הערה על מאמרו של הרב ישראל לאבנשטיין "באיסור לדבר בקריאת התורה - בגדר חובתה" (עמוד ס"ח)
עבור מערכת הקובץ היקר האוצר שלום וברכה.ראיתי את מאמרו הנפלא של הרב ישראל לאבשטיין שליט"א בגדר האיסור לדבר בקריאת התורה, והנני להרחיב כאן מעט בנקודה אחת, עליה עמדתי בראשית מאמרו:
הנה רבים מן הראשונים ביארו דשאני רב ששת שהייתה תורתו אומנותו. ולפי"ז הנידון לימינו אי שרי ללמוד בקריאת התורה תלוי בנידון אי בימינו ישנו דין תורתו אומנותו. ומפשטות דברי ר' יוחנן בשבת (יא, א) משמע דאין בימינו דין תורתו אומנותו. וכן משמע מפסק השו"ע (או"ח קו, ג) וכ"כ בפירוש במגן גיבורים (שם באלף המגן אות ו). ובאליה רבה (קמו, ב) הביא דיש דין תורתו אומנותו רק כאשר אינו מפסיק מלימודו אף רגע. וכן פסק במשנ"ב (שם ס"ק ט).
אמנם במקור חיים שם דקדק מדברי הכס"מ כפי שדקדק הרב לאבשטיין שליט"א, דלכאורה משמע מדבריו דשייך תורתו אומנותו אף במי שאינו לומד כל הזמן ממש כרשב"י וחבריו. ומה שאמר ר' יוחנן דאנו אין לנו תורתו אומנותו, היינו בימיהם, שהיו עוסקים גם כן במלאכה, אך מי שאינו עוסק במלאכה חשיב תורתו אומנותו אף אם אינו לומד כל הזמן ממש. וכן האריך בערוך השלחן (קו, יא) דתורתו אומנותו אין הכוונה שלומד כל הזמן, אלא שאינו עוסק במלאכה. ועיין מה שהביא בזה בשו"ת דעת תורה למהרש"ם (או"ח נח, ו). ולכאורה לפי"ז יהיה דין תורתו אומנותו באברכים בימינו שאינם עוסקים במלאכה אלא רק הוגים בתורה, אף שאינם לומדים כל היום ממש.
אמנם, יש לשדות בה נרגא מכח דברי הראבי"ה (ח"א סי' כא) שכתב: "ור"ח כתב שדוקא לרב ששת הותר שתורתו אומנותו, כדגרסינן בעירובין (סה, א) אמרה ליה ברתיה לרב ששת לא בעי מר למינם פורתא". הרי דדווקא רב ששת שאפילו לא היה ישן חשיב תורתו אומנותו, אך בכל אופן אחר ל"ח, ויל"ע בזה.
ויצוין עוד לדברי התוס' שאנץ בסוטה שם שנקט דרב ששת פליג ארבא, ופשוט.
ביקרא דאורייתא מרובה
אברהם דוד ברנד
אופקים
♦
הערה על מאמרו של הרב אברהם יהודה הכהן רבינוביץ "האם פת מרובה שהונחה על קדירת הטשולנט נאסרה" (עמוד ר"א)
בס"ד י"א תמוז תשפ"הלכבוד הרב אברהם יהודה הכהן רבינוביץ שליט"א שלום רב:
ראיתי מש"כ כב' בירחון האוצר [תמוז תשפ"ה] בדין פת מרובה שהונחה ע"ג קדרת טשולנט בשרי שאסור לאוכלה, והביא פתרונות כיצד לעשות בדרך היתר. אך לענ"ד נראה דשרי, וכפי שאבאר:
א. ראשית מש"כ דהוי נ"ט בר נ"ט דלדעת הרמ"א אסור לכתחילה, והכא גרע טפי דהוי בשעת בישול שדעת החוו"ד ורע"א לאסור, ושיש לצרף את דעת מהרש"ל שאוסר בצליה. אען ואומר דכל עניני איסור והיתר נאסרו בטעמא, ואי ליכא טעמא שרי ואף אם אין שישים. ואם א"א לטעום, כגון שנערב איסור, שרינן ע"י גוי, ואי ליכא גוי שרינן בשישים. ודין נ"ט בר נ"ט הוא טעם קלוש שהתירו חז"ל, אלא שנחלקו הפוסקים אי שרי לכתחילה או לא. אך לכו"ע יש טעם הנרגש, ובזה החמיר הרמ"א. וכיום אין אנו מרגישים שום טעם, אך לא משום שנשתנו הטבעים, שהרי אנו כן טועמים שאר טעמים, אלא הסיבה לכך היא שהכלים שלנו מיוצרים בטכנולוגיה מתקדמת, כאשר יש צפיפות החומר ללא נקבים וגם ציפוי נירוסטה [אמייל, גלזורה וכדו'] שגורם שלא תהיה שום בליעה. ולכן סיר שבישלו בו חלב ובתוך כ"ד שעות בשלו בו בשר, התבשיל מותר מעיקר הדין כיון שאין שום טעם חלב בתבשיל. וכבר כתבתי ע"ז בירחון האוצר [גליון לח], והבאתי הוכחות לזה כיעו"ש. ואע"פ שלא רגילים להורות כך כיום, זה משום חסרון ידיעת המציאות ועיון בסוגיא. וא"כ קל וחומר בדין נ"ט בר נ"ט, דשרי אף לדעת הרמ"א כיון שאין שום טעם, וזה דבר הנרגש בחוש, וכפי שניסיתי כן בעבר. ואע"פ שהאשכנזים מחמירים בפסח בכלי זכוכית אע"פ שאינם בולעים, מ"מ לענין התבשיל בנדו"ד ודאי שאין לאוסרו כיון שאין שום טעם, ופסח שאסור במשהו שאני, על אף שיתכן שגם משהו ליכא.
ב. ומש"כ שפעמים עולים אדים מתוך הסיר ונבלעים בפת, הא קיי"ל [פסחים עו.:] כלוי שמתיר בשר שחוטה כחוש שנצלה עם בשר נבילה שמן, דריחא לאו מילתא. אמנם הרי"ף [לב:] והרמב"ם [מאכ"ס פט"ו הל"ג] כתבו דהיינו דוקא בדיעבד. וכ"כ הרשב"א בתה"ב הארוך [בית ד שער א דף טו.] בשם הראב"ד ובה"ג, אך הוסיף שהרמב"ן ז"ל כתב בשם הירושלמי דלוי שרי אף לכתחילה. ואע"פ שהב"י [סי' צז] כתב שלענין הלכה יש לפסוק כהרי"ף והרמב"ם ורוב המורים, מ"מ בנדו"ד יש להתיר מתרי טעמי, חדא משום שהוא מניח את הפת על כיסוי הקדרה, ואם יקר מקרה שהמכסה הוסר במעט ועלו אדים על הפת, חשיב כדיעבד. הן אמת דאיתא בגמ' [פסחים עו:] א"ר כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח, הא נחלקו הראשונים אם כרב אתיא הסובר ריחא מילתא או אף כלוי אתיא מכמה טעמים. אך מ"מ אין הפת נאסרת לאוכלה במלחא. ואין לומר דאיירי בפת מועטת דוקא, דלא ראינו שהפוסקים הזהירו על כן.
ותו י"ל שכל דין ריחא איירי בצלי שמוציא עשן עם ריח חזק, ואף בזה אמרינן ריחא לאו מילתא, אבל אדים שעולים מהתבשיל הוי ריח קלוש ושרי, וכמש"כ הרשב"א לעיל מינה [דף יד:] והביאו הב"י, דמשמע דתרווייהו [רב ולוי] מודו בששניהם כחושין שהוא מותר, דריחא כי האי לאו כלום הוא. ע"כ. וכיון דרב שאוסר ריחא מתיר בכחוש משמע שריח דכחוש חלוש מאד, ויתכן דבאופן שנצלה עם פת יהיה מותר לאוכלו אף עם גבינה. וא"כ ק"ו בנדו"ד שעיקר האדים שעולים מהקדירה הם מים ומיעוט ריחא. וכ"כ בתורת הבית הקצר [בית ד שער א דף י.] וז"ל: ואם בא לבשלן בקדירה זו לעצמו וזו לעצמו... מותר, ואפילו לכתחילה, שאין ריח המתבשלין גדול כל כך. עכ"ל. ומשמע מדבריו שטעם ההיתר אינו משום שהקדירות מפסיקות אלא משום שאין הריח גדול, כפי הנראה בחוש, והוי כעין נ"ט בר נ"ט שמותר לאוכלו עם גבינה.
כמו כן יש לדעת שהאדים העולים מהתבשיל אינם בשריים, כי בטמפ' כזו עולים רק מים, ושאר המרכיבים יכולים להתאדות רק לאחר שיתאדו כל המים ותעלה הטמפ'. וזה לך האות, שהרי אנו רואים שעל מכסה הסיר ישנם אדי מים צלולים למרות שהרוטב בסיר אדום או צהוב. וכבר כתבתי על דין זיעה באוכלין בירחון האוצר [גליון עב]. ומ"מ בנדו"ד דאיירי בפת פרווה אפשר לטעום ולהיווכח שאין שום טעם נרגש, וא"כ יהיה מותר לאוכלה עם כותח לכתחילה, וכמש"כ הרשב"א הנ"ל דריחא קלוש מותר אף לכתחילה.
בכבוד רב
בנימין יצחק-הלוי
♦
הערה על מאמרו של הרב נתנאל ונדרוולדה "גדר חיוב בני נח במצוות" (עמוד שמ"ט)
בס"דבמאמרו המקיף של ידידי הרב הגאון רבי נתנאל ונדרולדה שליט"א (גיליון קד) הקיף את הנושא מכל זוויותיו של חיובי בן נח במצוות שכליות, והוכיח מהראשונים ובראשם רבי ניסים גאון בהקדמתו לש"ס שחייבים הם בחיובים שהשכל מחייב בהם, והאריך כיד ה' הטובה עליו.
יש להעיר, ידוע המעשה עם דמא בן נתינא שלא ציער את אביו להעירו משנתו, והפסיד בכך את מכירת האבן הטובה שרצו חכמי ישראל לשלם טבין ותקילין עבורה.
ורש"י במסכת עבודה זרה (כג, ב) כתב: 'עד היכן כיבוד אב ואם - כמה אדם מצווה להזהר בכיבוד אב ואם: מה עשה גוי - וכ"ש ישראל שמצווה על כך'.
מבואר לכאורה בדברי רש"י שישראל מצווים על כיבוד אב, בעוד שבני נח אינם מצווים. ומקור דברי רש"י מהגמ' בקידושין (לא, א).
ויש לעיין, לשיטת רב ניסים גאון וסייעתו שנכרים מצווים מלבד ז' מצוות בני נח, אף בכל מצוות שהשכל מחייב אותן, ואם כן בכלל זה כיבוד אב ואם, ואם כן כיצד לומדים כל שכן לישראל שמצווה, והלא אף בני נח מצווים בכך.
ובנידון האם בן נח חייב במצות כיבוד אב, ראה בנצי"ב (הסכמתו לספר אהבת חסד) שנקט שחייבים, וראה ברע"א בשם הפמ"ג שפוטר בן נח. ויש לעיין עוד בלשונות הראשונים שלהי נזיר (סא, א), ואכמ"ל.
והנה באגרות משה (ח"ב יו"ד קל) כתב שבן נח חייב בכיבוד אב ואם משום הכרת הטוב שהיא מצוה שכלית. ומעתה יש לעיין כנ"ל.
ויש ליישב:
א. הרה"ג נתנאל ונדרולדה שליט"א כתב דאי נימא שחיוב כיבוד אב בנכרי הוא משום הכרת הטוב, יש לומר שזהו רק כשמבטל לגמרי את כבודם, אולם במקום שפעם אחת או שניים לא מקיים אין בזה סתירה להכרת הטוב. ולפי זה יש לומר דדמא לא היה מצווה שלא להעיר את אביו פעם אחת משנתו לצורך ממון רב.
ב. עוד שמעתי ליישב ממו"ח הגאון רבי מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א, על פי דברי הגמרא (קידושין לא, א) שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ובטעם הדבר כתב הריטב"א (קידושין לא, א): 'ורבינו הגדול ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת האל יתברך המצוה אלא לזכותינו, ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים מצות המלך, מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך'.
מעתה יש לומר, דאצל ישראל המצווים יש תוספת של גזירת מלך אף שאינו נתפס בשכל האנושי, ולכך שכרם מרובה ונחשבים מצווים ועושים, בשונה מבני נח דאף שחייבים על פי משפט השכל, מכל מקום אין זה גזירת מלך, שהרי שכלם מחייבם לזאת.
[ועיין עוד בתוס' (הובא בריטב"א שם ובעין יעקב ע"ז ג' ע"א ד"ה גדול), טעמא דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מפני שהמצווה יש לו יצר הרע].
ג. עוד שמעתי ליישב מידידי הרה"ג יוסף סגל שליט"א [(עם תוספת נופך להנ"ל), שאף שיש לו לבן נח לכבד את אביו [בפרט אי נימא דהוי משום הכרת הטוב] אולם במקום שמפסיד סכום גדול, אין בזה סתירה למידת הכרת הטוב והכיבוד, משום שגם נכרים מבינים שיש להתאמץ בעבור הרווחת ממון רב.
דוד לוי
♦
הערה על מאמרו של הרב ישראל מאיר קופמן "הערות לספר "נפש הרב"" (עמוד תק"מ)
בס"דתרומת הדשן "ראשון":
בגליון תמוז תשפ"ה במאמר הערות על "נפש הרב", עמ' תקמה, כתב בסתמא שהתשב"ץ נקרא ראשון ותרומת הדשן אינו נקרא כך.
ורציתי להעיר לדברי רבינו הגאון החתם סופר זצ"ל בדרוש לשבת הגדול תק"ע (דרשות החת"ס כרך ב עמ' 486) שכתב "אחרוני הראשונים מהרי"ל ומהרי"ו ותרומת הדשן". ומבואר להדיא דברי רבינו החת"ס, שתרוה"ד היה ראשון, אלא שהיה מאחרוני הראשונים.
ובכמה ספרים נמצא על תרוה"ד ביטוי שהיה מה"אחרונים", כגון בחלקת מחוקק על שו"ע אה"ע (סי' יז ס"ק כא): "וידוע כי מהרא"י ז"ל בעל תרוה"ד הוא גדול שבאחרונים ומימיו אנו שותים". וכן בשו"ת נו"ב (מהדו"ת אה"ע סי' קיד) כתב שבעל תרוה"ד הוא "רב מובהק וגדול באחרונים". ונראה ומסתבר לפרש דבריהם שהכוונה לאחרוני הראשונים, וכמש"כ החת"ס, ולא שהיה בתקופת האחרונים.
וכיום ודאי המקובל הוא למנות את תרוה"ד וגדולי דורו (מהר"י ווייל, מהרי"ק, מהר"י מינץ, מהר"ם מינץ, מהר"י ברונא) בתקופת הראשונים, כגון בספר "על הראשונים" של הרב שילת, בפרויקט השו"ת, ועוד ועוד. ורק את הדור הבא אחריהם, דור השו"ע, הרמ"א, מהרש"ל ומהרש"א, מחשיבים כתחילת דור האחרונים.
ועיין עוד במבוא לשו"ת מהרי"ק (אורייתא תשמ"ח) עמ' 9-10 לגבי השאלה מיהו ראשון ומיהו אחרון.
עמיחי כנרתי
♦
על השאלה האם התרומת הדשן נחשב ראשון, תודה רבה על ההערה, כיום היחס אל התרומת הדשן הוא כפי שכותב מר כאחד מאחרוני הראשונים וכפי שמציין מדברי החתם סופר. אולם כמדומה שהבית יוסף לדוגמה או האחרונים שאחריו כמו הש"ך או הט"ז אינם מתייחסים אל התרומת הדשן כראשון, ובוודאי מרגישים יכולת לחלוק עליו בקלות, יתר על מה שחולקים על הראשונים. וזהו בשונה מן התשב"ץ אשר היחס אליו כראשון הוא ברור מאליו. אולם באמת לא דייקתי כל הצורך בדבריי, ועיקר כוונתי הייתה לתמוה על המחשבה שהבית יוסף כראשון הוא חשוב.
ישראל קופמן
♦
השו"ע והרמ"א מביאים את תרוה"ד הרבה פעמים, באופן כזה שכמעט כל תשובותיו נמצאות בשו"ע ורמ"א! נכון שלפעמים חולקים, ואפילו בדורות יותר מאוחרים, אבל לא בקלות, וגם לאו דוקא בשונה ממהרי"ל למשל, מהדור הקודם לתרוה"ד, ולאו דוקא בשונה מהתשב"ץ, שלא מצאנו בפוסקים התייחסות אליו כבעל תוקף יותר מתרוה"ד.
עמיחי כנרתי
♦
בכדי שהדיון לא יהיה חוזר חלילה, אפרש דבריי. אצל האשכנזים הסתיימה תקופת הראשונים מוקדם הרבה יותר מאשר אצל הספרדים. המרדכי (נפטר ה' נח) ואולי האגודה (נפטר ה' קט' או קצת לאחר מכן) נחשבים ראשונים במלוא מובן המילה, לאחר מכן, ובלשונם של הראשונים האשכנזים "לאחר הגזירות", שוב זו כבר תקופה חדשה ואין הם ראשונים גמורים. הם מתייחסים לעצמם כדור אחר, כמו קביעתו של האגודה כי כיום אין לנו כבר תלמידי חכמים. לעומת זאת בספרד מסורת הראשונים ממשיכה והר"ן (נפטר ה' קלג') נחשב כראשון גמור ואף תלמידו הנימוקי יוסף חשוב הוא כך. כמו כן הריב"ש אשר אף הוא תלמידו של הר"ן, ניתן אולי לומר שעקב מעברו של הריב"ש לאלגי'ר הסתיימה תקופת הראשונים.
ישראל קופמן
♦ ♦ ♦