאורה מוכח לאסור. אבל התוספתא גופה התירה חיבוץ מעשה קדירה. ויש לומר ג' חילוקים בין חיבוץ מעשה קדירה לגיבול גלוסקין. [ויסוד החילוקים מדוקדקים בתוספתא שחיבוץ הותר וגיבול נאסר] א) מעשה קדירה לח ונימוח ב) גיבול הוא פעולה של עירבוב. ג) מעשה קדירה אינו צריך תוספת משקים ובגלוסקין יש לומר דמיירי בגיבול עם משקים. לפי זה, בעוגה שהיא רכה ויש בה דיבוק מצד עצמה ועושה פעולה של חיבוץ יש להקל. (אמנם יש מקום פקפוק קצת והגרשז"א חשש לזה, כנ"ל).באופן שנותן משקים במעשה קדירה התיר הרמב"ם להוסיף מים ולערבב, ולכאורה יסודו מסוגיית חרדל ושום (ראה לעיל בפלוגתא דס' התרומה והתה"ד והב"י). ויש לעיין באופן שהמעשה קדירה יבש אם דינו כגלוסקין או מעשה קדירה. ונראה שמפשטות הסוגיא של חרדל ושום משמע שכל שלא נעשה כגוש יש להתיר, ועל כן מותר לערב באורז יבש קטשופ וכיו"ב, ובלבד שלא יערב בכח.והנה לגבי שומשום ודבש כתוב בתוספתא שמותר לתת דבש בשומשום ובלבד שלא יחבץ. וכאן החמירה התוספתא גם בחיבוץ ולא רק בגיבול. ויש לומר ב' אופנים - א' שהדבש הוא מדבק יותר וחשיב גיבול גם בחיבוץ. ב' במעשה קדירה הותר חיבוץ באופן שאינו נותן משקים. ולפי מה שמבואר ברמב"ם שחיבוץ במעשה קדירה מותר אפילו נותן משקים, משמע שזה דין מיוחד בדבש משום בורר, כמש"כ הרמב"ם להדיא בפרק כ"א הלכה י"ז [ראה מג"א שי"ט י"ט], או ששומשום חמור שאינו נילוש לפני זה. ולפי זה מותר לתת חלב אפילו במעט קורנפלקס, אבל אסור ללושו, דמיחזי כלש (או מחמת הדמיון לחיבוץ השומשום או מחמת הדמיון לגיבול הגלוסקין), ואחרי שניתן כבר המשקה ונספג מסתבר להתיר גם לדבקו, דרחוק הוא מדבש ושומשום (ובכה"ג מצטרפת סברת הרשב"א דמהני לאלתר בלישת חרדל, כמו שביארנו במקומו דלא סומכים על הרשב"א רק במקום שפשטות הש"ס להתיר).
124. ↑ בט"ז כתב שקמח מצה דינו כקמח קלי, אמנם לפי הנראה לעין קמח מצה מתגבל מאוד טוב, כלחם ממש (והאריכו בזה האחרונים), אך מאידך יש בו קולא, שכיון שהוא מתוקן לאכילה אין בו עיקר מלאכה. (ועדיף מקלי, שבקלי לא נעשתה בו לישה ולא נעשה בו ריכוך וחיבור הנעשה בלישה. ובקלי גופיה דעת הבאוה"ל שלפי התו' הוא דרבנן אך לשאר ראשונים אין לזה מקור, וכמו שנתבאר למעלה שעיקר הטעם לדידן בקלי שאינו בר גיבול). אבל אכתי יש בו מחזי כלש, כיון שהוא כעת בצורה של פירורים פירורים, וכדברי התוספתא.
125. ↑ לכאורה אם החילוק בין גלסקין למעשה קדירה הינו מחמת שצריך פעולת גיבול ותוספת מים, הרי שעיסת גריסין דומה יותר לגלוסקין, שאסור לגבל, היפך הרמב"ם. ובהכרח הרמב"ם למד שמעשה קדירה יש בו לחות ונימוח, ואין בו חידוש גיבול.
126. ↑ דמצטרפת דעת הרשב"א להקל בלאלתר בכה"ג עם הסברא של שינוי מעט מעט. ואם העיסה מוכנה מבעוד יום ומגלגלה לכדורים בשבת, יש לעיין שמצד עיקר לישה ודאי שרי, אך מצד מה שהביא הבאוה"ל מהירושלמי שאחד העורך ואחד המקטף חייב. וא"כ יש כאן תוספת קיטוף, אבל כל זה אם עסקינן בלישה דאו', משא"כ כאן שכבר הדבר נילוש מסתבר להתיר. אך יש שכתבו שיש בזה חששות אחרים, דהוי כמגבן. דהנה עי' מג"א ש"מ סקי"ז לגבי קיבוץ דבילות שלא חייב משום מגבן, כיון שלא מכוין ליפותו ולהשוותו. ולפי זה בכדורי שוקולד שמכוין ליפותו ולהשוות יהיה אסור. אך הדמיון אינו עולה כהוגן, שיש חילוק בין פעולה שהיא יצירת הגבינה [ועשיית הדבילה, שחשש המג"א שיש כאן קיבוץ חלקים שיוצר שם מאכל מחודש], לבין עריכה וקיטוף שאין בהם שום יצירה אלא תיקון אכילה בעלמא. אמנם בעשיית הג'לי יש שדנו מצד דברי המג"א הללו, שכיון שהוא מכוין ליפותו יהיה חשש מגבן, ושם יש דברים בגו כיון שהוא מעמיד כאן יצירה חדשה מתוקנת של מאכל קשה.לולי דברי המג"א כל החשש של מגבן אינו מיוסד על איסור של קיבוץ חלקים, אלא שעשיית הגבינה היא מלאכה חשובה וס"ל לחז"ל שיש להסמיכה על בונה מחמת חשיבות המלאכה, ושלא מצאו לה דמיון בשאר מלאכות. (ותלוי בחקירה מהיכן למדו הלכות שבת - האם מחשיבות מלאכה ומלאכתו שכתוב בתורה, והסמיכו זאת על המשכן אפילו דברים שהם לא מוכרחים, או שנלמד ממלאכת המשכן, ומה שלא היה במשכן מותר). עי' תו' שבת צ"ה ד"ה והרודה דדן שמותר מדאו' לעשות גבינה ביו"ט, וממילא יהיה מותר מדאו' לבנות את ביתו ביו"ט במתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך. ולפי הנ"ל דמגבן הוא כעין מלאכה לעצמה שנסמכת רק על בונה, צ"ע אם שייך לומר שיהיה בזה מתוך. ובפשטות הגמרא בשבת קל"ד משמע שפשוט לגמרא שנידון הגבינה ביום טוב מקביל למלאכת לישה, ורק מחמת שאפשר מאתמול נאסר. וקשה, מהכ"ת לגמרא שהותר מגבן ביום טוב, הרי לא הותרו כל המלאכות (עכ"פ למש"כ הראשונים בשם הירושלמי שלא הותרו המלאכות שלפני לישה), אלא בהכרח שמהות המלאכה שייכת ללש. ואפשר לומר שזו גם כוונת התו' שהסיבה שהותר מלישה ואילך תלויה בזה שהותרה הכנת האוכל, ואין נפק"מ אם זה שייך לאב מלאכה של בונה או לש, ואילו לענין מתוך יש נפק"מ אם זה מאב זה או מאב אחר, וכיון שמצאנו שהותר מלאכת מגבן, שפעמים שהיא צורך אכילה שפיר דמי לומר מתוך.
127. ↑ חזו"א נ"ח ט'.
128. ↑ אמנם יתכן שקמח פשתן גרוע מפשתן שלם, שבפשתן שלם גמר פעולתו הוא השרייתו במים, ואילו בקמח פשתן במגע עם המים לא נגמרת פעולתו, כיון שהמים לא מתערבים לגמרי עד העירוב. והדבר תלוי בהבנת מחלוקת רבי וריבר"י. [פשטות הדברים היא שבנתינת המים בקמח משתנה המרקם של הקמח לבצקי, ואילו בחיבורו נוצרת השלמת הפעולה. ויש לומר שריבר"י חידש שללא חיבור הפירורים לא עשה כלום, הגם שנפעלה הפעולה העיקרית בקמח, סו"ס הבצק לא הגיע ליעדו. ולפי זה בפשתן, שנוצר חיבור גם ללא לישה אסור, ואילו בקמח פשתן שהמים לא מתפשטים היטב עד שילוש, בעינן לישה כיון שהבצק לא הגיע ליעדו. או דנימא דבאמת הסיבה שלריבר"י פטור כיון שלא נוצר כלל חיבור בין הקמחים אלא רק פירורים, ואין משמעות כלל לפירורים. ואם כן בקמח פשתן בודאי שמתחילים הפירורים להידבק מיד, דלא גרע מפשתן שלם. ועכ"פ מדרבנן ודאי אסורה נתינת מים בפשתן כמו נתינת מים בקמח. (ורק אינו חייב עד שיגבל, ופטור אבל אסור, ובמורסן בלבד התירו כיון שאינו בר גיבול, עי' ריטב"א קנ"ה ב')].
129. ↑ ראה להלן בדין הטחינה, שגם בלילה רכה כשיש בה דיבוק חייב. ובתה פשתן ניכר בחוש שיש בתוך המים מעין עיסה דלילה. וצ"ע טובא בדינו שאינו דומה לטחינה שיש כאן מרקם מחובר ממש, אך יש בו דמיון לחיבור של זרעוני הפשתן, שעצם הקישור של הפירורים זה בזה גם ללא הקשייה אסור. (כמו שדייק החזו"א וכן משמעות הרמב"ם שגם ללא ההקשייה הסופית של הפשתן חייב).
130. ↑ שמעתי מחכ"א שיש צד לדון בזה להקל, כיון שבעיני בנ"א הדבר ניכר כפירוק הטחינה ולא כחיבורה, אע"פ שבאמת יש כאן חיבור תחליבי.
131. ↑ הגם שאין איסור לערב שני משקים שוים, כאן כיון שהטחינה היתה במצב יותר מוצק והוא מערבה עם משקים, נראה דדומה לחרדל בדבש (כפי הנראה שעיסת החרדל היתה דלילה).
132. ↑ אמנם זה דבר חדש ולא מצאתי מי שעמד בזה, והאוסרים ביקשו טעמים אחרים לאסור עשיית מיונז.
133. ↑ לדעת הירושלמי המחבץ (חלב בתוך חומצה) חייב משום לש, והוא מחמת ההקשיה של החלב לפירורי גבינה. ולדעת הבבלי האיסור הוא משום בורר, שמפריד את המים שבתוכו, וזה לא שייך במיונז. אמנם בחיבור הפירורים של הגבינה חייב משום לש לדעת הירושלמי, שמחבר את הפירורים של הגבינה זה לזה, ומשום בונה לדעת הבבלי. ובודאי לדעת הירושלמי מיונז יש בו גם מחבץ וגם מגבן שמקשה את השמן ומאחד את הפירורים. ולדעת הבבלי בודאי לא שייך לחייב במיונז משום בורר, אבל יש לעיין אם להחשיב את המיונז לבנין. (עי' מג"א ש"מ סקי"ז דבקיבוץ דבילה אינו בונה כמגבן משום שאינו מכוין ליפותו ולהשוותו. וצ"ע בעיקר השאלה, הרי חתיכות דבילה הן חתיכות עשויות, ואין כאן יצירה מחודשת אלא חיבור חלקים בעלמא, ולא אסרו מגבן מחמת ההצמדה של חלק לחלק אלא מחמת שיש כאן יצירה חשובה של הרכבת פירורים לדבר בנוי. ולכאורה עשיית מיונז יש לה דמיון גמור של מגבן, הגם שאינו מכוין ליפותו ולהשוותו. והרי לולי המג"א היינו מחלקים בין דבילה לגבינה כנ"ל ומיונז בכלל האיסור. ואפשר שגם המג"א היה מודה בזה ורק לרווחא דמילתא דחה את הדמיון לדבילה אבל מודה בודאי דאשינוייא לא ניקום ונסמוך להקל בדבר הדומה ממש לגבינה).ועכ"פ גם לדעת הבבלי מסתבר שהטעם שלא חייבו גבינה משום לש הוא משום שאין כאן עירוב חומרים אלא הקשייה של החומר עצמו, אבל במיונז העירוב של החלמון הוא פעולה של לישה, שלש את השומנים עם מים וגורם יצירת עיסה חדשה.
134. ↑ לכאורה זו תרכובת כמו הדיו. אבל אפשר שבדעת בנ"א הדבר ניכר כתערובת בעלמא.
135. ↑ הנה כפי הנראה המיונז עצמו מכיל גם שומנים וגם נוזלים מימיים (הנמצאים בחלמון הביצה), ועירוב המיונז מפשט את התכונה של ההתחלבות שקיימת במיונז לאחד את המים והשמן. אם כנים אנו שעשיית חלב אסורה מדין לש, הרי שגם פעולה זו היא פעולה של לש. או שנאמר שכיון שהתרכובת של ההתחלבות כבר קיימת אין כאן יצירה מחודשת אלא תוספת נוזלים לתערובת הקיימת. (ובאמת גם בדילול טחינה שכבר עשו אותה מבעוד יום יש התחלבות במים החדשים, ועמא דבר להתירו. אך המציאות היא שהחומר המתחלב נותן לתרכובת צורה של מים ולא צורה של שמן, ולכן אין לנו חשש לישה דאו' בדילול טחינה, שהרי כל עירוב של מים עם חלב יש בו גם כן התפשטות ההתחלבות של החלב ואנן חזינן שלא צריך שום עירוב כדי למזג את החלב עם המים. ובהכרח שאחרי שהתחבר השמן עם המים נוצר חיבור שמכיל את ב' ההפכים ולא צריך עירוב נוסף כל כך. (ומה שצריך לערב את הטחינה מעט עם המים בפעם השניה אינו לעירוב השמנים אלא לדילול המוצקים שבתוכו). ואכן גם במיונז שיסודו בשמן, מכל מקום אחרי ההתחלבות שלו הוא נהפך למיימי, ולכן כשהוא מקבל שמן הוא מתפרד וכשהוא מקבל מים הוא מתחבר איתו. (אמנם יתכן שאין זה איחוד מושלם כמו הטחינה).
136. ↑ ולענין נתינת המים בקמח לצורך בהמות הביא בסי' שכ"ד סק"ז שלרמב"ם אסור ולשאר פוסקים מותר ולא הכריע. [ומשמע בודאי שאסר, שהרי הוא מסיים שם שלדעת הי"א ודאי אסור והרי לכתחילה חיישינן לי"א] ולפי מה שנתבאר בדבריו מה שכתב המ"ב שלשאר פוסקים מותר היינו למשמעות התו' וסיעתו, אבל לדעת הריטב"א והתורי"ד וסיעתם הדבר אסור לגמרי. ונמצא שלגבי נתינת המים על סובין שלנו עומדת לפנינו משמעות בדברי התו' להתיר מול כל הראשונים (רמב"ם תורי"ד ריטב"א מאירי ספר התרומה וסיעתו).
137. ↑ חיבור הסולת בשמן נראה שהוא לישה לדעת רבי, אך בנתינת המים מתחברים הפירורים זה לזה ומתחייב לדעת ריבר"י, וכפי סברת אביי שבדברים שמתגבלים ללא גיבול חייב על נתינת המים. ולדעת רבי אפשר שפטור כיון שחל כבר הגיבול בעירוב עם השמן (מלבד לבאוה"ל שכתב שיש גיבול אחר נתינת המים לרבי). ונראה שגם לדעת המ"מ דקי"ל כרב יוסף ואינו חייב על נתינת המים עד שיגבל, מודה בקוסקוס שהוא נעשה כגוש אחד ממש, ודומה לעיסת הפשתן שנעשה גוש ממש.
138. ↑ יש שכתבו שכל החומרא הינה רק לרבי הסובר שנתינת המים אסורה, שהרי לריבר"י נותנין מים למורסן. אמנם לפי הריטב"א כל מה שהתירו נתינת מים הינה רק במורסן שאין בו משום גיבול גם כשיגבל. והדברים מסתברים לכל הראשונים העומדים בשיטה זו, ואם כן יש איסור מדינא מדרבנן לתת מים לדבר שהוא בר גיבול. אבל בשעה"ד יש לסמוך על פ"ר דלא ניחא ליה משום כבוד הבריות. ובצירוף עוד סברות שנאמרו בזה, שאפשר דלא אסר ריבר"י רק בקמח שיש בנתינת המים התחלת לישה, משא"כ בדבר שלא עומד ללישה. ועי' רמב"ן דף קי"א שהותרה סחיטת כבשים לגופן כיון שסחיטה איננה אב מלאכה, ולכן אם עושה את התולדה שלא לצורך המלאכה אין לזה משמעות של מלאכה. ולפי זה אפשר לומר שכל שכן נתינת המים לריבר"י שלא תהיה חמורה יותר מתולדה, וכשעושה זאת שלא לשם המלאכה אין בזה סרך איסור.
139. ↑ מאמר מרדכי סימן שכד ס"ק ב -וגם להראב"ד נרא' דצריך לחלק בין אפר למורסן, דהא לא נחלק על הרמב"ם בדין נתינת מים למורסן בפכ"א וצ"ע ולא מצאתי הערה בזה בדברי האחרונים ז"ל עכ"ל וכ"כ באגלי טל ואם הדבר היה מוסכם בשאר ראשונים להשוות אפר למורסן היינו יכולים לומר שסמך על דבריו בפ"ח לגבי אפר אך לפי המבואר בשאר ראשונים והכריחו שיש חילוק בין הדברים היה לו לפרש.
140. ↑ דברי הריטב"א בדף קנ"ה. ניכר שכל דבריו שם הם מדברי הרי"ד (וכן דרכו בהרבה מקומות להסתמך על דברי הרי"ד). ובדבריו בדף י"ח משמע שעדיין לא שמיע ליה דברי הרי"ד, ומשמע גם דס"ל שהעיקר כדברי רב יוסף בפירוש ריבר"י, וא"כ סתם המשנה כרבי והלכה כרבי מחבירו. אך בדף קנ"ה היפך את הפירוש כדעת הרי"ד. (ויש ללמוד מכאן שדברי הרי"ד יש בהם מעין סברת 'בתרא' ביחס לד' התו', שהרי הראשונים דס"ל כסברת התו' חזרו בהם מחמת דברי הרי"ד. גם בדברי המאירי יש כעין זה, שבדף י"ח נראה שנסתפק בדין מורסן ואילו בדף קנ"ה נקט צד ברור בזה שאין חיוב במורסן, וכדלהלן. וחזינן שהראשונים עצמם בתחילה סברו שמהכרח הסוגיות צריך לומר שמורסן חייב על גיבולו, אך מחמת דוחק הסוגיא בדף קנ"ה חזרו בהם).
141. ↑ כשי' התו' שאפר חייב על גיבולו לרב יוסף ולאביי בנתינת המים, אבל במורסן פטור כיון שחסר בו גיבול. והחילוק ביניהם הוא שבאפר תועלתו בגיבול מועטת, ואילו במורסן הגיבול המועט לא מועיל לו. ונראה כוונתו שהגיבול במורסן אינו מועיל לעשות בו שימוש מאוחד, כיון שאינו מתאחד, אלא רק להרבות כמותו, משא"כ באפר שיכול לבנות עם הגיבול המועט, ויש בו תועלת באיחודו. (ולענין נתינת המים כתבו התו' שאפר אינו בר גיבול כלל ולכן חייבים על נתינת המים, כלומר שכיון שהגיבול בו אינו פועל כל כך, עיקר הפעולה שנעשית בו היא שפיכת המים, משא"כ במורסן, שאין תועלת בהרטבתו לעשותו מאוחד, כיון שהוא דומה לקמח שהוא חסר גיבול בשפיכת המים).וז"ל בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קנה ע"ב: ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת מים לבד שנתינת מים לתוכו הוא גבולו... וכן נתינת מים לתוך האפר לשריקת פי תנור וכיוצא בה ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כגון מורסן נתינת מים מותרת לכתחילה מעתה נותנין מים לתוך המורסן לתרנגולים או לשוורים אבל לא גובלים ומ"מ הואיל ואין גבולו גבול גובלין ע"י שנוי עכ"ל.במאירי בדף י"ח הביא ב' דרכים אם חייבים על גיבול מורסן, והקילו במורסן מפני התרנגולים או שהתירו מחמת שאין גיבולו גיבול. ונראה שבדף קנ"ה הכריע לפטור.בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף יח ע”א: יראה שהמורסן דומה לקמח ולא אמרו שאינו בר גיבול לומר שאינו מחסר גיבול אלא שאי אפשר לגבלו וא"כ אף זה נתינת מים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גבלו חייב... וכבר מצאתי לחכמי הדורות סעד לשיטה זו שהם מפרשים... ומ"מ מה שהתירו לכתחלה כן (נתינת מים במורסן) ובקמח לא התירו אלא שאמרו שאינו חייב מפני שאי אפשר לגבלו כקמח ונמצא מחסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ או שמא לצורך תרנגולין התירו... ונמצא לדעת זה... מה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כל כך מותר לכתחילה בנתינת מים כגון מורסן וחול וכיוצא בהם והדברים נראים.
142. ↑ כלומר ד'לאו בר גיבול' זה סיבת הקולא.
143. ↑ אך אפשר לדחוק בלשונם כמש"כ המ"מ פ"ח הלט"ו בדעת הרמב"ם שאין הכוונה שאם גיבל חייב אלא שאין בו חיוב גיבול, או שנקטו בקושייתם את לשון הברייתא 'עד שיגבל' אגב לשון הברייתא בדף י"ח אבל לפי תירוצם שיש חילוק בין הדברים אין חיוב בגיבול. ובדין הוא לדחוק בדבריהם, כיון שבגמרא בדף קנ"ה משמע להדיא שגיבול מורסן קל מגיבול קמח, ואם התו' היו סוברים שחייב בגיבול מורסן היה להם לפרש דבריהם, ולא מצאנו מבית מדרשם של בעלי התו' שום הסבר לברר למה הקילו בגיבול מורסן.
144. ↑ החמד משה מוכיח שודאי שיש חילוק בין אפר למורסן משיטת אביי דקי"ל כותיה לחלק בין אפר למורסן. והחזו"א לפי שיטתו שהעיקר כדעת רב יוסף שאין חילוק בין מורסן לאפר, ולכן אין הכרח לומר שלפי מסקנת הגמרא יש חילוק ביניהם, ובשניהם חייב על גיבולו.
145. ↑ ווז"ל תרומת הדשן סימן נג 'אבל התוס' פ"ק דשבת הוכיחו בהוכחה גמורה, דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו, ע"כ מדברי הגאונים. והשתא נראה דלכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילים עתה לעשות ע"י גיבול משקים, אפי' הם דברים שאינם בני גיבול, לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י, וכמו שהוכיחו התוספות דלעיל'
146. ↑ ועל פירושו של הב"י תמה מאוד המאמ"ר והאחרונים שמשמע מדבריו להדיא שסובר שדין אפר כדין מורסן ממש, היפך המבואר בתו'. ובנשמ"א נדחק לבאר את דבריו.
147. ↑ הו"ד בשביתת השבת פתיחה או' ז': וכן כרשינין ר"ל כרשינין קלופים ששורין אותם במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבים בסבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה.
148. ↑ ובאגלי טל אות י"א כתב שלדעת הרמב"ם חייב לרבי בנתינת המים במורסן שהרי באפר גם אינו בר גיבול (כמש"כ הרמב"ם שאפילו גבלו פטור) ואעפ"כ חייב לרבי בנתינת המים. אמנם לפי דברי האבן האזל שברייתא דאפר נדחית אתי שפיר ואין הוכחה כלל שבדבר שאינו מתגבל יש חיוב בנתינת המים. (והגם שלדברי המגיד משנה בפירוש דברי הרמב"ם אין לנו פירכא לדברי האגלי טל, הרי בלא"ה בדברי הרמב"ם הדברים מוכרחים שבלילה רכה דאו', ובהכרח שיסבור הרמב"ם שמורסן ושתיתא גרועים מאפר ולכן הותרו בבלילה רכה. ושמא יבאר הרמב"ם כחילוקו של הריטב"א שאפר חמור שפעמים מגבלים אותו לבנין, ולכן יש בו שייכות של גיבול בנתינת המים, הגם שהרמב"ם לא סובר לגמרי כדברי הריטב"א בזה).
149. ↑ אך לפי זה שיטת רש"י כפי שיטת התרומת הדשן בדעת התו' שהמגבל מורסן חייב. אך באמת יש להקשות על זה, הרי לרבי החיוב הוא נתינת המים וכלפי נתינת המים מאי נפק"מ אם זו בלילה רכה או עבה, הרי הפעולה שקוראת בנתינת המים היא השינוי המרקם של הפירור של המורסן כלפי עצמו. והרי השינוי של המרקם פועל אותו דבר ברכה ובעבה. וכל ההבדל הוא החיבור בין הקמחים. אמנם בודאי שלדברי הריטב"א שאין חיוב גם לרבי בנתינת המים, הדברים ברורים, שכיון שהמרקם לא משתנה לצורה שיוכל להתחבר לפירורים אחרים, אין בזה חיוב כלל. אבל לפי פירוש רש"י הנדפס קשה, שאם אנחנו מחייבים בנתינת המים בעבה צריך לחייב גם ברכה. אמנם לפי דברי התו' שהמגבל מורסן חייב, הרי שאפשר לפרש ברש"י שהחיוב במורסן לרבי הוא על שם סופו שעתיד להתחבר ליחידה אחת. ולכן באופן שמלכתחילה נותן ריבוי מים, שאין כאן התחלה של חיבור בין המורסנים, אין חיוב.
150. ↑ תוספות מסכת בבא מציעא דף פט ע"א: יצא הלש המקטף והאופה - תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אף על גב דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה.יש להעיר שדברי התוספות אתי כשיטת ר"ת בחלה א' ה' שבלילה עבה חייבת בחלה וממילא הוא מעמיד את דין דובשנין באופן שאין שם עיסה לפני אפיה. אבל לדידן דקי"ל כשי' הר"ש, גם אם יש שם עיסה לדובשנין פטור מן החלה, וא"כ נפלה ראיית התו' שיש אפיה ללא לישה.
151. ↑ וכן הוא ריהטא דשמעתתא בדף ק"מ לגבי חרדל ושחליים ושום, שאע"פ שמערבם לעיסה אין בזה כלום, כיון שלא נוצר חיבור אלא תערובת אוכלים בעלמא, וכדעת היראים והשו"ע שאין בזה משום לש. ונתבאר במקומו.
152. ↑ המג"א ש"מ סקי"ז לגבי קיבוץ דבילות כתב שלא חייב משום מגבן כיון שלא מכוין ליפותו ולהשוותו, ובג'לי הרי הוא חפץ שהוא יעשה חלק ויפה, ואינו דומה לקיבוץ דבילות שהוא רק מעוניין בריבוי דבילות. אך ראה בדינים העולים בדין כדורי שוקולד מה שדנו בדברי המג"א.
153. ↑ הגם דכתבו הפוסקים שאין צביעה באוכלין, יש לומר שכל זה דווקא באוכלים רגילים, שכיון שעיקר דעתו על המאכל אין חשיבות לשינוי הצבע. משא"כ במאכל הג'לי, שהרבה פעמים עושים אותו בכוונה דווקא לשם הצבע, ופעמים שמדקדקים שיהיה ב' שכבות משני סוגי צבעים וכל כיו"ב דודאי הצבע תופס מקום של חשיבות בעשיית המאכל (ראה תפארת ישראל כללי ל"ט מלאכות או' ט"ו בארוכה ורב פעלים ג' או"ח י"א).ולא שייך לומר 'אין צביעה באוכלים' רק כלפי איסור פסיק רישא, דאין לחוש לפסיק רישא בדבר שאין בו משמעות של המלאכה, כמו שכתב הרמב"ן והר"ן בדף קי"א לגבי סחיטה כשאינו צריך למשקה. אבל בדבר שיש לו משמעות, בזה לא שייך להקל. (אמנם פעמים שלא מכוונים כלל לצבע, אך אי אפשר למסור הוראה כללית בזה, כיון שיש רבים שמכוונים לשם צבע, ובפרט שעד כמה שרבים מתייחסים לצבע כמשמעותי בעשיית הג'לי, אפשר שנפלה הסברא של אין צביעה באוכלים). אך בעיקר צביעה באוכלין יש לברר אם יסודו בסברא או בהלכה. ושורש דין זה שאין צביעה באוכלים כתבוהו הפו' בשם היראים. וז"ל הב"י בשם שבלי הלקט בשם היראים 'אבל אם צובע פתו במשקה הפירות לית לן בה דאין (זה) [דרך] צביעה באוכלין' (תיקון הנוסח לפי השבה"ל). אך לפנינו ביראים הנוסח הוא 'וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו לצבוע ולא מקריא צביעה כלל והא דתניא בהמצניע [צ"ה א'] רשב"א אומר משום ר"א אשה לא תעביר סרק על פניה משום שצובעת ההיא כגון שדרך צביע מיקריא'. הרי שלפנינו לא כתוב שאין צביעה באוכלים אלא שאין צביעה בפניו וידיו, אך יש ללמוד זאת מכלל דבריו דבעינן צביעה במקום שדרך לצבוע, ולא כל שינוי צבע חשוב צובע. וכן משמעות לשון השבה"ל בשמו דאין דרך צביעה באוכלין. ולפי זה בדבר שהדרך להתייחס לצבע ושמו את חומרי צבע המאכל בתוך הג'לי בהקפדה, לא שייך להחשיב זאת שאין דרך צביעה באוכלים. (ובפרט שמקור הדברים בשבה"ל באופן שאוכל מאכלים צבועים שאין לחוש שיתלכלך הפת מצבע, ולא באופן שיוצר את הצבע של המאכל). אמנם יש אחרונים (ראה חת"ס שבת ע"ה ועי' להלן) שנראה שהבינו שגדר אין צביעה באוכלים מקביל למה שאמרו אין עיבוד באוכלין, שפירושו כעין אין דישה אלא בגדו"ק, כלומר דבעינן שהמלאכה תהיה דומה לאב המלאכה. ולפי זה כיון שאוכל אינו דומה לצביעה אין זה נחשב צובע. ושורש הדבר עי' בפסקי הרי"ד שכתב שרב חייב את השוחט משום צובע את בית השחיטה, והקשה הרי"ד למה יש צובע באוכלים הרי כשם שאין דישה אלא בגדו"ק יש לומר אין צביעה באוכלים. ותירץ שגדולי קרקע חשובים ולכן הם קובעים שם לעצמם ולא לומדים מהם לשאר דברים, אבל שאר המטלטלים שוים ולכן כיון שיש צובע במטלטלין אין לחלק בין שאר צביעות לאוכלים. וכה"ג אמרינן שיש עיבוד באוכלים ולא מחלקים בין עיבוד עורות לעיבוד אוכלים. והפסקי רי"ד לשיטתו, דפסק דקי"ל שיש עיבוד באוכלים. ובחת"ס כתב שלפי מה דקי"ל שאין עיבוד באוכלין גם כן אין צביעה באוכלים (ורב סבר שיש עיבוד באוכלים ויש צביעה). ולפי זה יש כאן כלל מהותי, שצביעה באוכל אינו דומיא דמשכן, ולפי זה אפילו בג'לי יתכן שיהיה מותר. אך כפי המתבאר יסוד דין אין צביעה באוכלין המוזכר בבית יוסף מקורו ביראים, ואין כוונתו לשלול כל צביעה אלא רק צביעה שאין בה משמעות, ואם כן בג'לי וכיו"ב שדעתו על שינוי הצבע, אסור. וכ"כ בבן איש פקודי ג' וז"ל וכן מותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כונתו לצבוע, אבל אם כונתו לצבוע אסור גם באוכלין, וכ"ה בשש"כ פי"א אות ל"ט ושורשו במ"ב ש"כ סקנ"ו עי"ש בפמ"ג א"א סקכ"ה (וצ"ע טובא מש"כ בחזו"ע סוכות עמ' רנ"ח שמותר לשים תפוחים ליד אתרוג לשנות צבעו בשבת ואין חשש של צביעה משום אין צביעה באוכלין כיון שהאתרוג נחשב אוכל, ולהנ"ל אין לנו מקור כלל שיש פטור מצובע בדבר שיש בו "שם אוכל". אלא שיש לדון מצדדים אחרים אם זה נחשב 'מעשה', וכן אם נחשב דומיא דצביעה שהדבר משתנה מעצמו ואכמ"ל. גם מה שהביא שם את הסוגיא בביצה כ"ג שתוספת ריח לא נאסרה ורק הולדת ריח, וה"ה כאן שהאתרוג עתיד להצהיב מאליו, צ"ב, שלגבי איסור נולד יש סברא שאין איסור לחדש דבר כשהדבר נמצא בתוכו, משא"כ כאן שהנידון הוא צובע). ויש לשים לב שהיראים חידש דין זה של אין צביעה באוכלים בתוך חומרתו הגדולה של צביעה דרך לכלוך בבגדים, ובזה הקיל שבאוכלים אין קפידא. ופשוט שאי אפשר ללמוד מזה למקום שיש בו חשש צביעה ממש. (אמנם השבלי הלקט למד מדבריו להיתר נתינת כרכום בתבשיל, אך שם ג"כ עיקר הפעולה הוא נתינת טעם במאכל ואין שום משמעות לצביעה).