הקדמה
ידי"נ הנעלה הרה"ג עמנואל מולקנדוב נר"ו, רע"ם ונשאם עד העולם, העלה בספרו החשוב תורת הקדמונים (תשפ"ג. ח"ב סי' כא) לאסור את קריאת התרגום בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום (להלן: שמו"ת) של פרשת ברכת כהנים (במדבר ו, כד-כו), כשם שאסרתו המשנה במגילה (כה, א).[1] דרכו בקודש להיות חמוש בראיות מנומקות ומבוססות,[2] ברם בעניין זה עמדתו חורגת מהמנהג המקובל ברוב קהילות ישראל (יצויין כי אכן בקרב חלק מיוצאי תימן המנהג הוא שאין מתרגמים פסוקים אלו כלל[3]). עמדה זו עולה גם מעיון בלשונם של הרמב"ם (תפילה יב, יב) ושו"ע (בסי' קנה השמיט את גזרת "ישא", משום שבלאו הכי כבר לא נוהגים לתרגם בציבור, ומשתמע שביחיד מתרגמים). כפי שיתבאר להלן, זו דעתם של כמעט כל מניין ובניין של הראשונים, מי בשתיקה ומי בפירוש, לא רק המאירי (וז"ל: "הא כל אחד ביתו (קריאת שמו"ת), אין לך דבר שאינו מתרגם"). אף שטען בפניי, כי הגם שהמנהג לתרגם את ברכת כהנים בשמו"ת ידוע מזה כארבע מאות שנה, אין בו כדי לדחות מנהג שרווח אלף שנה קודם לכן, בפרט אם הוא בגדר "דינא דגמרא", עכ"ד. הרי שבעיקר סמך יתדותיו בדבריו המפורשים של הרב הברצלוני בספר העתים בשם רב האי גאון, להלן נבאר את דבריו היטב.בדברים שלפנינו, אבקש להוכיח כי מהכתובים שבידינו, מדברי הראשונים כמלאכים, משמע ש"גזרת ישא" (מגילה כה, ב) על איסור תרגום הברכה המשולשת אינה מקיפה את היחיד. אכן יש שכתבו שאף היחיד אינו מתרגם, ברם, כפי שנוכיח, לא בדינא דגמרא תליא מילתא (שזו דיברה על התרגום בציבור כחלק מתקנת עזרא), אלא במנהג קריאת שמו"ת בברכת כהנים. מעולם היו בזה מנהגים שונים. נערתי לשם כך חצני לברר מקחן של ישראל קדושים מקדמת דנא, וכל מקום שהלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר. [צרף לכאן את דברי רב האי גאון[4]: "ואלו לא היה בדבר הזה אלא מנהג – דיו, ואין לאדם לעשות אלא כד עמא דבר".]
♦
ב.
תקנת עזרא – אז והיום
הנה, מתקנת עזרא יש לתרגם כל פסוק הנקרא בציבור, ואם כבר בזמן התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין, בזמן הראשונים הפסיקו לתרגם כמעט בכל קהילות ישראל, וכתבו הראשונים שאינו נוהג ביננו, שהעם איננו מבין את לשון התרגום.[5] כ"כ הטור (סי' קמה): "בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם כדי שיבינו העם כי לשונם היה ארמי [...] אבל התוספות כתבו [...] שגם בימי חכמי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין. מכאן סעד למנהג שלנו שאין אנו רגילין לתרגם [...] דלדידן מה תועלת בתרגום כיון שאין אנו מבינין אותו. ואין לומר נלמוד מהם לפרש לעם בלשון שיבינו די"ל תרגום שאני שנתקן ברוח הקדש".[6] כך הוא מנהגן של רוב ככל קהילות ישראל זה כמה מאות שנים, למעט חלק מבני תימן המקיימים את תקנת התרגום בציבור.♦
ג.
"נקראין ואין מתרגמין"
במשנה במגילה (כה, א) מבואר כי שלושה קטעים – "מעשה ראובן" (בראשית לה, כב), "מעשה העגל השני" (שמות לב, כא-כה; לה) וברכת כהנים – "נקראין ואין מתרגמין". זו גרסתם של רבינו חננאל, הרי"ף, הרמב"ם, ורוב ככל הראשונים.מאידך, גרסת הירושלמי, כפי שציין ר"ח, שונה. לפיה: "לא נקראין ולא מתרגמין", אין קורין אותה בציבור כלל (!). ומשמע שהיו מדלגים על ברכת כהנים, מתוך ההבנה ש"לברכה ניתנה ולא לקריאה".[7] (גרסת הירושלמי מופיעה גם במשניות שבדפוסים ובכת"י קאופמן, ויש שניסה להגיה כן ברי"ף, אך הדבר אינו מתקבל. נוסחת הבבלי נשענת על ברייתא שמפורש בה שפסוקי ברכת כהנים "נקראין ואין מתרגמין", ונחלקו בזה התלמודין, אכמ"ל).
ומאי טעמא אינן מתרגמין? משום כבודו של ראובן ומשום כבודו של אהרן, והיינו שאין מפרסמין גנותן ברבים על ידי שמבארים להם הפסוקים לכלל הציבור. ובטעם שאין מתרגמין את ברכת כהנים אמרו שם בע"ב שהוא משום "ישא", והיינו מפני "כבודו של מקום" (שבולי הלקט סי' עח), והיינו מפני הטועים, כמו שפירש רש"י: "שלא יאמרו הקב"ה נושא להן פנים, ואינן יודעין שכדאי הן ישראל לשאת להן פנים, כדאמרינן בברכות (כ, ב): לא כדאי הם ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח) והן מחמירין על עצמן עד כזית עד כביצה". כלומר, שהטעם הוא משום עמי הארץ, שיאמרו כיצד כתב שה' ישא פניו, אחר שאמר הכתוב "אשר לא ישא פנים" (דברים יז, יז). ואף על פי כן לא נמנעו מלקרות את ב"כ בלשון המקרא בציבור.[8]
♦
ד.
המשלים פרשיותיו עם הציבור – ואפילו "עטרות ודיבון"
התרגום משמש פעמיים. בקריאה בציבור (מגילה כה, א. שו"ע קנה) ובדין "המשלים פרשיותיו עם הציבור" בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, ב. שו"ע רפה).הנה, שתי שאלות לפנינו. ראשית, האם יש חילוק בין ציבור ליחיד, דמהיכי תיתי לאסור גם ביחיד, אם לא שנאסור מטעם חיצוני. שנית, עלינו לברר האם אונקלוס תרגם פסוקים אלו, שאם לא, באנו למחלוקת הראשונים והפוסקים בפסוקי "עטרות ודיבון" ו"ראובן ושמעון", שאין בהם תרגום אונקלוס. שתי שיטות עיקריות המה. לדעת רש"י, הגאונים (ס' העתים קסט בשם רב האי גאון) והרמב"ם (תפילה יג, כה) קורא ג' פעמים מקרא (במקום תרגום), וכ"ד רבים המאירי, הראבי"ה, פסקי ריא"ז ותניא רבתי (סי' טז). לדעת התוס' אם יש תרגום ירושלמי[9] – יקרא, כמו ב"עטרות ודיבון". ואם אין, כמו ב"ראובן ושמעון", קורא שניים מקרא בלבד, כ"כ ר' יונה (ברכות ד, ב מדפי הרי"ף), רא"ש (א, ח) וטור , וכ"ד מרן סי' רפה (ולקמן נראה שלמעשה יחמיר כרש"י לקרוא את "ראובן ושמעון" ג"פ).
♦
ה.
"עטרות ודיבון" לעומת "ראובן ושמעון" – פסק מרן והנפק"מ לברכת כהנים
בעוד לשיטת רש"י, הגאונים והרמב"ם אין הבחנה בין "ראובן ושמעון" לבין "עטרות ודיבון", שפסוקי שמות הן, ואין בהם צורך בתרגום, ואכן אין בהם ת"א, על כן קורא ג"פ מקרא. הנה, לדעת רבינו יונה והרא"ש, מעיקר הדין פסוק שאין לו תרגום קורא רק ב"פ מקרא, כגון "ראובן ושמעון", אך אם יש לו תרגום אחר, כתרגום ירושלמי – יקרא בו, וזה עיקר חידושו של רבי אמי: "אפילו עטרות ודיבון". בספר היראה כתב רבינו יונה שאם אין לו ת"א או ת"י, יחזר אפילו אחר תרגום בלעז, אך התוס', רא"ש וטור חלקו, שאין לקרוא אלא בלשון התרגום. מכך מקום, כתב הטור בשם הרא"ש שאם למד פירש"י במקום תרגום - יצא, והסמ"ג כתב שהוא לכתחילה, ועדיף טפי. עזה"ד המשנ"ב (סק"ה) הביא את דברי הט"ז (ס"ק ב) שמי שלא מבין את לשון התרגום ופירש"י ראוי לו לקרוא בלשון אשכנז כמו ס' צאינה וראינה, ואפילו הרא"ש יודה היכא שאינו מבין.מכל הלין למדנו, שלדעת הרא"ש כל כההיא גוונא, שיש תרגום אחר, אינו קורא ג"פ מקרא, על אף שאונקלוס לא תרגם. ולדעת הגאונים, הרמב"ם ורש"י אינו יוצא אלא בת"א. כך הביא הב"י מהמרדכי והגמ"מ בשם רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון (יש להעיר כי מה שכתב רע"ג בשם רנ"ג היה על התרגום בציבור, אך הראשונים הבינו שהקפידא נחה גם על קריאה ביחיד. אגב, בהקשר זה, כתב עוד בסדר רע"ג בשם רב נטורנאי: "ואם יש מקום שרוצין לפרש להם, יעמוד אחר (ליד ההקורא) חוץ ממתרגם ויפרש להם בלשונם").[10] וכתב הב"י שירא שמים יצא את כולם, ויקרא תרגום ופירש"י, וכ"פ בשו"ע. משמע שמכל מקום יוצא גם בפירש"י בלחוד. נראה שמעיקרא פסק כרא"ש, ומשמע שגם בעטרות ודיבון קורא ב"פ מקרא ות"י (אצלנו זה כבר משובץ בתוך תרגום אונקלוס, שמשמש בעיקר לקריאת שמו"ת). אכן, כתב הברכ"י (ס"ק ב) בשם הרש"ל ביש"ש (קידושין ב, יד) שאם אינו יכול לקרות את שניהם, עדיף שילמד רש"י מאשר התרגום, והיינו כמסקנת הסמ"ג, ורק לפי חכמי האמת יש קפידא בתרגום דווקא, לכן תרגום קודם. הובא להלכה בשע"ת (ס"ק ג).
ומה שכתב הב"י בשם הרא"ש שנהגו להחמיר כרש"י לקרוא ג"פ מקרא (וכ"כ תוס' רבינו יהודה ותוס' חכמי אנגליה וכ"כ הטור). הכוונה היא לפסוקים שאין בהם שום תרגום, כ"ראובן ושמעון", ולא ל"עטרות ודיבון" שיש להם, עכ"פ, תרגום ירושלמי. וזאת, עלאף שלדעת רש"י ורמב"ם יש לקרוא ג"פ מקרא גם ב"עטרות ודיבון", שאינם מתחשבים בת"י, מכל מקום לדעת הרא"ש כולי האי לא מחמרינן.[11] אולם כמה פוסקים הבינו שמה שכתבו רבינו יונה הרא"ש והטור להחמיר כרש"י, היינו גם ב"עטרות ודיבון".[12] אך בלשון הראשונים מוכח דלא כן. גם בספר היראה לר' יונה כתב בפירוש שבכל פסוק שקורא בו בכל תרגום שיהיה, ואפילו בלעז, די בב"פ מקרא. וכ"כ כה"ח (רפה ס"ק יח) שהמנהג הפשוט הוא שגם בפסוקים שיש בהם ת"י במקום אונקלוס קורא רק שמו"ת.
יש להעיר כבר עתה, שאם בלימוד פירוש רש"י סגי, קל וחומר שת"י לא גרע מפירוש רש"י. על כן, מה לנו אם יוכח שתרגום ברכת כהנים שאצלנו לא יצא מתחת יד אונקלוס, אלא הועתק מהתרגום הירושלמי (כפי שכתבו רבים). [הנה, בסעיף א בדין "עטרות ודיבון" מרן סתם לשונו. עיי"ש שהעתיק את תחילת לשונו של הרמב"ם, אך לא הביא את סו"ד הרמב"ם שכתב כי: כל פסוק שאין בו תרגום קוראו ג"פ.[13] אכן, מדבריו בס"ב שיכול לצאת בפירוש רש"י משמע שמעיקר הדין הלכה כתוס' ולא כרש"י ורמב"ם. אונקלוס לאו דווקא. יוצא לפי זה, שלפי פסק מרן הוא הדין לפסוקי ברכת כהנים. שבעוד שלדעת רש"י ורמב"ם קורא ג"פ מקרא, לדעת תוס', ר' יונה והרא"ש טור ושו"ע קורא שמו"ת בתרגום שלפנינו, בין אם הוא מיוחס לאונקלוס, ובין אם הוא העתקה מתרגום ירושלמי. כמו "עטרות ודיבון". כאמור, כתב כה"ח שכך המנהג. ואילו לדעת השל"ה (נר מצוה, יד) קורא ג"פ מקרא ות"י (וכך יוצא לכאורה לפי מה שהחמיר האול"צ (ח"ב פי"ט הערה ז) להחמיר לקרוא ב"עטרות ודיבון" ג"פ מקרא ות"י, שה"ה בברכת כהנים)].
♦
ו.
"גזרת ישא" שייכת רק בקריאה בציבור
כאמור, עיקר הקפידא במסגרת תקנת עזרא שלא לתרגם את ברכת הכהנים הייתה משום שהתרגום נעשה בפרסום, בפני ההמון, בציבור, בבית הכנסת. נוכיח כן מלשונות הראשונים. הנה, איסור תרגום מעשה ראובן ומעשה העגל השני הוא משום "היזקא דרבים" (מפאת כבודם של ראובן ואהרן, שלא יתגנו בציבור), וברכת כהנים מפני טעותם של עמי הארץ. בציבור הוא דאין מתרגמין אותם, אך יחיד הקורא שניים מקרא ואחד תרגום, ודאי שמתרגמן. כך משמע מלשונו של רש"י: "נקרא בבית הכנסת ולא מתרגם".[14] בעקבותיו המאירי כתב להדיא: "וענין מתרגם רצונו לומר בבית הכנסת שהוא הפרסום הגדול, הא כל אחד בביתו אין לך דבר שאינו מתרגם". וכן כתב האשכול בשם רבינו יצחק (אלבק, הלכות קריאת התורה. סה, ב): "וכתב הגאון ר' יצחק (הר"י קאפח בשו"ת ראב"י אב"ד סי' עה זיהה אותו עם הרי"ף, אך ר"ש ליברמן תוספתא מגילה בהערה שבעמ' 1220 כתב שהכוונה היא לריצ"ג), ואלו שאמרו נקרין ולא מתרגמין, בצבור הוא אבל ביחיד לא", והיינו שמותר אף לתרגמן, ובקריאת שמו"ת ודאי שמתרגמין. זהו מקורו של הרמב"ם (תפילה יב, יב): "ולא כל המקראות מתרגמינן בצבור, מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל [...] נקראין ולא מתרגמין". וכך מבואר בכלבו (סי' כ). ובעוד רבים, הלא בספרתם.הרב מולקנדוב נר"ו כתב שאין לדייק מלשון הרמב"ם מאחר שהוא דיבר בהל' קריאת התורה. אולם, לענ"ד ברור שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הרי"ף (או הריצ"ג) הנזכרים, ודווקא קאמר (וראה לקמן שמכאן יש להוכיח שהרמב"ם אינו סבור כמנהגו של רב האי). ולקמן נביא שהרבה מאד ראשונים נקטו כן, כלשונו של הרמב"ם: "בציבור", או של רש"י: "בבית הכנסת".
ומצינו בתוספתא (מגילה פ"ג הל' יט) שאף על פי שמעשה דוד ובת שבע אינו נקרא בציבור כלל, "מלמד תינוקות מלמדו כדרכו", ומבואר שכל האיסור אינו אלא בציבור, אבל ביחיד נקרא ונשנה כדרכו. שוב ראיתי שבעל הלכות גדולות (ד"ו מו, א) הביא את התוספתא הנ"ל ממש בהקשר זה, וכ"ה בפירוש רבינו חננאל שלפנינו.[15]
בכלל, יש לתמוה על הניסיון להעמיד את המנהג שלא לקרוא שמו"ת בברכת כהנים גם ביחיד על גזרת 'ישא', שאם אכן "אינן מתרגמין" פירושו – אפילו לא ביחיד, קשה, וכי על זה הדרך: "אין נקראין" (כמעשה דוד ואמנון) היינו אפילו ביחיד, זאת לא תהיה. ואף לדעת הירושלמי "שלברכה ניתנה ולא לקריאה", לא אמרו כן אלא ביחס לברכת כהנים, וודאי שגם בזה, אין זה אלא ביחס לש"ץ המקרא, וכמו שהבאנו בהערה, עיי"ש. כמו כן, מוזר יהיה גם לטעון שאין לתרגם את הברכות ביחיד, כלומר לפרשן, שעה שהמדרשים מאריכים מאד בפירוש כל תיבה בברכה. איך שיהיה, ודאי שכל שאמרו עליהם ש"אינם נקראין" (כמעשה דוד ואמנון), ודאי שהכוונה היא בציבור ולא ביחיד. יש אף שכתבו שיש בזה איסור לשנות מן הכתובים.[16]
יתרה מזו, על פי זה הביא האשכול שם ש"יש שואלין" על מעשה דוד ומעשה אמנון, שהרי בלאו הכי אינם בכלל ההפטרות שאנו מכירים, ומדוע אמרו עליהם שלא נקראין ואין מתרגמין, וכתב: "תירוצא דמילתא, כי הפטרות לא היו סדורות בימי חכמי התלמוד כמו שהן סדורות היום אצלינו, ובאותן הימים היו מפטירין בכל מקום שהיו רוצים" (הכסף משנה כיוון לזה מדעתיה). הרי פשוט היה ל"יש שואלין" ולאשכול שהאיסור אינו אלא בציבור, ומפני טעותם של עמי הארץ. עוד יש לדייק מלשונו של האשכול שאלו שאמרו עליהם ש'נקראין ולא מתרגמין', יש להם תרגום, אלא שלא קוראים בו, פירוש: בציבור. שכתב כי בשני מקרים המתרגם בציבור חוזר על הפסוק כלשונו, "באלו שאמרו נקראין ולא מתרגמין", וכן "כל השמות כגון ראובן ושמעון, עטרות ודיבון, שאין להם תרגום", ודו"ק, וכך בלשונו במה' אלבק (סה, ב) בשם הגאון רבינו יצחק (רי"ף או ריצ"ג): "אלו שאמרו נקרין ולא מתרגמין, בציבור הוא אבל לא ביחיד".
כך גם מביאים תוס' בסוגיין (מגילה כה, ב ד"ה מעשה) בשם הירושלמי כדבר פשוט לבאר מדוע קורין את מעשה העגל הראשון (למרות גנותם של ישראל) ולא את השני (מפני כבודו של אהרון), וז"ל: "לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם הוי לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של צבור בצבור לגנאי של יחיד בצבור, ומשום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם". מפורש בדבריהם שכל הקפידא היא רק בקריאה בציבור, רק משום דשל יחיד (אהרון) בציבור הוי גנאי גדול לא מתרגמין, עיי"ש. כך כתב גם בספר המכתם.
הנה, כך משמע משתיקתם של כל הראשונים והפוסקים שלא ציינו את פסוקי ברכת כהנים בכלל הפסוקים שאין להם תרגום כ"ראובן ושמעון" או כ"עטרות ודיבון", אלא הרי הם כ"מעשה ראובן" ו"מעשה העגל" שיש להם תרגום, אלא שאין מתרגמין בהם בציבור, רק ביחיד. הנה, מלבד זאת, כך מבואר בעוד לא מעט ראשונים, שכל הקפידא לא הייתה אלא בציבור. כך כתב רבינו דוד הכוכבי בספר הבתים (שער קה"ת, שער ב, אות כו): "יש פסוקים בתורה שאין מתרגמין אותן בצבור, מעשה ראובן וברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין, מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם". וכן בספר השלחן לתלמיד הרשב"א (סדר קה"ת, שער ב, הוצ' הרב בלוי, עמ' רצא): "מקראות יש שאין מתרגמין אותן בציבור [...] ובלשון התרגום יבינו אותה עמי הארץ, ויאמרו כי' ה' נושא פנים חלילה [...] במקומות אלו לא נהגו לתרגם בבית הכנסת מפני שלא יבינו עמי הארץ עכשיו בתרגום יותר מלשון המקרא". וכך משמע מדברי רבינו מנוח (תפילה יב, יב) דהאידנא שלא מתרגמין בבית הכנסת המנהג הוא לקרוא בלחש, והיינו הני תלת פרשיות. והכל סובב סביב הקריאה בציבור בלבד. כך גם מלשונו של הנמוק"י: "לא מתרגמין משום פסוק ישא, שיאמרו עמי הארץ כי ה' נושא פנים", וכך היא לשונו של הרמב"ם בפיה"מ (מגילה פ"ד מ"ח): "ויחשבו ההמון שזה סותר מה שנאמר אשר לא ישא פנים". וכ"כ ר"א מן ההר, ר"י מלוניל, ארחות חיים (הל' קה"ת סי' מ) ועוד.
♦
ז.
ביאור המנהג ב"איזהו מקומן" שלא לתרגם ברכת כהנים אפילו בקריאת שמו"ת - הקדמה
אחר הודיע אותנו אלוקים כל זאת, שכל האמור במשנה במגילה ש"אין מתרגמין", אינו אלא ב"בית הכנסת" (כלשונו של רש"י) בקריאת התורה "בציבור" (כלשונו של הרמב"ם), כמה גאונים וראשונים כתבו שאת ברכת כהנים אין מתרגמין כלל, אף לא בקריאת שמו"ת. אף שכמה מאחרוני זמננו סברו כי מדינא הוא, ושהוא מ"גזרת ישא" האמורה בגמרא במגילה (כה, ב). אולם על משמרתי אעמודה שברור הוא שמהותה של "גזרת ישא" אינה אלא בציבור, כשאר הפרשיות שתקנו שלא לתרגמן, ומה שכתבו כמה ראשונים שנהגו שלא לתרגם ברכת כהנים כלל, גם לא ביחיד, אינו עניין לסוגייה במגילה, וודאי אינו מדינא (כשם שלא שמענו אפילו אחד שכתב שהקורא שמו"ת אינו מתרגם את "מעשה ראובן" ו"מעשה העגל"). לעולם, הוא מטעם אחר: הרחבת "גזרת ישא", הרחבת האיסור המוזכר במשנה בסוטה (לב, א; לג, ב; לח, א) שאינה נאמרת אלא בלשה"ק (ראה רמב"ם תפילה יד, א), או הרחבת הטעם המוזכר בירושלמי שאינה מתרגמת בציבור ש"לברכה ניתנה ולא לקריאה". היינו בתורת מנהג, ולא מדינא דגמרא.וזאת למודעי, שיש מהראשונים שכתבו שאין מתרגמין גם בקריאת שמו"ת רק משום שאונקלוס לא תרגם. ואם כך הוא, חזרנו למחלוקת הראשונים בדין "עטרות ודיבון". לגאונים, רש"י, הרמב"ם וסיעתם ודאי שקורא ג"פ מקרא, ואינו פונה לתרגומים אחרים, אך לדעת רבינו יונה ובעלי התוס' וסיעתם, וכ"ד מרן, עיקר התרגום הוא כדי לפרש את הכתוב, שנאמר "ויקראו בספר תורת האלוקים מפורש" (נחמיה ח, ח) - "מפורש" זה תרגום (נדרים לז, ב). ואין להוכיח מהראשונים שכתבו שאונקלוס כלל לא תרגם, שטעמו הוא משום "גזרת ישא" או כל טעם אחר.[17] שאף אם אונקלוס לא תרגם, אנן נתרגם, וכי מפני שאנו מדמין וכו'. אפשר עוד, שהוא אף ק"ו מ"עטרות ודיבון", שאף שאינו צריך כל כך תרגום (ואכן, התרגום הירושלמי של "עטרות ודיבון" הוא בעל אופי דרשני), אעפ"כ ניידינן מהשמטת אונקלוס, דכמה דאפשר לפרש מפרשינן, ומתרגמין בלשון תרגום במה שמובא בת"י, ולא מפטירים בקריאת ג"פ מקרא כפסוקי "ראובן ושמעון", כך גם בברכת כהנים.
נבקש לעיין בלשונות כל אחד מהראשונים הללו.
♦
בירור דברי הראשונים שכתבו שאף יחיד אינו מתרגם – הרחבת האיסור: מנהג או דין?
הנה, כ"כ הנמוק"י (ברכות ח, ב): "ואפילו עטרות ודיבון. פרש"י ז"ל שאין בו תרגום, צריך לומר ג"פ מקרא. והוא הדין ראובן שמעון או יברכך יאר ישא" (עוד כתבו שאין לו תרגום אונקלוס: ר' יונה, רמ"ך בהגהותיו (תפילה יב, יב), תשובת ר"י החסיד (מכת"י, ראה לקמן), רלב"ג. לקמן נתייחס ללשונם). אולם, כאמור, אין להוכיח מכאן דבר. רש"י והגאונים לשיטתם, שבהעדר תרגום באונקלוס לא פונים לירושלמי, אלא קורין ג"פ מקרא. וכלל אינו עניין ל"גזרת ישא". כלומר, אם אין תרגום אונקלוס לברכת כהנים, ודאי הגאונים וסיעתם סוברים שבלאו הכי קורא ג"פ מקרא, ואינו פונה לת"י, אך לא משום "גזרת ישא" או כל טעם שהוא. אדרבה, מי מהם שיאמר שאין מתרגמין ביחיד מטעם אחר, אלא קוראין ג"פ, מוכח שהיה לפניהם תרגום אונקלוס, ואף על פי כן לא מתרגמין בו (לקמן נראה שכ"מ בדעת רב האי גאון).אכן, בדברי שבולי הלקט (סימן עח) מפורש לכאורה שבברכת כהנים הכל מחמת "גזרת ישא", "לא ביחיד ולא בציבור", שכן כתב: "כל הנך פרשיות שאמרו רבותינו ז"ל שאין מתרגמין לא אמרו אלא בצבור, אבל ביחיד מתרגמין וכן נמצאו מתורגמנין בתרגום של תורה ושל נביאים (כלומר, קיים תרגום מלא לכל התורה והנביאים) חוץ מברכת כהנים שאינו מתרגם לא ביחיד ולא בצבור, דמשום ישא הוא וכבודו של מקום הוא. כן פירשו הגאונים ז"ל". נראה לכאורה שמה שנקב בשמם של ה"גאונים" כוונתו היא לתשובת רבינו אב"י אב"ד, הראב"ד השני, בעל האשכול (סי' עה). המעיין בתשובה זו יגלה כי לשונו של שבולי הלקט היא ממש דבריו (רק שבסוף דבריו, בעל האשכול הוסיף: "ועקרוהו לגמרי"). לכאורה מפורש בדברי בעל האשכול שהאיסור הוא חלק מ"גזרת ישא". ברם, ודאי שהדברים קשים להולמן. שקשה לחלק בין ב"כ לשאר כל פרטי הסוגיה במסכת מגילה, שאינם אלא בציבור. עוד יש להעיר שמפורש בדבריהם שאף שאין מתרגמין, קיים תרגום מלא לכל התורה ובכלל זה לברכת כהנים, אלא "שאינו מתרגם" אפילו ביחיד.
♦
עיון בשיטת רב האי גאון – "נהגו" שלא לתרגם אף ביחיד
נראה אחה"ע כי תשובת ראב"י אב"ד עצמה יונקת ממקור דברי רב האי גאון כפי שהובאה בספר העתים (סי' קס) [כנודע ר"י אלברצלוני היה רבו של ראב"י אב"ד, ואכן ספר האשכול מבוסס הרבה על ספר העתים]. וזו הייתה כוונתו שבה"ל כשאמר שמקורו ב"גאונים". וז"ל ספר העתים: "ואמר מר רב האיי לענין 'ואפילו עטרות ודיבון' כך מנהג בישיבה שקורא אותן הקורא וחוזר המתרגם ואומר את שמות הללו כתיקנן, וכן ראובן שמעון לוי ויהודה וגם זולתן יש רובי פסוקי שמות, והמשלים פרשיותיו אף כאן צוהו לקרות שנים בתורת מקרא ואחד בתורת תרגום (כשיטת רש"י ורמב"ם, וכ"ד תה"ד בלקט יושר, הל' שבת עמ' 55). ואלה (דהיינו פסוקי השמות) אי אפשר לתרגמן כל עיקר אבל ברכת כהנים אפשר למתרגמה אלא גזירה היא משום ישא. ואפילו יחיד אינו מתרגם כי כן נהגו רבותינו. אבל מעשה ראובן ומעשה העגל אין מיתרגמין בצבור, אלא שהמתרגם חוזר וקורא את הפסוקים להודיע שלא משום עצלות אין מתרגמין אלא משום כבוד צבור, ומשום כבוד ראובן, ואשר שם לבו בלשון התרגום מתבונן לעצמו בטעמיהן".הנה, בגוף הסוגיה במסכת מגילה, לא ניתן למצוא חילוק מהותי בין איסור תרגום ברכת כהנים לתרגום מעשה ראובן, שניהם קשורים לקריאה בציבור, כבודו של ראובן והחשש מפני הטועים. אם כן, מה שכתב ראב"י שעקרו לגמרי את תרגום ברכת הכהנים, אף מקריאת היחיד, אינו נובע ישירות מ"גזרת ישא", אלא יש לראותו כמנהג שנהגו, כלשונו של רב האי גאון. מנהג זה מהווה כעין הרחבה לגזרה המקורית, אשר כאמור, הייתה מיועדת אך ורק לקריאה בציבור, מפני "כבודו של מקום".
רב האי גאון חילק בין פסוק שאין לו תרגום, כ"ראובן ושמעון" שאי אפשר לתרגמם (ובכלל זה "עטרות ודיבון" ושאר פסוקי שמות), לבין מה שאפשר לתרגמו, אלא שאין לתרגמו משום כבוד הציבור, כ"מעשה ראובן" וכ"מעשה העגל השני", אלא שהיחיד מתרגמו. מבחינה זו "מעשה ראובן" וברכת כהנים חד הן, ולעולם "גזרת ישא" לא הייתה אלא על קריאה בציבור. אלא שלגבי ברכת כהנים מציין רב האי ש"נהגו" להימנע מלתרגמו גם ביחיד כדי לא לחלק. ראה שם בבינה לעתים (אות כה) שכתב ש"דבר זה לא נמצא בפוסקים שגם יחיד, בקריאת שמו"ת, לא יקרא התרגום של ברכת כהנים, ורבינו העיד שכך נהגו רבותינו". וטעמם הוא שכיון שחיישינן לטעות, חמור הוא מפגיעה בכבוד. אולם, רב האי סיים כי גם בשעת הקריאה בציבור, ההמון אמנם לא ישמע את התרגום, אבל "אשר שם לבו בלשון התרגום מתבונן בעצמו בטעמיהן". לכאורה, זאת אי אפשר למנוע גם מברכת כהנים. ובפרט לפי מה שהעירו הראשונים (הר"ן ועוד) שאין כאן סתירה כלל בין הפסוקים, שנשיאת הפנים האסורה, היא להעדיף פלוני על אלמוני בדין, ובברכת כהנים לא בזה איירינן, אלא בנשיאת פניו של ה' אלינו, אלא שחוששים לטעות ההמון. לכן נראה שיש בזה טעם או טעמים נוספים (ועל כל פנים, עיקר טענתי היא כי לא בדינא תליא מלתא אלא במנהגא).
לעיל הבאנו את דברי האשכול (אלבק, הלכות קריאת התורה. סה, ב) בשם רבינו יצחק גאון (ריצ"ג) שכל שאמרו בהם ש"נקראין ולא מתרגמין" אינו אלא בציבור, אבל ביחיד מתרגמין. הוכחנו שהרמב"ם (תפילה יב, יב) נוקט את לשונו של רבינו יצחק. על פניו, ריצ"ג אינו סבור כרה"ג להחריג את ברכת כהנים. על כן, נראה שהרמב"ם אינו סבור כרב האי. אכן, לא מצאנו רמז בדברי הרמב"ם שנהג כמנהגו בקריאת שמו"ת (וראה לקמן מש"כ ר"י קאפח ומה שהערנו ע"ד).
עוד טענתי לעיל, שגם רב האי מודה ש"גזרת ישא" איננה אלא בציבור, רק שציין את מנהגם שאינם מתרגמים גם ביחיד. וזיכני הי"ת ומצאתי באוצר הגאונים למגילה (מילואים, עמ' 83-82) תשובה לאחד מהגאונים שהביא דברים בשם רב האי גאון וריצ"ג גם יחד, על הפסוקים שנקראים ואינן מתרגמים, ושם מפורש שהדברים הם בציבור. כאמור, כך היא גם דעת רב האי, וכדי שהדברים לא יסתרו את דברי ספר העתים (סי' קסט) בשם רב האי, יש לומר כמו שהכרחתי בלאו הכי מלשונו שבספר העתים. וז"ל התשובה שם (במקורה בערבית, מתורגמת בהערה שם): "וצריך שתדע, כי זה הנקרא בספר (תורה) בנוכחות הקהילה. והפסוקים שלא יתכן לתרגמם בקהילה (בציבור), אלו הן פרטיהם [...] ובתוך ספר במדבר שלושה, והם: יברכך, יאר, ישא [...] וראיתי בחלק הפסוקים אשר לא יתורגמו מחלוקת בין האנשים (מה הם הפסוקים), וסידור זה אשר כתבתיו כאן הוא על פי דרך רבינו האיי גאון ורב יצחק גיאת ז"ל", ומצאתיה גם בסידור רבינו שלמה ב"ר נתן (מכונה הסיג'ילמסי, בן הדור שבין הרי"ף לרמב"ם. פרק כט). יצויין כי אין שם איזכור לפסוקים שאינם מתרגמים גם ביחיד.
♦
תוס' רבינו יהודה (שירליאון)
כמה אחרונים ביקשו לדייק גם מלשונו של תוספות רבינו יהודה (שירליאון מפאריז, המיוחס לריה"ח ברכות ח, ב) שגם יחיד אינו מתרגם, וז"ל: "ותרגום של ברכת כהנים יברכך יאר ישא, מפורש בגמרא (מגילה כה ב) שאין מתרגמין משום ישא, כלומר שאין לפרסם שהקב"ה נושא פנים לישראל, שאומות העולם מליזין עליו". והרי הסוגיה בברכות (ח, ב) אינה עוסקת בקריאת התורה בציבור, כי אם בחובת השלמת היחיד פרשיותיו עם הציבור, בקריאת שמו"ת, ואמאי צירף לכאן את הגמרא במגילה. מכאן יש שהסיקו שאת פסוקי ברכת כהנים אין מתרגמין גם לא ביחיד.אולם, יש להעיר כי מעבר לכך שהטעם המפורש בדבריו שייך בציבור, כדי "לא לפרסם", ובפרט שהאוכלוסייה שמטעויותיה אנו חוששים הם בכלל "אומות העולם", ולא עמי הארץ, ובפשטות הכוונה היא לקריאה בציבור, ומאי שייטא להכא. עוד יש לשאול, מדוע לא הזכיר את "מעשה ראובן" ו"מעשה העגל השני", שגם אותם אין מתרגמין בציבור. מעולם לא שמענו מאן דהו שיאמר שאין לקרוא ביחיד את מעשה ראובן או מעשה העגל השני.
מיהו, בעוד שראינו בדברי ר' יונה (ד, ב מדפי הרי"ף) שאין תרגום אונקלוס לברכת כהנים, אבל לא מצאנו שהטעם הוא משום "גזרת ישא", הנה כאן, בדברי תוס' רבינו יהודה מפורש לכאורה שזו הסיבה, ושגם יחיד אסור בתרגום "משום ישא".[18] ברם, נראה כי גם דבריו אלו יסודם בתשובת ראב"י אב"ד הנזכרת, אשר קובעת כי ברכת כהנים "עקרוה לגמרי" מן התרגום, ובתשובת רב האי גאון שאחר המבואר בגמרא, "נהגו" עוד לאסור גם ביחיד משום לתא ד"ישא".
♦
מנהגו של תה"ד – כבוד אלוקים הסתר דבר
גם בדברי הלקט יושר (הל' שבת עמ' 55) מבואר שמנהגו של תה"ד היה שלא לתרגם את ב"כ: "וזכורני ששאלתי למה אינו תרגום (שאינו מתרגם) על יברכך, ואמר (תה"ד) שאינו רוצה לפרש אותו כי יש בו סודות". ברם, ברור שאינו מהטעם שמובא בגמרא ("גזרת ישא"), שאם זו הסיבה הלא גמרא ערוכה היא, ומה תמה תלמידו, אלא ודאי שמדין המשנה במגילה אין ללמוד אלא על הקריאה בציבור, ותה"ד אינו מתרגם ביחיד מטעם אחר, השמור עמו. אפשר שהוא משום "כה תברכו", היינו הרחבת האיסור לברך בלשון תרגום או לעז משום שאי אפשר לתרגמו משום שיש בו סודות, מעין זה כתבנו לקמן בשם הרלב"ג (ראה עוד ר' בחיי וכן כתב סופר עה"ת שם. צ"ע בכל זה, והרי גם פשט יש בפסוקי ב"כ, ואם מצד סודות הקשורים במניין התיבות או האותיות או מספרן וכדומה, הלא כל התורה שמותיו של הקב"ה היא, אך כיון שכל זה שייך לחלק הסוד, ומעיקרא אין התרגום מבקש אלא לפרש את הפשט, מה המניעה מלתרגם גם את ב"כ). כלומר, שמא לא רצה לתרגם, כהרחבה של דין "כה תברכו", ושמא נמנע מלתרגם שלא יבואו הכהנים לברך בלשון תרגום (אי נמי, אפשר שגירסת הירושלמי שלו הייתה כגירסת האורחות חיים בשם האשכול, שברכת כהנים נקראת ולא מתרגמת, ש"לברכה ניתנה ולא לקריאה", והיינו קריאה כהלכתה בתרגום, והוא קרוב למש"כ).ויש להעיר שבתשובת רבי יהודה החסיד מכת"י (סיני ע, תשל"ב. תשובה ד) מפורש להיפך, שהטעם שאונקלוס לא תרגם את ברכת כהנים אינו משום שיש בזה סודות, אלא טעם ראשוני ובסיסי יותר, שאי אפשר לתרגמו, וז"ל: "ואשר שאלת, למה עשה יונתן בן עוזיאל תרגום מכתובים, וכשהגיע לקץ דניאל, למה לא עשה, כמו שעשה לחומש שתרגם עקילס חוץ מברכת כהנים שאינו מתורגם? אינו דומה תרגום של כתובים לברכת כהנים, דברכת כהנים אין בו תרגום כלל, אבל פוסקי הקץ יש בו תרגום ואין לגלותם". ונראה שכוונתו היא משום שהכתוב מורה שלא לתרגמו, בלשון: "אמור להם", פירוש :בהדין לישן", בלשון הקודש, ולא אחרת. ואף שהוראת הכתוב היא על שעת הברכה, ר"י החסיד הבין שאין לתרגמהּ כלל (ומשמע גם לא ללשון לעז),
♦
"כה תברכו" – בלשון הקודש בלבד
כאמור, יש טעם נוסף להרחבה זו, שאינו קשור ל"גזרת ישא", גם הוא מנהג היוצא מתוך הסוגיה הערוכה בסוטה (לג, ב): רבי יהודה אומר כל מקום שנאמר "כה" אינו אלא לשון הקודש (ראה שו"ע קכח, יד: אין מברכין אלא בלה"ק, ובמשנ"ב שם ס"ק נ).[19] ייתכן אף כי זהו הטעם של מה ש"נהגו רבותינו", מדכתיב: 'כה תברכו' למדנו שאינה נאמרת אלא בלשון הקודש, ונהגו להקפיד שלא רק בשעת הברכה, אלא אף בקריאה ביחיד. יתרה מזו, ייתכן כי מטעם זה אונקלוס עצמו נמנע מלתרגם פסוקים אלו, כפי שמסר לנו רבינו יונה (למרות שמדברי רב האי עצמו אפשר להבין שיש תרגום אלא שאין מתרגמין בו).כך משמע בתרגום הירושלמי, שבתחילה כתב לברך "בהדין לישן" והביא את הברכות בלה"ק, ואח"כ פירשן. ואף שהגמרא בסוטה מתייחסת לברכה ולא לקריאה, הקפידו שלא לתרגמם כלל מטעם זה, וראה עוד לקמן.
ששתי עת ראיתי מה שהביא הרב נחום רבינוביץ בספרו יד פשוטה על הרמב"ם (תפילה יג, כה) שבספר האסופות (מיוחס לרבי אליהו בן יצחק מקרקשונה תלמיד הרוקח, המאה הי"ד למניינם. מכת"י, סי' תקעא, קסה, ג) כתב בשם השכל טוב (לחד מן קמאי, לרבינו מנחם בן שלמה מחכמי איטליה, תחילת המאה הי"ב למניינם) בשם הגאונים שהקפידה תורה שברכת כהנים תאמר בלשון הקודש בלבד, הה"ד: "כה תברכו", וכמו שהזכרנו לעיל (ונראה כי זו הדרך מתאימה יותר לטעם הירושלמי, ש"לא ניתנה אלא לברכה"). וז"ל: "ותקנו ג' פסוקים של ברכת כהנים בחומש בלא תרגום לפי שאמרו רבותינו ברכת כהנים שלושת פסוקים אלו נקראין ולא מתרגמין אפילו בבי רב, מ"ט, שמא ירגילו הכהנים ויבואו לברך את ישראל בלשון תרגום, והתורה אמרה 'כה תברכו' בלשון הקודש כמו שאני אומר" (הובא במבוא לשכל טוב, מהד' ר"ש בובר עמ' 39, וממנו באוצה"ג סוטה עמ' 251 הערה ב וכן בחלוף המנהגים סי' כט, אוצר המקורות, ס"ק ו). ומה שתמה בספר תורת הקדמונים שנקט בזה טעם חדש, הוא לדבריו שאותם ראשונים שכתבו שברכת כהנים אינו מתּרגמת אפילו ביחיד סברו שהוא חלק מ"גזרת ישא" המבוארת במגילה (כה, ב). אך נראה כי לעולם, כמבואר בדברינו לעיל, יש ש"נהגו" שלא לתרגם ביחיד, ואינו דינא דגמרא, ולא פרשנות לדינא דגמרא, אלא מנהג שנבע מהאמור בגמרא בסוטה (לג, ב) שברכת כהנים בציבור נאמרת בלשון הקודש בלבד, ואף שלא אמרו כן אלא בשעת ברכה ולא קריאה, יש שנהגו לאסור מטעם זה גם בתרגום בתורת קריאה ולימוד, ולא רק בשעת ברכה. ולית דין צריך בשש. ודמי לטעם הירושלמי שברכת כהנים לא נאמרת בציבור אלא בתורת ברכה, על כן אף אינה נקראת (כגירסת ר"ח, ולא כגי' האורחות חיים). ולדידן, שנקראת, רק אינה מתרגמת בציבור, מהטעם הנ"ל. אך ביחיד ודאי שנקראת, אף לירושלמי. תדע, שכבר העיד הרמב"ם שהמנהג הותיק הוא לקרוא לאחר ברכות התורה את ברכת הכהנים, על ידי כל איש ישראל. ומעיקר הדין ה"ה לעניין התרגום ביחיד. זהו מעיקר הדין, אלא שיש שנהגו לאסור, משום "כה תברכו", כמבואר בשכל טוב.
כ"כ כמה אחרונים, שהטעם שאינו נקרא ביחיד, למד"א, אינו משום "גזרת ישא", אלא משום שאינה נאמרת אלא בלשה"ק. כ"כ בית הלוי (לקוטי תשובות מרבי עקיבא איגר סי' ע)[20] ובספר המרפא לשון (על האונקלוס, לר' יחיא קורח, תאג' עם פירושים לבמדבר שם) וכן במחברת הכללים שלו (כלל ה). אלא שהמרפא לשון הקשה שאם כן אף בשאר הדברים ששנינו במשנה בסוטה (לב, א) אלה שאינם נאמרים אלא בלשון הקודש לא יתרגמו מטעם זה.
אם כן, למנהג זה את ברכת הכהנים יש לומר תמיד בלשון המקרא, על כן הרי הוא כמקראות שאין להם תרגום כ: "ראובן ושמעון" (שמות א, ב). נמצאנו למדים, שבין לפי הטעם המובא ברב האי גאון ובין לטעם המובא בשכל טוב, מנהג הוא שלא לתרגם ביחיד, וכפי הנראה לא כולם נהגו כן, שנעדר הוא מרוב הראשונים, ובכללם רמב"ם ושו"ע.
♦
ח.מקור תרגום ברכת כהנים שבאונקלוס שלפנינו
כך משמע בתרגום ירושלמי שלפנינו שהטעם הוא משום שאמר הכתוב: "כה תברכו" והיינו בלשון הקודש, וז"ל: "(כג) מליל עם אהרן ועם בנוי למימר כדנא תברכון ית בני ישראל בהדין לישן יימרון (ר' חזקוני: תימרון) להון יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו [...] (כד) יברכינך ה' [...] (כה) ינהר ה' סבר אפוי לך [...] (כו) יסבר ה' סבר אפוי לך". בזה הלשון יברכו, ולא ישנו ממנו.אפשר שאונקלוס לא תרגם מטעם זה, שהרי לאחר תרגום "כה תברכו", שהוא: "בהדין לישן יימרון", אם היה מתרגמו אפשר היה לטעות שאפשר לברך בלשון התרגום, ואפשר שהוא מטעם זה. מכל מקום, התרגום ירושלמי חזר ותרגם את כל שלוש פסוקי הברכה. כך או כך, חזרנו (לכל הפחות) לדין עטרות ודיבון, שלדעת רש"י והרמב"ם קורא מקרא ג"פ, ולדעת רבותינו בעלי התוס' ורבינו יונה בכה"ג קורא שניים מקרא ותרגום ירושלמי (ולעיל טענתי שייתכן שכאן, בב"כ, אף הרמב"ם ורש"י יודו, שיש לחלק בין תרגום לשוני לתרגום מדרשי). ורק אם אין כזה, וכגון ב"ראובן ושמעון" קורא מקרא ג"פ. ונראה שכשם שמטעם זה ב"עטרות ודיבון" שולבו דברי התרגום ירושלמי במקום האונקלוס, זהו גם המקור לדברי האונקלוס שלפנינו לברכת כהנים (ב"עטרות ודיבון" השני (פס' לד) לא הביאו את הירושלמי משום שאונקלוס תרגמו, שהרי אין שם רק שמות, וכגון תחילת הפס': "ויבנו בני גד" ותרגמו: "ובנו בני גד").
כך שאף אם התרגום הידוע בדפוסים איננו לאונקלוס, מקורו בת"י, כפי שהשוואה בין הלשונות תגלה, על אף שינויי הלשון. ולא כפי שכתב הרב יוסף קאפח בהערותיו לפיה"מ שאיזה אחרון כתבם, דזה אינו (ושוב כתב כן בהערותיו לתשובת ראב"י אב"ד סי' עה, הערה 4), אלא הוא מתוך התרגום הירושלמי (ראה עוד בפירושו למשנה תורה תפילה יב אות לג: "בכל ספרי תימן העתיקים אין תרגום אנקלוס כלל לב"כ, ובספרים שנכתב בהם תרגום רס"ג יש רק תרגום רס"ג. גם בחזרת הצבור פרשת השבוע שמו"ת קורין פסוקי ברכת כהנים שלש פעמים").[21]
ט.
עיון בשיטת רבינו יונה
בעוד שהתוס' הקשו מהי הרבותא במה שאמר רבי אמי: "ואפילו עטרות ודיבון", והלא יש פסוקים דומים אחרים, מדוע לא אמרו למשל "אפילו ראובן ושמעון", ר' יונה (ברכות ד,ב מדפי הרי"ף) הרחיב שפסוקים רבים כאלה יש כ"עטרות ודיבון", ואף שרובם ככולם הם פסוקי שמות, שבמהותם אינם צריכים תרגום, ר' יונה בחר ציין דווקא את ברכת כהנים: "ולמה לא הזכירם", הרי גם בהם אין תרגום. והסיק כדברי התוס' המחדשים את העיקרון שבהיעדר תרגום אונקלוס, יש להעדיף את התרגום הירושלמי. "לאשמועינן דאפילו עטרות ודיבון, שאין לו תרגום אונקלוס אלא תרגום ירושלמי שזהו 'מכללתא ומלבשתא', צריך לומר אותו התרגום שיש לו, והפסוקים אחרים שאין להם לא תרגום אונקלוס ולא תרגום ירושלמי, אפשר שדי שיאמר אותן שתי פעמים, ואפשר שצריך לומר אותם שלוש פעמים". רק פסוקי "ראובן ושמעון" שאין בהם תרגום כלל, בצר לנו יש לקרוא ג"פ מקרא. ב"עטרות ודיבון" (במדבר לב, ג) קיים תרגום ירושלמי, ובו יש לקרוא.[22]ועתה, אם ילחשך אדם, כי מאחר שהעדר התרגום מאונקלוס בב"כ אינו משום שאינו צריך לפירוש (כ"ראובן ושמעון" או "עטרות ודיבון"), אף אם ר' יונה היה מכיר תרגום ירושלמי, אין לפנות אליו, דוודאי יש טעם בדבר, ולכן לא דמי ל"עטרות ודיבון". אלא שבדברי ר' יונה מפורש לא כן.[23] יש להסיק בבירור כי אין להביא מדברי רבינו יונה ראיה לאיסור גורף לתרגם את ברכת כהנים, או לחייב קריאת מקרא ג' פעמים במקומה. נהפוך הוא; מסוף דבריו, שבמקום שאין תרגום אונקלוס יש לתרגם על פי התרגום הירושלמי, אם ישנו, עולה שלא הכיר אף תרגום לברכת כהנים, ולכן יקרא 'לפחות' ג"פ מקרא. עכ"פ, עולה כי אין איסור לתרגם ברכת כהנים. אדרבה, יש לחזר אחר תרגום אחר, ולדידן שיש לנו תרגום ודאי יש להעדיפו על פני אמירת ג"פ מקרא. ואם נשאל, מדוע אונקלוס לא תרגם, הלא לא בשמות בעלמא מדובר. ייתכן שר' יונה הבין שאונקלוס עצמו נמנע מלתַרגם פסוקים אלו משום דרשת "כה תברכו" בלשון הקודש (כפי שדנו לעיל), אך איך שיהיה, אין בכך כדי למנוע קריאת התרגום הקיים בירושלמי,[24] ואינו משום "ישא", אלא רק משום שלא הכיר תרגום כזה.[25] אך לדידן, יש לקרוא בתרגום ירושלמי, או בתרגום המשובץ באונקלוס.[26]
לפ"ז, יש לתמוה על אחרונים שהביאו רק את תחילת לשונו, כאילו הוא סובר שאין לתרגם מדינא (ראה אור גדול ממינסק על המשנה). מיהו, כאמור, אמנם כתב שאין תרגום אונקלוס, אך לא כתב שאין לתרגם. אדרבה, זהו שטר ושוברו בצידו. הלא מבואר בהמשך דבריו כל בתר איפכא. כדי לקיים את תקנת שמו"ת בברכת כהנים יש לתרגם כלשון התרגום ירושלמי.
לשיטת רבינו יונה, שהיא השיטה העיקרית להלכה, דין ברכת כהנים כדין "עטרות ודיבון", שבהעדר תרגום אונקלוס קורא בתרגום הירושלמי, כדעת התוס' (ברכות ח, ב ד"ה ואפילו) ש"עטרות ודיבון" יש לקרוא בתרגום ירושלמי, ולא כמו שכתבו בשם רש"י לקרוא ג"פ מקרא כ"ראובן ושמעון", וכ"ד הגאונים והרמב"ם וכמו שהתבאר לעיל (אות ה).
♦
י.
עמדת הרלב"ג על תרגום ברכת כהנים
גם הרלב"ג (בפירושו לפרשת נשא), כמו רבינו יונה, ציין כי אונקלוס לא תרגם את פסוקי ב"כ. הנה, גם כאן יש הטועים ברואה. הרלב"ג לא טען שאין לתרגם כלל. המדייק בלשונו יראה שהוא לא התייחס כלל לתקנת שמו"ת (כאמור, בהקשר זה באנו למחלוקת אם קורא ג"פ מקרא או פונה לקרוא את התרגום הירושלמי). הוא רק קבע כעובדה שאונקלוס נמנע מן התרגום בפסוקים אלו. וז"ל: "דבר אל אהרון ואל בניו – למדנו שזאת המצווה היא לאהרון ולבניו לבד, והוא לברך את ישראל בכל יום בזה האופן הנזכר בזה המקום, והנה לעומק זאת (ההערה) [הפרשה] לא תרגם בה אונקלוס דבר".נראה לבאר את טעמו להשמטת אונקלוס על פי המשך דבריו: "כה תברכו את בנ"י: רוצה לומר בזה הלשון שהוא לשון הקודש, כי אם יעתיקו זה המאמר ללשון אחר אולי תפסד הכוונה ותתבלבל". מכאן עולה כי סיבת מניעת התרגום לשיטתו אינה "גזרת ישא" כלל, אלא טעם אחר שלא מצאנוהו בסוגיה במגילה, והיא החשש שמא הכהן המברך יטעה לברך בלשון התרגום, ובכך יאבד את מטען הברכה המיוחד הטמון בפסוקים בלשון הקודש, וכפי שהבאנו למעלה.[27]
ראה נא שהתרגום הירושלמי השלם שלפנינו אף הוא סבר בדומה לזה. הפתרון בתרגום הירושלמי היה בהוספת הדגשה. "כה תברכו": "בהדין לישן ימרון להון", לאחר מכן הובאה באותו הפסוק הברכה המשולשת כולה בלשון הקודש (בפסוק כג), ורק אחר כך עבר לתרגם ולפרש את פסוקי הברכה (פסוקים כד - כו). אם כן, אין כאן עמדה שלפיה אין תרגום כלל, או שאי אפשר לתרגם, אלא חשש מפני טעות הכהן המברך בלשון התרגום, ללא קשר ל"גזרת ישא". טעמו זה קרוב יותר לטעם הירושלמי, ש"לברכה ניתנה ולא לקריאה", כלומר: שהחשש העיקרי הוא מתרגום בפומבי, בקריאה בציבור. אם כן, הפירוש הפשוט שעולה מהתרגום הירושלמי, וכפי שמשמע מספר החילוקים שהזכרנו בהערה 7, הוא ש"כה תברכו" זהו דין בברכת כהנים בלבד.
גם מדברי מהר"י אבוהב (סי' קמה) משמע שהקפידא היא על תרגום ברכת כהנים בציבור בזמן הקריאה בתורה, ושלמד מכלל איסור זה שבזמן ברכת הכהנים יזהר הש"ץ שלא יקריא לכהנים בתרגום: "ברכה של נשיאת כפיים בשעת תפילה, היה נראה שאין ללועזה, משום מאי דאמר בירושלמי, על ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם, ר' אבא בעא מר' יוסי מ"ט, א"ל "תברכו" - לברכה ניתנה ולא לקריאה, פי' - לקריאה כהלכה בתרגום, ומזה היה נראה שאין לאמרה אלא בלשון הקדש, ואפי' שאין הכהן אומרה. עכ"ז כשהחזן שלהן קורא אותה, ה"ל לקרותה בלשון הקודש, וצריך עיון".
♦
יא.
דיוקים ודקדוקים בפירוש המשנה לרמב"ם
ר"י קאפח כתב בהערה 35 בפיה"מ כי בעוד ש"מעשה ראובן" ו"מעשה העגל השני" – כתב הרמב"ם ש"אין מתרגמין", כתב ברכת כהנים שהיא "לא תתורגם", והסיק מכאן דהיינו: אפילו לא ביחיד. ולענ"ד זהו דקדוק שאינו מוכרח בלשון (ראה בתרגום אלחריזי לפה"מ שאין חילוק בין הלשונות, גם במקור הערבי (ברסלאו, תרסא) לא הבחנתי בשינוי, שהן במעשה העגל השני והן בברכת כהנים, בשניהם כתב: "לא תשרח"), והרי כתב להדיא שמהות הגזרה היא "טעות ההמון", כלשונו. ובפרט שבמשנה תורה אין שום רמז לחילוק ביניהם. גם לו יצוייר שהרמב"ם עצמו נהג כמנהג בני תימן וכ"מנהג רבותינו" שבדברי רב האי גאון (ראה כאן הערה),[28] אין לדייק מלשונו בפירוש המשנה דבר, משום שהטעם שלא לקרוא ביחיד, לסוברים כן, אינו קשור לגזרת 'ישא', ואינו עניין למשנה במגילה, אלא מנימוק אחר, כגון הרחבת "גזרת ישא" או משום "כה תברכו", שאין לומר את הברכה אלא בלשון הקודש בלבד. כך שודאי לא לזה רמז הרמב"ם בהביאו את דין המשנה.ומה שרצו לדייק מלשונו של הרמב"ם בפיה"מ וסמכו עצמם על הערתו של הר' קאפח שם (הערה 35), הנה המעיין שוב בלשון ההערה שם ימצא שגם ר"י קאפח לא בדעת הרמב"ם תלה את דבריו, כי אם מדנפשיה כתב כן, אחר שזהו מנהגם של בני תימן, וכך היה מסתבר בעיניו שהרמב"ם ודאי נהג כ"מנהג רבותינו" שהזכיר רב האי. תדע, שדיוקו שם אינו קיים בהלכותיו (תפילה יב, יב) שאינו מחלק כלל בין ברכת כהנים ל"מעשה ראובן" ו"מעשה העגל". וזאת לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שאין להם תרגום, או שנוהגים לקרוא אותם ג' פעמים מקרא, שקריאה בציבור שאני. ואפילו לדידהו, שאין תרגום כלל בברכת כהנים. ולדעתי גם במקומות שנמצא שכתבו שאינם מתרגמים ברכת כהנים, או אפילו שאין בנמצא תרגום לפסוקים אלו, אין זה מדינא דגמרא כלל, אלא מנהג שנהגו. כדמוכח מלשון רב האי וכנ"ל.[29]
טענתי היא שישנה מחלוקת בין המנהגים, היו שתרגמו ביחיד והיו שלא, גם אם היה זה מנהג קדום קודם לזמן התלמוד והמשנה, מזמנו של אונקלוס ואף קודם לכן, מכל מקום, דינא דגמרא היה רק על קריאה בציבור (הסוגיה במגילה) ורק על שעת הברכה (הסוגיה בסוטה). כאמור, אין זה המנהג הרווח, ואנו נהגנו מאז מעולם כדינא דגמרא, שאין איסור אלא בציבור.
♦
יב.
עוד על תרגום אונקלוס שלפנינו
ברור שלפני רבינו יונה, הרלב"ג, הרמ"ך ונמוק"י לא היה תרגום אונקלוס. בתשובת ר"י החסיד מכת"י (סי' ד. קובץ התשובות הובא בסיני, חשוון תשל"ב) כתב שעקילס הגר תרגם החומש חוץ מברכת כהנים: "ברכת כהנים אין בו תרגום כלל". כך מפורש בתשובת ראב"י אב"ד ושבה"ל שהבאנו לעיל. כך גם בדפוס סביוניטה (שנת שי"א), מהעתיקים והמדוייקים שיש (כפי שציין המו"ל את דווקנותם ודייקנותם בהבאת התרגום לדפוס), אין כלל תרגום לברכת כהנים, וכן באונקלוס במהד' שפרבר המצויינת (כתבי הקודש בארמית, כרך א, תרגום אונקלוס לתורה עמ' 230) אין תרגום, וראה בהערה שם. כ"כ שד"ל בספרו אוהב גר (עמ' 142 מהד' בשיא). כך משמע גם בספר יא"ר (המכונה פתשגן, הפירוש הקדום ביותר על האונקלוס, לחכם לא נודע שמו) שלא היה לפניו תרגום לברכה המשולשת.ברם, מלשונם של הרמב"ם, רב האי גאון, וכן מלשון סידור רס"ג בעניין זה (אוצה"ג מגילה עמ' 46) שהובאו כ"א פסוקים שלא מתרגמים אותם בציבור, ובכללם ברכת כהנים, ומשמע שכולם באותו מעמד (ולא כמו שהסיק הרב ר"ב פוזן, "ברכת כהנים תרגום אונקלוס", מגדים מא, הערה 8 ). כ"מ גם מלשון הגמרא ש"אינן מתרגמין" בציבור, אך יש תרגום. כך העירו כמה אחרונים, שפשט לשון המשנה במגילה הוא שיש תרגום, אלא שרק 'אין מתרגמין' (שבת של מי בקונט' קשיא סיפא סי' נה; פתח הדביר רפה, סק"ג, הו"ד בכה"ח ס"ק יח; שלחן לחם הפנים סי' רפה, עמ' קמג ועוד). אכן, בדפוסים, גם בעתיקים שבהם יש את התרגום כמו אצלנו, וכבר הרא"ש מעיד שיש ספרים שתרגמו [ראה עוד מאמרו של הרב ר"ב פוזן (מגדים מא, "ברכת כהנים תרגום אונקלוס", הערה 8) שנחלקו בדבר זה ראשונים ואחרונים, כמו כן חוקרי התרגום חלוקים ביניהם.]
הנה, השל"ה הסתפק שמא אינו מקובל מסיני (שמעתיקים הוסיפוהו מהת"י) ושמא בכל זאת הוא מאונקלוס, אלא שלא הגיע לידיו של רבינו יונה או שטרם התגלה בזמנו, כמו שאכן מבואר בלשון רבינו יונה שלא הכיר את התרגום הירושלמי לברכת כהנים. כ"כ האור גדול על המשנה, שאף שאין מתרגמין, יש תרגום.
מסתבר שחכמי הגמרא הכירו תרגום לברכת כהנים, שהרי זהו פשט הלשון: 'אין מתרגמין', משמע שהיה להם תרגום מקובל, רק שאין לתרגמו בציבור, אך כבר היה גלוי להם ואינו איזה תרגום מאוחר.
שוב ראיתי שכ"כ בפתח הדביר (ח"ג ס"ק ג) לתמוה על רבינו יונה, וטען: "אם אין תרגום לברכת כהנים, היינו שהתרגום שבידינו אינו מקובל, לא הו"ל לתלמודא למיהב טעמא שמה שאין מתרגמין הוא משום לא ישא, אלא משום שאינו מקובל מסיני (ראה רש"י קידושין מט, א), ואין ראוי לתרגם עם הפרשה בצבור אלא תרגום מקובל שיש בו קצת קדושה, אלא ודאי דהיה להם תרגום מקובל מסיני". דבריו הובאו להלכה בכה"ח (רפה ס"ק יח), וכתב שלפ"ז אין צריך לקרוא את פסוקי ברכת כהנים אלא שניים מקרא ואחד תרגום, שמכלל ספיקו של השל"ה יצאנו, וא"צ לקרוא ג"פ מקרא ותרגום, ושכך מנהג העולם. לעיל למדנו שגם אם תרגום ב"כ שלפנינו אינו מאונקלוס, אלא שורשו בתרגום הירושלמי, לדידן די בב"פ מקרא ות"י, כדין "עטרות ודיבון".
לסוברים שאין באונקלוס תרגום לברכת כהנים, אכן ייתכן שמה שקיים לפנינו היא הוספה מאוחרת שמקורה בת"י, כפי שכתבו רבים. אולם, ייתכן שאונקלוס תרגם, אלא שמחמת "מנהג רבותינו" שהזכיר ספר העתים (סי' קסט) בשם רב האי גאון שלא לתרגם גם ביחיד, הושמט ונעלם מרבים. נראה קצת שזו כוונת בעל האשכול, תלמידו של ספר העתים, בתשובת ראב"י אב"ד סי' עה שכתב שמשום "ישא" - "עקרוהו לגמרי". "שכחום" (או ליתר דיוק, "עקרוהו") ו"חזרו ויסדום". או למצער, ייתכן שאף אם אונקלוס לא חתים על תרגום ברכת הכהנים שלפנינו, אפשר שיש לנו לתרגמו, ואפילו אליבא דהרמב"ם. משום שאינו כ"עטרות ודיבון". הפסוק "עטרות ודיבון" מעיקרא אינו צריך תרגום, שהרי אינו נושא בחובו אלא שמות. אולם ברכת כהנים צריכה תרגום. ייתכן כי אף שאונקלוס לא תרגם, ונימוקיו עמו, לא קיי"ל כוותיה בזה, ובפרט שמתחילה נתקן לתרגם בציבור, ואנן בתקנת קריאת שמו"ת ביחיד עסקינן.
מכל מקום, נראה יותר שיסודו על כל פנים, הוא מהתרגום הירושלמי. כמו שמצאנו ביחס לתרגום "עטרות ודיבון" ש"מכללתא ומלבשתא" שהראשונים הזכירום כתרגום ירושלמי, משובץ ומתורגם אצלנו בתוך אונקלוס, [30]כך בנוגע לברכת כהנים, שלפנינו, שברוב המהדורות הוא מתורגם. נראה שמאחר שהראשונים קראו לתרגם ב"עטרות ודיבון" את התרגום הירושלמי, שיבצו המעתיקים את התרגום הירושלמי בתוך דברי אונקלוס (כבר הרא"ש מעיד שבחלק מהספרים התרגום ל"עטרות ודיבון" נמצא, וכ"ה בתוס' ר"י שירליאון, וכדי' המגיה (הר' יוסף זקס) שם, שמפנה למהר"צ חיות למגילה שם, כי מדברי הראשונים הללו מוכח שכבר בזמנם היו ספרי אונקלוס עם התרגום הירושלמי המשובץ במקומות הנ"ל).[31] על זה הדרך, ביחס לברכת כהנים (ואיננו של איזה מדפיס מהאחרונים, כמו שכתב ר"י קאפח, אלא מקורו בתרגום הירושלמי, אף שאינו חף משינויי לשון)[32].
♦
יג.
מהות תרגום אונקלוס והשלכתו על קריאת יחיד
נראה להוסיף, כי תרגום אונקלוס כולו נועד מלכתחילה לקריאה בציבור, הוא נקרא בעל פה. על כן, למשל, ישנה הקפדה יתרה לאורך כל התרגום להימנע מסכנת הטעיה של המון העם ועמי הארץ ("מפני הטועים"), ולכן שינה ואף תיקן את הכתוב בכל מקום בו היה חשש להגשמה (ראה מו"נ ח"א, כז-כח). אולם, אין בכך כדי ללמד שאין היחיד רשאי לתרגם. הדבר אינו שונה מפרשיות כדוגמת "עטרות ודיבון", אשר לדעת התוס' ורבינו יונה, היחיד קורא בתרגום הירושלמי בתורת תרגום, אף שבאונקלוס הן חסרות תרגום.♦
יד.
תרגום שונה לציבור וליחיד
אכן, גם לשיטת התוס' ורבינו יונה, דווקא ביחיד ניתן להרחיב את גבולות התרגום, עד כדי שימוש ב"תרגום ירושלמי" במקומות שבהם אונקלוס שתק, כגון ב"עטרות ודיבון". ברם, בציבור, יודו שלא זזים מתרגום אונקלוס המקובל. ופשוט.אם אכן כנים הדברים, הרי שאף אם נניח שאונקלוס לא תרגם במקורו את ברכת כהנים, אין בכך ראיה שהדעות נחלקו לגבי עצם האפשרות לתרגם פסוקים אלו. שכן, ייתכן שאונקלוס נמנע מן התרגום בברכת כהנים דווקא משום ייעודו המיוחד לקריאה בציבור (אף ש"מעשה ראובן" ו"מעשה העגל השני" מתורגמים), שהרי שורשו וייסודו של תרגום האונקלוס הוא בתרגומו של עזרא הסופר שתקנו כחלק מתקנת התרגום בציבור. הבחנה זו היא שאפשרה לראשונים להחזיק בדעה שבקריאת היחיד בפרשת "עטרות ודיבון" ניתן לקרוא מתוך התרגום הירושלמי. מכאן יש לדון קל וחומר לברכת כהנים, שעל אף איסור התרגום בציבור, הרי ייתכן כי אף אם אכן אונקלוס לא תרגם, היחיד ישתמש בתרגום הירושלמי. ואפילו יותר מ"עטרות ודיבון", ששמות הן, ומעיקרא אינן צריכות פירוש (והתרגום הירושלמי כאן הוא על דרך הדרש), ולתוס' (ברכות ח, ב ד"ה ואפילו) לדברי רבי אמי אך "יותר טוב" לקרוא ת"י מאשר לקרוא ג"פ מקרא. אך ברכת כהנים שאני, שצריכה תרגום, ורק מחמת איסור התרגום בציבור אונקלוס לא תרגם, שודאי "צריך" לתרגם, והיינו לקרוא ת"י.[33]
בזה תהא תשובה לתמיהתו של הרמ"ך על הרמב"ם (תפילה יב, יב): "תימה, למה הזכיר ברכת כהנים (שאינן מתרגמין), דהא (בלאו הכי) אין תרגום לברכת כהנים כלל". הרמב"ם מדין תקנת התרגום בציבור דיבר, ומשום גזרת "ישא", ואונקלוס הוא שלא תרגם, אך לאו למימרא שאי אפשר לתרגם, שהרי יש את התרגום הירושלמי.[34] (אולם, ייתכן שכשם שביחס ל"עטרות ודיבון" פסק הרמב"ם כרש"י, שגם כאשר אין בנמצא תרגום אונקלוס אין לפנות אל התרגום הירושלמי, אלא קורא ג"פ מקרא, כך ביחס לב"כ. מיהו, נראה יותר לחלק בין הפירוש המדרשי ש"בעטרות ודיבון" לבין התרגום הפשטי של ברכת כהנים. ב"עטרות ודיבון" אין צורך לפנות לת"י, כמו ראובן ושמעון, וברכת כהנים צריכה).
אגב, גם מגוף השגתו של הרמ"ך מובן שתמיהתו הייתה מחוץ לסוגיה. כלומר, אף שמדינא דגמרא הקפידו רק על תרגום בציבור, ולעולם אין חילוק בין הני תלת ("מעשה ראובן" ו"מעשה העגל" לבין ב"כ), טענתו היא כי מכל מקום, מצד אחר לא היה לרמב"ם להזכיר ב"כ, שהרי בכלל אין לו תרגום, משום שאינו נאמר אלא בלשון הקודש (ובזה תשובה מוצאת לתמיהתו של משנת השמו"ת (הערה ב, עמ' קצא), עיי"ש).
♦
טו.
למעשה, כמה פעמים קורא את פסוקי ברכת כהנים
כאמור, בעקבות דברי רבינו יונה כתב השל"ה להסתפק ביחס לתרגום שאצלנו, ועל כן כתב שיחמיר ויקרא ג"פ מקרא ואחד תרגום. ויש להעיר, כי לכאורה, לשיטת ר' יונה וסיעתו, ובפרט לפי מה שכתב בספר היראה, גם אם ברור לנו שאין מקורו באונקלוס, יש להעדיפו על פני קריאת ג"פ מקרא, כמו כן, אינו צריך לקרוא ג"פ, שלא כתב כן אלא במקום שלא קיים תרגום, כ"ראובן ושמעון". אכן, כך הסיק כה"ח, אך מטעם אחר, לדבריו אין ספק בשאלת מקורו של התרגום. אך אנו מבקשים לעקוף שאלה סבוכה זו. מכל מקום, פוסקים רבים הביאו שנכון לעשות כדברי השל"ה (נר מצוה אות יד). כ"כ הרב בית מנוחה בתחילת הספר, מחצית השקל (רפה ס"ק ב), המטה יהודה (סק"א) ובשו"ת בית שערים (סי' קב, וכתב שפירושו "מחוור כתלג חיור"). ומהיות טוב, לצאת ידי רב האי גאון וסיעתו, יקרא ג"פ מקרא ותרגום, ותע"ב.♦
טז.
תורת העולה
לאור הדברים שהועלו, מתחזקת העמדה כי המנהג לתרגם את ברכת כהנים בקריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" ביחיד אינו רק מותר, לא רק שאין "איסור" בדבר (לא באצטלה של דינא דגמרא ולא של המנהג הקדום), אלא אף עולה בקנה אחד עם רוב דעות הראשונים והפוסקים. ההסתייגות מתרגום פסוקים אלו מקורה בעיקר בקריאה בציבור, מחשש לטעותם של עמי הארץ או מפאת כבוד הברכה בלשון הקודש, אך חששות אלו אינם רלוונטיים באותה מידה לקריאה יחידנית. בעיקר נכונים הדברים בהתחשב בעובדה שמרן פסק כעיקר את שיטת הרא"ש ורבינו יונה שקיבלו את חידושם של התוס' שבהעדר תרגום אונקלוס קורא בתרגום ירושלמי או כל תרגום אחר בארמית. ומכוח חידוש זה הביא מרן שיכול לצאת גם בלימוד פירוש רש"י על התורה במקום קריאת התרגום, ורק לכתחילה חשש לדעת הגאונים הסוברים שאת תקנת שמו"ת יש לקיים רק בתרגום אונקלוס. לפיכך, על אף קיומם של מנהגים מסוימים שאסרו את התרגום גם ביחיד, עיון במקורות חושף כי המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל מבוסס על עקרונות הלכתיים איתנים, ואין מקום לאסור את תרגום ברכת כהנים בקריאת שמו"ת (כל זאת מלבד מנהגם של חלק מיוצאי תימן שלא לתרגם כלל, "כראובן ושמעון יהיו").אשר על כן, אף את פסוקי ברכת כהנים יש לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, ומהיות טוב יקרא ג"פ ותרגום. ועדיף לעשות כן מלקרוא המקרא ג"פ, שאינו יוצא אלא בדיעבד, שמעיקר הדין תקנת חכמים שלא לתרגמם ("גזרת ישא") לא הייתה אלא בציבור, ואף לטוענים כי לא מתחת יד אונקלוס יצא התרגום, ואינו ניתן מסיני, אלא מאוחר הוא - אין מניעה מלקראו, וכעין מה שכתב רבינו יונה שפסוקים שאין להם תרגום אונקלוס, יקרא בתרגום ירושלמי. ואף שיש שנהגו שלא לתרגמם, נראה שאינו מדינא דגמרא, אלא מנהג הוא שנהגו, שביחס לברכת כהנים, כשם שאין מתרגמין בציבור כך ביחיד, ואינו מטעם הירושלמי (שלא ניתנו לקריאה כי אם לברכה) כי אם משום דברי הגמרא בסוטה שדרשו מהכתוב: "כה תברכו", שאין מברכין אלא בלשון הקודש, והרחקה היא שנהגו שמא גם כהנים יברכו בארמית. אך מעשה ראובן ומעשה העגל השני, גם לדעתם – קוראם שמו"ת.
♦
תשובת הרב עמנואל מולקנדוב
ייש"כ לרב בכור דזורייב שטרח ושם עינו באורך וברוחב על מה שכתבתי בעניין תרגום ברכת כהנים בקריאת שמו"ת, ומסקנתו שונה ממסקנתי, אלא כפי שנהגו בדורות האחרונים לתרגם את הפסוקים הנ"ל. אולם במחכ"ת איני רואה את דבריו כלל, וטרם אענה – אסכם בקצרה את עיקרי טענותיו, משום שמאמרו ארוך ומסתעף לכמה וכמה ענינים, כיד ה' הטובה עליו.
א. גם בזמן הראשונים – הרבה מהם נהגו כן לתרגם פסוקים אלו, והכונה לראשונים 'שסתמו' בזה ולא כתבו שלא מתרגמים, וכן הרמב"ם והשו"ע.
ב. גם הראשונים שכתבו לא לתרגם – אין זה מדינא 'דמשנה' משום 'ישא', אלא 'מנהג' שהנהיגו הם כהרחבה לתקנת המשנה, ולכן אין לזה תוקף של 'דינא דגמרא'.
ג. התרגום שיש לנו בברכת כהנים אינו של אונקלוס, אלא תרגום ירושלמי.
ד. פסוקים שאין בהם תרגום אונקלוס ויש בהם תרגום ירושלמי – לדעת השו"ע ע"פ חלק מהראשונים קוראים אותם שמו"ת [ירושלמי].
ה. ממילא גם אם אונקלוס לא תרגם את פסוקי ברכת כהנים – כיון שהירושלמי תרגמם – לדידן יש לקוראם כרגיל שמו"ת.
ו. מלשונות הראשונים נראה שכל המשנה מדברת בקריאה ותרגום של הציבור ולא של יחיד.
אלו הן הטענות העיקריות.
ואשיב בס"ד.
בכל האריכות של הרב בכור דזורייב שליט"א – לא נמצא אף מקור אחד 'מפורש' שלא הבאתי במאמרי, שמעיד או שסובר שיש לתרגם ברכת כהנים ביחיד, מלבד ר' יצחק שהביא האשכול, וכן המאירי, שאת שניהם הבאתי במאמרי. הדיוקים מסתימת הראשונים האחרים אין בהם ממש, לאור הידוע לנו שברוב המוחלט של כתבי היד, וכפי שהעידו הראשונים בעצמם, בכל העדות, לא היה תרגום לברכת כהנים.
כ"ה באשכנז לפי עדות ר' יהודה החסיד, וכן מצאתי כעת בג' חומשים כת"י אשכנזים [משנת 1200 למניינם לערך (בחיי רבי יהודה החסיד), 1238, 1264 [ובו כתוב להדיא 'אין כאן תרגום'] ו1285 [כת"י מונסטר שהביא בספר אוהב גר]. כ"ה בפרובנס לפי עדות ראב"י אב"ד, הרמ"ך והרלב"ג. כ"ה בצרפת לפי עדות ר"י שירליאון. כ"ה בקטלוניא לפי עדות תר"י, אלאשבילי ונימוק"י. כ"ה בספרד, וכפי שנדפס בחומש דפוס אישאר ר"נ ללא תרגום לברכת כהנים, עי"ש. כ"ה באיטליה, וכפי שהעידו השכל טוב ושה"ל, וכפי שהוא גם בדפוס בולוניא רמ"ב וסביוניטה שי"ט. כ"ה בארצות המזרח לפי עדות ר' תנחום הירושלמי בספרו 'אלתכליל' בכת"י, שהוא מבוא לפירוש המקרא שלו, וכפי שהביא אריה צורף בכתב העת 'סיני' קמ"ה, עמ' קע"ג וז"ל: הוא [אונקלוס] לא תרגם את ברכת כהנים ולא החליף את מילותיה העבריות שכן המקרא אמר כה תברכו והסבירה המסורת שמשמעותו כה תברכו בלשון הזה, עי"ש. כ"ה בתימן, וכפי עדות מאור האפילה, וכפי שאינו בתאג' העתיקים. ואבוהון דכולהו – מנהג בבל, וכפי שהעיד רה"ג.
ומעתה הראשונים שסתמו בזה – אפשר שלא הוצרכו לכתוב בזה כלום, מאחר שכך היתה המציאות הרווחת בימיהם וכנ"ל.
אין להביא ראיה מרש"י ומשאר מפרשי המשנה והגמ' שכתבו 'בבית הכנסת' או 'בציבור', שהרי המשנה שם ודאי מדברת על 'ציבור', ויתכן מאוד שבזמן המשנה לא היה דין של קריאת שמו"ת, שהרי דין זה מוזכר אך ורק בבבלי במקום אחד בברכות ח' ע"א מימרא דר' אמי עי"ש. וא"כ הראשונים במגילה פירשו את המשנה שם, ואין זה עניינם לפרש דין של שמו"ת המוזכר בברכות. ואדרבה ר' יהודה שירליאון בברכות [ובעקבותיו תר"י, אלאשבילי ונימוק"י] הביא[ו] את הגמ' במגילה גם לגבי היחיד.
גם הרמב"ם בודאי שלא היה לו תרגום לברכת כהנים, מאחר שראינו שרה"ג מעיד בצורה ברורה שכך המנהג, וגם ר' תנחום שהולך בדרך ובשיטת ובגירסת ובמנהג הרמב"ם בכל עניניו כידוע, מעיד בפשיטות שאין תרגום, וגם בספרד מצאנו שלא היה תרגום – בודאי שגם הרמב"ם לא היה לו תרגום זה. ומה שכתב דין זה בציבור – הוא משום שהעתיק את דברי המשנה שם, וכפי שכתבתי במאמרי. וכפי שלא נחת לפרש בדיני שמו"ת להדיא מה דין קריאת ראובן שמעון, עטרות ודיבון וכו' – גם לא נחת לפרש דין ברכת כהנים, אלא כלל הכל בכלל מה שכתב [פי"ג הכ"ה]: ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור ע"כ. וכיון שלא היה 'במציאות' תרגום לברכת כהנים – קוראים אותו ג' פעמים, ולא הוצרך לכותבו להדיא.
מה שכתב הרב בכור שאין זה 'מדינא דמשנה' אלא 'ממנהג' – זהו אמת, משום שמדינא דמשנה לא היה כלל שמו"ת, אולם אין זה 'מנהג' בעלמא, אלא הגאונים והראשונים הבינו, מחמת המציאות שלא היה תרגום בספרים לברכת כהנים, שהדין של ברכת כהנים שונה משאר הדינים של המשנה, והוא נאמר גם ביחיד, לאחר שתקנו שהיחיד קורא שמו"ת, ולמעשה גם עליו חל הדין של המשנה משום 'ישא', וכפי שהוא במפורש באשכול ובשה"ל ובר"י שירליאון. הרב בכור נדחק בדבריהם טובא. וגם שא"ר שלא כתבו מה טעם הדבר שלא מתרגמים – נראה פשוט שסמכו על הגמ' במגילה הנ"ל. ועכ"פ אינו משנה טעם הדבר – מנהג ישראל הרווח היה שלא מתרגמים כיון שלא היה תרגום בפועל לברכת כהנים, והבינו שזה מדינא דמשנה ודגמ' לאחר חידוש דין שמו"ת.
מה שכתב הרב בכור שהתרגום שלנו הוא 'ירושלמי' – זה אינו, דבתרגום ירושלמי האמיתי מכת"י רומי [המכונה ניאופיטי] אין תרגום לפסוקים אלו, וגם תרגום המיוחס ליונתן ליתא לפסוקים אלו ולכן גם בחומשים שהדפיסו וכתבו בעטרות ודיבון את התרגום הירושלמי מכללתא וכו' [כמו אישאר ר"נ] – בברכת כהנים לא כתבו תרגום כלל, וזה אומר שלא היה תרגום כלל לפסוקים אלו [עכ"פ בתקופה שלאחר התלמוד, אף כי נראה יותר שאונקלוס עצמו כן תרגם פסוקים אלו]. וכ"ה להדיא בסידור ר' הירץ [משנת ש"כ] בתפלת שחרית בברכת כהנים: ותרגום נמצא בידי ואיננו אונקלוס ולא יונתן וז"ל יברכינך ה' בכל עסקן ויטרינך מן כל לילי וכו' עי"ש. ולעיל מיניה כתב שהברכה היא נקראת משולשת משום שאין לה תרגום וקוראים אותה ג"פ מקרא עי"ש [והובא בשל"ה].
ומה שכתב עוד שכיון שיש תרגום ירושלמי לפסוקים אלו – לדעת כמה ראשונים צריך לתרגם בו כמו עטרות ודיבון – נראה שאינו דומה כלל, דעטרות ודיבון אונקלוס לא 'הוצרך' לתרגם, כיון שהם שמות בעלמא, אלא שהירושלמי דרש אותם ותרגמם, ועל זה כתבו הראשונים הנ"ל שיש לתרגם בירושלמי, אולם ברכת כהנים – לפי הנראה שאונקלוס כן תרגם אלא שחז"ל [או הראשונים לפי הבנתם בדברי חז"ל] הפקיעו את התרגום – לא שייך לתרגם בצורה אחרת כנגד התקנה של חז"ל, ופשוט. ובפרט לפי מה שביררנו שהתרגום שלפנינו אינו 'ירושלמי', ולא ידוע מנין תרגום זה ומה טיבו. וכבר האריכו רבים שניכרים בו סימני איחור לפי דקדוק הלשון וכו'.
לאור האמור, מתחזקת מסקנתי שכתבתי והעליתי בתורת הקדמונים ח"ב סי' כ"א, שאין לתרגם את פסוקי ברכת כהנים בקריאת שמו"ת, וכפי שנהגו ברוב המוחלט של תפוצות ישראל בזמן הגאונים והראשונים, ודלא כמנהג המאוחר מזמן הדפוסים שהכניסו תרגום מאוחר לברכה זו, ומאז נוצר 'מנהג' לתרגם פסוקים אלו. ואין לנו צורך וענין ליישב 'מנהג הדפוסים' כנגד מנהג 'חכמי ישראל הראשונים ושאר העם' בדורות הקדומים שנהגו 'שלא' לתרגם 'בשום תרגום' את פסוקים אלו, וכן עיקר.
♦
תגובת הרב בכור דזורייב
אפריון נמטייה לידידי הרה"ג הרב עמנואל, אך אם יורשה לי אבקש להעיר ולהדגיש כמה נקודות:א. שיטות הראשונים שסוברים שבהעדר אונקלוס קוראים בירושלמי (וכך נכון להלכה) אינן מקדשות את הירושלמי (כמו שכתב במפורש רבינו יונה. וכאמור בפנים, שיטתו עיקר להלכה). על כן אין זה משנה כלל אם התרגום שבידינו (בדפוסים) - הוא מהאונקלוס או לא, אם הוא מהתרגום הירושלמי (כמו שכתבו רבים) או לא. [כפי שכתבתי בפנים, גם בין התימנים יש מנהגים שונים].
אונקלוס נתקן מעיקרא כ"תרגום קריאה". והיינו לקריאה בציבור. תקנת שמו"ת לעומת זאת, אינה קשורה בהכרח לתרגום בציבור, גם כאשר נהגו כן. ולראיה הוא מנהג א"י, כמבואר בספר החילוקים, כמו שהבאתי בפנים, שמשמע שגם בא"י סיימו אחת לשלוש שנים וחצי רק מחמת טורח ציבור, אך ביחיד כל אחד קרא את הפרשה כולה שמו"ת, וסיימו בשנה אחת.
ב. הרמב"ם ושאר הראשונים כתבו בפירוש ש"גזרת ישא" אינה אלא בציבור, והוא מפני הטועים, והחילוק ברור, ועכ"פ, ודאי לא רק כפרשנות למשנה. וכך גם רב האי גאון (חוץ מתשובת ראב"י בעל האשכול. ברם, כפי שטענתי, גם היא כפי הנראה מקורה בתשובת רה"ג, אלא שראב"י לא חילק בין הדין למנהג).
ג. אמנם יש שכתבו בפירוש שלא היה להם אונקלוס על ב"כ, אך נלענ"ד ברור מלשונות ראשונים אחרים שהיה אונקלוס. בעיקר משום שכך גם פשט המשנה והתלמודים. ונ"ל כי מאחר שהיו מנהגים שונים, ומאחר שכתבי היד המוקדמים ביותר של אונקלוס הם מתקופת הראשונים, לא קודם לכן, לכן אין ראיה ממה שהבאת. לשונות חז"ל והראשונים עיקר [לענ"ד, גם מהרמב"ם משמע שהיה אצלו תרגום, אלא שלא היו מתרגמים, והיינו בציבור].
ד. אכן, ייתכן ועוד לפני "גזרת ישא" לא נהגו לתרגם, ואולי אפילו לא לקרוא ביחיד, כמו שמשמע בירושלמי, וכמו שמשמע מהקמיע שנמצא מזמן בית ראשון (2 לוחיות כסף נמצאו באיזור כתף הינום שכתובים בהם פסוקי ברכת כהנים, ראה מאמרו של הרב ר"ב פוזן שהזכרתי בהערה 10), שנוסח ברכת כהנים היה קדוש, באופן שרק הכהנים ורק בשעת ברכה יכולים היו לאמרה (למרות שבבית ראשון עוד לא היה תרגום). אך כל זה אינו נוגע לענייננו, כל הקפידות הן בשעת הברכה ובשעת הקריאה בציבור. לתקנת שמו"ת יש אופי של לימוד ('תקנה', ולא 'מנהג'). וודאי שרובי המדרשים דרשו גם פרשו כל תג ותג שבברכה. לכן איני רואה כל הגיון בקביעה שהאיסור הוא ביחיד כמו ברבים. אלא, שבאיזהו מקומן נהגו כמו כן שלא לתרגם ביחיד, כפסוקי "ראובן ושמעון", ובאותן מקומות "עקרוהו לגמרי", כלשון ראב"י. ואף שהבאת כמה ראשונים שהעידו שאין להם תרגום, אין הדבר מפורסם בראשונים אחרים, ומשתיקתם משמע כפשט לשון התלמודים, שיש תרגום, וכבר כתבתי שמה שנמצא אצלנו בדפוסים הוא שילוב של כמה תרגומים.
ה. אגב, מה שכבודו כתב בשמי שטענתי שזהו דין המשנה, לא כתבתי כך. אכן המשנה מתייחסת רק לתרגום בציבור, וכמו כן למשנה פירושים וגירסאות רבים במהות וטעם האיסור. "גזרת ישא" דינא דסתמא דגמרא היא (למשל, המנהג בא"י היה שונה, אבל הוא אינו רלוונטי לנידונינו).
לגבי מה שכתבת בשם רבינו יונה, ראה בפנים מה שכתבתי על דברי האור גדול. יוצא מפורש מדברי ר' יונה שאין מניעה לתרגם את ב"כ. אלא שלא היה לו תרגום בנמצא. כלומר, אין שום קשר ל"גזרת ישא", או לאיזו מניעה עקרונית או מהותית.
על כן נ"ל שלמעשה נכון לקרוא גם את התרגום, כנהוג, שמו"ת. ומהיות טוב לקרוא קודם את שלושת פסוקי הברכה ג"פ, והנלעד"כ[35].
♦ ♦ ♦