א.
בגמ' סוטה לט. אמר רבא בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר וכפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנא' והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד, ר' זירא אמר רב חסדא מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה. והקשו הראשונים מהגמ' ברכות ח. דרב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. והר"ח והרי"ף והרמב"ם תי' דשאני רב ששת דתורתו אומנתו. וביאר בבה"ל (סי' קמו) דמש"ה היה פטור מקריאת התורה. [אולם בכס"מ כתוב דלא היה ר"ש ממש תורתו אומנתו כמו רשב"י. ויש לדון בכוונתו אם היה פטור מקה"ת או שיש כאן היתר אחר].
ובתוס' בסוטה שם ובתר"י בסוגיין כתבו עד"ז באופ"א דשאני ר"ש דסגי נהור הוי ואינו יכול לקרות דברים שבכתב דא"א רשאי לאמרן בע"פ הלכך לא חייבוהו, והובא בשו”ע (סי' קמו). ועכ"פ יסוד דבריהם דמי שפטור מקה"ת מותר לו לספר. ולשיטתם נראה דה”ה דמי שכבר שמע את הקריאה מותר לספר, דמאי שנא. [ומש"כ הפמ”ג והובא במשנ"ב דאף כששמע את הקריאה אסור לספר, הוא רק לשיטת התוס' והבה”ג דהובא להלן.] ולכאו' נראה לשיטתם הטעם שאסור לספר הוא משום שעי"ז מפסיד את הקה"ת. ומבואר שעל כל אחד איכא חיוב לשמוע [דאין לומר שהאיסור הוא רק כשאין שם י' בלעדיו, דא"כ מאי קשיא להו מר"ש].
אולם בבה"ג תי' דהאיסור הוא דווקא בדליכא י' ור"ש איירי שהיה כבר י', ושיטה זו ג"כ הובאה בשו"ע שם. ולכאו' משמע דהוא פליג וסובר דאיכא חיוב רק על הציבור לשמוע, ומש"ה רק היכא דליכא י' מחויב לשמוע. וכן נראה מתי' ר"ת שכתב דהאיסור הוא דווקא בקול רם משום דמפריע לשומעים אבל בלחש שרי. ומשמע דאין חיוב על כל אחד לשמוע.
ובאמת בב"י הביא מהשיבולי לקט שהביא את תי' ר"ת ותמה וז"ל מיהו תימא לרבי שגם הוא מצוה לשמוע קה"ת דכתיב ואזני כל העם אל ספר התורה ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין הלכך נראה דאסור ע"כ.
עוד הביא הב"י דהמהר"מ היה שותק בעת קה"ת. ובמשנ"ב (סי' רפ"ה ס"ק יד) הוכיח מדבריו דיש חיוב על כל אחד לשמוע, וכן הביא שם מהגר"א במעשה רב שצריך לשמוע כל תיבה וכן הביא מהשל"ה, עי"ש. אולם באמרי יושר (ח"ב סי' קעא) כתב דהוא חובת ציבור.
♦
ב.
ובבה"ל (סי' קמו ד"ה ויש) כתב ליישב את שיטת הבה"ג והתוס' דאיירי דווקא שכבר שמע קה"ת, ומה שאסור לספר לבה"ג היכא שאין י' כדי שיוכלו השומעים לצאת, דבעי דווקא י' ששומעים (כש"כ שם בבה"ל ד"ה ולקרות), ואע"ג דכת' שם דבקה"ת לא מהני לקבץ י' שכבר שמעו קה"ת, ולפ"ז ע"כ איירי שעדיין לא שמע, צ"ל דמיירי שהיה רוב שלא שמעו. ועי' בבה"ל (סי' קמג ד"ה בפחות) דבחיי אדם נסתפק כשיש רוב שלא שמעו[1] אולם הביא שגדול אחד הראה שבר"ן רפ"ק דמגילה מבואר דברובן שלא קראו סגי. אכן להצד דדן החיי אדם דבעי שכולן לא שמעו ע"כ צ"ל לבה"ג דהכא לא שמע עדיין, דאל"ה לא יוכל להצטרף לי' ולפ"ז מבואר דאי"צ שכל אחד ישמע.
אולם כת' הבה"ל (בסי' קמו הנ"ל) להק' במה שכת' השו"ע דכל זה דווקא בשאר פרשיות אבל בפרשת זכור ופרה דיש חיוב [עכ"פ מדרבנן] לשמוע לא מהני. ומבואר דהוא נקט דאיירי דאכתי לא שמע, וע"כ שאין חיוב על כל אחד לשמוע.
וילה"ק למה שנקט המשנ"ב דיש חיוב על כל אחד לשמוע ממש"כ (בסי' קלה) לענין להביא ס"ת לבית האסורים דאם יש שם י' מותר להביא אבל אסור לאסוף י' אצל יחיד ולהביא ס"ת כיון דאינו מחויב [והם הרי יכולים לשמוע בביהכ"נ]. ומבואר דליכא חיוב על היחיד. וכעי"ז ילה"ק להגר"א, דהמשנ"ב (סי' רפ"ה) הביא דבמעשה רב מבואר דיש חיוב על כל אחד לשמוע, ומאידך כת' במעשה רב (קעה) ליישב הא דקורין קהלת ושרה"ש בשבת ומ"ש ממגילת אסתר, ותי' דהכא הוא חיוב על הציבור ואין חשש שילכו לחכם. ועי"ש בדברי המגיה די"ל דה"ה בקה"ת ומש"ה קורין בס"ת בשבת, והובא בבנין שלמה (או"ח סי' ל"ה). ומבואר דאי"ז חיוב על היחיד.
♦
ג.
וי"ל דבאמת לכו"ע החיוב על הציבור, אלא שדעתם דכל מי שנמצא בציבור מחויב לשמוע, דגם עליו חל החיוב. ונראה לבאר דיסוד הפלוגתא הוא אם תקנו על הציבור חובה שתהיה קריאה בציבור או דתקנו על הציבור חיוב לשמוע קה"ת, דממילא כל מי שבציבור מחויב לשמוע.
והיינו שיש כאן שני עניינים - חדא אם קה"ת הוא חיוב על כל יחיד או רק על הציבור, ושנית אם כל אחד מתוך הציבור מחויב או דהחיוב הוא רק שיהיה קריאה של ציבור.
ובברכ"ש (יבמות סי' כא) הביא מהגר"ח שחקר אם דין קריאה בציבור הוא חיוב על כל אחד, אלא שנאמר רק בציבור, או דרק כשיש ציבור חל החיוב. וכת' דנפק"מ היכא דיש רוב שעדיין לא שמעו ומיעוט ששמעו, אם אמרינן רובו ככולו - דאם בפחות מי' ליכא כלל חיוב, א"כ ברוב אכתי ליכא חיוב ולא שייך רובו ככולו. ולפ"ז למשנ"ב שכת' עפ"י הר"ן דסגי ברוב יהיה מבואר דאיכא חיוב על כל אחד גם בלא הציבור, ודלא כמו שנתבאר לעיל. וצ”ע[2].
♦
ד.
אולם נראה דמוכרח בראשונים בריש מגילה דאיכא חיוב על כל יחיד אף שאינו בציבור, בהא דבני הכפרים היו נכנסים בשני וחמישי לכרך, דרש"י כת' לפי שבתי דינין קבועין בעיירות, אולם בר"ח כת' כדי שיתפללו בציבור ויקראו בתורה. ובר"ן הזכיר רק קה"ת [דהא כל יום יש תפילה], וכ"כ ברע"ב ובפיה"מ לרמב"ם. ולכאו' מבואר דיש חיוב על כל יחיד לשמוע ואף דליכא ציבור, דאל"ה אמאי נתכנסו בני הכפר. וכן הוכיח בבנין שלמה שם. ובמרומי שדה נקט דאין חיוב בפחות מי', ותמה על הטו"א שפי' כן (וצ"ע שלא הביא את דברי הראשונים הנ"ל). ותמה עוד, דודאי היה להם מנין רק שלא היו עשרה בטלנין ומש"ה לא היה ב"ד. ובבנין שלמה שם כת' לדחות את הראיה מהראשונים הנ"ל, דבאמת ע"כ שהיה להם מנין, דאל"ה אמאי לא נתכנסו בכל יום כדי לומר קדיש וקדושה כיון שהיו בכפרים עשרה נתחייבו בקה"ת אלא שלא היה להם מי שיקרא להם, כש"כ הר"ן במגילה ומש"ה נתכנסו לעיר. אכן בר"ח שכת' דנתכנסו ג"כ כדי להתפלל בציבור לכאו' א"א לפרש כן[3].
ועיקר דברי הבנין שלמה לכאו' תליא בשאלה אם בן כרך יכול לקרוא לבן כפר, דאם אינו יכול להוציא ע"כ שידעו לקרוא. ובתוס' ביבמות יד. כת' דהיו בקיאין לקרוא. וכת' שם עוד דהיו מתאספין בכפר בב' וה' כדי לקרוא בתורה. ומבואר דבשאר הימים היה להם קשה להתאסף ולא היה להם מנין. ואי נימא דקה"ת הוא חיוב על הציבור, אמאי הוצרכו להתאסף בב' וה'. וי"ל דכיון שהיו בכפר עשרה כבר חל חובה על בני הכפר אף שעדין לא נתכנסו יחד. ועוד י"ל בדוחק דאע"ג דלא היו חייבין, כן היה דרכן מצד הענין שלא יהיו בלא תורה.
♦
ה.
וי"ל עוד דבאמת תקנ"ח היא דכל יחיד מחויב בקריאה בציבור, דאל"ה על מי חל החיוב דהוי קדירה דבי שותפי. וביותר, דבזמן משה לא היו חיוב תפילה בציבור וא"כ אימתי יחול החיוב. והגדר בזה הוא שהיחיד מחויב להיות בקריאה בציבור, ומש"ה היו מחויבים להתאסף. וגדר הקריאה בציבור היינו להיות בתוך הציבור בשעת הקריאה. ועיין בעמק ברכה (קה"ת סי' ג) שכת' דמי שיצא מהמנין לא יצא ידי הקריאה, אבל אם ישב והסיח דעתו תליא בפלוגתא, דלדעת השו"ע יצא אבל האחרונים תפסו עיקר לפסק הלכה כדעת השב"ל בשם רבו והגהמי"י בשם הר"ם דצריך לשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא מעיקר דינא, וכמו שהביא הבה"ל. והביאור בשיטת השו"ע הוא שכל זמן שהאדם יושב בתוך המנין עדיין מתקיימת בו קריאה בציבור [אבל לא כת' שהוא חיוב על כל יחיד]. אלא דדברינו הם דלא כהמשנ"ב (סי' קלה) דיחיד בבית האסורים אין לאסוף לו מנין ולהביא ס"ת כיון דאינו מחויב. וצ"ע.
וע"ע בתוס' בסוכה נב. דבאלכסנדריא של מצרים שהניפו סודרים וענו אמן, איירי באמן דקה"ת ומש"ה לא הוי אמן יתומה, דאין מחויבים לשמוע, ומבואר שלא שמעו כולם. ובראבי"ה (קנט) תמה ע"ז, וז"ל דבקה"ת הוי נמי לכולה חיובא אלא שקורין בשבת ז' ובחול ג' ומוציאין את הרבים ידי חובתן. ויל"ע אם כוונתו על הברכות או על הקריאה. דראיתי שכתב הראבי"ה במקו"א (ול"מ כעת) דיצאו בקה"ת ג"כ ע"י הנפת סודרין, והוכיח דאי"צ להבין. וצ"ע. וע"ע בחסדי דוד בתוספתא מגילה (פ"ד מ"ד) דתמה ע"ז וכת' דאפשר דיצאו ידי חובתן אח"כ ושמעו רק משום ברוב עם.
♦
ו.
ובעיקר הנידון אם דין הקריאה הוא על היחיד או על הציבור אפשר לומר דנפק"מ ג"כ למה דיש לחקור אם חיוב קה"ת הוא הקריאה או השמיעה. וגיסי, הרה"ג ר' צבי הירש ליפקוביץ שיחי', הביא בזה פלגותא בראשונים. דהתוס' בסוטה ותר"י הנ"ל הביאו ליישב הא דרב ששת מהדר אפיה וגריס משום דשאני ר"ש דהיה סומא ולא חייבהו בקה"ת, כיון דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ. ומוכח דהם סברו דיש חיוב לקרוא בתורה, וכששומע יוצא רק מדין שומע כעונה. וכיון דאינו יכול לקרוא בעצמו לא חייבהו חז"ל. אולם ברא"ש בפרק שלשה שאכלו כת' לענין קטן שיכול לקרוא בתורה, דטעמא משום דהחיוב הוא השמיעה. וע"ע מאירי מגילה כד.
ויתכן לתלות חקירה זו בנידון הנ"ל, דאם הוא חיוב על כל יחיד, מסתבר יותר דהוא חיוב קריאה, אולם אם הוא חיוב על הציבור, מסתבר לומר דחייבו את הציבור בשמיעה דהא אין כולן יכולים לקרות. אלא דכ"ז אינו מוכרח.
והנה בב"י הביא דבכלבו כת' דיש שפירשו הטעם שאסור לספר בשעת קה"ת הוא דווקא בזמנן שרק הראשון והאחרון ברכו ושמא יקראו לתורה ויהיה לו הפסק. ועי"ש דכת' דאין לדחות כל הפוסקים שכת' דנוהג ג"כ בזה"ז ע"כ. ומבואר מתו"ד דהברכות הן רק לעולין לתורה. וראיתי שהביאו מרבינו יואל (סי' תקנג) דחולק ע”ז וז"ל שהרי המברך והקורא בתורה מוציא את הרבים ידי חובתן וכשהוא מברך ואנו עונין אחריו אמן הרי הוא כמו שאנו מברכים. וע”ע בשו”ע (קלט סי' ו) ובבה”ל שם דמסיק דאינו מעכב בדיעבד.
ולכאו' תליא בשאלה אם הוא דין שמיעה או קריאה, דאם הוא חיוב על כל יחיד לקרוא ויוצאין מדין שומע כעונה, א"כ לכאו' אין מקום לחלק בין העולה לשאר העם, אבל אם הציבור יוצאין בשמיעה, י"ל דתקנת הברכה היתה רק לעולה שהוא קורא בתורה, וכיון שאי"צ להוציאן בקריאה לא אמרינן ע"ז שומע כעונה. שו”ר בעמק ברכה קה"ת ס"א דכת' דשומע כעונה לא חשיב לגמרי כעונה. והוכיח עוד דדין הברכה אינו משום תקנת קריאת התורה, דאין מברכים אשר קדשנו וצונו אלא ברכה על התורה ע"ש. והנה לשיטות שיש חיוב לכולם לשמוע את הברכות איכא נפקותא במה שהחמיר המשנ"ב שיש על כל יחיד לשמוע את הקריאה, דלפ"ז יצטרכו כולן ג"כ לשמוע את הברכות. אבל אם הוי חיוב רק שעשרה ישמעו את הקריאה, א"כ סגי שעשרה ישמעו את הברכה. אולם נראה דאף להצד הזה, מ"מ כששומעים יותר מעשרה כל אחד נחשב חלק מהציבור ומקיים מצוה וא"כ בעי ג"כ ברכה.
♦
ז.
והנה לעיל הבאנו להוכיח מדעת הרי"ף והרמב"ם דכת' דשאני ר"ש דתורתו אומנתו והיה פטור מקה"ת. דמבואר דהטעם דאסור לספר הוא כדי שישמע קה"ת, וע"כ דיש חיוב על כל אחד לשמוע. ונראה דיש לדחות ולומר דעיקר הטעם דאסור לספר הוא דמי לאיסור דאסור לצאת בשעת קה"ת, דמבואר בברכות ח. ונלמד מקרא דעוזבי ה' יכלו, והיינו דכל דעוזב הס"ת ולומד או מתעסק בדבר אחר הוא כעוזבי ה' [אבל אינו איסור ממש כמו יוצא בשעת קה"ת, ומש"ה יליף לה בסוטה מקרא אחרינא. ובמשנ"ב כת' דלצאת לכו"ע אסור אפי' כשיש י' או למי שתורתו אומנתו]. וראיה לזה מהא דמייתי בסוגיא דברכות דקאי על האיסור לצאת להא דר"ש דמהדר אפיה וגריס. ובשלמא למש"כ התוס' דהא דקאמר דר"ש מהדר אפיה לרבותיה דלא נימא דיאסר להדורי אפיה והוא כעין שיוצא אתי שפיר, אבל למה שפי' הראשונים דאורחיה דמילתא כדי שיתיישב בגירסתו או למש"כ התוס' בסוטה דשאני ר"ש דמהדר אפיה וכוונתם לכאו' כש"כ בתר"י מפני שהתחיל להתעסק בדבר אחר קודם שהתחילו לקרוא, צ"ב מאי מייתי מהא דר"ש להא דאסור לצאת. ומבואר מזה דהאיסור משייך שייכי לענין עוזבי ה'. וכן נראה להדיא ברמב"ם שכת' את האיסור לצאת בתוך האיסור לספר. ועיין בפמ"ג שעמד בזה. ומש"כ דכוונת הרמב"ם לדמות לענין להתיר בין גברא לגברא אכתי אינו מיישב כ"כ. [ועוד דלא שייכי זל"ז, דיסוד האיסור לספר בין גברא לגברא כת' הב"י שהוא שמא ימשך, וכשיוצא ל"ש לחשוש לזה, אא"כ נימא דכוונת הרמב"ם לדון מטעם אחר לאסור בין גברא לגברא].
ולפ"ז י"ל דמש”כ הרמב”ם דבאופן שפטור מהקריאה, כגון שתורתו אומנתו, מותר לספר, הטעם הוא דכיון דאינו שייך עם הציבור לא חשיב שהוא עוזב את הס”ת. וכמו”כ י"ל לשיטות דסגי נהור מותר משום שפטור.
ובתר"י כת' דלסוברים דטעמא דר"ש גריס הוא משום דמהדר אפיה אבל בלא"ה אסור אף למי שתורתו אומנתו. ומבואר דאף מי שהיה פטור מקה"ת, מ"מ אסור לו לספר. וי"ל דלשטתם האיסור הוא משום שמזלזל באחרים ששומעים.
♦
ח.
ובזה מיושב ג"כ הא דכת' הב"י מהמהר"י אבוהב דכל מה שהתיר ר"ת בלחש היינו רק כשאומר ד"ת וכמו ר"ש דגריס. וצ"ב, דאם כל האיסור הוא בקול ומשום שמפריע לשומעים, ובזה איירי הגמ' בסוטה, מנלן דאיכא איסור בלחש בדברי חולין, ואיזה טעם יש בזה. וע"כ מבואר דבאמת איכא תרי טעמים - דבגמ' בסוטה איירי בקול ומצד שמפריע, אולם המהר"י דייק מסוגיין מדמייתי לדר"ש, ע"כ דאיכא בזה ג"כ איסור דעוזבי ה', וע"כ כת' דשרי רק כדר"ש דגריס באורייתא.
והנה בשו"ע הביא מהרשב"א דאף כשקרא כבר שנים מקרא ג"כ אסור לספר וברבינו מנוח הביא דיש מתירין. וצ"ע מה שייך זל"ז, ומהיכי תיתי להתיר. ולהנ"ל יש לומר דכיון דכבר עסק בענין שעוסקים הציבור תו לא חשיב עוזבי ה'.
ובזה יש לבאר הא דשרי לקרוא שמו"ת בעת קה"ת, דבזה אינו עוזב ה', כיון דעוסק בהאי ענינא דעוסקים הציבור.
♦
ט.
אולם בבי' הגר"א כת' טעם אחר, דהאיסור הוא משום שלא לפרוש מן הציבור, והכא כשקורא ג"כ אינו פורש. ובזה ג"כ יש לפרש הא דשרי במהדר אפיה קודם הקריאה. ולפ"ז לכאו' ה"ה כשכבר שמע קה"ת. וא"כ היכא דתורתו אומנתו ג"כ אסור לו לפרוש מן הציבור. ויתכן לומר דהרמב"ם סובר דדוקא מי שמחויב בדבר הוא נחשב חלק מהציבור. ולמש"כ לעיל עפ"י הכס"מ דהוא היתר למי שתורתו אומנתו אתי שפיר.
אולם יש לדייק מהגר"א, דכת' לפרש בזה ג"כ הא דאם כבר קרא שנים מקרא דאפ"ה אסור לספר, ומשמע דהוא סובר דמעיקר הדין איכא טעם אחר, וזה אינו שייך כשכבר קרא שנים מקרא, וע"ז פי' דמ"מ אסור לספר כדי שלא יפרוש מן הציבור. ומש"ה הוצרך לומר דכשקורא שנים מקרא לא חשיב פורש מן הציבור. ומצד עיקר האיסור, הא כשקורא שמו"ת ל"ש. אבל יש לדחות, דכוונתו היא דמאחר שהטעם הוא משום שמא יפרוש, ה”ה אסור אף אם כבר למד שמו”ת.
והעירוני דבדרישה ריש סי' רפה כת' את הטעם דמותר לקרוא שמו"ת, וז"ל שכיון שקורא לעצמו אינו צריך ס"ת דדוקא להוציא אחרים ידי חובתן בעי ס"ת [והיינו דיוצא בזה ידי חובה, דרק כשמוציא אחרים מצד דברים שבכתב בעי ס"ת. ומש"ה כת' תר"י דסומא פטור רק משום דברים שבכתב, ולא משום דבעי ס"ת].
♦
י.
ויש להוסיף לכל מה שנכתב, דמבואר בתרומת הדשן דיש שני ענינים בקה"ת בשבת - חדא עצם קריאת הפסוקים, ושנית מה שקורין כל התורה. דהביא מהגהות מימון דאם שכח פסוק אחד צריך לחזור. וכת' דבשבת אין להתיר לציבור לקרוא י' הדברות או שירה יחד עם הש"ץ אבל בשביעי של פסח וביו"ט דשבועות אין קפידא כ"כ הואיל וכבר קראו בסדר הפרשיות בשבתות והוה כמו מנחה בשבת ושני וחמישי. וע"ע בעמק ברכה קה"ת ס"ג שהביא ממסכת סופרים דיש חיוב לשמוע כל התורה כולה. ומעתה יל"ד בכל אחד מהדינים האלו אם הוי חיוב על הציבור או חיוב על היחיד.
♦ ♦ ♦