ישיבת קדומים
מחבר 'לוחות ושברי לוחות' (על הלוח העברי) ו'תקציר מסקנות הדף'
הערה לגבי ניגון התפילה בשבת חזון
אמרו חז"ל (תענית כט:) שאם חל ט' באב בשבּת או במוצ"ש, באותהּ שבּת אוכל ושותה כל צרכּוֹ ואפילו כסעודת שלֹמֹה. וכל המגבלות הנוהגות בסעודה המפסקת בשאר השנים אינן. בגמ' אין התייחסות למנהגים נוספים של שבת חזון, רק נזכר במק"א שכשחל הצום בשבת יידחה למוצ"ש ורבי רצה לבטלו (מגילה ה.: ועי' תענית יב.). במקום אחר נמסרה הפטרת "חזון" בר"ח אב שחל בשבת (מגילה לא:, ליתר דיוק "חדשיכם ומועדיכם", ישעיה א, יד; וע"ש בתוס' ד"ה ראש חֹדש), לצד הפטרת תשעה באב עצמוֹ והקריאה בו (מגילה שם).בתפוצות ישראל נהגו מנהגים שונים בשבּת חזון, מנהגים שהתפתחו בעיקר בתקופת הראשונים. במרוצת הדורות דנו הפוסקים בהם ובַצורך לשמור על כבוד השבת, לכל הפּחות בפרהסיה (יש שנימק חלק מן המנהגים בכך שהם מעוררים לתשובה ולהכנעת היֵּצֶר, וזה אפשרי גם בשבת[2]). עם ההתקבצות לארץ־ישראל מכּל קצוות תבל, עלו אליהָ חלק מן המנהגים, ולעומתם מנהגים אחרים נשתקעו ואבדו עם הזמן[3]. ועיין תורת המועדים ארבע תעניות לרבי דוד יוסף (סי' ה סע' נז-ס; ו, ג-ד) ובמקורותיוג.
אחד[4][5]ממנהגי שבת חזון הוא המנגינות בבית הכּנסת; הן מנגינוֹת התפילה והן מנגינת 'איכה' בקריאת התורה בפסוק "איכה אשא לבדי" (דברים א, יב) ובהפטרה[6]. יש שנהגו לקרוא קינה; ולגבי מנהג זה יש מן הפוסקים שכּתבוּ שיש לבטלוֹ (ברכי יוסף תקנא ס"ק ב; כף החיים ס"ק יד; וכן בילקוט יוסף קצוש"ע או"ח תקנא שבת חזון, ג; ילקו"י מועדים ימי תשעה באב, כ[7]; ועוד). ויש מן האשכנזים (בעיקר מיוצאי גרמניה) שנוהגים לשיר את הפיוט לכה דודי שבקבּלת שבּת במנגינת קינת "אלי ציון" (הנאמרת בקהילות האשכנזים בתשעה באב). זו הלשון בקובץ ירושתנו של מכון מורשת אשכנז (כרך ז, ה'תשע"ד, עמ' תנו): "'לכה דודי' נֶאמר בניגון 'אלי ציון', וממשיכים בה באמירת 'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מָלַךְ'. הפסוק האחרון, 'עֵדותיך נאמנו', נאמר בניגון שבת. יש נוהגים שש"ץ אומר 'מגן אבות' בניגון עצוב מיוחד"; וע"ש עוד (אך ביחס ל"איכה אשא" כתבו שם שקוראים בניגון הרגיל ולא במנגינת איכה).
וביחס לכל זה כתב הראשל"צ הרב מרדכי אליהו בהלכות חגים (כח, א, ביחס לתשעה באב שחל בשבּת): "מתפללים כל תפילות שבת כרגיל, ואין משַׁנים בסדרי התפילה כלום. כמו כן אין מְשַׁנִּים מִניגוני התפילה או קריאת התורה והפטרה כלום. ובמקומות שנהגו להתפלל במנגינות של צער - יש לבטל מנהגם אם לא שיֵּצא מזה מחלוקת. ואין נמנעים משירי שבת הנהוגים כל שבת". וכ"כ בספר נר ציון מבית מדרשו של רבי בן ציון אבא שאול (כרך ר"ח ובין המצרים, ה'תשע"ב, פרק ח, ב; ע"ש בהערה 3 בשם בעל חזון איש וה'בבא סאלי'). גם הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, שהאריך בזה בחזון עובדיה (חזון עובדיה ארבע תעניות, עמ' קנה-קנו, ע"ש בהערה), כתב שאין לנגן ניגוני אבל בשבת זו; והביא וליקט שם (כדרכו בקודש) מדברי פוסקים רבּים, עיין בדבריו (הביא גם מספר שער המפקד הל' ט"ב, ע"ש אות ד בנהר פקוד, ובמיוחד ד"ה ומהאמור); ובמק"א העיר לגבי נעימה בתפילה ובלימוד בימים אלו[8]. וכ"כ בפסקי תשובות (תקנא, ד): "נוהגים רבּים שאין מְשַׁנִּים כלל בהתנהגות שבת זו משאר שבתות השנה, שלא תהיה אבילות בפרהסיא בשבת, ולכן מְנגנים ב'לכה דודי' כרגיל, ואין אומרים פסוק 'איכה אשא לבדי' בניגון איכה, וההפטרה בניגון הרגיל ולא בניגון של קינות, ומְזמרים בסעודות שבת כל זמירות שב"ק כרגיל, וכל זה אף בשבת שחל בו ט"ב". והוסיפו שם בהערה (25): "עיין דברי תורה מונקאטש ח"ו אות צ"ח בשם הגה"ק בעל שו"ת קול אריה שהתרעם על האשכנזים שמזמרים 'לכה דודי' בניגון 'אלי ציון', וסיפר שבהיותו עֶלֶם באזניו שמע בעירו שהיה בית אחד שקוננו בו שֵׁדִים ורוחות בעליית הגג, רח"ל, עַד כי הוכרחו הדּרים לצאת משם ושמעוּ שם בלילה בימות החול שאמרו 'לכה דודי' בניגון 'אלי ציון' הנהוג, כאילו מתגרים בנו ללעג וקלס, וכנראה שהסִּטרא־אחרא נהנים מַה שמזמרים ניגון זה בשב"ק; עיין שם". ע"כ. ונזכר זה שם עוד (פסקי תשובות סי' רסז הע' 37)[9]. והרב שריה דבליצקי כתב (דיני תשעה באב שחל ביום א ודיני שבת שלפניו, יב): "אף שעצם המנהג לומר 'לכה דודי' בניגון 'אלי ציון' עצוב הוזכר כבר ברבותינו הראשונים המאירי במגן אבות עניַן כ"ד בתור מנהג - לא נהוג כהיום ברוב בתי הכּנסת באר"י כן, ועדיף ביטולו של מנהג זה מִקיומו, שלא להזכיר יגון ואנחה בשבת קודש חמדת הימים"[10].
והנה, בספרי זמירות ופיוטים של עדות המזרח (כדוגמת שיר ושבחה, אביעה רננות, ועוד) מובאת רשימה של כל שבתות השנה והחגים, ולכל שבת וחג מצוין ה'מקאם' הנהוג בתפילה (בעיקר בשחרית). ה'מקאם' (מילולית: מקוֹם) הוא כעין סולם־נגינה, ויש מסורת המשייכת לכל פרשה (וחג) מקאם מסוים, הנותן לַתפילה את האווירה הייחודית שלו, מתוך זיקה מסוימת לתוכן הפּרשה[11]. עיין על כך בספר שיר ושבחה של מכון הכּתב (ירושלים, ה'תשס"ה; עמ' טו-כג). לפרשת דברים, שבּת חזון, בכל הרשימוֹת הוצמד מקאם חיג'אז; הנחשב במסורת הנגינה המכֻנָּה 'ספרדית־ירושלמית' למקאם נוּגֶה ועצוּב[12], אשר בתשעה באב עצמוֹ מתפללים בו. בין עדות המזרח יש כאלו שהקפידו שלא לנגן בו בתפילת שבתות אחרות מלבד שבת חזון; ויש שהוא מנוגן אצלם בשבתות נוספות, כגון ויחי, שבהּ נפטר יעקב אבינו, עי' שיר ושבחה שם).
ומדברי הראשל"צ הרב מרדכי אליהו המצוטטים לעיל - שאין לשַׁנות מִניגוני התפילה כלום ואין לנגן כל מנגינת צער שהיא - לכאורה יש ללמוד שאין לש"צ לנגן במקאם חיג'אז בשבת חזון. ולא מיבעיא לַמקפידים שלא לנגן בו בשבתות אחרות, אלא אף לאחרים, ניגון מקאם זה בזמן קרוב כ"כ לתשעה באב מִתקשר בהכרח לאווירת תשעת הימים וט"ב, ואין זה מכבוד השבת. ועל כן יש מקום להימנע ממנו בכל שבתות בין המצרים, ואף זמן מה לפניהם (אמנם, מסתבר שאין לִמנוע לנגן בו בתפילת מוּסף במקום שמנהגם לנגן בו במוסף בכל השנה, ובלבד שלא ינוגן באופן נוּגֶה, אלא כגון 'חיג'אז־מִצרי'[13], והמנגינות בקטעי התפילה תהיינה קִצביוֹת ושׂמחוֹת ככל שבת).
♦ ♦ ♦