[ב, ב] [יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה וכו'. וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן].
תוד"ה ואנן בנינן - הא דלא קאמרי שבנו בית המקדש, כששאל מהן במה עסקתם, דלפי זה לא עשו אלא אותו הדור, והקב"ה שואל במה זכו בכל דור ודור.
רק על זה קשה, הא קא חזי לרומי דלא אהני ולא מידי, מ"ט עיילא, לכך קאמר דאינהו סתרי ואנן בנינן, וא"כ סברי כיון דבנה כ"א (כל אחד) בדור אחד שלהם, טענותיהן מה לטענו. הרבה גשרים גשרנו וכו', על כל דור ודור יותר מרומי, ודוק[1].
[ב, ב] בגמ' אומרים לפניו: רבש"ע, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה. ומי מצי למימר הכי וכו', א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה, אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל, דכתיב: ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.
ויש לדקדק א"כ לפי מאי דפריך ועל דא תברתהון [אמאי לא קבלתוה]. א"כ מאי דאמרינן (בסנהדרין) [בשבת פח, א] מכאן מודעא רבה לאורייתא, לומר אנוסים היינו, קשה נמי ועל דא תברתהון כיון דאי לא כפה עליהם הר כגיגית לא קבלו.
וי"ל דודאי האמת קאמרי שפיר ועל דא תברתהון, כיון דחזינן דקבלו ישראל והם לא קבלו, אבל על ישראל לא היה קשה מידי אי לא קבלו, כיון דכל אומה לא היו מקבלים, א"כ לא היה חוב להם במה שלא קבלו, לכך נאמר שפיר מכאן מודעא רבה לאורייתא, לומר אנוסין היינו וכו'[2].
[ג, א] תוס' ד"ה נוגעין בעדותן וכו' וא"ת והרי ראיה גדולה שקיימו, שהרי שמים וארץ קיימים הם וכו'. ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו, כדאמר אם ישראל מקבלים.
והקשה מהרש"א, א"כ מאי קאמר הגמ' שמים וארץ נוגעין בעדותן כו', מאי נוגעין איכא, אפי' לא קיימו ישראל את התורה הא קיימין רק על הקבלה.
ותירץ מהרש"א דה"פ נוגעין בעדותן, משום שהי' מקבלים טובה ע"י (ובד"ה) ישראל[3], ע"ש באריכות.
מיושב נמי דלכאורה קשה אמאי נוגעין בעדותן הן... דהרי [לשעבר] כבר חלף ועבר, ולעתיד בלא"ה בטלי, אבל לפי מהרש"א ניחא, וק"ל[4].
[ה, ב] בגמ' ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם וכו'. ומי בעינן כולי האי, והתנן: בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: עיו"ט האחרון של חג, עיו"ט הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ר"ה, וכדברי ר' יוסי הגלילי - אף ערב יוה"כ בגליל. התם דלאכילה סגיא בחד יומא, הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי.
ומקשי בתוס' [ה, ב ומודי[5]] וברא"ש [א, א] לפי פירוש רש"י דמפרש במתניתין דאסור לשאת ולתת עמהן, פירושו בכל מקח וממכר - משום דאזיל ומודה, ואסור משום לא ישמע על פיך וכו', וא"כ מאי משני הגמ' הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי, תינח מידי דהקרבה, אבל שאר דברים דלא מידי דתקרובת אמאי אסור שלשה ימים לפני', דהא לשיטת רש"י כל מילי אסור אפילו מידי דלא תקרובת.
רק דרש"י נשמר מזה דרש"י כתב [ד"ה ומי] דקושיית הגמ' לא קאי אלא אמידי דאכילה, דוודאי שאר דברים ידע הגמ' דבעינן תלתא יומי לפני, רק דקושיית הגמ' קאי אמידי דאכילה, דמצינו דמידי דאכילה לא זבין אלא באותו יום, והכא קאמר דאפי' מידי דאכילה אסור שלשה יומי לפני, ומשני התם דלאכילה סגי בחד יומא, אבל הכא דהך מידי דאכילה בעינן להקרבה בעינן תלתא יומי, אבל אשאר דברים לא הוי פריך כלל, דשאר דברים לוקחין שלשה ימים לפני'.
והכי מוכח לשון רש"י דכתב: 'ומי בעינן כולי האי - דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה לצורך יום אידו ג' ימים קודם לכן'. אלמא לא כתב רש"י רק בהמה ותו לא.
וגם בד"ה בגליל – 'היו רגילין להרבות שמחה יותר, קתני ערב יום טוב, אלמא לא זבין איניש מקמי סעודה אלא חד יומא, ואילו מכרה אתמול לא היה מזהיר לו היום, דהא אין אדם קונה ג' ימים קודם לכן צרכי סעודת יום ג''. אלמא לא כתב רש"י רק צרכי סעודה, אלמא דקושיית הגמ' קאי רק אמידי דאכילה, ולא אשאר כמו שכתבתי, וק"ל.
♦ ♦ ♦