ישיבת תורת החיים
מעוברות ומניקות בתשעה באב דחוי[2]
א. מרן הגרע"י פוטר מעוברות ומניקות מתענית תשעה באב דחוי
פתיחה
איתא בגמרא (פסחים נד:): "דרש רבא: עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו (בתשעה באב) כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים". וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סימן תקנד סעיף ה) וז"ל: "עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור. אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות. ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד".ויש לדון, האם דין זה אמור גם כשתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, או לא.
♦
מרן הגרע"י למד בקל וחומר לפטור מעוברות ומניקות מצום ת"ב דחוי
מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מ), הביא את דברי מרן השו"ע הנ"ל, שמעוברות ומניקות מתענות בתשעה באב, וכתב על זה וז"ל: אולם נראה להוכיח שכל זה דוקא בתשעה באב שחל בזמנו, אבל כשהוא דחוי, יש לפטור את המעוברות ומניקות מלהתענות, כי הנה בשלחן ערוך א"ח (סימן תקנ"ט סעיף ט') נפסק, שבעלי ברית, שהם המוהל, הסנדק ואבי הבן, כשחל ברית מילה בתשעה באב דחוי, מתפללים מנחה גדולה בעוד היום גדול, ואוכלים ושותים, לפי שיום טוב שלהם הוא. ומקור הלכה זו, במרדכי (סוף תענית) בשם רבינו יעבץ, שעשה מעשה רב בזה. וכן כתבו בספר הרוקח (סימן קי"ג), והאור זרוע חלק ב' (סימן ת"מ), והגהות אשרי (מועד קטן כ"א ע"א), ושו"ת התשב"ץ חלק ג' (סימן ח'), ועוד. והנה מבואר בחידושי הריטב"א (תענית לא ע"א) שבעל ברית או חתן אינם רשאים להפסיק תעניתם בארבע צומות אף על פי שיום טוב שלהם הוא, שמכיון שהם ימי תענית צבור, לא אתי עשה דיחיד שיום טוב שלו הוא, ודחי עשה דרבים של תענית צבור. וכן פסק בשו"ת הרדב"ז חלק א' (סימן שפ"ה) ועוד אחרונים. נמצא שתענית של תשעה באב דחוי קל יותר מתעניות צבור האחרות כשחלו בזמנן, שהרי בעלי ברית אינם מתענים בתשעה באב דחוי, וחייבים להתענות בשאר צומות שחלו בזמנם. והואיל ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשלש צומות אפילו חלו בזמנם, מכל שכן שפטורות מלהתענות בתשעה באב דחוי. ולדברי החמד משה (סימן תקס"ב סק"א), שבעלי ברית רשאים לאכול בתשעה באב דחוי אף בשחרית, גם מעוברות ומניקות יהיו רשאות לאכול מהבוקר. אלא שנכון שישתתפו באבל ובתענית של הרבים, ויתענו עד חצות, ואחר כך יאכלו וישתו. עכ"ד מרן הגרע"י. ומבואר שמרן הגרע"י למד בדין ק"ו, דתשעה באב דחוי הוא קל יותר מג' צומות שחלו בזמנם. וא"כ, מעוברות ומניקות פטורות מתענית ת"ב דחוי, כשם שהן פטורות מג' צומות שחלו בזמנם.♦
ב. פירכות לקל וחומר של מרן הגרע"י
הערה על דבריו מסתימת הגמרא והראשונים ומרן השו"ע
ולכאורה יש להעיר על דברי מרן הגרע"י, מכך שהגמרא נקטה בפשיטות שמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב (פסחים נד:), וכן נקטה בפשיטות שתשעה באב שחל בשבת נדחה לאחר השבת (משנה במגילה ה.), ובשום מקום לא אמרה הגמרא, שאם תשעה באב נדחה – מעוברות ומניקות יהיו פטורות. ומסתימת הגמרא נראה שאין חילוק בדבר.ולא הגמרא בלבד, אלא גם בראשונים, לא מצאנו לאף אחד מהם שחילק בכך, ואמר שמעוברות ומניקות יהיו פטורות מתשעה באב דחוי, וגם מרן השו"ע לא הזכיר חילוק זה, למרות שחילק לגבי בעלי ברית.
וביותר יש לציין לדברי הארחות חיים (הלכות תענית סימן כ), שכתב וז"ל: אחד מד' צומות אלה שחל להיות בשבת – מאחרין אותו ודוחין אותו עד אחר השבת. ובכולן הקלו חכמים לבד מט' באב על עוברות ומניקות שמתענות ואין משלימות. עכ"ל. הרי שהביא ב' הלכות אלו אחת אחרי השניה, הלכה א': תשעה באב שחל בשבת – נדחה ליום ראשון, הלכה ב': בכל הצומות מעוברות ומניקות לא משלימות, חוץ מת"ב שמשלימות בו. והארחות חיים לא עשה את הקישור המתבקש, שבהלכה א' (תשעה באב דחוי) לא נוהגת הלכה ב' (שמעוברות ומניקות משלימות בתשעה באב), והדבר אומר דרשני.
עוד יש להעיר, שמרן הגרע"י ציין לכמה ראשונים, שהתירו לבעל ברית לאכול בתשעה באב דחוי. ויש להוסיף עליהם גם את האגודה (מסכת תענית פרק ד סימן כב), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס לבוב סימן רמט {רכז} והלכות שמחות נספחות סימן ב), הגהות מיימוניות (הלכות תעניות פרק ה אות ח) והטור (או"ח תקנט). הרי שמצאנו ראשונים רבים שכתבו שמותר לבעל ברית לאכול בתשעה באב דחוי, ולעומת זאת לא מצאנו אפילו ראשון אחד שכתב להתיר כן למעוברות ומניקות. וזאת, למרות שבסתמא דמילתא, במציאות יש הרבה יותר מעוברות ומניקות מאשר בעלי ברית, והדבר אומר דרשני.
♦
בעניינים אחרים רואים שתשעה באב דחוי חמור יותר מג' צומות שחלו בזמנם
ולכאורה נראה שיש לפרוך את הק"ו שכתב מרן הגרע"י, שהרי בעניינים אחרים אנו רואים, שתשעה באב דחוי חמור יותר מג' צומות שחלו בזמנם, שהרי בת"ב דחוי אסורים בכל חמשת העינויים, וכן התענית מתחילה מהלילה (ואפילו מבין השמשות). ולעומת זאת, ג' הצומות שחלו בזמנם אסורים באכילה בלבד, והתענית בהם מתחילה מעלות השחר. ומכיון שיש דברים שתשעה באב דחוי חמור בהם יותר מאשר ג' צומות בזמנם – אין ללמוד ק"ו[3].ורבים העירוני, שאפשר לומר, דתשעה באב דחוי הוא קל יותר מג' צומות בזמנם, אלא שבגדרי היום לא חילקו בינו לבין תשעה באב רגיל, כדי שלא יטעו בשאר שנים, ולכן יש ללמוד מדין בעלי ברית שת"ב דחוי הוא קל יותר, ויש להקל בו למעוברות ומניקות, כדברי מרן הגרע"י. ואמינא להו אנא, שדבר זה גופיה צריך הוכחה, שהרי כפי שכתבנו לעיל, אף אחד מהראשונים לא כתב להקל למעוברות ומניקות בת"ב דחוי, למרות שהמציאות של מעוברות ומניקות שכיחה הרבה יותר ממציאות של בעלי ברית. וכל ההסתמכות של מרן הגרע"י להקל היא על סמך הקל וחומר. ואם זהו הסמך היחיד, מכיון שיש אפשרות לפרוך את הקל וחומר, שהרי לעניינים מסוימים ת"ב דחוי חמור יותר (וכנ"ל), ואפשר שדין מעוברות ומניקות דומה לעניינים ההם ולא לבעלי ברית, ממילא אין כאן ק"ו מעליא ואין ללמוד ממנו, והדרינן לכלל האמור בגמרא: "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים", שבפשטות מדבר על כל ת"ב, אף אם הוא נדחה [ובשלמא אם היה מבואר בחז"ל או בראשונים, שת"ב דחוי הוא קל יותר מג' צומות, אלא שלענין ה' עינויים ותענית בלילה לא רצו חכמים לחלק בין ת"ב דחוי לת"ב רגיל – היינו מקבלים את הדברים בסבר פנים יפות, אבל מכיון שרק אפשר לומר כך, ואפשר גם לומר אחרת, וכל ההסתמכות היא על הקל וחומר בלבד, בכה"ג מיפריך קל וחומר].
♦
ג' צומות שחלו בזמנם הם רשות מעיקר הדין ותשעה באב דחוי הוא חובה
ולענ"ד נראה להוכיח שת"ב דחוי הוא חמור יותר מג' הצומות בזמנם, מהמבואר בגמרא בר"ה (יח:), שג' הצומות, בזמן שאין שמד ואין שלום – רצו מתענין רצו אין מתענין [ורוב הראשונים ביארו משפט זה כפשוטו, שהצומות הם רשות מעיקר הדין, ובמקום אחר הארכנו בזה], ות"ב הוא חובה גם בזמן שאין שמד ואין שלום, הואיל והוכפלו בו הצרות. עכ"ד הגמרא. והגמרא לא חילקה בזה בין ת"ב בזמנו לת"ב דחוי, ולכן נראה בפשיטות לומר, שגם ת"ב דחוי הוא חובה מדינא דגמרא [אמנם ראשונים רבים הסכימו, שכיום כבר קיבלו עליהם ישראל את כל הצומות כחובה, וזהו מנהג מחייב שאין לפרוץ גדרו, אולם עדיין נראה שדבר שתוקף חיובו הוא מדינא דגמרא (בנ"ד: תשעה באב דחוי), הוא חמור יותר מדבר שתוקף חיובו הוא מכח מנהג מאוחר יותר (בנ"ד: שאר ג' הצומות)]. ולענ"ד פירכא זו היא חזקה יותר מהפירכות האחרות שהזכרנו לק"ו, כי בודאי רחוק מאד לומר, שדבר שמדינא דגמרא הוא רשות, יהיה חמור יותר מדבר שמדינא דגמרא הוא חובה.ואם יטען הטוען, שכל מה שאמרה הגמרא דתשעה באב הוא חובה, הני מילי בתשעה באב בזמנו, אבל תשעה באב דחוי – הוא רשות כיתר הצומות, אף אנו נאמר לו, שמלבד שחילוק זה לא כתוב בשום מקום, יש גם ראיות שהוא לא נכון, שהרי במשנה במגילה (ה.) מבואר, שתשעה באב שחל בשבת – נדחה ליום ראשון, וכתב על זה רש"י וז"ל: והוא הדין לשבעה עשר בתמוז ולעשרה בטבת, והאי דנקט תשעה באב – משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו, אבל שאר צומות, אמרינן במסכת ראש השנה: רצו – מתענין, רצו – אין מתענין. ע"כ. ומבואר, שהמשנה לא הזכירה את ג' הצומות שחלו בשבת, משום שהם רשות, והמשנה לא טרחה להשמיע לנו את הדין בדבר שהוא רשות. ומכאן נלע"ד להוכיח שגם ת"ב דחוי הוא חובה, דאלת"ה, יוצא שבפועל השמיעה לנו המשנה את הדין בדבר שהוא רשות, שהרי המשנה משמיעה לנו מה הדין בת"ב דחוי.
ויש לציין, שראשונים רבים הביאו את דברי רש"י הנ"ל, הלא המה: הרי"ד בפסקיו (מגילה שם), ר' אברהם מן ההר (שם), ר' יהונתן מלוניל (מגילה משניות דף א.), המאירי (מגילה ה.), המאורות (שם), הריטב"א (שם) והנימוקי יוסף (שם).
ועוד יש להוכיח שת"ב דחוי הוא חובה, מהא דאיתא במגילה (ה.:): אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו (מתשעה באב. רש"י). אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה, אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה – ידחה, ולא הודו חכמים. קרי עליה טובים השנים מן האחד (אילו לא שמעתי הייתי טועה בדבר, עכשיו טוב לי שלימדתני האמת. רש"י). ע"כ. ומבואר שלמסקנה, רבי ביקש לעקור תשעה באב דחוי, ולא הודו לו חכמים, והמשמעות הפשוטה היא, שרבי ביקש לעקור את חיוב התענית, וחכמים לא הודו לו, אלא השאירו את החיוב להתענות, ולא משמע כלל שרבי ביקש לקבוע שלא יהיה רשות להתענות, וחכמים התנגדו לדבריו והתעקשו להשאיר את זה כרשות. וא"כ מוכח מכאן שת"ב דחוי הוא תענית חובה, ואינו תלוי ברצון[4].
♦
סיכום ביניים
הגמרא בפסחים אמרה, שמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, וכ"פ מרן השו"ע. מרן הגרע"י זצ"ל כתב, שתשעה באב דחוי הוא קל יותר מג' צומות שחלו בזמנם, שהרי בעל ברית מתענה ומשלים בג' צומות שחלו בזמנם, ואינו משלים התענית בת"ב דחוי, ולכן הוא למד בק"ו, שמעוברות ומניקות פטורות מת"ב דחוי, כשם שהם פטורות מג' צומות שחלו בזמנם. ואנו בעניותנו הערנו, שלכאורה יש להקשות על זה מסתימת הגמרא וכל הראשונים ומרן השו"ע, שכתבו שמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בת"ב, ולא חילקו בין דחוי לבזמנו. ועוד הערנו, שלכאורה יש לפרוך את הק"ו הנ"ל, שהרי בעניינים מסוימים ת"ב דחוי חמור יותר מג' צומות, שהתענית בו מתחילה מהלילה, וכן הוא נאסר בה' עינויים. ועוד הערנו שיש פירכא שלענ"ד היא חזקה יותר, שג' צומות הם רשות מדינא דגמרא (ולחלק מהראשונים אף בזמן הזה מעיקר הדין), ואילו ת"ב דחוי הוא חובה מדינא דגמרא, ולכן פשיטא שת"ב דחוי הוא חמור יותר מג' צומות בזמנם.♦
ג. פקפוק בעיקר דין השו"ע שבעל ברית אינו משלים ת"ב דחוי
פתיחה
עוד יש להעיר, שכל הק"ו מיוסד על הדין שבעל ברית אינו משלים תעניתו בתשעה באב דחוי, אולם יש להעיר כמה הערות על דין זה, ובטרם נבוא העיר, נביא את דין זה ממקורו.♦
דברי הראשונים שבעל ברית אינו משלים תעניתו בת"ב דחוי
במשנה בתענית (כו.) מבואר, שהיו תשעה ימים בשנה, שבכל אחד מהם, משפחה אחרת היתה מקריבה "קרבן עצים", והגמרא (כח.) ביארה את עניינו של קרבן העצים וז"ל: "תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם (כל משפחה בזמן אחר), וכך התנו נביאים שביניהן, שאפילו לשכה מלאה עצים – יהיו אלו מתנדבין משלהן (באותו תאריך שהם התנדבו בפעם הראשונה), שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים וכו' ". ובמשנה הנ"ל מבואר, שבי' באב היה זמן "קרבן עצים" של בני סנאה בן בנימין.ובגמרא בעירובין (מא. ומייתי לה בתענית יב.) איתא: "תניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני סנאה בן בנימין (שזמן קרבן העצים שלהם היה י' באב). פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה". ומבואר, שכשנדחה ט' באב, והתנגש עם היו"ט שלהם – הם התענו ולא השלימו.
וכתב הטור (או"ח סימן תקנט) וז"ל: מעשה שחל ט' באב בשבת ונדחה עד למחרתו, והיה רבינו יעבץ בעל ברית, והתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורחץ ולא השלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו היה, וראיה מהא דתניא: א"ר אליעזר בר צדוק: אני הייתי מבני סנאה בן בנימין, וחל ט"ב בשבת, ודחינוהו עד לאחר שבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה. עכ"ל. ומבואר, שרבינו יעבץ למד מהמעשה דר' אלעזר בר צדוק, שאם תשעה באב דחוי מתנגש עם יו"ט של אדם פרטי – הוא לא צריך להשלים את התענית. והמעשה ברבינו יעבץ הובא גם בדברי ראשונים נוספים, וצִיָּנוּ להם בתחילת המאמר.
♦
דיוקו של מרן הבית יוסף שרבנו יעבץ היקל רק בתשעה באב דחוי
וכתב מרן הבית יוסף (שם) וז"ל: ומשמע לי, דהא דרבינו יעבץ – דוקא בתשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו, דכיון דאידחי – לא חמיר כולי האי, אבל אם לא היה נדחה, אלא שחל להיות באחד מימי השבוע – לא היה מיקל בו בכך. וכן משמע מההיא דמייתי מרבי אלעזר ברבי צדוק דאמר: "וחל ט"ב בשבת ודחינוהו לאחר השבת", ואם איתא דהוא הדין לחל תשעה באב באחד מימי השבוע – הוה ליה לסתום ולומר והתענינו בתשעה באב ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה. ע"כ. ומבואר, שמרן הבית יוסף למד מדברי ר' אלעזר בר צדוק, שאם היו"ט שלהם היה חל בתשעה באב בזמנו – היו צריכים להשלים את התענית, ודוקא מפני שהוא חל בתשעה באב דחוי – הם לא היו צריכים להשלים. ודייק כן ממה שסיפר ר' אלעזר בר' צדוק, שעשו כן כש"פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת".♦
דחיית דיוקו של הבית יוסף מדברי ר' אלעזר בר צדוק
ונראה שהדין דין אמת, ורק בתשעה באב דחוי היקל רבינו יעבץ, כמו שמבואר בספר אור זרוע (הלכות אבלות סימן תמ), שהביא את המעשה ברבינו יעבץ, וכתב וז"ל: "ולא השלימו עם הציבור, לפי שהיתה סעודת מצוה וגם תענית בי' באב, בעבור כך התיר". וכן הוא בהלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג (נספחות סימן ב): "הטעם לפי שהי' סעודת מצוה וגם התענית הי' י' באב". אולם את דיוקו של מרן הב"י מהגמרא לא זכיתי להבין, דלכאורה נראה פשוט, שמה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק, ש"חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת", הוא משום שזמן היו"ט שלהם הוא בי' באב, ואם תשעה באב היה בזמנו – הוא לא היה יוצא ביו"ט שלהם, והם היו צריכים להתענות בתשעה באב ולשמוח ביו"ט שלהם. וכל השאלה התעוררה רק מכך שתשעה באב חל בשבת, ולכן הוא נדחה לי' באב, שיום זה הוא היו"ט שלהם, וכאן התעוררה השאלה אם להתענות או לשמוח ביום זה, שהוא גם תשעה באב וגם יו"ט.ומכיון שכך, לכאורה אין כל ראיה מדברי ר' אלעזר בר צדוק, שיו"ט של קרבן העצים אינו דוחה תשעה באב שחל בזמנו, דלעולם אימא לך שהוא דוחה אף תשעה באב שחל בזמנו, אלא שבמציאות לא חל שום יו"ט של קרבן עצים בט' באב.
♦
בגמרא בעירובין לכאורה מוכח שאין הבדל בין תשעה באב דחוי לתשעה באב בזמנו
ובאמת בגמרא עירובין (מא.) לכאורה מוכח, שיו"ט של קרבן העצים, היה בכוחו לדחות גם תשעה באב שחל בזמנו (אם הם היו מתנגשים במציאות), שבגמרא שם נחלקו תנאים בדין תשעה באב שחל בערב שבת - לדעת ר"ג, צריך במקרה זה להפסיק את הצום לפני כניסת השבת, כדי שהאדם לא ייכנס לשבת כשהוא מעונה, ולדעת ר' יוסי צריך להשלים את התענית עד הערב. ושם איתא: "בדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל (שהפסיקו את הצום לפני כניסת השבת), בדורו של רבי יוסי עבוד כרבי יוסי (שהשלימו את התענית עד הערב). ובדורו של רבן גמליאל עבוד כרבן גמליאל?! והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני מבני סנאה בן בנימין. פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה. טעמא דיום טוב, הא ערב יום טוב – משלימין (פירש רש"י: טעמא דיום טוב, הא בשאר תשעה באב – היו משלימין, אף על פי שכל תשעה באב הוי ערב יום טוב שלהם, ור' אלעזר בר צדוק בדורו של רבן גמליאל הוה, כדתניא בביצה {כב, ב}: אמר ר' אלעזר בר' צדוק פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל)! אמר רבינא: שאני יום טוב של דבריהם, מתוך שמתענין בו שעות (כדקתני: "והתענינו בו". רש"י) – משלימין בו ערביות (מותר להשלים ערב אותו יום טוב, וליכנס לתוכו כשהוא מעונה, דהא אפילו בעיקרו מותר להתענות בו קצת היום. רש"י). שבת, הואיל ואין מתענין בה שעות (שאסור להתענות בה אפילו קצת לשם תענית. רש"י) – אין משלימין בה ערביות (שהמשלים ערב שבת – מתענה במקצת שבת. רש"י)".ומדברי הגמרא הנ"ל לכאורה מוכח, שיו"ט של קרבן העצים, יפה היה כוחו לדחות גם תשעה באב שחל בזמנו, כי אם היה כוחו יפה לדחות רק תשעה באב דחוי, משום שתשעה באב דחוי הוא קל (כהבנת הבית יוסף), לא מובנת כלל שאלת הגמרא כיצד השלימו תשעה באב רגיל, ולא חששו לכך שהם נכנסים ליו"ט של קרבן העצים כשהם מעונים, שהרי מדובר כאן על תשעה באב שחל בזמנו, שאפילו אם היה חל בו ביום היו"ט של קרבן העצים – התענית לא היתה נדחית מפניו, ופשיטא ופשיטא שאין לחוש להשלים את התענית מחמת היו"ט של קרבן העצים שיחול למחרת[5].
ומכאן גם יש להקשות קצת על עיקר דינו של רבינו יעבץ, שאם יום המילה דומה ליו"ט של קרבן העצים, מדוע הוא דוחה רק תשעה באב דחוי? הלא היו"ט של קרבן העצים דוחה גם תשעה באב בזמנו! וצ"ע.
♦
יום טוב של קרבן העצים שונה מיום המילה משום שהוא קדם לתשעה באב
עוד יש להעיר, שלכאורה יש לחלק בין היו"ט של קרבן העצים ליו"ט של יום המילה, משום שהיום טוב של קרבן העצים נקבע בזמן בית המקדש השני, ובזמן הבית, תשעה באב לא היה יום תענית, אלא יום של ששון ושמחה[6], ורק משחרב בית המקדש – נהפך יום תשעה באב ליום תענית. וא"כ, היו"ט של קרבן העצים קדם לתענית תשעה באב.ובגמרא בתענית (יב.) איתא: "תניא במגילת תענית: כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר. כיצד? יחיד שקיבל עליו (להתענות) שני וחמישי של כל השנה כולה, ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית, אם נדרו קודם לגזרתנו (קודם שגזרו חכמים ימים טובים הללו. רש"י) – יבטיל נדרו את גזרתנו. ואם גזרתנו קודמת לנדרו – תבטל גזרתנו את נדרו". ומבואר, שכשמתנגשים יום טוב עם יום תענית – חכמים נתנו קדימות ליום שנקבע לפני כן, שאם יום התענית נקבע לפני היו"ט – יתענה, ואם להיפך – לא יתענה.
ולפי זה, לכאורה יש חילוק גדול בין היו"ט של קרבן עצים ליום המילה, שהיו"ט של קרבן העצים נקבע לפני תענית תשעה באב, וכנ"ל, ולכן דין הוא שידחה את תענית תשעה באב, אבל יום המילה נקבע רק שמונה ימים לפני תשעה באב, ואילו יום התענית נקבע הרבה לפני כן, מזמן חורבן הבית, ולכן דין הוא שהתענית תדחה את היו"ט של יום המילה.
♦
יום טוב של קרבן העצים אסור בתענית מדינא דגמרא
וחילוק נוסף יש בין היו"ט של קרבן העצים ליו"ט של יום המילה, והוא, שהיו"ט של קרבן העצים, מצינו בדברי חז"ל איסור מפורש להתענות בו, שכן הוא מהימים הטובים הכתובים במגילת תענית שאסור להתענות בהם. אולם לגבי יום המילה, לא מצינו איסור מפורש בדברי חז"ל להתענות בו, ולכן אינו בדין שמחמת יו"ט זה לא יתענו בתשעה באב.וכעין סברא זו מצינו גם בחדושי הריטב"א (מו"ק כז:), שכתב וז"ל: ולענין אבלות, דבר פשוט הוא דחנוכה ופורים אינן כרגלים כלל... הילכך אבל נוהג אבילותו בחנוכה ופורים, ואפי' בדברים שבפרהסיא, ואפי' מיום שני ואילך... ואף על גב דפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה – לא דחו בזה אפי' אבלות של דבריהם, שהרי בשביל אבילותו – אין כבוד פורים מתחלל בזה, ויכול לקרוא מגלה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה... ואי קשיא לך מאי דאמרינן בכתובות (ד' א'), במי שהיה טבחו טבוח כו'[7]: "ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות", דאלמא לא חייל אבלות על בית המשתה שלו, שהוא כרגל דידיה, דאלמא אפי' רגל כי האי דרבנן דוחה אבלות, כל שכן פורים שהוא רגל דרבים דרבנן דחזי למידחי אבלות יחיד דרבנן דשאר ימים, זו נראית לכאורה ראיה גמורה! ואינה כלום, דהתם מילתא דלא אפשר הוא שיהא אבלות במקום בית המשתה, ושיהא החתן הולך אבל וחפוי ראש, ואם אתה אומר שינהוג אבלות – על כל פנים אתה דוחה בית המשתה שלו, שהרי אפי' ליכנס לבית המשתה אסור, וכיון שהתחיל בתחילה במשתה שלו – אין כדאי באבילות לדחותו, דתרווייהו דרבנן נינהו, ואפי' לדעת הגאונים ז"ל, שאומרים אבלות יום ראשון דאורייתא כשהוא יום מיתה וקבורה – ב"ד התנו בכך בשב ואל תעשה שלא ינהוג אבלות כלל עד לאחר הרגל שלו, כי אין אבלות ראוי לנהוג עם בית המשתה, וחלול שתיהן הוא, אבל הכא גבי פורים וכ"ש חנוכה, דליכא חלול כלל למצות הנוהגות בו – לא דחו בו כלום, דכל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן במקום עשה ולא תעשה – אנו אומרים שיקיים את שתיהן, וה"ה בזה. ע"כ. ומבואר כעין סברא זו, שכשמתנגשים שני דברים סותרים (בנ"ד, יו"ט של קרבן העצים, שאסור להתענות בו, עם תשעה באב שצריך להתענות בו) – אז אנו דנים מי נדחה מפני מי, אבל אם אין סתירה בין הדברים (לצורך הענין, אם אין איסור להתענות ביום המילה, כמו שבאמת לא מצאנו איסור מפורש בזה בדברי חז"ל) – אז אין על מה לדון, ויתענה מדין תשעה באב ויעשה מה שצריך לעשות מדין יום המילה. כשם שבפורים נוהג האבל את מנהגי האבלות, וקורא מגילה ושולח מנות ונותן מתנות לאביונים ועושה סעודה מדין פורים.
וכעין הערתנו העיר בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן כג) וז"ל: ולענין בעל ברית שאינו משלים, כבר מחו לה אמוחא והעידו האחרונים שבטל המנהג אפי' בד' צומות. ולהוציאך חלק אי אפשר, ואעתיק מה שכתבתי בזה במו"ק, והוא מהשמטות שנשמטו מחבורי הלז מן הדפוס, וז"ל: ...מיהא תמיהא להקל בו כל כך, דמעיקרא היא גופה קשיא למסמך עלה דההיא דר' אלעזר בר' צדוק לקולא גבי מילה, דלא דמי י"ט דקרבן עצים, שהוא שנוי במשנה ונסמך על הכתוב מפורש (בנחמיה ולקורבן העצים), משא"כ ביום המילה, שאינו מפורש בשום מקום, לא בתורה שבכתב ולא שבע"פ, שיהא נקרא י"ט, רק באגדה מצינו דרך רמז בעלמא סמך לסעודה שעשה אברהם אבינו ביום ה"ג (בגימטריא ח') מ"ל, זולת לא נמצא שום רמז. ועדיין י"ט מנין שידחה ט"ב מפניו, ואפי' כשנדחה (והא אר"י אלמלי הייתי שם קבעתיו בעשירי כו', שהוא עקר יום המר), ואף על פי שסמכו חז"ל לדחותו מפני י"ט ברור שבדברי קבלה, למה נקל גם ביום שאינו קרוי י"ט בשום מקום, ולא נזכר כלל בדברי רז"ל (בפירוש אפי' רק שיש לעשות בו סעודה כו') שיהא לו כח לדחות תענית החמור מאד? ואם רבי יעבץ לגרמיה הוא דעבד, מיהא הבו דלא לוסיף. ואם כן, כל הנטפל לדבר מצוה בו ביום – לא ישלים התענית הקבוע ע"פ חז"ל, שאפי' עוברות ומניקות משלימות אותו[8]. לכן אני אומר, חלילה לסמוך על המקל בכך... וכבר נתפשט המנהג שלא להשגיח בהך דר' יעבץ לגמרי, לגרמיה הוא דעבד, ואין עוד בזמננו מי שמקל ראש בכך. עכ"ל.
♦
אחרונים שהעידו על מנהג שבעל ברית מתענה ומשלים גם בתענית דחויה
ומצאנו לאחרונים נוספים (מלבד היעב"ץ) שהעידו, שהמנהג הוא שבעל ברית משלים אפילו בתענית דחויה. כן כתב הכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן תקנט) וז"ל: והמנהג עכשיו להשלים התענית אפילו בדחוי, ואפילו בשאר התעניות באחד מארבע צומות אפילו דחוי משלימין התענית. ע"כ. וכ"כ גדול פוסקי תימן, המהרי"ץ, בשו"ת פעולת צדיק (חלק ג סימן קמז) וז"ל: והנה המנהג בכאן כפי מה שראיתי כמה פעמים לפני רבותי, לא רצו להתיר אפי' לאבי הבן לאכול בעוד יום, אפי' בי"ז תמוז שנדחה ליום א'. וצ"ל שהם מפרשים דהא דכתב מר"ן "ואינו משלים" – לאו חיובא הוא אלא רשות. עכ"ל. וכמו שכתבנו לעיל, עצם ההבנה שאין חיוב לבעל ברית לאכול אלא רשות, היא עצמה קושיא על דברי רבינו יעבץ, שדימה את יום המילה ליו"ט של קרבן העצים, ששם חובה לאכול ואסור להתענות[9].♦
מסקנה לגבי בעל ברית בתשעה באב דחוי
וזאת למודעי, שבכל מה שכתבנו לעיל, לא באנו לחלוק להלכה על דברי רבינו יעבץ וכל הראשונים הרבים שהביאו דבריו להלכה, כי מי אנו שנחלוק על דברי ראשונים רבים מכח קושיות, ובפרט שלא מצאנו ראשונים שכתבו במפורש היפך דבריהם (אע"פ שלענ"ד דין זה אינו מוסכם מכל הראשונים, וכדלקמן). אולם אהני לן מיהא, שלא נרחיב את דבריהם, ונלמד מהם דברים חדשים שהם בעצמם לא אמרו, ונפטור על פיהם כל מעוברות ומניקות מתשעה באב דחוי[10].ומ"מ נראה, שאין לנו להפוך את הקושיות לתירוצים, ולחדש עפ"י זה שאסור לבעל ברית להשלים תעניתו גם אם רצונו בכך (היפך כמה וכמה אחרונים שכתבו שהמנהג להחמיר בזה). ולכן נראה, שבמקום שהמנהג להחמיר ולהשלים גם בתענית דחויה – אין לשנות מהמנהג, ובמקום שאין מנהג כזה – אין חיוב להשלים את התענית, אבל מותר להשלים, והמחמיר תע"ב (לפחות בתשעה באב דחוי, שהוא תענית חובה מדינא דגמרא, וכנ"ל), דכדאי הוא בית אלוקינו להתענות עליו.
♦
ד. פקפוק בעצם ההנחה שלענין בעל ברית ת"ב דחוי קל יותר משאר תעניות בזמנם
עוד יש להעיר, שכל הק"ו של מרן הגרע"י מבוסס על כך, שבעל ברית אינו משלים תעניתו בתשעה באב דחוי, כמו שכתב רבנו יעבץ, ושהוא משלים תעניתו בשאר צומות שחלו בזמנם, כמו שכתב הריטב"א, ולכן מבואר שתשעה באב דחוי הוא קל יותר משאר צומות שחלו בזמנם. ומרן הגרע"י הניח כהנחת יסוד פשוטה, שהריטב"א ורבנו יעבץ אינם חולקים ביניהם. אולם אם נאמר שהם חולקים ביניהם – כבר אין מקום כלל לקל וחומר.♦
מפשט דברי הריטב"א נראה שאינו מחלק בין תענית דחויה לתענית בזמנה
ולענ"ד, מפשט דברי הריטב"א נראה, שהוא אינו מחלק בין תענית דחויה לתענית בזמנה, ובשתיהן צריך להתענות, שז"ל הריטב"א (תענית ל:): חתן שחל אחד מד' הצומות בתוך ימי שמחת לבו, מסתבר לי שהוא חייב להתענות, דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו הוא, ואין אבלות חדשה חלה בהם, כדאיתא בדוכתא (כתובות ד' א'), ואין שמחה אלא באכילה, כדאמרינן גבי רגלים וגבי פורים, מ"מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו דרבים – אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן דיחיד, ועוד, מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קל"ז): אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. עכ"ל. ומפשט דבריו נראה שאין חילוק בין תענית דחויה לתענית בזמנה, שאם היה חילוק ביניהם – היה עליו להודיע לנו, שהרי תענית דחויה הוא דבר המצוי[11]. ועוד, שהטעמים שנתן הם דאתיא אבלות דרבים ודחיא רגל דיחיד, ושהפסוק אומר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", וטעמים אלו שייכים גם בתענית דחויה[12].♦
אפשר שרבנו יעבץ היה מיקל לבעל ברית גם בשאר תעניות שחלו בזמנם
עוד אפשר לומר, שרבנו יעבץ שהקל לבעל ברית לאכול בתשעה באב דחוי – היה מיקל לו לאכול גם בשאר תעניות שחלו בזמנן. וראה בספר או"ז (הלכות שבת סימן קט), שכתב וז"ל: מעשה ביולדת שחל יום שמיני שלה בצום גדליה, ושאלו לרבינו תם זצ"ל אם יכולה לאכול, והתיר לה לאכול, דאע"ג דצום גדליה דברי קבלה, ודברי קבלה כדברי תורה[13], אפ"ה התיר, דאמרי' פ"ק דר"ה [י"ח, ע"ב]: ...בזמן שאין שמד ואין שלום – רצו מתענין רצו אין מתענין, לכך הוא רשות גם עתה, ומשום כך התירו לה לאכול. עכ"ל[14]. ומבואר שלשיטת רבנו תם, ג' הצומות (מלבד תשעה באב) הן רשות גם בזמן הזה מעיקר הדין, ולכן הקל בהם ליולדת אחר ז' ימים, שהיא בגדר חולה שאין בו סכנה והתענית קשה עליה. ואפשר שמטעם זה היה מקל רבנו יעבץ גם לבעל ברית לאכול בג' הצומות שחלו בזמנם, כשם שהקל לו לאכול בתשעה באב דחוי [וברור שדבר זה אינו מוכרח כלל, ועוד יותר ויותר ברור שאין לסמוך על זה לדינא כלל וכלל, ומ"מ מכיון שכל הבסיס של מרן הגרע"י בדין שחידש (נגד סתימת הגמרא וכל הראשונים ומרן השו"ע והסברא הפשוטה, וכנ"ל) מבוסס על הרכבה של דברי רבנו יעבץ עם דברי הריטב"א, ויש אפשרות שהם חולקים ביניהם, ממילא בנפול היסוד יפול גם הבנין].♦
ה. פקפוק בעצם הלימוד של מעוברות ומניקות מבעל ברית
פתיחה
עוד יש להעיר, שאף אם נקבל בקבלה גמורה גם את דברי רבנו יעבץ וגם את דברי הריטב"א, ונאמר שבעל ברית משלים תעניתו בג' צומות שחלו בזמנם, ואינו משלים תעניתו בתשעה באב דחוי, עדיין אין הכרח ללמוד מכאן בק"ו שמעוברות ומניקות אינן משלימות תענית תשעה באב דחוי, וכמו שנבאר בעזהי"ת.♦
המקור בגמרא לכך שמצות עשה של רבים דוחה מצות עשה של יחיד
נראה שהמקור לסברת הריטב"א, שאבלות דרבים דוחה רגל דיחיד, הוא הגמרא במו"ק (יד:), דאיתא התם: "אָבֶל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר: 'ושמחת בחגך', אי אבילות דמעיקרא הוא (שהתחילה לפני הרגל) – אתי עשה דרבים (שמחת הרגל, שהיא של כל ישראל) ודחי עשה דיחיד (האבלות), ואי אבילות דהשתא הוא (שהתחילה בתוך הרגל) – לא אתי עשה דיחיד (האבלות) ודחי עשה דרבים (שמחת הרגל)". ולמדנו מדברי הגמרא שני כללים בענייני דחיה: א.מצות עשה של רבים דוחה מצות עשה של יחיד, ב.באופן כללי נותנים קדימות לדבר שהתחיל קודם[15], אולם אף בכה"ג, אם הדבר שהתחיל קודם הוא של יחיד, ואח"כ הגיע דבר של רבים – הדבר של הרבים גובר.ונראה מדברי הגמרא, שעשה של רבים הוא חמור יותר מעשה של יחיד.
♦
בדברי קיצור פסקי הרא"ש מבואר שעשה דרבנן של רבים דוחה עשה דאורייתא של יחיד
אמנם, בקיצור פסקי הרא"ש (ברכות פרק ז סימן כ) מבואר, שעשה דרבנן של רבים דוחה אפילו עשה דאורייתא של יחיד, שכתב וז"ל: אף על גב דקיי"ל דהמשחרר עבדו (הכנעני) עובר בעשה[16], כדי להשלים ליו"ד להתפלל – מצוה לשחררו, לפי שעשה [דרבים] דרבנן (של תפילה במנין) דוחה עשה דיחיד דאורייתא. לפיכך, הקובר מתו בי"ט האחרון של חג (היינו יו"ט שני של גלויות) – אינו נוהג אבילות בו ביום, דעשה דרבים שמחת רגל דוחה עשה דאבילות דיחיד, אפי' הוא מן התורה[17], וכ"ש דאבלות דרבנן הוא אליבא דהלכתא[18] ודלא כהלכות גדולות שכתב שנוהג. עכ"ל. ומבואר בדבריו, שאפילו עשה דרבנן של רבים דוחה עשה דאורייתא של יחיד, למרות שפשיטא ופשיטא שאיסור דאורייתא הוא חמור יותר מאיסור דרבנן, גם אם האיסור דרבנן הוא של רבים.ולכן נראה, שלא תמיד ניתן ללמוד מדיני דחיה איזה איסור חמור יותר, מפני שאפשר לפעמים שדבר קל ידחה דבר חמור, משום שהוא עשה דרבים. ונראה שניתן להוכיח כן גם ממה שנתבאר לעיל, שיש קדימות לדבר שהתחיל קודם, למרות שברור שאין בזה שום עדות שהוא חמור יותר מהדבר שהתחיל אחריו.
♦
בגמרא ביבמות עפ"י ביאור ראשוני אשכנז מבואר שאבלות דרבים אינה חמורה בהכרח מאבלות דיחיד
ובמשנה ביבמות (מא.:) אמר ר' יוסי, שאלמנה אסורה להתארס (היינו קידושין) עד שיעברו ל' יום, מפני האבלות. ובגמרא (מג.:): "אמר רב חסדא: ק"ו, ומה במקום שאסור לכבס (שבוע שחל בו תשעה באב) – מותר ליארס, מקום שמותר לכבס (ל' יום של אבלות) – אינו דין שמותר ליארס?! מאי היא? דתנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותר, מפני כבוד השבת, ותניא: קודם הזמן הזה (קס"ד קודם תשעה באב, כלומר, בשבוע שחל בו תשעה באב), העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין! כי תניא ההיא (שמותר ליארס) קודם דקודם (לפני השבוע שחל בו תשעה באב, אבל בשבוע שחל בו – אה"נ אסור ליארס, וליכא ק"ו). אמר רבא, וקודם דקודם נמי ק"ו: ומה במקום שאסור לישא וליתן – מותר ליארס, מקום שמותר לישא וליתן (ל' יום של אבלות) – אינו דין שמותר ליארס?!... אלא אמר רב אשי: שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה, ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד".וכתב הרא"ש (תענית פ"ד סימן לב) וז"ל: ורבינו מאיר ז"ל (מהר"ם מרוטנבורג) כתב בהלכות אבלות שלו: כתב ה"ר יצחק מוינ"א (בעל האור זרוע), דתשעה באב שחל להיות בשבת, אף על פי שאנו דוחין אותו עד למחר – אותו היום אסור בתשמיש המטה, מידי דהוי אקובר מתו ברגל, שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל, ואפלו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל, אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל, ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי, כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית (דף יג א). עכ"ל מורי (ר' יצחק מוינא, מורו של מהר"ם). הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו, כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה, אף על פי שיש לי להשיב, דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים, כדאמרי' בפרק החולץ (היינו הגמרא ביבמות הנ"ל), דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור לכבס ומותר לארס, וקודם הזמן הזה – מותר לספר ולכבס, ואסור לישא וליתן, וכל העם ממעטין בעסקים. וגבי אבילות אמרינן איפכא: ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול, וכמה איבול שלשים יום! ומשני רב אשי התם: שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה, בין אבילות דרבים בין אבילות דיחיד. ומפרש רבינו תם: שאני בין אבילות חדשה, שאסור לארס, מה שאין כן באבילות ישנה. דבמילי דיחיד הקילו טפי באבילות ישנה. אבל לענין משא ומתן – שאני בין אבילות דיחיד, שהתירו במשא ומתן באבילות דיחיד, ובאבילות דרבים אסרו כל דבר שהרבים מתעסקים בו, כגון משא ומתן, דאיכא פירסום, ויהא נראה כאינם חוששין להתאבל על ירושלים. אלמא דבמילי דצנעא ודיחיד יכול להיות שאנו מחמירין באבילות טפי מתשעה באב... ועוד קולא אחרינא איכא, תשעה באב, מקום שנהגו שאסור לספר ולכבס, כגון שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – קתני התם: "ובחמישי מותר מפני כבוד שבת", ובאבילות, מקום שאסור לספר ולכבס – לא התירו מפני כבוד שבת. ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי, אפי' הוא מקיל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו, וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל. עכ"ל רבינו מאיר ז"ל. ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע (מתשמיש המטה), וכן עמא דבר. עכ"ל הרא"ש. ומבואר, שלעניינים מסוימים, אבלות רגילה של יחיד, חמורה יותר מאבלות תשעה באב, שהיא אבלות דרבים. ולכן נראה, שקשה לומר באופן גורף שעשה דרבים הוא חמור יותר מעשה דיחיד, למרות שבענייני דחיה גובר העשה דרבים על עשה דיחיד.
ויש לציין, שביאורו של רבנו תם הובא גם בתוס' (יבמות מג: ד"ה שאני). אמנם, ראשונים אחרים (רמב"ן, רשב"א וראשונים נוספים ביבמות שם) פירשו את דברי הגמרא באופן אחר, ולפירושם אין ראיה מגמרא זו לנדון דידן.
♦
מכל הנ"ל נראה שאין ללמוד מענייני דחיה לעניינים אחרים, ולכן אין ללמוד מעוברות ומניקות מבעלי ברית
ומכל הנ"ל נראה, שאין הכרח ללמוד מדיני דחיה את דרגת חומרתו של דבר מסוים, ולפעמים דבר חמור יותר נדחה מפני דבר חמור פחות, בגלל שיקולים אחרים בדיני דחיה.ועפ"י הנ"ל אפשר לומר, שבאמת תשעה באב דחוי הוא חמור יותר מג' צומות שחלו בזמנם (כמו שהוכחנו לעיל בכמה הוכחות), ובכל זאת, בעל ברית יצטרך להתענות בג' צומות שחלו בזמנם, ולא יצטרך להתענות בתשעה באב דחוי. והסיבה לכך היא, משום שבדיני דחיה אנו נותנים קדימות לדבר שבא בזמנו יותר מלדבר שלא בא בזמנו[19], ולכן, יו"ט של ברית המילה, שהיום הוא זמנו – ידחה תענית תשעה באב דחוי, שזמנו האמתי הוא אתמול ולא היום, ולא ידחה צום אחר שחל בזמנו, משום ששניהם בזמנם, והצום הוא אבלות דרבים שדוחה יו"ט דיחיד.
ומ"מ, כל זה לענין יו"ט שנופל ביום של אבלות, שבזה אנו דנים בשיקולים של דיני דחיה. אבל לגבי תענית במעוברות ומניקות – אין לנו לדון כלל בשיקולים של דיני דחיה, אלא יש שיקולים הלכתיים אחרים שעומדים לנגד עינינו, והם: א. חומרת התענית, ב. קושי התענית (ראה המיוחס לרש"י תענית יד. ד"ה נקוט). ומכיון שלענין חומרת התענית, תשעה באב דחוי חמור משאר צומות שחלו בזמנם (וכמו שנתבאר לעיל באורך), לכן אין לפטור מעוברות ומניקות מתענית תשעה באב דחוי, בלימוד של ק"ו משאר צומות שחלו בזמנם.
♦
ו. הערות נוספות מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים
ראשונים שכתבו בפירוש שת"ב דחוי חמור יותר מג' צומות בזמנם
ובאמת, מצאנו מפורש בדברי הארחות חיים והרמב"ן, שתשעה באב דחוי חמור יותר מג' צומות שחלו בזמנם. שכתב הארחות חיים (הלכות תענית סימן כ) וז"ל: אחד מד' צומות אלה שחל להיות בשבת – מאחרין אותו ודוחין אותו עד אחר השבת, ובכלן הקלו חכמים לבד מט' באב על עוברות ומניקות שמתענות ואין משלימות. עכ"ל. ומדבריו נראה בבירור, שבתשעה באב דחוי מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות, ואילו בשאר צומות שחלו בזמנם – אינן משלימות, וכמו שכתבנו לעיל בתחילת המאמר.והרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין אבלות ישנה אות קא) כתב וז"ל: ומסתברא דכולהו ארבע צומות – תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם, וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום, ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב, וקרא מקיש להו לתשעה באב, אלא האידנא, כיון דבזמן דליכא שמד בטילין – רצו ונהגו להתענות בהן, ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה – ודאי אסורין הן בכולן... והיינו דאמרינן במגילה (ה' א'): "רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב", לומר שעקר שבעה עשר בתמוז, משום דאין שלום ואין שמד היה בימיו, ומשום הכי רחץ, הא מעיקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו. וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו, דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. עכ"ל הרמב"ן. ומדבריו מוכח שתשעה באב דחוי הוא חמור יותר מי"ז בתמוז שחל בזמנו, שהרי הרמב"ן למד שרבי עקר את י"ז בתמוז לגמרי, מכך ש"אפילו תשעה באב ביקש לעקור", ואנו יודעים שרבי ביקש לעקור תשעה באב דחוי, ובכל זאת הרמב"ן למד מזה בק"ו, שרבי ביקש לעקור את י"ז בתמוז. ומבואר שהרמב"ן הבין שתשעה באב דחוי הוא חמור יותר מי"ז בתמוז שחל בזמנו[20].
♦
אחרונים שהביא מרן הגרע"י לחיזוק שיטתו
ומרן הגרע"י בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאו"ח סימן מ אות ה), חיזק את שיטתו מדברי כמה אחרונים, שהקלו למעוברות ומניקות שלא יתענו בתשעה באב דחוי. וז"ל מרן הגרע"י: ומעתה לפי מ"ש הרמ"א בהגה (סי' תקנ ס"א): מעוברות ומניקות שמצטערות הרבה – אין להן להתענות בשלש צומות, ואפילו אינן מצטערות – אינן מחוייבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר (כשאינן מצטערות הרבה) – ה"נ בט' באב דחוי אינן משלימות התענית כשמצטערות הרבה, וכן כשהן חלושות פטורות מלהשלים תעניתן בט"ב דחוי, וכמ"ש המשנ"ב (סי' תקנ סק"ה) לגבי ג' צומות. וכן מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' לז) שכ', שנהג להורות במעוברות ויש להן מיחוש קצת שלא ישלימו התענית בט"ב דחוי, שהרי אפילו במקום כבוד מצות המילה הקילו בזה. ע"כ (דברי השבות יעקב). וכ"פ המשנ"ב בבאה"ל (סי' תקנט ס"ט) ד"ה ואינו משלים תעניתו, וז"ל: וכן בחולי קצת ומעוברת שיש לה מיחוש קצת מותרים לאכול בט"ב דחוי. חידושי הגרע"א בשם תשו' שבו"י. ע"כ (דברי הביאור הלכה). וכן מצאתי בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג (סי' כו) בד"ה והנה עיקר הסברא, שכ' ג"כ בפשיטות שיש להקל בט"ב דחוי למעוברות ולמניקות כמו בשאר תעניות צבור. ע"ש. ולדידן דאזלינן בתר שפולי גלימיה דמרן ז"ל, כל מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות, אפילו אינן מצטערות, ומכ"ש האידנא שירדה חולשה לעולם, לפיכך גם בט' באב דחוי רשאות לאכול. והרי זה כמבואר. עכ"ל מרן הגרע"י זצ"ל. ונראה שהוא הבין בדברי כל האחרונים הנ"ל, שלגבי מעוברות ומניקות, דין תשעה באב דחוי כדין שאר צומות, ולכן הם כתבו להקל למעוברות ומניקות כשהן מצטערות, משום שכך היא דעת הרמ"א לגבי שאר צומות, להקל למעוברות ומניקות רק כשהן מצטערות. ומשום כך לדידן, דאזלינן בתר מרן, שהקל בפשיטות למעוברות ומניקות בשאר צומות (גם אם אינן מצטערות הרבה) – יש להקל להן בפשיטות גם בתשעה באב דחוי.♦
דברי השבות יעקב במקורם וביאורם
אולם כד דייקינן בדברי השבות יעקב, נראה לבאר דבריו באופן אחר בס"ד. שז"ל השבות יעקב (ח"ג סימן לז): תשעה באב שנת תפ"א שחל להיות בשבת ונדחה לאחר שבת, ואחד היה לו חולי שאין בו סכנה כ"כ, וקיבל עליו התענית, והתענה עד אחר חצות לזמן מנחה גדולה, ונחלש עד שצוה הרופא שלא יתענה יותר, והורה להם המורה שיתפלל מנחה גדולה ואח"כ יאכל... תשובה: הנה בודאי מה שהורה המורה שיתפלל מנחה גדולה – יפה עשה, כיון שנדחה ט"ב על יום א' – א"צ להשלים אפילו בחולי קצת, וכן נהגתי להורות ביולדות תוך שלשים או במעוברת ומיחוש קצת, דהא אפילו משום כבוד המילה הקילו בהנ"ל, כמבואר בא"ח סימן תקנ"ט סעיף ט', כ"ש במקום חשש חולי. עכ"ל. והבין מרן הגרע"י בדבריו, שהוא היקל דוקא למעוברת "ומיחוש קצת", משום שהוא הולך בשיטת הרמ"א, שגם בג' צומות לא מקילים לסתם מעוברת, אבל לשיטת מרן, שבג' צומות יש להקל לסתם מעוברת – יש להקל לה גם בתשעה באב דחוי, מצד הק"ו.אלא שיש להעיר כמה הערות על הבנת הגרע"י:
א. אם כדברי מרן הגרע"י, מדוע כתב השבות יעקב רק להקל ליולדת תוך שלשים, שלענין הלכה היא נחשבת כחולה שאין בו סכנה[21]? דלכאורה הוא מיקל עוד יותר מזה, שהלא סתם מעוברות ומניקות אינן מוגדרות הלכתית (לענין חילול שבת וכיו"ב) כחולה שאין בו סכנה (אף אם הן מצטערות), וגם בהן מיקל השבות יעקב (לדעת מרן הגרע"י)! ובאמת מרן השו"ע (סימן תקנד סעיף ו) היקל ליולדת תוך ל', שאינה צריכה להתענות אף בתשעה באב שחל בזמנו, וברור שדינה קל יותר ממעוברות ומניקות דעלמא, אף אם הן מצטערות הרבה.
ב. אם כדברי מרן הגרע"י, מדוע השבות יעקב היקל רק ליולדת תוך ל'? הלא סתם יולדת היא מניקה יותר מל' יום, ומדברי השבות יעקב משמע שאין לה היתר כלל, גם אם היא מצטערת הרבה (בשונה מדין ג' צומות לשיטת הרמ"א)!
ולכן נלע"ד לבאר בס"ד, שהשבות יעקב הקל בתשעה באב דחוי דוקא במקום חולי גמור, ולא בסתם מעוברות ומניקות. ואין זה משום שהוא פוסק כשיטת הרמ"א, שהחמיר על מעוברות ומניקות אף בג' צומות (כי אם זו היתה הסיבה – היה לו להקל במעוברות ומניקות שמצטערות הרבה, והוא לא כתב כן אלא לגבי יולדת תוך ל'), אלא זה משום שהגמרא בפסחים אמרה בפשיטות, שמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ, ולא חילקה בין תשעה באב דחוי לתשעה באב בזמנו, וגם כל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא חילקו כן.
אולם לגבי חולי גמור ויולדת תוך ל', מצאנו דיון בפוסקים אף בתשעה באב שחל בזמנו, שהרמב"ן בתורת האדם (שער האבל ענין אבלות ישנה אות קז) כתב וז"ל: חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך [לאכול][22] – אין צריכין אומד, אלא מאכילין אותן, דבמקום חולי לא גזור רבנן. עכ"ל. וכן כתב הר"ן (על הרי"ף תענית י סע"א) והטור (או"ח סימן תקנד). אולם באור זרוע (הלכות שבת סימן קט) כתב וז"ל: מעשה ביולדת שחל יום שמיני שלה בצום גדליה, ושאלו לרבינו תם זצ"ל אם יכולה לאכול, והתיר לה לאכול, דאע"ג דצום גדליה דברי קבלה, ודברי קבלה כדברי תורה[23], אפ"ה התיר, דאמרי' פ"ק דר"ה [י"ח, ע"ב]: קרי ליה צום וקרי ליה ששון ושמחה, ואמר רב פפא: ...בזמן שאין שמד ואין שלום – רצו מתענין רצו אין מתענין, לכך הוא רשות גם עתה, ומשום כך התירו לה לאכול. ע"כ. ומבואר בדבריו, שמצד החשבון, יולדת לאחר ז' ימים מלידתה – היתה צריכה לצום בצום גדליה, משום שהוא מדברי קבלה, ור"ת פטר אותה משום שבזמן הזה צום גדליה הוא רשות מעיקר הדין, וביולדת אין להחמיר. אמנם, נראה שכל זה לענין ג' צומות, שהם רשות בזמן שאין שמד ואין שלום, אך לגבי תשעה באב מבואר בגמרא (בר"ה שם), שהוא חובה גם כשאין שמד ואין שלום, וא"כ נראה מהוראת ר"ת, שיולדת לאחר ז' ימים חייבת להתענות בתשעה באב (דלא כרמב"ן). ודברי ר"ת הללו הובאו גם בהגהות מיימוניות (הלכות תעניות פ"ה ה"ב), במחזור ויטרי (סימן שלו), בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן קנח) ובהגהות מרדכי (מסכת מו"ק הלכות תשעה באב רמז תתקלד).
ומרן השו"ע בהלכות תשעה באב (או"ח סימן תקנד סעיף ו) פסק וז"ל: "חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול – אין צריך אומד, אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן". וזה כשיטת הרמב"ן וסיעתו. והרמ"א הגיה על דבריו וז"ל: "ומיהו, נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד". וכתב הט"ז (שם סק"ד), שנראה שנהגו להחמיר משום שכן משמע מדברי ר"ת להחמיר, וכמו שנתבאר.
ונלע"ד, שמשום כך היקל השבות יעקב בתשעה באב דחוי במקרה של "חולי קצת", וכן "ביולדות תוך שלשים או במעוברת ומיחוש קצת", משום שכל אלו היו אצלו בגדר חולה שאין בו סכנה, שבזה דעת הרמב"ן והר"ן והטור להקל אפילו בתשעה באב שחל בזמנו, ואמנם נהגו האשכנזים להחמיר בזה בתשעה באב רגיל כל שאין ספק סכנה, אבל בתשעה באב דחוי – הורה השבות יעקב שא"צ להחמיר (ואפילו בתשעה באב רגיל כתב הרמ"א שהמקל לא הפסיד).
ולפי מה שנתבאר צריך לומר, שהק"ו של השבות יעקב לא היה מג' צומות שחלו בזמנם, כמו שלמד מרן הגרע"י (היינו, שאם בג' צומות שחלו בזמנם מעוברות ומניקות פטורות – ק"ו שיהיו פטורות מת"ב דחוי שהוא קל יותר), כי באמת אין זה ק"ו, שהרי תשעה באב דחוי חמור יותר מג' צומות שחלו בזמנם. אלא הק"ו היה מבעל ברית לחולה, דמה בעל ברית, שאין כל צד להקל בו בתשעה באב רגיל – אנו מקלים בו בתשעה באב דחוי, ק"ו שנקל במקום חולי, שהרי אפילו בתשעה באב רגיל הרבה ראשונים מקלים, וכן דעת השו"ע, ואף הרמ"א כתב שהמיקל לא הפסיד[24].
ואכן נראה ללמוד מדברי השבות יעקב, שתשעה באב דחוי הוא קל יותר מתשעה באב שחל בזמנו, ולכן, במקרים מסוימים שיש לנו ספק אם להחמיר בהם בתשעה באב רגיל – יש להקל בהם יותר בפשיטות בתשעה באב דחוי. אבל סתם מעוברות ומניקות, שחייבות בודאי לצום בתשעה באב רגיל – חייבות לצום גם בתשעה באב דחוי.
ומאחר שכך נתבארו דברי השבות יעקב – ממילא כך יש לבאר גם את דברי הגאון ר' עקיבא איגר והביאור הלכה, שהעתיקו להלכה את דברי השבות יעקב, שגם הם הקילו רק במקרה של חולי, ולא נתנו היתר גורף למעוברות ומניקות.
♦
הערה על דברי הדברי מלכיאל
ומרן הגרע"י הסתמך גם על דברי שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן כו). אולם לענ"ד יש להעיר על דברי הדברי מלכיאל, שכתב, שאמנם תשעה באב הוא צום חובה, ואינו תלוי ברצון כמו שאר הצומות (וכמו שהזכרנו לעיל), אך כל זה בתשעה באב בזמנו, משום שהוכפלו בו הצרות, אבל תשעה באב דחוי, שלא הוכפלו בו הצרות – תלוי ברצון כמו שאר הצומות. ולכן אפשר להקל בו גם למעוברות ומניקות, כמו בשאר הצומות. עכת"ד. אולם בתחילת המאמר הוכחנו בראיות ברורות מדברי הגמרא והראשונים, שתשעה באב דחוי הוא צום חובה, ואינו תלוי ברצון כשאר הצומות, ולפי זה נדחו דברי הדברי מלכיאל, ואין לסמוך עליהם לדינא.♦
ראיית מרן הגרע"י מתעניות ציבור ודחייתה
עוד כתב מרן הגרע"י (ביביע אומר שם) וז"ל: וכן ראיתי בשו"ת אבני נזר (חאו"ח ס"ס תכז), שהביא דברי הבית מאיר שלמד בק"ו, שבעלי ברית אוכלים בשאר צומות, דהא מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בט"ב דחוי, ובשאר צומות פטורות מלהתענות, בעלי ברית שאין משלימין התענית בט"ב דחוי – לא כ"ש שלא ישלימו בשאר צומות? וכתב האבני נזר, דק"ו פריכא הוא, שהרי קי"ל ברמב"ם (פ"א מה' תעניות ה"ז), ובטוש"ע (סי' תקעב ס"ב), שאם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום א', ופגע בהם ר"ח וחנוכה ופורים וחוה"מ – מתענים ומשלימים היום בתענית. וקי"ל ברמב"ם (שם ה"ח), ובטוש"ע (סי' תקעה ס"ה), שמעוברות ומניקות אין מתענות בשלש ראשונות, וא"כ נימא ק"ו מדין ט"ב הנדחה. עכת"ד (האבני נזר). ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דאף בט"ב דחוי מעוברות ומניקות אין מתענות. עכ"ל מרן הגרע"י.והנה, הדבר ברור למעיין, שמרן הגרע"י אינו מסתמך על דברי האבני נזר עצמם, שהרי דעת האבני נזר בתשובתו שם (להלכה ולא למעשה) להקל לבעל ברית לאכול אפילו בתשעה באב בזמנו, והוא יותר מקל מהבית מאיר (שהקל רק בתשעה באב דחוי ובשאר צומות בזמנם), רק העיר האבני נזר על הק"ו של הבית מאיר (ממעוברות ומניקות), שאפשר לדחות את הק"ו, ותענית ציבור תוכיח (וכנ"ל), אבל מ"מ יש לקיים את הדין שבעל ברית אוכל גם בצום שחל בזמנו, ואפילו בתשעה באב, מטעמים אחרים שנתבארו בתשובת האבני נזר. ומעתה ברור, שלדברי האבני נזר, אין מקום כלל ללמוד בק"ו שמעוברות ומניקות אינן מתענות בתשעה באב דחוי, כי כל הק"ו היה "ומה בעל ברית שמתענה בג' צומות שחלו בזמנם וכו'", ולדברי האבני נזר – הנחה זו אינה נכונה, שהרי בעל ברית אוכל גם בשאר צומות שחלו בזמנם, ואפילו בתשעה באב בזמנו, שמעוברות ומניקות חייבות להתענות בו בודאי.
אך נראה, שעיקר ההסתמכות של מרן הגרע"י היא על הפירכא שפרך האבני נזר את הק"ו של הבית מאיר, ומפירכא זו מוכח, שיש יותר סברא להקל בתענית למעוברות ומניקות מאשר להקל ביו"ט שחל ביום תענית, שהרי קי"ל ברמב"ם ובטוש"ע, שאם התחילו להתענות על הצרה, ופגע בהם ר"ח וחנוכה ופורים וחוה"מ – מתענים ומשלימים. וקי"ל ברמב"ם ובטוש"ע, שמעוברות ומניקות אין מתענות בתעניות ציבור הראשונות. ומוכח שיותר יש להקל למעוברות ומניקות בתענית מאשר להקל ביו"ט שחל ביום התענית. וא"כ, חזר הק"ו למקומו, שאם בעל ברית (שיו"ט שלו הוא) אינו משלים תעניתו בתשעה באב דחוי – ק"ו שיש להקל בזה למעוברות ומניקות.
אולם לענ"ד יש לדחות ראיה זו, משום שכמו שהזכרנו לעיל, במעוברות ומניקות יש לנו שני שיקולים הלכתיים שעשויים לגרום לנו להקל: א. חומרת התענית, ב. קושי התענית, ואילו לגבי יו"ט שחל ביום תענית, אמנם ודאי שהשיקול של חומרת התענית עשוי להשפיע, שככל שהתענית חמורה יותר – היא יותר עשויה לגבור על היו"ט, אך לשיקול של קושי התענית – אין שום השפעה, שהרי לא מדובר כאן על סוג אנשים שקשה עליהם התענית.
ולענ"ד נראה שמסיבה זו, בתעניות שמתענים על הצרות, הקלו למעוברות ומניקות יותר מאשר ליו"ט שחל ביום התענית, משום שתעניות אלו אין להן קצבה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ד) וז"ל: "ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים", ועד שירוחמו – צריכים להתענות שני וחמישי ושני וחמישי וכו', ומכיון שזה עשוי להגיע למספר רב של תעניות, שהן רצופות יחסית, ודבר זה קשה מאד למעוברות ומניקות – הקלו עליהן חכמים שלא תתענינה כלל. אך אם חל ר"ח או חוה"מ וכיו"ב בימי התעניות הללו – אין אנו מתחשבים בשיקול של קושי התענית, וכנ"ל, ולכן קבעו חכמים שיש להתענות בהם.
ויש לסייע לדברינו ממש"כ המיוחס לרש"י (תענית יד. ד"ה נקוט) לגבי התעניות שמתענים על עצירת הגשמים[25], שמעוברות ומניקות מתענות רק בג' התעניות האמצעיות, אבל בג' התעניות הראשונות אינן מתענות, משום "דלא תקיף רוגזא כולי האי", ובז' התעניות האחרונות אינן מתענות - "דכיון דשבע נינהו – לא מצו עוברות ומיניקות למיקם בהו". ורואים מדבריו, שלמרות שז' התעניות האחרונות הן חמורות יותר מג' התעניות האמצעיות, בכל זאת מעוברות ומניקות מתענות באמצעיות ולא באחרונות, משום שהאחרונות הן יותר קשות, וזו סברא להקל במעוברות ומניקות[26].
אמנם, הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ג ה"ה) חולק על כך, וסובר שמעוברות ומניקות מתענות רק בז' התעניות האחרונות שעל הגשמים, ולא בג' האמצעיות. והיה אפשר להבין בדבריו, שהדבר היחיד שגורם הוא חומרת התענית (ולא קושי התענית), ולכן בג' ראשונות ובג' אמצעיות אינן מתענות, משום שאינן חמורות כ"כ, ואילו בז' האחרונות מתענות, משום שהן חמורות. ומכיון שמה שגורם הוא רק חומרת התענית, ורואים שבתעניות הראשונות והאמצעיות הקלו למעוברות ומניקות, ולא הקלו ליו"ט שחל בתענית – מוכח שמעוברות ומניקות הן קלות יותר מיו"ט (וכסברת מרן הגרע"י).
אולם לענ"ד גם ברמב"ם אין זה מוכרח, כי אפשר שגם לשיטתו אנו מתחשבים בשיקול של קושי התענית (לגבי מעוברות ומניקות), אלא שאמדו חכמים, שז' תעניות מסוגלות המעוברות והמניקות להתענות, וי"ג תעניות אינן מסוגלות להתענות, ומכיון שכך, קבעו חכמים שהן יתענו רק בז' האחרונות, שהן חמורות יותר. אך לגבי ר"ח וחוה"מ וכיו"ב שחל ביום התענית – אין אנו מתחשבים כלל בשיקול של קושי התענית, ולכן יש להתענות בהם גם בג' הראשונות, וכנ"ל.
עוד יש לציין, שהרי"ף (תענית ד:) והרא"ש (תענית פ"א סימן יט) סוברים כרש"י. וכ"פ הטור והשו"ע (או"ח סימן תקעה סעיף ה).
ונלע"ד לומר סברא נוספת להקל בתעניות שעל הצרות למעוברות ומניקות יותר מליו"ט שחל בתעניות אלו, והיא, שהציבור נמצא כעת בצרה גדולה, ולימדה אותנו התורה הקדושה שהקב"ה שומע לתפילותינו ומבטל צרתנו ע"י התענית, ומכיון שיש כאן צרה לכלל הציבור, שהציבור צריך להיוושע ממנה, ויפה שעה אחת קודם – אנו מתענים גם ביו"ט, כדי שיחיש הקב"ה את גאולתנו וישועתנו[27]. אולם אנחנו מחמירים בזה דוקא לגבי יו"ט שחל ביום התענית, הואיל ואם נקל בדבר – כל הציבור לא יתענה, והישועה עשויה לאחר לבוא. אבל לגבי מעוברות ומניקות – אנו מקלים בתעניות אלו, משום שאף אם הן לא יתענו – שאר כל הציבור יתענו, והקב"ה יראה תעניתם וישמע תפילתם.
כך שנראה למסקנה, שאין ללמוד באופן גורף מדיני תעניות ציבור, שדין מעוברות ומניקות הוא קל יותר מדין יו"ט שחל ביום התענית.
♦
גם האור לציון הסכים שמעוברות ומניקות יתענו בתשעה באב דחוי
והלום ראיתי בשו"ת אור לציון (חלק ג, הערות, פרק כט דיני תשעה באב, הערה ג), שגם הוא כתב לפרוך את הק"ו מבעלי ברית, והעלה שמעוברות ומניקות חייבות להתענות בתשעה באב דחוי, וראיתי שבהרבה דברים שכתב שם זכינו לכוון לדעתו הרחבה. ובסוף דבריו כתב וז"ל: ועל כן אף שבשו"ת שבות יעקב פסק שמעוברת שיש לה מיחוש קצת מותרת לאכול, שהרי אף במקום כבוד המילה הקילו בזה, והביא דבריו בבאה"ל, מכל מקום כבר נתבאר שהטעם שהקילו במילה הוא משום שיו"ט שלו דוחה תענית דחויה, ואינו ענין למעוברת שאין לה יום טוב, וכל שאין יום טוב שדוחה התענית, הרי תענית זו חמורה היא ככל תענית תשעה באב. ולכן כל הדינים והחומרות שיש בתשעה באב שאינו דחוי, יש גם בתשעה באב דחוי, ואין להקל למעוברות ומניקות בתשעה באב דחוי יותר מתשעה באב שאינו דחוי. ע"כ. אולם אחר שביארנו את דברי השבות יעקב, שמקל רק במקום חולי גמור, שגם בתשעה באב רגיל היינו מסתפקים אם להקל בו, ובתשעה באב דחוי יש להקל יותר בפשיטות – לענ"ד אפשר לסמוך על דברי השבות יעקב, והכל לפי ראות עיני המורה.♦
ז. מסקנה וסיכום
מסקנה
המורם מכל האמור, שסתם מעוברות ומניקות, מתענות ומשלימות בתשעה באב דחוי כדרך שמתענות ומשלימות בתשעה באב שחל בזמנו. אולם במקרים שגם בתשעה באב רגיל היינו מסתפקים אם להקל בהם – בתשעה באב דחוי יש להקל יותר בפשיטות. וכמובן צריך שיהיה זה ספק שיש בו ממש, וקשה לקבוע בזה כללים ברורים, אלא הכל לפי ראות עיני המורה.♦
סיכום
ההלכה היא שמעוברות ומניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מג' צומות האחרים. וכתב מרן הגרע"י זצ"ל, שבתשעה באב דחוי מעוברות ומניקות פטורות מהתענית. ולמד זאת בק"ו מבעלי ברית, שאינם משלימים תעניתם בתשעה באב דחוי (כך היא דעת רבנו יעבץ, וראשונים רבים הביאו דבריו להלכה, וכ"פ מרן בשו"ע), ומשלימים תעניתם בג' צומות שחלו בזמנם (כ"כ הריטב"א), ומוכח מכאן שתשעה באב דחוי הוא קל יותר מג' צומות שחלו בזמנם, וא"כ, מכיון שמעוברות ומניקות פטורות מג' הצומות שחלו בזמנם – ק"ו שיהיו פטורות מתשעה באב דחוי.והערנו כמה הערות על הק"ו של מרן הגרע"י:
א. מסתימת הגמרא וכל הראשונים ומרן השו"ע, שהזכירו שמעוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, וגם הזכירו שתשעה באב שחל בשבת – נדחה ליום ראשון, ולא הזכירו כלל שמעוברות ומניקות פטורות מתשעה באב דחוי – מוכח שאין פטור כזה, ובפרט שזו מציאות שכיחה מאד שתשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, וגם המציאות של מעוברות ומניקות היא הרבה יותר שכיחה ממציאות של בעלי ברית, שעליה דיברו הראשונים בפירוש.
ועוד, שמצאנו לראשונים שכתבו בפירוש דתשעה באב דחוי הוא חמור יותר מג' צומות שחלו בזמנם.
ב. בדברים רבים אנו רואים שתשעה באב דחוי הוא חמור יותר משאר צומות שחלו בזמנם, ולכן יש לפרוך את הקל וחומר.
ג. עצם הדין שבעל ברית לא חייב להשלים תעניתו בתשעה באב דחוי – קשה מכמה פנים, ובאמת אחרונים רבים העידו שהמנהג במקומותיהם להחמיר בזה. ואף אם אין בידינו לעקור את דין זה, שהובא בראשונים רבים ובשו"ע, מ"מ אין ללמוד ממנו לנדונים אחרים, דהיינו למעוברות ומניקות.
ד. כל הק"ו מיוסד על כך, שבעל ברית אינו משלים תעניתו בת"ב דחוי, כדברי רבינו יעבץ, ומשלים תעניתו בשאר צומות שחלו בזמנם, כדברי הריטב"א. אולם לא ברור שהריטב"א ורבנו יעבץ מסכימים זה עם זה. ואם באמת הם אינם מסכימים – כבר אין שום מקום לקל וחומר.
ה. אף אם נאמר שבעל ברית אינו משלים תעניתו בתשעה באב דחוי, ומשלים תעניתו בשאר צומות שחלו בזמנם – עדיין אפשר שתשעה באב דחוי חמור יותר משאר צומות שחלו בזמנם, אלא שבדיני דחיה, יו"ט של יחיד דוחה תענית דחויה של רבים, ואינו דוחה תענית בזמנה של רבים, למרות שהיא פחות חמורה מהתענית הדחויה, משום שבדיני דחיה אנו נותנים משקל גם לשיקולים אחרים, ולא רק לחומרת הדבר.
מרן הגרע"י הביא כסיוע לשיטתו את דברי השבות יעקב, שהובאו להלכה ע"י הגרעק"א והביאור הלכה. אולם לענ"ד נראה לבאר, שלא הקל השבות יעקב אלא במקרה של חולי גמור, שגם בתשעה באב רגיל היינו מסתפקים אם להקל בו, וכתב השבות יעקב שבתשעה באב דחוי יש להקל יותר בפשיטות, אבל בסתם מעוברות ומניקות, שבתשעה באב רגיל הן חייבות להתענות בודאי – אין להקל לדעת השבות יעקב.
וכן נלע"ד להלכה, שלסתם מעוברות ומניקות אין להקל, אך במקרים שגם בתשעה באב רגיל היינו מסתפקים אם להקל בהם – בתשעה באב דחוי יש להקל יותר בפשיטות. והכל לפי ראות עיני המורה.
♦ ♦ ♦