♦
א.
יסוד דין נטילת ידים של שחרית
הנה המקור לדין נטילת ידים של שחרית היא מדברי הגמרא בברכות (ס, ב) המתארת את סדר הנהגת האדם בבוקר: "כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים". ונפסק להלכה ברמב"ם (פ"ז מהל' תפילה ה"ד). והרשב"א בתשובה (ח"א סי' קצא) נתקשה בטעם שיש ליטול ידיים שחרית[1], וכתב: "יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג, כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך וכמו שבא להם ז"ל במדרש (איכה רבתי שם), וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בקר ובקר, ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו".אך הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כג) כתב טעם אחר לנטילה זו, ואלו דבריו: "כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נטילת ידים, לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה". וכן כתב בתשובתו (כלל ד סי' א): "כללא דמילתא אין לברך על נטילת ידים אלא במקום שמצינו שתקנוה חכמים ז"ל כגון הנוטל ידיו לאכול, וגם תקנוה בבקר כשקם ממטתו וידיו מטונפות שמשמשות במקום הטנופות ויש לו להתפלל צריך ליטול".
אם כן, שמענו שני טעמים לנטילת ידים בשחרית: א) משום שיש להתקדש כמו כהן לפני עבודתו (הרשב"א). ב) משום נקיות, שבוודאי נגע בלילה במקום הטינופת (הרא"ש). אמנם, מהסוגיא בשבת (קח, ב) משמע לכאורה טעם נוסף: "הכי אמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם. תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית מכל קילורין שבעולם תניא נמי הכי אמר רבי מונא משום רבי יהודה טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם. הוא היה אומר יד לעין תיקץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי הטבעת תיקצץ, יד לגיגית תיקצץ, יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס. תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים". ופירש רש"י שם: "יד לעין – שחרית קודם שיטול ידיו".
הטור פסק (סי' ד): "וירחץ בנקיון כפיו ויברך... וידקדק לערות עליהם שלש פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם שלש פעמים". ובמשנה ברורה (סי' ד ס"ק ח) ביאר שבאמת גם הרשב"א והרא"ש מודים לחשש של רוח רעה, אולם משום חשש זה לבד לא היו מתקנים ברכה על נטילה זו, ולכך ביארו שלנטילה זו ישנם טעמים נוספים.
עניין הרוח הרעה השורה על הידים קודם הנטילה, מבואר בהרחבה בזוה"ק (הקדמה דף י, ב): "הכי הוו עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמייא הוו יהבי קמייהו, ובזמנא דאתערו בליליא, אסחן ידייהו וקיימי ולעאן באורייתא, ומברכי על קריאתה. תרנגולא קרי, וכדין פלגות ליליא ממש, וכדין קב"ה אשתכח עם צדיקייא בגנתא דעדן, ואסיר לברכא בידין מסואבות ומזוהמות וכן כלא שעתא [תרגום על פי הסולם: כך היו עושים החסידים הראשונים, כלי עם מים היו נותנים לפניהם, ובשעה שהיו מתעוררים בלילה, היו רוחצים את ידיהם, ועומדים ועוסקים בתורה, ומברכים על קריאתה. בשעה שתרנגול קורא, ואז חצות לילה ממש, נמצא אז הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן. ואסור לברך בבוקר עם ידים טמאות ומזוהמות. וכן בכל שעה].
"בגין דבשעתא דבר נש נאים, רוחיה פרחא מיניה, ובשעתא דרוחיה פרחא מיניה, רוחא מסאבא זמין, ושריא על ידוי, ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה" [משום שבשעה שהאדם ישן, רוחו פורח ממנו. ובשעה שהרוח פורח ממנו, רוח הטומאה מוכן לו, ושורה על ידיו, ומטמא אותם. ואסור לברך בהן בלא נטילת ידים].
♦
ב.
לא ללכת ד' אמות בלא נטילת ידים
והנה, בספר תולעת יעקב (סוד נטילת שחרית) הביא: "וירחץ ידיו, לפי שאסור לילך ד' אמות בידי טמאות". והב"ח (או"ח סי' ד) כתב: "כתב בספר תולעת יעקב דבזוהר איתא ההולך שחרית ארבע אמות ולא נטל ידיו חייב מיתה, עי"ש, ותימה למה לא כתב כן בית יוסף, ונראה דלפי דרובא דרובא אינן יכולין ליזהר בכך, ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, לכן לא כתבו".והחיד"א בברכי יוסף (או"ח א, א) תמה על דברי הב"ח: "ולא קשה מידי כי בספר הזוהר שלפנינו ליתנהו להני מילי. ומהר"ם די לונזנו בספר שתי ידות (דף צח) כתב דבספר תולעת יעקב הפריז על המידה ומנין לו. ועתה אמת אגיד אשר ראתה עיני נוסחה כ"י בספר הזוהר מוגה מרבנן קשישאי בהקדמה, כלשון ההוא בהדיא, על דא אתחייב מיתה לשמיא. ואחר זמן רב ראיתי בספר אור הלבנה למר זקנינו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בעל חסד לאברהם, והוא הגהות על הזוהר, אשר שם הביא הנוסחה הנזכרת. ומעתה צדק הרב תולעת יעקב, ותכל תלונת מהר"ם די לונזנו מעליו".
וזו היא גירסת הזוה"ק המובאת בספר אור הלבנה: "ובגין כך אסור למהך ארבע אמין בידין מזוהמין ותו דאתחייב לשמייא, מ"ט בגין דאיתי אלהא אחרא בידוי ובגין אלין כתיב (איוב יב, ו) ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי א-ל לאשר הביא אלוה בידו ומאן מרגיז א-ל, אינון דאתיין אלהא אחרא על ידוי, ווי לדא דאתחייב מיתה לשמים" [ביאור ותרגום על פי מתוק מדבש: אסור ללכת ד' אמות בידים מזוהמות וטמאות, ועוד שההולך ד' אמות בידים טמאות חייב מיתה לשמים, מהו הטעם, לפי שנחשב לו כאילו מביא אלוה אחר בידיו ועובדו, ובשביל אלו כתוב ישליו אהלים לשודדים, לפעמים יש שלום לשודדים השוכנים באהלים, ויש משכנות בטוחות למרגיזי א-ל, וגם למי שמביא אלוה בידו, ומפרש מי הוא המרגיז להקב"ה, אלו שלא נטלו ידיהם בקומם משינתם, שנחשב להם כאילו מביאים אלוה אחר על ידיהם, ווי לזה שמתחייב מיתה לשמים, לכן צריך להכין כלי עם מים כדי שיטול ידיו סמוך למטתו].
ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' א) נשאלתי: "תמהתי על הא דמבואר באו"ח סי' ד דההולך ד' אמות בלי נטילת ידים שחרית חייב מיתה, מפני מה אין העולם נזהרין בזה כי חמירא סכנתא מאיסורא, ואף גם יראים ושלימים בתורה לא ראיתי נזהרים בזה והוא מלתא דתמיהא לי". והשיב: "האמת אגיד בש"ס ובפוסקים ראשונים לא נזכר מדין זה כלום, רק האחרונים כתבו... ולענ"ד דמשום הכי השמיטו הבית יוסף, לפי שדין זה לא נזכר כלל בש"ס ופוסקים ראשונים". ולמסקנה נקט שיש להקל ולומר כולא ביתא כד' אמות.
וגיסו בעל האליה רבה (או"ח א, א) האריך בזה, ובסוף דבריו הביא מספר דמשק אליעזר (חולין פ"ח סי' י אות כט) שכתב דאפשר שבזמן הזה אין כוחה של הרוח רעה כל כך חזק שיזיק להולך ד' אמות בלי נטילה. אך למעשה סיים שירא שמים יחמיר על עצמו ולא ילך ד' אמות בלי נטילת ידים. ועיין בברכי יוסף (שם) שתמה על דברי השבות יעקב וכתב; "ובגלילותנו חזינן לרובא דעלמא הוו זהירין".
ולמעשה במשנה ברורה (א, ס"ק ב) פסק להחמיר בזה: "ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו אף שנשאר מושכב, ומכל שכן שלא ילך ד' אמות בלי נטילת ידים, וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג בעבור זה בענשו למאוד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה.... יש אומרים דלענין זה אמרינן כולא ביתא כד' אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק".
ועתה ניגש לעניין המסורת הנודעת מהגר"א.
♦
ג.
בירור המסורת על אודות הגרף פוטוצקי
בספר "הגאון החסיד מוילנא" מאת ר"ב לנדוי (עמ' סז) הובא: "לפי מסורת מופלאה (מפי ר' דוד אוירבוך) רעשו שמים וארץ בעת שריפתו של גר הצדק, ורוח הטומאה איבדה מכוחה, אך הדברים אינם נמסרים אלא מפה לאוזן".ובספר ארח דוד – הנהגות הצדיק הירושלמי הנודע רבי דוד בהר"ן (אות יט) הובא בזו הלשון: "הביא מסורת איש מפי איש עד הגר"א מווילנא, כי ביום ז' סיון תק"ט שבו קידש גר הצדק הגרף פוטוצקי [רבי אברהם בן אברהם מוילנא] שם שמים ברבים ונשרף על קידוש ה', בטלה הקליפה החיצונית, ורוח הטומאה השורה על הידיים בשעת בוקר נחלשה, וע"כ היו מגדולי ירושלים שלא הקפידו בהליכת ד"א בלא נטילת ידים. אך הוא בעצמו הקפיד שלא ללכת ד"א בלא נטילת ידים".
וכן מפורסמת עד מאד שמועה זו בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך. כך מובא בספר ארחות רבינו (ח"ג עמ' קפד): "א"ה, אכתוב כאן מה ששמעתי כמה פעמים מגיסי הגאון הגדול מוהרש"ז אויעברך שליט"א [זצ"ל] שאמר לו ת"ח יקר מהימן מיקירי ירושלים, שמקובל איש מפי איש מרבינו הגר"א ז"ל שאמר בשעה ששרפו את הגר צדק בוילנא, יצאה אש ממערת המכפלה בחברון והחלישה את רוח הטומאה של שינת לילה בענין המהלך ד' אמות בלי נטילת ידים".
ובהגהות הגר"א נבנצל שליט"א למשנה ברורה (סי' א) הביא: "אדמו"ר זללה"ה [היינו הגרש"ז] שמע מהרב דוד בהר"ן זצ"ל, שמסורת מהגר"א שמאז נשרף על קידוש השם גר הצדק ר' אברהם בן אברהם הגרף פוטוצקי, בטלה הרוח רעה על הידיים. ופירש אדמו"ר זללה"ה, דהיינו רק לעניין דברים שמקורם מהזוהר, ולא לגבי דברים הנמצאים בגמרא, כגון דאין צריך להקפיד שלא ילך ד' אמות קודם הנטילה, דמקורו מהזוהר ולא מדינא דגמרא".
נמצא אם כן, שהגרש"ז לא אמר להקל אלא לעניין הליכה ד' אמות, שאין מקורו אלא מהזוהר (לפי גירסת התולעת יעקב, הב"ח ואור הלבנה). אגב אורחא, מדבריו נראה כי מקורה של שמועה זו שהגיעה לידי הגרש"ז היא מהגר"ד בהר"ן[2]. אמנם בספר "הגאון" (ח"ג עמ' 1101 הערה 22) הובא בשם בנו של הגרש"ז, הגאון רבי שמואל אויערבאך, כי אביו שמע זאת "איש מפי איש עד רבנו הגר"א. הגרש"ז שמע זאת מספר פעמים, מהגה"צ הירושלמי רבי ליב טודרוס'ס, ששמע מר' זלמן ר' נחומ'ס, מפי אביו ר' נחום, מפי ר' זונדל מסלנט, מפי הגר"ח מוולוז'ין, ששמע מרבנו". עוד הובא שם: "על יסוד מסורת זו לימד הגרש"ז זכות, על כמה וכמה מנקיי הדעת שבירושלים, שלא נהגו הקפדה על הליכת ד' אמות קודם נטילת ידיים של שחרית".
ובספר הליכות שלמה (הלכות תפילה, פרק עשרים, הערה 49) הובא: "ומ"מ להשואלים עד כמה אפשר להקל בדבר על סמך זה, הורה שאין לזוז מן המבואר בפוסקים ובמשנה ברורה, ובפרט במה שמבואר בגמ' יד ליד תקצץ, ודאי דאין להקל... אלא דלא חמיר כל כך לענין הליכה ד' אמות בלא נטילה שאינו מפורש בגמ', וגם מה שהביא בזה בספר תולעת יעקב בשם הזוה"ק, אין מקורו ידוע לנו, עכ"ד". ובאמת על פי הנתבאר לעיל, מקורו בנוסחת הזוה"ק שהייתה לפני הב"ח ומהר"א אזולאי.
עוד הובא שם לעניין מנהגו של הגרש"ז עצמו: "ורבנו היה מניח המים על השלחן הסמוך למטתו, ונטל שם ידיו בקומו ממטתו... וכשהבחין פעם באחד מבני הבית שאין לפניו מים לנטילה הכינם בעצמו סמוך למטתו". וע"ע בספר אשי ישראל (פ"ב אות יז).
ובספר כאיל תערוג (עובדות על גדולי הדורות, עמ' עד הערה 17) הובא: "רבינו [הגראי"ל שטיינמן] העיר על שמועה זו דעכ"פ לענין להקל לילך ד' אמות בלא נטילת ידים שחרית ודאי דאין ראוי להקל בזה, אחרי שהובא להלכה במשנה ברורה, רק יש להקל אולי לילך באותו חדר".
ובספר דעת נוטה (נט"י שחרית סי' תכב) הובא בשם הגרח"ק; "גם אני שמעתי כן, אבל לא על כל רוח רעה רק על נטילת ידים שחרית, ואיני יודע אם הוא בר סמכא". ובהערות שם הובאה עדותו של מרן כי בבית אביו הקהלות יעקב נהגו להיזהר בהליכה ד' אמות ולא שמיע להו צד קולא בזה (ועיין בארחות רבינו ח"ג עמ' קפד עוד בעניין זה).
ולעיל הובא שאף ר' דוד בהר"ן והגרש"ז שהביאו שמועה זו, לא סמכו עליה הלכה למעשה ונהגו להניח מים ליד מטתם. וגדולה מזו מצינו, בקובץ ישורון (גליון כא עמ' תתכ), שם נדפס מכתב היד של הספר מעשה רב – הנהגות הגר"א, ושם הובא: "[הי'] מחמיר מאוד מלילך ד' אמות בלא נטילת ידים בשחרית ואמר שאינו נאמר כלל בזוהר מזה[3] ואפ"ה יש להחמיר". הרי שאפילו הגר"א עצמו היה נזהר בזה.
♦
סיכום
העולה בידינו, כי אף על פי שדין זה, שאין ללכת ד' אמות בלא נטילת ידים שחרית, איננו מדינא דגמרא, מכל מקום הוא הובא להלכה בגדולי הפוסקים, ויש אומרים שמקורו מהזוה"ק. והשמועה כי כח הטומאה נחלש בעקבות מותו של הגרף פוטוצקי אינה נראית מוסמכת דיה, ואף מעתיקי שמועה זו לא סמכו עליה הלכה למעשה.[4]
♦ ♦ ♦