א.
סוגיות הגמרא
איתא במשנה בשבת (יז:): "בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין". מבואר ששריית דיו וכו' במים בשבת זו מלאכה האסורה, ומבינה הגמ' שחיוב המלאכה הוא משום לש. לפיכך שואלת הגמ': "מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן (כלומר עצם נתינת המים לתוך סממני הדיו היא מלאכה האסורה מהתורה משום לש, גם בלא ערבוב וגיבול) – א"ר יוסף רבי היא, דתניא: אחד נותן את הקמח ואח נותן את המים, האחרון חייב – דברי רבי. ריו"ס ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. א"ל אביי ודילמא עד כאן לא קאמר ריו"ס אלא בקמח, דבר גיבול הוא, אבל דיו, דלאו בר גיבול הוא, אימא ליחייב? לא ס"ד, דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים – האחרון חייב, דברי רבי. ריו"ס ב"ר יהודה אומר עד שיגבל. ודילמא מאי אפר – עפר, דבר גיבול הוא? והתניא אפר, והניא עפר! מידי גבי הדדי תניא?", ע"כ.ומבואר שם עוד בגמ' שקמח הוא בר גיבול, וכן עפר, אך דיו ואפר אינם ברי גיבול. רבי מחייב בנתינת המים הן בקמח, שהוא בר גיבול, והן בדבר שאינו בר גיבול. וריו"ס בר"י אינו מחייב בבר גיבול עד שיגבל ממש, ובאינו בר גיבול שיטת רב יוסף היא שאינו מחייב בנתינת המים, ומסתבר שגם בגיבולו ממש. ואילו אביי מעלה אפשרות שבדבר שאינו בר גיבול מודה ריו"ס בר"י לרבי, שחייב כבר בנתינת המים.
עוד איתא במשנה (קנה:) גבי האכלת בהמות בשבת: "נותנין מים למורסן אבל לא גובלים", ואיתא בגמ': "אמר אביי אמריתא קמיה דמר, מתניתין מני? ואמר לי ריו"ס בר"י היא, דתניא: "אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים וכו'. דילמא עד כאן לא קאמר ריו"ס בר"י התם אלא קמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא אפילו ריו"ס בר"י מודה? לא סלדא דעתך, דתניא בהדיא: אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. ריו"ס בר"י אומר נותנין מים למורסן".
מבואר א"כ שמורסן אינו בר גיבול הוא. כמו"כ מבואר שם בגמ' שגם קמח קלי אינו בר גיבול הוא, וכן שתית (לרוב הראשונים היינו קלי, ולדעת הרמב"ם גרע טפי).
עוד איתא בגמ' בזבחים (צד:) בשם רבא: "זרק זרע פשתן למים חייב וכו', מ"ט? וכ"ת משום דמקדח, אי הכי חיטי ושערי נמי! הנך אית להו רירי (זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי. רש"י). א"ה שחלים (י"ג שלחים) נמי? התם קעביד לישה", ע"כ.
♦
ב.
שיטת הרמב"ם
וז"ל הרמב"ם בהלכות:פ"ח הלכה ט"ז: הלש כגרוגרת חייב. והמגבל את העפר הרי זה תולדת לש, וכמה שיעורו – כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס, ולא במורסן, ולא בכיוצא בהן. והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים, הרי זה חייב משום לש (אע"פ שלא גיבל ולא עשה כלום מעבר לנתינתם במים), מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.
פכ"א: [ל"ג] מגבל חייב משום לש. לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והיא הנקראת שתית, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת. והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור מפני שנראה כלש. וצריך לשנות, כיצד? נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ: [ל"ד] המורסן, אע"פ שאינו ראוי לגבול, אין גובלין אותו, שמא יבוא לגבול את העפר וכיוצא בו. ונותנין מים על גבי מורסן, ומוליך התרווד בו שתי וערב, אבל אינו ממרס בידו – שלא יראה כלש. אם לא נתערב, מנערו מכלי לכלי עד שיתערב, ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים. וכו' אין מאכילין במה חיה ועוף בשבת כדרך שהוא מאכיל בחול, שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו וכו'. ע"כ דברי הרמב"ם בהלכות.
יש לציין גם לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בשבת פכ"ד מ"ג, על דברי המשנה "ונותנין מים על גבי המורסן, אבל לא גובלין" – "גובלין – לשים".
המלאכה היא מלאכת לש, ותולדתה היא גיבול. בקמח הרמב"ם לא נוקט לשון גיבול, אלא לשון לישה - "הלש כגרוגרת", "שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי", "לידי לישת קמח". בעפר הרמב"ם נוקט לשון גיבול - "והמגבל את העפר", "אין מגבלין קמח קלי הרבה", "שתית מותר לגבל ממנה", ווכן גבי מורסן. וצריך להבין מה ההבדל בין עפר וכיו"ב לקמח.
לכאו' היה מסתבר לומר שביאור הדבר תלוי בג' דרגות. יש דבר שע"י גיבולו ולישתו נוצר דבר חדש, כגון לישת קמח במים היוצרת בצק. וזהו דבר שאינו יכול לחזור לקדמותו גם אם יתייבש. ויש דבר שאינו יוצר דבר חדש, אלא מתערב ע"י המים לעיסה הומוגנית, אולם אם יתייבש יחזור לקדמותו, וזהו דבר שהוא בר גיבול. ויש דבר שגם ע"י עירובו במים לא יהפוך לעיסה הומוגנית, וזהו דבר שאינו בר גיבול.
וכך היא משמעות דברי הרמב"ם גבי אפר (ראה בסעיף ה'). אך במציאות זה נסתר, הן מקמח קלי, והן מאפר, שנעשים ע"י עירובם במים עיסה הומוגנית. אמנם בקמח קלי אולי אפשר לומר שבטחינה גסה, ולא דקה כמו היום, לא תיווצר עיסה הומוגנית, אך באפר הדבר קשה עד למאוד, שפשוט שהאפר עליו מדבר הרמב"ם הוא אותו אפר כמו שלנו, והוא מתגבל היטב.
וא"כ יש לתת את הדעת לחילוק בין לישה לבין גיבול.
ומסתבר שהחילוק הוא בכך שלישה איננה שייכת בתערובת לחה, אלא רק בתערובת יציבה כעין בצק, ששייך למעוך אותה ולמתוח אותה וכד', או במילים אחרות – ללוש אותה. עפר, גם המתגבל ונעשה טיט, שלא יחזור לקדמותו, הוא 'בר גיבול', אך בשום אופן אינו 'בר לישה'. ודבר שמתגבל לעיסה אחידה, אך לא בת קיימא, שחוזר לקדמותו ולא יוצר דבר חדש, זהו דבר שאינו בר גיבול. ויבואר הענין בהמשך.
♦
ג.
הגדרת בר גיבול ואינו בר גיבול
והנה יש לדון בהגדרת הגמ' "בר גיבול" ו"אינו בר גיבול".שזה ברור שדבר שאין המים משפיעים עליו כלל, ולא יוצרים עיסה כלשהי, לא נכנסים לדיון על לישה וגיבול. וכגון הנותן שעועית או גרגירי חומוס במים. וכל הדיון מתחיל בדברים המתדבקים זל"ז ע"י המים. שכן גם אפר וקמח קלי מתגבלים לעיסה הומוגנית ע"י נתינת מים, כפי שראיתי בניסויים שערכתי. וכמובן שעובי העיסה תלוי ביחס המים לחומר, החל מעיסה רכה ממש, ועד לעיסה עבה מאוד.
לאור הניסויים שנערכו, אחלק את המושג גיבול לכמה חלקים.
גיבול ע"י נתינת מים
ראשית, יש דבר שנתינת המים לבד גורמת לחילחול בכל החומר, גם ללא ערבוב, כמו למשל אפר וקמח קלי, וכן זרע פשתן. זאת, לעומת קמח רגיל, שנתינת המים לבד אינה מחלחלת אלא לשכבה עליונה דקה, שמבודדת את שאר הקמח, כך שהמים מצטברים מעל לשכבה זו, בעוד הקמח שמתחת נשאר יבש לחלוטין. רק לאחר מכן, בתהליך איטי מאוד המים מחלחלים יותר ויותר פנימה, ובניסוי בו נתתי בתוך כוס פלסטיק חד פעמית כמות של כשליש כוס קמח, ועל הקמח שפכתי כשליש כוס מים, לאחר 24 שעות, המים חילחלו כמעט בכל עובי הקמח (בשלושה רבעים מהיקף הכוס חילחלו עד למטה, וברבע מהיקף הכוס חילחלו כשני שליש).א"כ, היה אפשר לומר כי קמח הוא בר גיבול, כלומר צריך מעשה של גיבול כדי להתגבל. אך אפר וקמח קלי וזרע פשתן אינם ברי גיבול, כלומר אינם צריכים מעשה של גיבול מעבר לנתינת מים בלבד.
אמנם ראיתי בספר ארחות שבת (פרק שישי הערה י"ב) שכתב: "והנה בקמח המצוי בימינו, כאשר נותנים מים לתוכו – אין המים מתערבים בקמח כלל, והוא משום שטחינתו של קמח זה דקה ביותר, ובמקום הנגיעה של המים אל הקמח נוצר קרום המונע את התערבות המים בקמח, ולכאו' לא מסתבר שרבי יחייב בכה"ג משום מלאכת לישה. אמנם בקמח שטחינתו גסה יותר, כגון בקמח סולת, המים מתערבים בו עם נתינתם, ומסתבר שבסוג קמח כזה חייב רבי", עכ"ל.
ודבריו נכונים ומסתברים (וזה מורגש ככל שהאבקה דקה יותר, ובולט ביותר בקורנפלור או קקאו. אמנם לאחר זמן ממושך מאוד המים כן חודרים פנימה, כדכתבתי לעיל), ולא שייך לחייב על קמח יבש. אמנם בניגוד לאפר ועפר, שעצם הירטבות החומר ע"י חילחול המים מביא לתוצאה הסופית של גיבול, ופעולת גיבול ולישה לא מוסיפה מאומה, בקמח. כידוע, עצם הרטבת הקמח איננה גיבול מספק, ומעשה של גיבול ולישה הוא הוא היוצר את הבצק ומעמידו כראוי.
מעשה גיבול
חילוק שני הוא השפעת מעשה הגיבול. בקמח, מעשה הגיבול הוא משמעותי, כפי שכל עקרת בית יודעת, שהתוצאה המתקבלת לאחר עירבוב הקמח והמים בלבד, אינה דומה לעיסה המתקבלת לאחר גיבול ולישה, אפילו של דקה או שתים, ק"ו לאחר לישה וגיבול של עשר דקות. כלומר, מעשה הגיבול יוצר תוצר חדש לגמרי. זאת, לעומת אפר או קמח קלי ופשתן, שערבוב וגיבול העיסה איננו משנה את התוצאה מעבר לערבוב הראשוני, ואינו יוצר תוצאה חדשה.כלומר, קמח הוא בר גיבול, בכך שתוצאת הלישה והגיבול אינה מתקיימת אלא ע"י פעולה של גיבול ולישה. משא"כ אפר וקמח קלי, שהם אינם ברי גיבול, כלומר עצם נתינת המים מביאה לתוצאה הסופית של גיבול במים, בלא צורך במעשה של גיבול (אך כמובן שהתוצאה אינה גיבול איכותי כמו בקמח).
תוצאת גיבול (והבנת המציאות באפר)
חילוק שלישי הוא התוצאה הסופית של הגיבול ואיכותו. קמח, לאחר שהוא מתגבל עם מים, אינו רק עירוב של קמח ומים, אלא נעשה דבר חדש: בצק. הדבר נבחן לאחר יבוש התערובת, שלא יחזור הבצק לקדמותו להיות קמח, אלא בצק מיובש. זאת, לעומת אפר וקמח קלי, שאמנם מתערבים לעיסה הומוגנית ע"י עירובם במים, וגם לאחר ייבושם נשארים יציבים כגוש אחד, אך אם יפוררו את הגוש – יתקבל אפר כבבתחילה, או קמח קלי ממש כבתחילה. כן הדבר לכאו' גם בזרע פשתן, שע"י נתינת מים, מופרש ריר המדביק את גרגירי הפשתן, ולאחר יבוש התערובת מתקבל גוש של זרעי פשתן הדבוקים בחוזק, אך פירורם ופירוקם יביא לערימה של זרעי פשתן לכאו' כבתחילה ממש (אם כי נוקשים יותר). אלא שהנותן זרע פשתן חייב חטאת לכ"ע, ויש להבין מאי שנא מאפר וקמח קלי.לצורך הבנת הענין, ניעזר בניסויים מעשיים בחומרים הנ"ל, וניתוח התוצאות.
אפר מתערב היטב ע"י מים הניתנים בו גרידא, והעירוב מביא לעיסה הומוגנית מכל האפר ומכל המים. זאת, לעומת עפר מזדמן שעירבתי במים, שם העפר נעשה לבוץ, אך כל המים שמעבר למה שנספג בעפר, צף מעל העפר ולא התערב בו גם ע"י ערבוב וגיבול. גם בקמח קלי, בדומה לאפר, כל המים התערבו עם הקמח קלי, ותוספת מים הביאה לתערובת נוזלית יותר, אך לא היו מים שצפו מעל.
לאחר יבוש התערובת, האפר נעשה גוש יציב ומוצק, בדומה לעפר. אך פירורו של הגוש הביא לאפר כבתחילה[1], וכן בעפר. זאת, לעומת קמח שיצר בצק, שהתגבל והתאחד לבצק אחיד ככל שנילוש יותר, וגם ייבושו ופירורו לא הביא לקמח כבתחילה, אלא יצר דבר חדש: בצק.
קמח קלי הביא לתוצאה דומה לשל אפר, של עיסה הומוגנית, רכה או עבה – בהתאם לכמות המים, אך לאחר יבוש העיסה ופירורה (וכתישתה), התקבל קמח קלי כבתחילה.
נתינת מים בזרע פשתן גרמה להפרשת ריר בתוך דקות, שדיבק את זרעי הפשתן אלו לאלו. בנתינת מים ביחס שווה לזרעי הפשתן (בנפח), התקבלה עיסה יציבה ודביקה, ולאחר יבוש מועט התקבל גוש של ממש. יבוש הגוש לחלוטין הביא לגוש קשה מאוד. כן הדבר גם בנתינת מים בנפח של חצי מכמות זרעי הפשתן. לעומת זאת, נתינת כמות כפולה של מים בנפח ביחס לכמות זרעי הפשתן, הביאה לעיסה רכה ונוזלית, שלא התאחדה לכדי גוש אחד, אם כי היתה יותר יציבה ומוצקה מאשר עיסה של מים ואורז (מלא), למשל.
יש לציין כי לא כל המים התערבו בזרעי הפשתן, אלא היתרה צפה מעל לזרעי הפשתן. נתינת מים בכמות משולשת מזרעי הפשתן, הביאה לאותה תוצאה של כמות כפולה, אלא שכמובן יותר מים צפו מעל לזרעי הפשתן מבלי להתערב עמם. אמנם, אם לקחו בכף מזרעי הפשתן, הם אכן היו דביקים ונתלים זה בזה, אך לא בצורה יציבה.
יש להדגיש פרט חשוב, והוא, שבתערובת שהכילה כמות גדולה של מים, החל מכמות כפולה, וק"ו בכמות משולשת, רק במהלך ה-5-10 דקות מנתינת המים, הזרעים היו דבוקים זה לזה כאשר לקחו בכף מהם. אך לאחר שעבר זמן ממושך יותר, הזרעים נעשו פחות דביקים, ולא הראו יציבות ודביקות יותר מאשר גרגירי אורז או חיטה. כנראה בעקבות התערבות כל הריר עם המים המרובים, אשר הביאו לביטול דביקותו. אמנם, לאחר שהתייבשו, היו דבוקים זה לזה (פחות חזק מבתערובת ביחס 1/1 או 2/1), בניגוד לגרגירי האורז שהיו נפרדים זה מזה ורק מעט הלחות הדביקתם מעט בצורה שאיננה יציבה ואינה בת קיימא).
לאור זאת, יש להבין ולהעמיק מדוע חייב בזרעי פשתן, בעוד באפר פטור.
ד.
הגדרת עפר כבר גיבול
בניסויים שערכתי נוכחתי לראות כי עפר אינו עדיף מאפר באיכות גיבולו, ולהיפך – אפר מתגבל טוב יותר. הן מבחינת העיסה המתקבלת ע"י עירוב במים, וגם לאחר ייבוש העיסה – האפר היה יציב יותר. לאור זאת קשה להגדיר את העפר כבר גיבול, הן מבחינת התוצאה, והן מבחינת המעשה – שכן עירבוב וגיבול העפר עם המים לא הביא לתוצאה טובה יותר מאשר נתינתם גרידא. ואולי יש לבאר ע"פ דברי רש"י בדף י"ח: "עפר בר גיבול הוא, לטיט של בנין". בפשטות אפשר לומר שרש"י מחזר אחר אופן בו יהיה חיוב בגיבול מצד מלאכה הצריכה לגופה. אך לאור הנ"ל, יש לומר שכונתו היא לעפר מסוים, עפר שמתגבל לטיט של בנין ויוצר יצירה חדשה, מעבר לבוץ גרידא החוזר לקדמותו לאחר ייבושו.♦
ה.
הגדרת אפר כאינו בר גיבול
לאור התוצאות הנ"ל, אפשר להבין את דברי הגמ' במסכת ביצה (לב:), שמותר לגבל אפר ביו"ט כדי לטוח את פי התנור (וברמב"ם בהלכ' שביתת יו"ט פ"ג ה"י: "וסותמין פי התנור בטיט ורפש שבסביבות הנהר, והוא שרככו מאמש. אבל לגבל טיט ביו"ט אסור. ומותר לגבל את האפר לסתום בו פי התנור". וכ"ה דעת הגאונים ורוב הראשונים, דלא כהתוס'). ובביאור ההיתר, כתבו הראשונים משום שאינו בר גיבול, כלשון הרי"ף: "שהאפר אינו בר גיבול, לפיכך מותר לגבלו ביו"ט לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי", עכ"ל. והגאונים ביארו את הדבר יותר, כלשון שבלי הלקט (סו"ס ר"נ, ונדפס באוצה"ג תשובות): "ופרשו הגאונים ז"ל מפני שהאפר כמוכן דמי (פי', ואינו מוקצה), ואינו בר גיבול – שאין כולו [בשריד התשובה שבידינו הנוסח: ואין גיבולו] לקיימא אלא מתפרך [בשריד הנ"ל: מתפרק] הוא וחוזר ותוחח", עכ"ל. ובבדיקה מעשית, אכן ניתן לגבל אפר לעיסה יציבה, ואף לטוח איתו סביבות פי התנור כראוי, אלא שטיחה זו איננה בת קיימא לאורך זמן, משום שלאחר יבוש האפר לחלוטין – הוא מתפורר בקלות.וז"ל הרמב"ם בפיהמ"ש (אהלות פ"ב מ"ב), על המשנה האומרת: "מלוא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור": "ואמרו אינו חיבור לטומאה, ענינו שאם גבל את הרקב הזה, אינו נעשה כולו מחובר ויהיה כגוף אחד כדי שיטמא את הנוגע בקצה אותה העיסה, אלא מי שנגע באותה עיסה טהור, לפי שחלקיה מפורדים זה מזה ואין הגיבול מועיל להן, ואינו עושה אותן גוף אחד. וזה כעין אמרם בתלמוד אפר לאו בר גיבול הוא ולפיכך אין ערבובו נחשב גבול" (תרגום הרב רצהבי: "כאשר יולש זה הרקב, לא יהיה כולו מתדבק להיות גשם אחד עד שיהיה מטמא מי שנגע בקצה זאת הלישה, אבל מי שנגע בזאת העיסה טהור לפי שחלקיו נבדלין קצתן מקצתן והלישה לא יועילהו ולא ישמיהו גוף אחד, וזהו כמו שאמר בתלמוד אפר לאו בר גיבול הוא, ולא לא יחשב עירובו לישה").
וכ"כ הר"י אלאמשאטי, מבית מדרשו של הרמב"ם, בפירושו להלכות שבת (פ"ח הט"ז. נדפס בספר גנוזות הרמב"ם ובית מדרשו): "הלש כגרוגרת חייב וכו' כל דבר שיתגבל ולא יתפרד, חייב על גיבולו משום לש. ואם אינו מתגבל היטב אלא מתפורר, כגון אפר וחול הגס, אינו חייב עליו", עכ"ל.
ובמציאות זה ברור שע"י נתינת מים באפר נעשה האפר עיסה הומוגנית ואחידה, כמעין גוף אחד (אף יותר מזרע פשתן. ועובי העיסה תלוי בכמות המים ביחס לאפר), וא"א להכחיש את המוחש הנראה לעינים. ולכן ברור שכונת הרמב"ם שאין איחוד זה של עיסה אחידה חשיב כאיחוד וכגוף אחד, משום שאינו של קיימא, וכדברי הגאונים הנ"ל. והדבר ניכר לא רק לאחר יבוש התערובת והחזרתה, או נסיון להחזירה לקדמותה, אלא עיסת האפר היא עיסה מפורדת שלא גורמת לאיחוד אמיתי של החלקיקים, שלא כמו בצק, שהינו גוף אחד שבעבר היה עשוי מחלקיקי קמח רבים.
זאת, בניגוד לזרעי פשתן, אשר לאחר יבוש סופי הינם דבוקים חזק מאוד זה לזה, בצורה שאמנם אפשר לפורר ולכתוש – אך בפני עצמה היא בת קיימא, שכן היא איננה נפרכת בקלות כלל.
אמנם יש להעיר מדברי הרמב"ם בתשובה (בלאו תס"ד, בהוצאת מכון ירושלים סימן קי"ב), ז"ל: "... דאמר רבא זרק סודר למים חייב, זרע פשתן למים חייב וכו' אלא משום לישה וכו' למה פירט רק זרע פשתן? כל הזרעים אם נשרו עד שגדלו הרי הוא זורע? ולכן אמר שאין הכונה שיגדלו ויתפחו, אלא על דיבוקו לאלתר בלבד הוא חייב משום לש וכו' ובאותו הפרק עצמו אמרנו: והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וביוצא בהן במים – חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין [זה בזה]. רצוני לומר: דקות זרען ודביקותם והתאחדם מחמת בואם במים גרידא", עכ"ל.
בביאור זה, מסתפק הרמב"ם בכך שע"י נתינת המים לזרעי הפשתן "הן מתערבין ונתלין זה בזה", אך ברור שאינם נעשים גוף אחד, שכן הרמב"ם לא מדבר על השלב בו זרעי הפשתן מתייבשים ומתקשים כגוש אחד, אלא על "דיבוקו לאלתר בלבד הוא חייב משום לש". ועל כגון זה, ואף עדיף מזה, כותב הרמב"ם שאפר אינו בר גיבול!
ונראה שביאור הענין הוא בריר המדביק את זרעי הפשתן. טבע המים, שהם מצמידים גופים אחד לשני, אך המים אינם חומר מדבק באמת. וסימן הדבר הוא שלאחר יבוש המים, הגופים כבר אינם מוצמדים זל"ז. אולם, המים גם יכולים לעורר תגובות כימיות עם החומר הבא עימם במגע, וליצור חומר דביק, אשר לא רק מצמיד את הגופים זל"ז, אלא מדביק אותם להדדי. בזרע פשתן, המים גורמים להפרשת חומר היוצר מעין ריר, וזהו דבק בעצם. כמו"כ בעירוב עפר של טיט עם מים, וגם בעירוב מים וקמח. הגופים נדבקים זל"ז לא ע"י המים גרידא, אלא ע"י דבק ממש – שהוא אכן הופרש ונוצר בעקבות המגע עם המים.
מבחן הדבר הוא בעיקר לאחר יבוש המים מהתערובת. לאחר יבוש תערובת ועיסת האפר, חלקיקי האפר אינם 'דבוקים' זל"ז, אלא מוצמדים, באופן שאפשר לפוררם ויחזרו כבתחילה. לעומת זרעי פשתן, שלאחר יבוש המים הינם 'דבוקים' זל"ז ולא רק מוצמדים, וגם אם נפורר את גוש זרעי הפשתן, אנחנו בעצם 'שוברים' את הגוש, ולא רק 'מפרידים' אותו. והדבר קשה לביאור בכתב, אך ניכר במציאות במבחן מעשי.
♦
ו.
מלאכת לש בהכנת הדיו
בענין שריית הדיו בשבת, במשנה מבואר שאסור, ומעמידה הגמ' אליבא דרבי, משום שדיו לאו בר גיבול הוא, ואעפ"כ מבואר מדברי המשנה שחייב על שרייתו, אך לריו"ס בר"י פטור. והנה יש לתמוה, והרי כל עצם מלאכת לש נלמדת משריית הדיו במלאכת המשכן, שכן במלאכת המשכן לא לשו בצק! וא"כ היאך שייך לומר שבזה פטור? וקושיה זו קשה ביחוד לשיטת הרמב"ם שפוסק למעשה כר"י בר"י וסבירא ליה לפטור בנתינת מים לדבר שאינו בר גיבול[2]. אך בעצם זו קושיא על עצם דברי הגמ', שמבואר שעכ"פ רב יוסף בודאי סבירא ליה לפטור שריית דיו לר"י בר"י, גם אם נאמר כהראשונים שפסקו למעשה כאביי שריו"ס בר"י מודה בזה לחיוב.וביאור הענין הוא ע"פ דברי הרמב"ם עצמו המבאר את דרך עשיית הדיו, ז"ל בהלכות תפילין (פ"א ה"ד): "כיצד מעשה הדיו. מקבצין העשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן, וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה, ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומיבשין אותו, ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה, שורהו במי עפצא וכיוצא בו, וכותב בו", עכ"ל.
תחילת מעשה הדיו כרוכה בפעולה של גיבול, והיא עיקר מלאכת לש במשכן, וחייב חטאת. אמנם המשנה בשבת דף י"ז ע"ב עוסקת בשלב השני של שריית הדיו לכתיבה, שלוקחים פיסת דיו יבשה ואותה שורים בתוך מים כדי ליצור כעת דיו הראוי לכתיבה ממש, וכמשמעות דברי הרמב"ם עצמו בפיהמ"ש: "ואומרו כאן 'שורין דיו', ענינו שאין שורין תערובתו", עכ"ל. שריית פיסת דיו זו במים אינה בכלל מגבל, ואכן ריו"ס בר"י פוטר עליה, ורק רבי מחייב על עצם שרייתה במים, אע"פ שאיננה ברת גיבול, בדומה לשיטתו במורסן, שאינו בר גיבול, והוא מחייב.
יש לציין שבשיטת הרמב"ם יש הלומדים כי רבי אינו מחייב בדבר שאינו בר גיבול, ורק בדבר שהוא בר גיבול, כגון קמח, הוא מחייב בעצם נתינת המים. ובאמת בבריתא של מורסן לא כתוב שרבי מחייב, כפי שכתוב בבריתא דקמח. וא"כ גם בשריית הדיו אין חיוב חטאת (ובמשנה מובאים גם דברים שאיסורם מדרבנן שנאסרו מע"ש).
♦
ז.
לישה בחרדל
איתא במשנה (קלט:): "נותנין מים ע"ג השמרים בשביל שיצלו, ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית, ונותנין ביצה במסננת של חרדל וכו'". ובגמ' דנו האמוראים בענין מיחוי החרדל בשבת, ולבסוף איתא: "אמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאיתמר חרדל שלשו בערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש, ולא יטרוף אלא מערב. שחליים ששחקן מער"ש, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב. שום שריסקו מער"ש למחר נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק אלא מערב, וממשיך את אמיתא לתוכן" ע"כ.ופסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הי"ד: "המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת. אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר. ונותנין מים ע"ג שמרים בשביל שיצלו, ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל כדי שיצלל. חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס – טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא, וכן החרדל וכל כיוצא בו", עכ"ל.
ובפכ"ב הי"ב כתב: "חרדל שלשו מערב שבת, למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש – ולא יטרוף, אלא מערב. שחלים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכו שמן וחומץ ותבלין, ולא יטרוף אלא מערב. שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו תוך הגריסין, ולא ישחוק אלא מערב", עכ"ל.
והנה הרמב"ם חילק את הדין לשני מקומות. בפ"ח פסקו הרמב"ם בכלל מלאכת בורר, ובאמת כן הוא בסוגית הגמ'. ובפכ"ב פסקו הרמב"ם בכלל שבותים של מלאכת מבשל, תיקוני מאכל. ועכ"פ, לא כתבו לא בכלל מלאכת לש (פ"ז), ולא בכלל השבותים של מלאכת לש (פכ"א).
וכבר דנו גדולי האחרונים, הב"י (סימן שכ"ד) והרדב"ז (חלק ה' סימן אלף תרכ"ה), למה לא כללו הרמב"ם בכלל מלאכת לש, שכן הבינו שאר הראשונים, וכתבו בזה איש לדרכו. אולם בסופו של דבר, לא איפרק מחולשא, ודברי הרמב"ם ברורים שלא דן בזה כלל מצד מלאכת לש, ואין זה רמב"ם, אלא זו הגמ' בעצמה, כדלעיל.
ובביאור הענין, יעוין בפירוש ר"י אלמשאט"י (נדפס ברמב"ם פרנקל בשם פירוש קדמון ממצרים) שכתב בפ"ח, ז"ל: "פי' 'ממחו' יחלה וידוכה, מלשון 'ומחה אל מי המרים', ודומה לו 'אחד האוכל ואחד הממחה ושותה'. ואין זה המיחוי כמו המיחוי שאמר למעלה (הלכה י"א) 'הממחה שמרים', שזו מילה משותפת להסרת הטנופת (כלומר, המילה למחות משמשת לשני פירושים - הסרה, וזו הכונה לעיל, והמסה, וזו הכונה כאן), ובא להודיענו שאין לשין החרדל בשבת, אלא אם לשו מערב שבת יש לו לערב אותו בשבת. וזהו שאמר וממחו בין ביד בין בכלי. ואין אומרים שהוא נראה כלש, מפני שאינו עבה שיהיה בו ענין לישה, כדאיתא בפרק ר' אליעזר אומר תולין. ושאר דיני עירוב וחרדל יתבארו בפרק כ"ב בעניני מבשל", עכ"ל.
וכונתו במש"כ הממחה שמרים, היא למה שפסק הרמב"ם הלכה י"א, ז"ל: הזורה או הבורר כגרוגרת חייב. והמחבץ הרי הוא תולדת בורר. וכן הממחה שמרים מתוך המשקין, הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב", עכ"ל. וביאר את הענין היטב בשו"ת ר' יהושע הנגיד (רצהבי, סימן כ"ג)[3], שמיחוי השמרים הכונה לניקוי היין ע"י הסרת השמרים, כגון ע"י כף מחוררת המקבלת את השמרים בעוד היין מסתנן דרך הנקבים (וכ"כ ר' תנחום הירושלמי במילונו, הביאו הר"י קפאח בפירושו: "הממחה שמרים מתוך המשקין, הוא הקולט את השמרים בידו או בכף מנוקבת מן היין או מן השמן", עכ"ל).
והר"י אלמשאט"י רצה לחלק בין הדבקים, ולומר שאין כוונת הרמב"ם שווה במיחוי השמרים ומיחוי החרדל, והשיא את דבריו לענין מלאכת לש. אך באמת שהוא דבר תימה לומר כן, שסו"ס הרמב"ם פסק דין זה בכלל מלאכת בורר, ובסוף ההלכה חזר והדגיש ענין זה באומרו "וכן החרדל וכל כיו"ב", שכונתו לברירת החרדל וניקויו. ונראה שהאמת היא כפי שביאר הר"י קפאח בפירושו (וכ"ה בפירוש יד פשוטה[4]), ז"ל: "פירוש, מסלק קשים שבו או גרגרים שלא נטחנו וצפים הם למעלה, בין ביד בין בכלי מנוקב, וכדלעיל", עכ"ל. וכ"ה להדיא גם במילונו של ר' תנחום הירושלמי (נדפס בקובץ הנ"ל): "פר"ת ז"ל הממחה שמרים מתוך המשקין, הוא שמוציא את השמרים מן היין או מן השמן בלי לזקק, או בכף נקובה. וכמוהו "חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי" – מוציא ממנו העכירות מבלי לזקק", עכ"ל.
ממילא מובן, כי הרמב"ם עוסק בתיקון ממרח החרדל בשבת, וזה נחלק לשני נידונים שונים: הראשון, לסנן את החרדל ממיני פסולת שאינו חפץ בהם, ע"י מיחוי הפסולת החוצה. וזה מותר, מפני שאין זו ברירת פסולת מתוך אוכל, וכפי שמבאר הרמב"ם בעצמו שזה כסינון יין משמריו בעת הגיתות שלא חשיב כשני גופים אלא כדבר אחד, וכפי שביאר הרב קפאח: "שאינה אלא לסלק קשין הצפין למעלה וכן גרגרי חרדל שלא נטחנו, ולעולם אפשר לאכלו כמות שהוא, ולפיכך מותר" (והוא ענין הסינון המותר שביאר ר"י הנגיד לעיל)[5]. [והרחבתי בענין היתר ברירה זו במאמר על מלאכת בורר, בירחון האוצר ק"ב].
לאחר שהחרדל סונן כראוי, כעת יש לדון בענין תיקונו לאכילה בפועל, והוא בכלל תיקוני מאכל, שפוסק הרמב"ם שצריך לשנות בתיקונו, ז"ל הר"י קפאח בפירושו: "ואיסור הטריפה הוא כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", עכ"ל.
ולענין לישת החרדל גופא בשבת, מדויק ברמב"ם שהדבר אסור, ורק תיקון חרדל שלשו מערב שבת הותר. אלא שיש להבין האם יש חיוב בלישת החרדל, או רק שבות של מלאכת לש יש בזה. ובניסוי שערכתי בלישת וגיבול חרדל, הן גרגירי חרדל שלמים שנישורו במים ונמחו, והן בגיבול גרגירים טחונים לאבקה, נוכחתי לראות כי החרדל איננו בר גיבול כלל, ואמנם נעשה עיסה ע"י עירובו במים, אך אין לישה מוסיפה כלום לתערובת, ומאידך גם אין התערובת נעשית דבר אחד, אלא בדומה לאפר העיסה מפורקת ואינה מתאחדת ממש. ואפילו גרע מאפר, שע"י מריחת העיסה, מיד הגרגירים חוזרים ונפרדים זה מזה, וניכר שאין פה תערובת בת קיימא כלל וכלל.
אשר על כן, לישת החרדל בשבת הרי היא כגיבול דבר שאינו בר גיבול, שהוא איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם. ובאופן שמגבל בלילה עבה יש להתיר מעט מעט, כדרך שמותר לגבל קמח קלי. ובאשר לגיבול בלילה רכה, לכאו' אין זה דומה כ"כ לשתיתא, שהפשטות היא שטחונה באופן גס ושונה מהותית מקמח. אולם מאידך, לא נראה לחוש בחרדל טחון אטו קמח שאינו קלי, ולכן עכ"פ בעיסה רכה יש להתיר בשינוי כגון שתי וערב.
♦ ♦ ♦