חכם אחד החזיר בתשובה עשרות ומאות מבני ישראל היקרים, ודיבר על ליבם לחזור לצור מחצבתם ולעזוב את דרכם הרעה, ובכלל הדברים לשנות את מלבושם הזר. ועשה חיל והצליח להוריד עשרות ומאות עגילים ונזמים מבני ישראל התועים, ועשה בהם כתר גדול יפה ומהודר מאד לס"ת. והתבוננתי האם אריך למיעבד הכי, או כיון שהוא דבר שהשתמש בו הדיוט אינו ראוי להשתמש בו לקדושה. [וכמובן שאיני בא לדון במעשיו של אותו חכם, כי יתכן שהוא דן לפני מי שגדול ממנו והורה כן כהוראת שעה, רק באתי בזה לדון מזה ולהתלמד במקום אחר].
♦
תשובה
איתא בזבחים (קטז:) ובמנחות (כב.) ר' אלעזר בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' איסורי מזבח ה"ב, ופ"ז ה"ג) דלעולם לא יביאו אלא עצים חדשים. וכתב האגודה במנחות (הקומץ כב.) דמכאן מביאין ראיה שאין לעשות דבר ישן למצוה, כגון מעילין שנלבשו אין לעשותן לספר תורה וכל כיוצא בזה. והביאו בשו"ת מהרי"ל (סי' קיד) וכתב עלה ואע"ג דנהוג עלמא לעשות מפה ופרוכת מבגדים ישנים, לאו מר בריה דרבינא חתים עליהו, וכששואלין אמינא להו לקנות חדשים, ע"ש. והביאו מרן הב"י (או"ח סי' קנג סכ"א), והוסיף שכן כתב הרשב"ץ בתשו'. וכן פסק בשו"ע שם: אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה. וכ"ה בד"מ (סי' קמז סק"ה) ובהג"ה שם (סעי' א).
♦
א. ב.
ובמג"א (סי' קמז סק"ה) כתב ליישב את מנהג העולם דמקילין בזה – וכאשר העיד מהרי"ל גופיה – די"ל דביהמ"ק שאני. ועוד נראה דדוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי, שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות. והא דבמזבח בעינן עצים שלא נשתמש בהם הדיוט יש לומר דמזבח שאני. ועוד שהרי הקרבנות קרבים מבהמות שנשתמש בהם הדיוט, עכתו"ד. באופן דהמג"א מפקפק בעצם הדין על דברי האגודה ומהרי"ל, דאין לדמות מילתא למילתא ואין לנו אלא היכן ששמענו, והיינו בביהמ"ק דוקא, ואף גם זאת דאם נשתנה צורתו אין לחוש[1].ובא"ר (סק"ד) הקשה על המג"א דאין ראיה ממראות הצובאות דהתם טעמא כפרש"י דחביבין המראות מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות, וגם שם לא נשתנה מראיתו כמבואר ברמב"ן ומהר"ל ודברי דוד, ע"ש. ויותר היה לו למג"א להביא ראיה מחח ונזם דכתיב קודם (שמות לה כב), ע"כ. ובמחצה"ש תירץ דמחח ונזם אין ראיה כיון דהותכו א"כ ודאי פנים חדשות באו לכאן. משא"כ לעשות מבגדים ישנים, אף שמשתנה עכשיו לכלי אחר, מכל מקום צורת הבגד עדיין עליו דהיינו צורה הראשונה, ואי אפשר ללמוד התירו מחח ונזם דהותכו באש אף דמכל מקום נשאר זהב כבתחלה, מכל מקום ע"י היתוך אש נשתנה שינוי גמור. לכן אייתי ראיה ממראות הצובאות שלא נשתנו אלא מאותן מראות גופייהו נעשה כיור, ולא הותכו תחלה באש אלא נעשה ממנו כלי אחר, דומה שפיר לבגדים ישנים שעושין מהן תשמיש קדושה, וכן מצאתי בתשובת חות יאיר (סי קסא), עכ"ד.
♦
ובאמת דחילוק זה מוכרח הוא ליישב קושיא אחרת, מדוע במראות הצובאות מיאן משה לקבלן והיה מואס בהן מפני שעשויות ליצה"ר, וכמפורש ברש"י (שמות לח ח) והוא מן התנחומא (פקודי ט), ואילו כומז (שם לה כב) – שענינו ידוע כמו שאמרו ז"ל בשבת (סד.) שהוא דבר המביא לידי גיחוך וליצנות – קיבלם בשופי, וטעמא בעי מה השתנו אלו מאלו. אבל כפי הנ"ל א"ש, דשאני כומז שהותך והשתנה שינוי גמור ופנים חדשות באו לכאן, משא"כ מראות הצובאות דלא השתנו לגמרי, שפיר מאס משה רבינו בהן. וכן ראיתי בשו"ת חות יאיר הנ"ל ע"ש.
איברא דברמב"ן עה"ת (שמות לח ח) מבואר טעם אחר מדוע קיבל משה את הכומז ומיאן במראות. וז"ל: והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים וכו', והכומז כפי מדרשו יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה, עכ"ל (וכ"ה בשפתי חכמים)[2]. ולפי דבריו אין החילוק בין כומז למראות משום שזה הותך ופנים חדשות הוא וזה לא הותך ונשאר ענינו, אלא משום שזה שימש בתערובת וזה לא שימש בתערובת אלא כלי מיוחד לכך. ואפשר דאפי' היו מהתכין את המראות ופנים חדשות באו לכאן, אכתי היה מואס בהן משה. באופן שלדברי הרמב"ן אין הכרח לתירוצו של המחצה"ש, דאפשר דהיינו טעמא דלא חייש משה לקחתם משום שנשתמש בהם הדיוט משום שהשתנה לגמרי והותכו, וכמו דלא חייש מטעם זה לקחת חח ונזם, רק דאכתי חשש שלא לעשות כלי מיוחד מן המראות, אף דפנים חדשות הוא, מפני שעשוי ליצה"ר.
ולפי"ז שפיר טען הא"ר כנגד המג"א דמחח ונזם הו"ל להוכיח דבנשתנה שרי. אלא דלפי"ז אין להקל אלא בשינוי גמור באופן שפנים חדשות באו לכאן, הלא"ה אלא נשתנה קצת שנעשה ממנו כלי אחר, אין להקל, דאין לנו ראיה ממראות הצובאות דגם שם אפשר דנשתנה לגמרי. וכן מבואר במטה יהודה (סי' קנג סק"ד) דאין ראיה ממראות הצובאות, דהתם התיכו את המראות באש ומהנחושת שלהן נעשה הכיור ופנים חדשות באו לכאן, אבל במשנה תואר בגד הראשון אין זה שינוי אלא שחותך ומבדיל את החתיכות ותופרן, ע"ש.
ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' מב) הביא את דברי החו"י הנ"ל, והביא עלה את דברי הרמב"ן הנ"ל דנראה דס"ל דהמראות נמי נתכו אצל האש, ומשמע מהרמב"ן דאין היתוך שינוי, אם לא שנאמר דאין שינוי מועיל לכלי מקדש דנדחו ואין חוזר ונראה, א"כ עכ"פ מוכח דלא הוי כפנים חדשות, ע"כ. ור"ל דאילו היתוך שינוי, א"כ מדוע סירב משה לקבלן, וכי היכי דמתבטל שם הדיוט ממנו ע"י היתוך, ה"ה נמי לענין יצה"ר. ולזה כתב אם לא שנאמר דלענין יצה"ר א"נ נשתמש הדיוט ורוצה להקדיש חמיר טפי דנדחו ואינו חוזר ונראה אם לא ע"י שינוי ותערובת. אבל א"כ עכ"פ מוכח דאין היתוך פנים חדשות, דא"כ למה סירב משה ואפי' נדחו הרי פנים חדשות באו לכאן. וזה יותר מתוקן ומחוור מדברינו הנזכרים, דנקטנו בפשיטות דאפי' פנים חדשות אכתי מאוס הוא, וליתא. [ויעו"ש דמסיק להלכה דהמיקל ע"י היתוך לא הפסיד והמחמיר תע"ב, ע"ש].
וראה זה מצאתי בפירוש לחד מקמאי הריב"א ז"ל (מנחת יהודה סו"פ מטות) עה"פ 'ונקרב את קרבן ה' וגו' טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשתינו' (במדבר לא נ). וז"ל: עגיל וכומז לכפר, תימא היאך קבל משה כומז שהיה לאותו מקום לקרבן, והלא לא קבל מראות הצובאות שנעשה מהם הכיור כי אם על פי הדבור, ואומר ר"מ מקוצי עגיל וכומז אינו ממש אצל הרחם, עוד י"ל כי מן המראות לבדן נעשה הכיור אבל כאן הכומז מעורב עם כלים אחרים וכו', עוד י"ל כי המראות עצמן היו קבועות בכיור וזהו שנאמר 'ויעש הכיור נחשת במראות הצובאות', ולא אמר 'ממראות', משמע שהמראות עצמן קבועות בו ולפיכך היה מואס בהם עד שנצטוה על פי הדבור, אבל הכומז היה נתך ולא היה בעין לא היה מקפיד בו, עכ"ל. הנה מה שהביא בשם הר"מ מקוצי צ"ע, דגם אם אינו ממש אצל הרחם, אכתי סמוך ונראה הוא דכאן מקום זימה וגם נעשה בשביל גיחוך וליצנות. ועכ"פ ודאי דלא עדיף ממראות ויתכן דגרע ודאי, וצ"ע. ומה שהביא בתירוץ שני דכומז שימש בתערובת משא"כ המראות – הנה זה כדברי הרמב"ן הנ"ל. ומה שתירץ בתירוץ שלישי דזה ניתך וזה לא ניתך – הנה זה כדברי החו"י. ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
♦
ג. ד.
ומן האמור נדחה מה שהוכיח בשו"ת חות יאיר (סי' קסא) דאין לאסור להקדיש חפץ הדיוט לגבוה, מדאמרו רז"ל שהיה מרע"ה מואס במראות הצובאות מפני שעשוין ליצה"ר ולא אמר מפני שנשתמש בהם הדיוט, ודוחק לומר דבכה"ג לא מיקרי שימוש, עכ"ד. וכפי הנ"ל אין זו ראיה, דכיון שנשתנה ונעשה כלי אחר ליכא למיחש, וכמ"ש המג"א וא"ר, רק שמשה רבינו ע"ה חשש עדיין מצד שעשויין ליצה"ר, וזה גרע טפי דאפי' בשינוי לא מהני, לולא שחביבין לפניו כי בהן העמידו צבאות רבות.ומ"ש החו"י דדוחק לומר דבכה"ג לא מיקרי שימוש – הנה כי כן ראיתי בספר אילת השחר (שמות לח ח) שהביא את ראית המג"א ממראות הצובאות, וכתב דלכאורה אין להוכיח מזה, דמאחר שהשתמשות האדם במראות היא בהסתכלות בעלמא, א"כ מאחר דאמרינן בפסחים (כו.) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, י"ל דשימוש כזה לא מחשיב את הדבר לנשתמש בו הדיוט שיאסר להשתמש לגבוה. וכ"כ בספר טעמא דקרא (סו"פ ויקהל לח ח), ע"ש. ואולי לזה נתכוין החו"י דדוחק לומר דלא מיקרי שימוש בכה"ג, והיינו לומר דלא חשיב שימוש כיון שאין בזה משום מעילה, אבל סתם ולא פירש מדוע דוחק הוא, ולכאורה יפה דברו האילה"ש וטעמד"ק. אלא דלולא דמסתפינא לפתוח פה ולהשיב נגד הני תרי גאונים שהעניקו חמה בקומתם האילה"ש וטעמד"ק זצ"ל, לא ידעתי מדוע לא חשו לה להא דאמרינן בשבת (קמט.) דאין רואין במראה של מתכת בשבת מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין [שהיא עצמה מגלחת השער. רש"י]. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' שב סי"ג). וא"כ לא ייבצר דבתוך כל המראות הצובאות שהביאו נשות ישראל לתרומת המשכן היו בודאי מראות כאלה שהיו חדות וחריפות כאיזמל והיו משתמשות בהן להשיר נימין המדולדלין, ושפיר חשיב כלי שנשתמש בו הדיוט שלא ישתמש בו לגבוה, ובפרט תשמיש כזה שהוא תשמיש מגונה[3].
♦
ומרן ג"ע החיד"א זי"ע בשו"ת טוב עין (סי' יח אות מז) הביא בשם מהר"ד קורינאלדי בהגהותיו כת"י דמראות הצובאות אינן ראיה, שהיה ע"פ הדיבור. וכן במטה יהודה (סי' קנג סק"ד) דחה את ראית המג"א ממראות הצובאות, דהתם שאני שהיה ע"פ הדיבור ודוקא באותו הדור ולכיור דוקא שהוא לעשות שלום בין איש לאשתו. אבל בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סי' יג אות ו) יישב דהמג"א מדייק ממה שאמרו שהיה משה מואס בהן 'מפני שעשויים ליצר הרע', אמר לו הקב"ה קבלם כי חביבים הם לפני מן הכל, ואילו מפני שנשתמשו בהן הדיוטות קודם לכן לא הקפיד, ע"כ.
ולענ"ד אפשר דעדיין אין מזה ראיה מטעם אחר, דהא מבואר בפוסקים דכל מה שכתב באגודה היינו לכתחילה, אבל בדיעבד ודאי חל עליה הקדש, וכמ"ש בשו"ת הב"ח הישנות (סי' יז) ע"ש ראיתו. וכן מצדד בא"ר (סי' קמז סק"ד), וערוה"ש (סי' קמז סעי' יא), וע"ע בט"ז (יו"ד סי' רפב ס"ק יג), ובמשנ"ב (ס"ק יב). וא"כ כשהביאו אל משה מראות הצובאות ושאר תכשיטין לא נמנע משה מלקבלן מחמת שהדיוט נשתמש בהן, דבדיעבד עכ"פ הקדשן חל ואין חשש להשתמש בהם, רק היה קשה בעיניו מצד שעשויין ליצה"ר.
ואיך שיהיה, לדינא הכי נקטינן כהמג"א דאם השתנה אין לחוש, ודלא כהמטה יהודה (סי' קנג סק"ד) שהחמיר בזה. וכן היא הסכמת האחרונים להקל, וכמ"ש כן בעולת תמיד (ס"ק מד), ושו"ת חות יאיר (סי' קסא), וע"ש שהאריך לפקפק על עצם הדין, ע"ש. וע"ע בשו"ת חת"ס (או"ח סי' מ) שנוהגים להורות כמ"ש בחו"י לשנותם בשינוי גמור, והאריך שם בביאור יסודות הדין בזה, ע"ש. וכ"כ במשנ"ב (סי' קמז ס"ק יג) דאם שינה צורתן ועשה מהן דבר אחר שרי ואף שיש מחמירין גם בזה העולם נוהגין להקל. וכן מסיק בשו"ת יבי"א (ח"ג או"ח סי' יג אות ח ואות יא).
♦
ה. ו.
ובהיותי בזה ראיתי עוד כמה פרטי דינים הנוגעים בפתגמא דנא ואציין בקצרה – כתב הט"ז (יו"ד סו"ס רפב ס"ק יג) דנראה דהיינו דוקא בדבר שהוא תשמיש קדושה עצמו כגון אותן הנזכרים באו"ח סי' קנד (ס"ג), אבל תשמיש דתשמיש כגון אותן הנזכרים שם, מותר לעשות מבגד, ע"כ. אמנם המג"א (סי' קמז סק"ה) כתב דגם תשמיש דתשמיש אסור, דהא במהרי"ל כתב להחמיר גם בפרוכת, ומבואר ברמ"א (או"ח סי' קנד ס"ו) דפרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא. וכבר קדם לזה בשו"ת הב"ח הישנות (סי' יז) דעד כאן לא אסר באגודה אלא לעשות תשמיש קדושה אבל תשמיש דתשמיש שרי, אלא שבמהרי"ל מוכח דאף בפרוכת אסור, וכן נראה בתשו' מהר"ם במרדכי (ע"ז סי' תתמג) דאפי' תשמיש דתשמיש אסור, ע"ש. ובאליה רבה (סי' קמז סק"ד) דחה ראיה זו ממהרי"ל, דאפשר דבימי מהרי"ל היו נוהגין להניח לפעמים ס"ת על הפרוכת והוי משמש עצמו, וגם דחה את הראיה ממהר"ם, ע"ש. וכן בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סי' יג אות ג-ד) דחה ראיות אלו, וע"ש שפלפל בזה. והכריע במשנ"ב (ס"ק יג) ובשעה"צ (סק"כ) דבצירוף עוד סניף בודאי אין להחמיר בזה, כי הא"ר דחה את ראית המג"א. ובשו"ת יבי"א הנ"ל (אות יא) מסיק להקל בפרוכת שלנו משום דתשמיש דתשמיש שרי. וע"ע בהלכה ברורה (סי' קנג סעי' סו).♦
וכל זה לענין תשמיש דקדושה, אבל תשמיש דמצוה וכגון טלית מותר לקחת מבגד שהשתמש בו הדיוט, וכמ"ש מהר"ם במרדכי בע"ז (סי' תתמג), הובא בב"י (יו"ד סי' קלט סי"ג), ובשו"ת הב"ח הישנות (סי' יז), וכן מדוייק בשו"ע שם וכמ"ש בבית הלל (סק"ה) ע"ש, וכ"כ הא"ר (או"ח סי' קמז סק"ד), ומשנ"ב (ס"ק יג).
ז. ח.
ולענין אם הקדיש בגד אשה – יעוי' בשו"ת הב"ח הישנות (סי' יז) ושו"ת חות יאיר (סי' קסא), ומחב"ר (או"ח סי' קנג סק"ח), ושו"ת טוב עין (סי' יח אות מז). וע"ע באשל אברהם מבוטשאטש (סי' קמז ס"א) שהרחיב בזה בדברי מוסר, ע"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א הנ"ל (אות ח-י-יא).♦
העולה לדינא
בגד שהשתמש בו הדיוט אין להשתמש בו לקדושה זולת אם נשתנה לדבר אחר. וכל זה אם רוצה להקדישו לתשמיש קדושה, אבל לתשמיש דתשמיש דקדושה וכגון פרוכת ההיכל אין לחוש. וכמו כן לתשמיש מצוה וכגון טלית מותר.
והנה בנדון שלפנינו שלוקח עגילים שהשתמשו בהם ומחברם לכתר אחד נאה ומהודר, נראה דאע"ג דמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רפב סט"ז) דתפוחי כסף וזהב שעושים לנוי לס"ת, תשמישי קדושה הם, וכבר נתבאר דאין לקחת דבר שנשתמש בו הדיוט לצורך תשמיש קדושה, מ"מ שפיר חשיב שינוי מה שמייצר מכל העגילים כתר אחד. דלא מבעיא אם מתיכם ופנים חדשות באו לכאן, דודאי עדיף טפי, אלא אפי' אם לא מתיכם אלא מחבר את כל העגילים כולם לטס מתכת והטס הוא עצמות הכתר, דנמצאו כל העגילים בצלמם ודמותם ממש (וכמדומה שכך נעשה), מ"מ אפשר דחשיב שינוי וכמראות הצובאות לדעת האומרים שלא הותך רק השתנה שנעשה ממראות כיור, הכא נמי. וכבר ביארנו דלהלכה הכי נקטינן דבשינוי שרי. כנלע"ד עכ"פ דרך לימוד זכות, אבל למעשה יש לחוש להתיכם, דלא ברירא מילתא דבכה"ג חשיב שינוי. ועי' בספר אום אני חומה (ח"ב סי' שנ אות ב) ובחשוקי חמד (יומא יא.).
♦ ♦ ♦