פתיחה
כידוע נסתפקו החכמים בקביעת זמן השקיעה בהרים הגבוהים, במקומות בהם האופק מוסתר והשמש מתכסית מאחורי ההרים לאחר זמן שקיעתה בערי המישור, ונאמרו בזה דעות לכאן ולכאן, ויש בזה כמה אופנים, כפי שיבואר בס"ד בהמשך, ויש בדבר נ"מ רבה לענין זמן כניסת השבת, וקביעת יום המילה, וכן לענין הפס"ט ותפילת המנחה ושאר דינים התלויים בשקיעת החמה.
והנה בעלי הלוחות בירושלים ועוד מקומות נהגו לכתוב את השקיעה המאוחרת, והיו מרבני הלוחות שפירסמו מאמרים אודות הענין ובהם הוכחות וראיות לדבריהם. אכן, כבר נודע שרבים מגדולי ישראל פקפקו בזה, וכן רבים מחכמי דורנו, ולא נעלמו מהם ההוכחות שהביאו רבני הלוחות, וטעמם ונימוקם עמם. וכיון שרבים לא נחתו לעיון בסוגיא זו, נביא בס"ד את עיקרי הנידונים, ונפרט את הצדדים וההסברים זה לעומת זה.
עיקרי הדברים נתבארו בהרחבה בקונטרס 'בירור דברים' - מהדורה מורחבת, ובו נתבארו עיקרי הדברים מסוגיות הגמ' והפוסקים בהרחבה. ובמהדורה זו לא הורחבו הדברים, כדי שלא להכביד על הקורא המעונין לעמוד על הנושא בקצרה ובבהירות. והמעונין בהרחבת הדברים יקחנו משם.
יש להקדים, שמלבד בירושלים, נוגע הנידון בערים נוספות, כגון חיפה, ביתר עילית, צפת, מירון, כרמיאל, תפרח, ואף בערי המישור הגבוהים מעט, כגון בני ברק הגבוהה מעט מת"א וביכולתה לראות את השמש מעט אח"ז המישור, אלא שיש בה כמה גבעות המסתירות את האופק ליושבים מזרחה להם. וכבר נתעוררו שאלות חמורות בענין קביעות יום המילה ועוד, גם בעיר ב"ב, ובאו הדברים לפני הרבנים אשר דנו בכל הנ"ל.
♦
ביאור הנידון
כידוע, המציאות בירושלים ובעוד ערים שאין השמש נראית זמן מה קודם זמני השקיעה המופיעים בלוחות, ויש כמה נידונים בזה. ובירושלים הנידון מורכב מכמה נידונים, וכן יש חילוק בין השכונות. ולצורך כך נקדים את כל הציורים המצויים בשאלה זו.
ב' נידונים נידונו בכללות בספרי הזמן, והם הנידונים הידועים, אולם רבים אינם מבחינים בין נידונים אלו לנידון דידן, כאשר העיר נמצאת בגובה ומאידך אינה רואה מאוחר לזמן המישור מחמת הסתרות. וכדי לבאר את הדבר נבאר את הנידונים בקצרה.
ציור א':
במקומות שגובהם כגובה האופק, למזרח ולמערב, נראית החמה מעת זריחתה עד עת שקיעתה, ומעת שנתכסתה מעינינו מתחיל תהליך ההחשכה והוא 'בין השמשות'. ולדינא קי"ל להחמיר כדעת הגאונים שאין לנהוג דיני יום לאחר כיסוי החמה, ומעת כיסויה אנו מתחילים את בין השמשות.
אמנם במקומות בהם האופק אינו פתוח עד סופו אלא נסתר מחמת הרים וכדומה, נסתרת החמה בזמנים שונים. אכן, אור החמה עדיין שולט בעולם ומאיר את כיפת הרקיע ואת הארץ ללא שום שינוי, ואין התכסות החמה סיבה להקדים את תחילת תהליך ההחשכה. כמו כן, אף מקומות אלו יוכלו לראות את זריחת קרני החמה המשתקפת על פני כתלים או אילנות שאין החמה נסתרת להם.
אופק מישורי מוסתר
ציור ב':
כל זה במקומות מישוריים (=מקבילים לאופק, אפי' גבוהים הרבה), אבל במקומות הגבוהים ולפניהם שפילה, ניתן לראות את החמה זמן נוסף לאחר שקיעתה במישור, מפני שהגובה נותן זוית ראיה רחבה יותר, וככל שיגביה יותר יראה זמן נוסף את החמה הנמצאת מתחת לאופק המישורי.
אמנם, כל זה הוא לענין ראיית החמה, אך תהליך ההחשכה מתחיל בזמן השקיעה במישור, אף ליושבי ההרים, ואין גרמי השמים מושפעים מהגבעות והשפילות שבארץ. ואנשי המישור ואנשי ההרים צופים באותם שמים. ולכן הזמן שאנו מונים בין השקיעה לבין צה"כ, הכל מודים שהוא נמנה מעת השקיעה המישורית, אף לאנשי ההרים הצופים בחמה זמן נוסף.
זוית ראיה מהר שלפניו שפילה - ניתן לראות אחר המישור
בנוסף, לאחר זמן השקיעה במישור [ויתכן אף מעט לפני כן] מסתלקת זריחת החמה מהארץ ולא תיראה על כתלים גבוהים או אילנות, ואף אם הכותל גבוה וצופה לחמה, שכאשר השמש יורדת הקרנים מגיעות באלכסון דרך שכבות רבות של האטמוספירה. וכן בזמן נץ החמה כך הוא.
ציור ג':
כל זה, במקומות הגבוהים שלפניהם שפילה, שנמצא האופק פתוח להם ונוצרת להם זוית רחבה יותר, אך כאשר האופק מוסתר, אין אפשרות לראות את החמה בזמן זה, שאין הגובה סיבה לראות את החמה זמן נוסף, אלא זוית הראיה היא הנותנת זאת, וכאשר אין זוית אין אפשרות לראות.
ועל אף שהאדם עומד בראש הר גבוה מאד, אם אין זוית פתוחה כלפי מטה, אלא האופק הולך למולו בצורה ישרה, תיראה השקיעה כמו במישור, ואין הגובה נותן אפשרות לראיית החמה זמן נוסף, וזאת מחמת גודל השמש וריחוקה מכדור הארץ. נמצא שאין הגובה סיבה לאיחור השקיעה, אלא יצירת זוית פתוחה לכיוון מטה.
ולכן בהר שבראשו מישור רחב (=מישור הררי), העומד בקצה ההר מערבה, ולפניו שפילה, יראה את החמה זמן נוסף, אבל העומד בהמשך ההר לכיוון מזרח, לאחר מרחק מסוים כבר לא יראה, אלא כהמישור. וזמן השקיעה הנראית לעיניו היא בזמן שנראית להעומד בשפילה, ואין גובהו נותן לו אפשרות לראות את השמש לאח"ז המישור.
מישור הררי רחב, העומד במזרחו של ההר יראה כהמישור, והעומד קרוב לזוית המערבית יראה אחר המישור.
ציור ד':
יש מקומות בהם האופק מוסתר מחמת הרים, כגון הר מזרחי ולפניו הר מערבי לו. ואף אם ההר המערבי גובהו כמו גובה ההר המזרחי, לא תיראה לו החמה אחר עת שקיעתה במישור, וכמו במישור הררי.
הר המסתיר להר – אין אפשרות לראות אחר המישור.
כמו כן, יש מקומות שיש ב' הרים מזרחי ומערבי, והעמק שביניהם אינו עמוק כמו השפילה שאחרי ההר המערבי, כגון הר רחב שמעל גביו יש ב' הרים מזרחי ומערבי.
♦
בירושלים
המציאות בירושלים היא שהעיר גבוהה מעל פני הים בין 600 לכ-800 מטר. יש שכונות גבוהות יותר ויש פחות, ויש שפילות בתוך העיר בין הגבעות, הגבוהות מפני הים לא פחות מכ-600 מטר. נמצא שיש הר ובראשו כמה בקעים.
והנה מחמת גובה העיר מעל פני הים היה אפשר לראות את החמה זמן נוסף (כחמש – שש דק') יותר מהערים הנמצאות במישור (כב"ב ויפו), אלא שההרים שסביבה (הרי הקסטל) מסתירים.
וברוב ככל השכונות, גם לולא ההרים, המישור ההררי מסתיר, כיון שאינן עומדות בזוית ההר לכיוון מערב אלא משוכות לצד מזרח, זמני הלוחות הם ע"פ הנראה במושב אורה הסמוך להדסה עין כרם ובחלק מהשנה ע"פ הנראה משכונת בית וגן.
♦
שיטת רבני הלוחות והרבנים המשיגים

שיטת רבני הלוח עתים לבינה

רבני הלוחות נוקטים לעיקר שמאחרים את השקיעה ע"פ הגובה, גם במקומות בהם אין זוית ראיה פתוחה מפני שהאופק מוסתר בהרים, ודנים כאילו היה האופק גלוי.
אמנם מודים הם שלענין חישוב שיעור זמן ההחשכה עד סוף בין השמשות (ג' רבעי מיל או ד' מיל) מודדים מהשקיעה המישורית, וכן לענין שעות היום מחלקים לי"ב שעות מהנץ עד השקיעה המישוריים, ורק לענין סוף היום מאחרים [דאין כאן רק איחור מחמת הענין של הזוית ראיה בלבד]. וזו שיטה חדשה שלא היתה בלוחות הקודמים, בהם הנוקטים לפי השקיעה המאוחרת חישבו על פיה את כל זמני היום.
שיטת רבני הלוח עתים לבינה בנויה על כמה הנחות.
א. הסתרות הגורמות להעלמות החמה מעינינו קודם זמן המישור, יש לנכות. והביאו לזה מקור מגמ' שבת קי"ח ב' אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בציפורי. ופירש"י דטבריא מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בציפורי שיושבת בראש ההר ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת. וכעי"ז בעוד מפרשים. ומבואר שבטבריא, אף שנעלמה החמה מעיני הרואים, עדיין מעיקה"ד חשיב יום. וכן הביאו מהדרכ"מ ומג"א בהל' תפילת מנחה בשם מהרי"ל שעיר היושבת בעמק והרים מסתירים לה אפשר להתפלל מנחה, כיון שמאחורי ההרים עוד היום גדול.
ב. גדר הדבר וטעמו אינו מחמת שאור החמה עדיין שולט ולא החלו להופיע סימני בין השמשות, אלא כיון שהר צורתו משונה ואינו כטבע האופק לכן אין להתחשב בו. ובאמת ניתן להקדים את השקיעה קודם ההחשכה, כגון בהרים רחוקים הנראים כאופק.
ג. יושבי ההר הרואים את החמה אחר זמן שקיעתה במישור, יש להם דין יום, מפני שהחמה נראית להם. והביאו לזה מקור מהירושלמי בר"ה דרב אמי מל על סמך עדות שנראתה החמה על סוסיתא, שהיא הר, ומדברי תוס' רי"ד שבת ל"ד. וכן הביאו מדברי פוסקי זמנינו שהכריעו כך.
ד. גם בעומד בהר ויש לו הסתרות המונעות ממנו את יכולת הצפייה למרחוק, ומחמת כך אינו רואה את השמש אחר זמן המישור, מ"מ הסתרת הר אינה נחשבת, כיון שהר אינו מטבע האופק. ולכן הר מערבי המסתיר להר מזרחי עלינו לנכותו.
ה. אופן הניכוי הוא עד תוואי השטח שסביב להר, ואם בין ההר המזרחי למערבי תוואי השטח גבוה ובצידו המערבי נמוך, עלינו לנכות מהעמק שבין ההרים בצורת אלכסון כלפי מטה, עד לתוואי השטח המערבי שאחר ההר המערבי, ולא ננכה לפי תוואי השטח המזרחי בצורה ישרה -
ו. מישור שבראש ההר, לא ניתן לנכותו, כיון שאינו הר שצורתו משונה מטבע האופק, אלא שמ"מ מקום סמוך לזוית המערבית של ההר נידון כמותו. [ואינו מצד דין גרירה של עיר וכדומ' אלא כיון שהוא מקום סמוך למקום שאפשר לראות השמש נחשב ג"כ מקום שרואה]. וגדר ושיעור הדבר צ"ע, ולכל הפחות עד כחמש ק"מ י"ל שהוא מקום קרוב. והוכיחו כן מדעת חכמי ירושלים שהסכימו לאחֵר בעיר העתיקה את השקיעה על סמך מה שרואים מהאיזור שכיום שכונת בית וגן. והדבר היה [לטענתם] בהסכמת מהרי"ל דסקין [כפי שהעידו בשם ר' משה שפירא] והגר"ש סלנט (בספר נברשת), ועוד מחכמי הדורות ששתקו ולא מיחו בלוחות, לאחר את השקיעה בירושלים העתיקה על סמך איזור שכונת בית וגן שצופה לשמש.
ז. כ"ז במישור שבהר, אבל הר שבראשו עמקים, חותכים בהר מהעמק שבין ההרים בצורה אלכסונית כלפי מטה עד לתוואי השטח המערבי להר. ולכן יש לאחר את השקיעה בירושלים כולה, כי השכונות המרוחקות הן כ'הר מסתיר להר', והמישור ההררי הוא מבית וגן ועד לעיר העתיקה. ועל מרחק כזה יש הוראה מהקדמונים שדרו במקום זה, כמובא לעיל.
כל זה הוא לענין זמן שקיעת החמה מצד שהוא סוף היום, אך לענין שיעור זמן ביה"ש וצה"כ מחשבים ע"פ המישורית, מכיון שתהליך ההחשכה ברקיע אינו מושפע מהגובה, והכוכבים מופיעים לאחר שיעור ביה"ש מהשקיעה המישורית. ועל אף שבעלי הלוחות שבירושלים מדור הקודם לא סברו כך, אך הדבר הוברר במציאות ברורה ע"י כל חכמי זמנינו. בנוסף, גם חישוב שעות היום שמנה"ח עד השקיעה מחושב ע"פ המישוריים.
ונפ"מ גדולה בזה לנוהגים להקל בדיעבד להתפלל מנחה או לאכול סעודה שלישית עד ג' רבעי מיל לאחר השקיעה, דצריכים לחשב את הזמן מהשקיעה המישורית ולא מהמאוחרת, ובזה כו"ע מודים.
♦

שיטת הרבנים המשיגים

א. הסתרות הגורמות להעלמות החמה מוקדם לזמן שקיעתה במישור, אין מתחשבים בהן, בין בעמק בין במישור המוסתר ע"י הרים גבוהים ממנו, בין קרובים ובין רחוקים. [אמנם יש מגדולי ישראל שפקפקו בכך, ולשיטתם הולכים לפי ה'נראה'. וצ"ע גדר הדברים].
ב. טעם הדבר שאין להתחשב בהסתרות אינו מפני ריעותא בצורת ההרים, שאין דין מה היא צורתו הנכונה של כדור הארץ, והארץ כולה גבהים ועמקים, אלא שמהות שקיעה היא ירידת השמש מעל הכדור אל חלקו התחתון. ומצב זה גורם החשכה. וכאשר עדיין לא ירדה השמש אין לחשוש לתחילת לילה, ועדיין אור החמה שולט בארץ, ועדיין לא החלו להופיע סימני ביה"ש המבוארים בגמ' כהכסיף וכו'. וע"כ אין נחשב זה לשקיעה ותחילת ביה"ש, ואין לחשוש ללילה לפני זמן בה"ש, והוא ודאי אינו מתחיל אלא מהשקיעה במישור, שלכו"ע בה נאמרו שיעורי בה"ש ומשם מונים ג"ר מיל. וכיון שהאורה שולטת גם במקומות אלו כרגיל, אין בהם ספק לילה.
וההוכחה הגדולה לפי' זה מהא דטבריא שוכנת בעמק תחת פני הים. וכאן לא תעזור סברת ניכוי, דאף אם ננכה את כל בליטות ההרים, עדיין לא נוכל לראות את החמה כהמישור, כיון שגובה הארץ המישורי מסתיר לה. ואם בטבריא למדנו מהגמ' שאין להקדים את השקיעה מדינא, ע"כ אין הענין מחמת צורת ההרים, יעוי' בציור המצורף. וע"כ מוכח כסברא זו.
ובכל הראיות שהובאו שאין להתחשב בהרים, לא נתבאר כלל שהטעם מחמת צורת ההר, ואי"ז אלא סברת רבני הלוחות. ופשטות הדברים אינה כן. אלא שסברא היא כנ"ל, כמו שמובן שבעשתרות קרנים לא נעשה לילה באמצע היום כאשר האורה שולטת. וכמו כן, בזמנים אלו שעדיין לא החלו סימני ההחשכה והשמש מאירה עדיין על כלל הארץ, ולא הופיעו סימני ביה"ש כהכסיף, אין נחשב זה לשקיעה ותחילת ביה"ש. ומצינו שכך פירשו רבים את הסיבה שלא להתחשב בהרים, ואף הגרימ"ט בעל לוח א"י, עי' שו"ת הגרימ"ט סי' קכ"ח מכתב ב', ובספר זמנים כהלכתם.
ג. העומדים בהר ורואים את החמה זמן נוסף אחר המישור דנים זאת כיום מפני החמה הנראית להם, דהימצאות החמה מונעת דין לילה, הן מצד ראייתה בפועל והן מצד השפעתה על האור בשמים ובארץ, אף אם אינה נראית בעצמה.
אמנם היו מהגדולים שפקפקו בזה, אך רוב הגדולים נקטו כן בפשיטות. ומ"מ המקורות שהובאו לדבר מהירושלמי, שרב אמי דן יום בטבריה ע"פ ראיית השמש על סוסיתא הסמוכה, שהיא הר גבוה, אינם אלא הוכחות שאין להקדים את השקיעה קודם המישור, אך אין מכך ראיה שאפשר לאחר את השקיעה אח"ז המישור, כי אין זריחת החמה נראית על ההרים אחר זמן המישור. ואם לא נאמר כך, יצא דין שיושבי מישור הסמוכים להר מאחרים את השקיעה, כי רב אמי איחר את השקיעה בטבריא על סמך החמה בסוסיתא, ומוסכם שאין הדין כך.
ודברי התוס' רי"ד שבת ל"ד שהובאו בזה, יעוי"ש ולכאו' אינו ענין לזה, ומיירי שם לדעת ר"ת, ולפרש שעדיין יש כמות אור מספקת בכל הארץ, מפני שהשמש אינה מתחת הכדור ממש, ואין הדבר תלוי בראיית החמה מההרים.
ד. כיון שאין ענין 'ניכוי', אלא שלא להקדים את השקיעה קודם זמנה האמיתי, שהוא המישורי, שבו יורדת החמה אל מתחת האופק, וממנו מתחילים להופיע סימני בה"ש, נמצא שכאשר דנים על זמן מאוחר לשקיעה במישור, אין לנו לאחר את השקיעה כלל, כאשר אין השמש נראית, כי אין לנו לא 'שמש' ולא 'אור'. והמצב זהה לערי המישור לכל דבר וענין. כמו כן, אף אם בהרים המזדקפים לגובה יש לראות הסתרה, מ"מ ניכוי כלפי מטה אינו שייך, שזה כניכוי הקרקע של כדור הארץ. וכמו אם יתמלא הבקע בין ההר שעומד עליו לבין ההר המסתיר - בעפר שלא נוכל לנכות, כמו כן כאשר יש עמק מ"מ אין לנכות כלפי מטה.
ומה שהובא ראיה מהנברשת שהיתה תלויה בפתח ההיכל, שלדעת כמה ראשונים הראתה את זמן נה"ח, ולדעתם אסור לקרות קרי"ש קודם נה"ח. הנה אינו מבואר כלל היכן היתה תלויה הנברשת, ואף לו נניח שהיא היתה בגובה שהר הזיתים לא הסתיר, מ"מ אין מקור לכך שהיא הוגבהה לגובה יותר מהרים אלו, וא"כ היא לא הראתה זמן מוקדם למישור. ובימים שאין הר הזיתים מסתיר, בלא"ה בימים כאלו היתה החמה נראית בכל העיר. ועוד, שבזמן של קודם המישור אין זריחה של שמש, ויתכן שלא ראו ניצוצות על הנברשת בזמן ההוא.
כמו כן יש שהביאו ראיה מדברי הברכי יוסף שכתב שדנים בירושלים יום ע"פ הראות החמה על הדברים הגבוהים בעיר. וכהאמור, כיון שהמציאות היא שלא תיראה החמה על כתלים ואילנות וכדו' אחר זמן השקיעה במישור, א"כ אין מדבריו ראיה אלא שאין להקדים לפני המישור, אך לא לאחריו.
ה. אף אם נקבל שיש ענין 'ניכוי הרים' מחמת צורתם, יש לדון היאך עלינו לנכות. ובכה"ג שהעמק בין ההרים גבוה מהעמק שמאחורי ההר המערבי, מנא לן לנכות מהעמק באלכסון כלפי מטה עד לתוואי השטח המערבי, ולא לנכות בצורה ישרה, ובכך יתקבל מישור הררי שאינו יכול לראות אחר זמן המישור. וכמו הר שמעל גביו ב' הרים זה לצד זה, שאין סיבה לנכות את ההר התחתון ג"כ. והוא דבר שגם לפי שיטת רבני הלוחות אין לו מקור וראיה כלל.
ו. אף לו נקבל שיש ענין ניכוי הרים מחמת צורתם, במישור הררי אין הדבר שייך, ונשאר לדון רק מצד מקום סמוך. והאמת מדה מה הוא מקום סמוך ומה הוא רחוק לא נמסרה לנו, ואין להקל ע"פ דברים התלויים בהשערה בעלמא ללא סמך[1].
ז. ומצד מקום סמוך למקום שרואים את השמש, לכאורה זה שייך במקום קרוב ממש, שניכר לאדם העומד שם שמקומו הוא המוגבל ואינו מקום הראיה הנכון, וכאשר יחפש לראות את השקיעה ילך למקום הסמוך לו ששם רואים השקיעה יותר נכון. אך ביותר מזה קשה לומר כן, דאדרבה העומד שם רואה את השקיעה בצורה טבעית בזמן המישור ואינו רואה דבר הגבוה ממנו שמסתיר לו את השקיעה. והוא גם רואה שהרקיע מתחיל להחשיך בדיוק בשיעור שמחשיך במקום שנראית השקיעה במקום מישורי פתוח, ואין לו סיבה לחפש את השקיעה במקום אחר. ולמעשה זו המציאות המורגשת לעין ברוב שכונות ירושלים. (והדבר ניכר בחוש למי שרגיל בראיית השקיעה במקום מישורי פתוח, ויבוא לשכונות ירושלים, יחוש בזמן השקיעה המישורית את החשיכה ברקיע ובארץ במידה שווה לזמן השקיעה הרגיל אצלו).
ואף לדעת רבני הלוחות, שמישור הררי בשיעור כזה (5 ק"מ כמרחק העיר העתיקה עד שכונת בית וגן) הוא מקום סמוך למקום הראיה בפועל, עדיין לא הועלנו להרבה משכונות ירושלים המרוחקות יותר מכך, כגון רמות, רמת שלמה, וכ"ש לשכונות נוה יעקב ופסגת זאב המרוחקות הרבה[2]. אלא שלדעת רבני הלוחות הן אינן מוגדרות כ'מישור הררי' אלא כ'הר מסתיר להר', וזה הודות לעמקים שבהר. אולם קביעה זו טעונה ביאור, וכבר תמהו עליה רבים, מה בכך שיש מעט שפילות בין ההרים, הרי גם השפילות אינן עמוקות, ואף אם נוריד את כל ההרים ונשווה אותם לגובה השפילות, יהי' לנו מישור הררי ארוך, ובגורל הזה רוב השכונות בירושלים.
וכל זה לדבריהם שמנהג רבני ירושלים העתיקה וסביבותיה היה להקל מחמת הקירבה למקום הצופה בשכ' בית וגן, עדיין אין שום ראיה ובסיס להרחיב את הדבר לשכונות היותר מרוחקות, ולקבוע זמן אחיד לכל העיר הגדולה. אמנם באמת, לכשנברר הדברים במקורם (בספר נברשת, שהוא המקור לשקיעה המאוחרת) נראה שדעת החכמים שאיחרו השקיעה לא היתה כלל מטעם זה [ואפשרות הראיה מבית וגן נודעה להם רק לאחר שנים[3]], אלא רק משום שהם סברו דגם במקום מושבם השקיעה הנראית אינה השקיעה האמיתית שהחמה נסתלקה מהארץ, אלא השקיעה האמיתית במקומם היא מה שמתאחר מחמת הגובה (עיי"ש בארוכה בח"ב בהשמטות דף כ). ובאמת מטעם זה חישבו שגם כל ההחשכה וזמן צאת הכוכבים מתאחר שם, מה שכהיום גם הלוחות המאחרים השקיעה מודים שחישוב זה אינו נכון במציאות, וצה"כ אינו מתאחר. והם מודים שהשקיעה האמיתית הגורמת להחשכת הרקיע היא המישורית (ועפי"ז מחשבים את זמן צה"כ וכן את חישוב שעות היום), ורק לענין סוף היום מחשבים מאוחר עפ"י השקיעה המאוחרת. וכ"ז אינו כפי החישוב שחישבו הלוחות שנסמכים עליהם. וע"כ למעשה לאחר שהוברר טעמם וחשבונם, ושכהיום מוסכם על כולם דאין המציאות כן, ומודים שלענין צה"כ אינו כדבריהם, לכאורה א"א לסמוך ולאחר את השקיעה מטעם זה.
♦

שיטת ה"גרירה"

עוד יש שטענו לומר שאע"פ שברוב שכונות ירושלים אין החמה נראית, מ"מ כיון שישנו מקום מסוים בעיר שאפשר לראות את החמה מאוחר מחמת הגובה, ע"כ כל העיר נגררת אחריו להחשיבו ליום. ונסתייעו מדברי הברכ"י בשם בית דוד, דכתב כל שנראה שמש ע"ג המקום הגבוה שבעיר חשיב יום. והבינו שנאמר כאן דין דהמקום הגבוה בעיר קובע לכל העיר.
אך כבר העירו רבים (עי' בספר זמני ההלכה למעשה שהאריך בזה, ועוד) שאין זו כוונת הברכ"י כלל, אלא הוא עוסק במקום שהחמה מוסתרת ע"י הרים או בנינים וא"א לידע את זמן השקיעה, וע"ז הוא אומר דאם רואים את קרני השמש זורחות ע"ג מקום גבוה שאינו מוסתר, זהו הסימן שעדיין לא שקעה השמש גם במקום המוסתר. וכידוע שלאחר השקיעה המישורית אין ניכרת זריחה של קרני שמש אף על המקומות הגבוהים. וע"כ אין שום מקור לאחר השקיעה לזמן זה. ואדרבה, נראה מדבריו שהשקיעה למעשה שנהגו היא אינה מאוחרת מהשקיעה המישורית. ועכ"פ אינו ענין כלל לחישוב שקיעה המאוחרת הנראית למי שנמצא בהר ומביט למטה.
וגם בסברא אין שום מקור להמציא רעיון כזה, וכי תליא בשם עיר או בתחום שבת? ועוד, וכי נאמר למי שעומד ע"י הים ורואה את השקיעה להדיא, שעדיין לא שקעה השמש כי יושבי ההר עדיין רואים מהגובה? וכן בעיר אחת גדולה יהיו שינויים מחמת הריחוק למערב. ופשוט שהרואה אצלו שקיעת השמש גמורה אין מקום להיגרר אחר מקום אחר. ומה שבמקום מוסתר אינו שקיעה הוא מהטעם שנכתב לעיל, שהיא אינה שקיעה אמיתית כלל.
♦
המנהג והוראות הגדולים[4]
הנה כידוע בעניינים אלו נחלקו הדעות בין גדולי ישראל, וכפי שיובא לקמן, והדברים טעונים בירור עמוק מה היה טעמם המדויק, ומה ניתן ללמוד מדבריהם, ואם היה מחמת חסרון ידיעה אימתי היא השקיעה, כמבואר בגמ' ובשו"ע רס"א דמי שאינו בקיא ינהג ע"פ חמה בריש דיקלי וכדו', ולפ"ז כאשר יש שעונים מדויקים ולוחות אפשר שישתנה הדין. כמו כן, רבים מהגדולים שאמרו ללכת אחר ה'נראה' דיברו על מקומות גבוהים כגון ירושלים והרי צפת, בהם יש גם את הנידון של איחור השקיעה לאחר זמן המישור. ובזה אפשר שכוונתם היתה לחשוש לנראה, מאחר שלא היה ידוע להם היאך לחשב את המישור במקום זה. ואין מכך ראיה למקומות מישוריים המוסתרים מחמת הרים.
בדורות קדם, רבים תרו למצוא את השקיעה שבים, כיון שההרים המסתירים מבעו"י אינם השקיעה האמיתית. ובדרך זו הלכו בעל הנברשת והר"נ סופר והר"מ שפירא ועוד. אמנם לא נזכר בכל דבריהם המדד המישורי, וקרוב הדבר שהם גם לא עמדו על משמעות הגובה לענין כמה דברים, כגון שלא הבחינו בכך שצה"כ אינו מתאחר עקב הראייה מההר. אלא הם סברו שמקום גבוה הרואה את החמה זמן נוסף מתעכב לו כל תהליך ההחשכה (כן מבואר בס' נברשת). וכנראה זו המציאות שהיתה ידועה להם, ויתכן אף לגדולים דאז. ויעוי' בספר עלה יונה להג"ר יונה מרצבך זצ"ל, ומובא שם מכתב בענין זה משנת תשכ"ח ובו מביע פליאה עצומה על דבר חדש זה אשר הוא מוכרח ומ"מ לא עמד עליו מתחילה. ואע"פ שהיה ידיו רב לו בכל ענינים אלו. והנה אין לנו ידיעה מה היתה דעתם אילו היתה המציאות ידועה להם כמו שהיא. [טעות זו שצה"כ מתאחר בהכרח גורם לחשוב שהשקיעה גם היא מתאחרת, ולכן לא נדע מה היו סוברים אילו ידעו את המציאות, שגם בזמנינו רבים מאד אינם מודעים לה כלל, ואף מגדולי ישראל, עקב חוסר העיסוק בדבר זה, ומשום כך לא ייפלא מדוע נתקבלו הלוחות בציבור]. ויעוי' לקמן בבירור דבריהם. אלא שגם אם יאמר האומר שדעתם היתה לאחר את השקיעה, אין כל ראיה מדבריהם למציאות הידועה בזמנינו.
כמו כן, רבים סברו שעל אף היעלמות החמה עדיין ניתן לראות את זריחתה על ההרים הגבוהים, ומחמת כך נטו לומר דעל אף היעלמות החמה מעינינו, מ"מ השפעתה קיימת באור הזורח על האילנות וכדו'. ודבר זה נתברר שאינו במציאות, ואין זריחה חזקה של השמש אחר זמן המישור, ואינה נראית על כתלים ואילנות.
בענין הוראות הגדולים. הנה הרב בעל הנברשת שהוא הראשון הידוע לנו שסבר כשקיעה זו, טען זאת מסברא, ואינו מביא על כך שום הוראה. ואף מביא (בח"ב השמטות דף כ') טענות שטענו לו בני דורו על שיטתו, ועונה ע"כ בסברות וראיות ואינו מביא בזה שום הוראה מהגדולים דאז. וכן הגרימ"ט זצ"ל שסבר כשקיעה זו (להלכה ולא למעשה) כתב בפירוש כי זו סברא שלו, ולא שמע הוראה בזה מגדולי ישראל. וז"ל בספרו בין השמשות, בתגובה למכתבו של מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל (עמ' ק"ס): "וטרם שמענו בזה חוות דעת שאר גאוני דורינו וארצינו". ושניהם התיחסו לזה כחידוש של הגרימ"ט. וכן בשו"ת בני ציון סי' י"א י"ג מתווכח עם הגרימ"ט בטענה הנ"ל שאין לאחר את השקיעה אחר המישור, יעוי"ש.
דיונים אלו סותרים את מה שיש שטענו שהשקיעה שבלוחות נקבעה ע"פ גדולי ישראל דאז. כי הלא הגרימ"ט, שהוא 'מרא דשמעתתא', כתב כי זו סברא שלו, ואינה הוראה מהגדולים, ואף כתב בספרו שם שהוא לא למעשה, ושלא יסמכו עליו לדאורייתות, והשאיר את הדבר לבירור במשך הזמן. ואף בני דורו לא ידעו על הוראה מהגדולים, וכן בדורות אחריהם כדלקמן.
המנהג הקדמון בירושלים מבואר בכמה דוכתי, שנהגו ע"פ ראיית השמש. בברכי יוסף או"ח סי' של"א סק"ז כתב שכל שנראה שמש אפי' בדבר הגבוה בעיר מונין מאותו יום, לענין ברית מילה, וכשאין נראה כלל בשום דבר מונין להבא, וכן המנהג בירושלים ובחברון מזמן גאוני הדורות אשר לפנינו עכ"ד. והנה מזמן היעלמות השמש חושבים אותו כלילה, אע"ג דירושלים ראויה לראות מחמת גובהה עוד, ומצד זריחת קרני השמש על המקומות הגבוהים הלא הדבר ידוע שלאחר שקיעת המישור אין השמש נראית אף על הדברים הגבוהים שבעיר, וכמש"נ לעיל. הרי לנו המנהג הקדום. וכ"ה במחזיק ברכה סי' רס"א ז' ותנ"ה ב' דהמוגרב [שהוא בשעה 12, כזמן השקיעה שבלוחות המאחרים השקיעה] הוא בחצי בה"ש. ודבריו הובאו בשו"ת רב פעלים ח"ב סי"ט בשם רבי אליהו מני. וכן בבא"ח שנה א' ויקהל ט' פסק כן, שהשקיעה היא כשאין השמש נראית והוא זמן רב קודם המוגרב. וכן הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב קל"ד כ"כ והביא את דברי החיד"א. וכן בכה"ח פסק בהרבה מקומות בספרו שהשקיעה היא כשאין השמש נראית בעיר, והוא זמן רב קודם המוגרב (סי' קל"א כ"ו וכ"ז, סי' רל"ג ה', רס"א א' כ"ג ועוד). ובספר באר חיים סי' ז' אות ב' כתב ששמע מאנשי ירושלים שחיו בתקופת הכה"ח שהיו נוהגים שהשקיעה היא כמה רגעים לפני קריאת המוגרב. ואף בדורות יותר מאוחרים כבר העיד הגרימ"ט בספרו בה"ש על המנהג להקדים, וכ"מ בכמה מקומות.
גם רבי יוסף שוורץ, שהיה הראשון שעשה לוח לירושלים (בשנת תרכ"ב), חישב את השקיעה לפי הזמן שהשמש מסתלקת בפועל מהעיר. וגם בספרו דברי יוסף (דף ע) כתב שהשקיעה היא בעת שהשמש נעלמת מראש הר הזיתים.
בדעת מרן מהרי"ל דסקין. יעוי' בספר נברשת (ח"א עמ' נ"ח) שהזכיר את שיטתו בענין השקיעה לפניו בעת שדן עמו על הנה"ח. ומ"מ מהריל"ד לא הביע הסכמה, ואדרבה, כשנכנס אליו שוב הקדים מהריל"ד ואמר לו כי לענין שבת אינו מכריע. (והכוונה כפשוטו לענין השקיעה בערב שבת, שאינו מכריע האם ניתן לנכות הרים כלל, וכפי שאמר לפניו הנברשת[5]. או שכוונתו היא שלענין שבת אינו רוצה להתייחס כלל, מפני שידע שאף שבהר הזיתים אין להתחשב לגמרי, מ"מ לאחר מהמישור א"א. אלא שלא נתברר אז שיעור הדבר, ולכן הגביל בדבריו שלא ידייקו ממנו לענין ספיקות שבת כלל.) וכאמור לעיל, בנברשת כשמביא מה שנתווכחו עימו בזה אינו מביא שום סיעתא ממהריל"ד למרות שמזכירו שם), וכ"מ בדברי הגרימ"ט, וחזינן שלא ידעו על הוראה מהגדולים בזה כלל, וא"כ ודאי שלא היתה הוראה לקולא בזה ממהריל"ד.
ויש שהביאו בשם ר"מ שפירא שאמר ששמע ממהריל"ד שלענין השקיעה אין להתחשב בהרים המסתירים במערב, כיון שכמה פעמים בשנה ניתן לראותה משכונת בית וגן, וכשנשאל מוסר העדות הרי לא היתה שכונה כזו בזמנו, השיב שכך א"ל הר"מ שפירא, ושכנראה הכוונה לאזור ההוא כפי שהיה בזמנו. וצ"ע שמועה זו, שכן בזמן פטירת מהריל"ד היה ר"מ שפירא כבן י"ב בלבד. ובספר מעיל שמואל סי' כ' הביא בשם ר"מ שפירא שכך הורה מהריל"ד לה"ר שמואל לעווי לענין נה"ח שיש ללכת אחר המקום הנמוך ביותר בהרי מואב ומשם ואילך לנכות, שכן יש ימים בשנה שהחמה נראית דרך שם, אמנם לענין השקיעה לא נתבאר שם. ובעיקר יש להעיר, שמבואר להדיא בנברשת (ח"ב בהשמטות דף כו) , שרק אחר פטירת מהריל"ד (נפטר בתרנ"ח) נמצא מקום הראיה הפתוח לים. וז"ל: "שמצא א' מהבודקים בשנת תר"ס אחר טירחה רבה מאוד מאוד מקום בראש ההר שהוא על אם הדרך אשר בעגלות הולכים מירושלים ליפו ומוליך שמה עתה סמוך לכפר עין כרם וכמו שעה ורביע יש להלך ברגל מירושלים עד ראש ההר ההוא וכו'" עכ"ל. והוא המקום שכיום שכונת בית וגן. ולכן צ"ע פרטי עדות זו, וקרוב הדבר שנתכוון מהריל"ד על האופק הנראה ממרכז העיר, שאין להתחשב בהרים המסתירים שם וגורמים את הקדמת היעלמות החמה כ-ב' דק' קודם המישור, אך לנכות את המישור ההררי עצמו לא אמר.
ושמענו מהגרא"ד ליטמנאוויץ' שליט"א בשם הגרא"י זלזניק זצ"ל, שהג"ר אלקנה ויסנשטרן, מזקני המורים בירושלים, היה אומר בשם מהרי"ל דיסקין שמארבע דקות קודם הוא בין השמשות [כנראה הכוונה לזמן השקיעה דלוח א"י, שהיה נהוג אז], והיו שרצו לטעון שאי"ז מחמת שכך היא דעתו, אלא שלא היו אז שעונים מדויקים ולכן הורה להחמיר. והנה יש הרוצים לקיים את עדות ר"מ שפירא, ולומר שכוונתו היא שבזכרונו שמהריל"ד היה מורה ובא לשואלים להקל עד המוגרב. וכנגד זה ודאי יש את העדות הנ"ל, וא"כ לקיים את עדויות הר"מ שפירא לא נוכל, כי העדות שכך הורה לו לקבוע בלוחות מוכחשת מהמציאות, והאפשרות לפרש שהיה מורה ובא כך לשואלים מוכחשת מעדות הרב ויסנשטרן, והעדות שאמר לקבוע כפי המקום הנמוך באופק מוכחשת ג"כ מהמציאות כהאמור.
בדעת מרן הגר"ש סלנט, בספר ארחות רבינו הביא מהגרשז"א זצ"ל וז"ל (ח"ג עמ' ק"נ): "ואמר לי גיסי מוהרש"ז הוראה בשם הגר"ש סלנט זצ"ל, ילד שנולד 3 עד 4 דק' לפני שעה 12, הורה הגרש"ס בירושלים לעשות הברית בתשיעי ולא בשמיני, משום שבירושלים השמש כבר לא נראית אז, והחשיבו כבין השמשות, ולא משום שחוששים לשעונים לא מדויקים כמו שאומרים אחרים. והוראה זו רק בירושלים".
אמנם בנברשת כתב ששמע מהגרש"ס שתינוק הנולד עד שעה 12 בער"ש, נימול בער"ש. ותינוק הנולד 10 דק' אחרי שעה 12 נימול בשבת. והנברשת התקשה, דאם שעה 12 הוא זמן השקיעה, איך נחשוב 10 דק' אח"כ לצאת הכוכבים, ולמחרת הוא שאל את הגרש"ס ולא ענהו. והנה היה מקום לומר שאיחר את השקיעה מפני ראיית השמש, ומ"מ את הצה"כ קבע ע"פ השקיעה המישורית, כפי שידוע כיום שהצה"כ הוא מהשקיעה המישורית, ובכך היה י"ז דק'. אך זה לא יתכן, כי כתב בנברשת שהיה ידוע שבהר הזיתים רואים את השמש עד ד' דק' קודם המוגרב, וא"כ היה לו לחשב את צה"כ מזמן זה ולא מזמן היעלמות החמה מהנראה בעיר, שהרי שם נסתרה החמה קודם המישור. ובאמת מזה מוכח שהמוגרב היה כ-ג' דק' אחר המישור, כי במציאות לא נראית החמה בהר הזיתים אלא עד ד' דק' לפני המישור, ולא ד' דק' לפני השקיעה המאוחרת. ובהכרח שהמוגרב היה מוקדם לזמני הלוחות כ-ב' דק'. ועיקר ההוראה צ"ב, דהמוגרב לא היה מדייק כלל כמובא בנברשת, וצ"ע מה יש ללמוד משמועות אלו. גם הגרימ"ט בספרו (עמ' ס"ז) כתב: "ובספר נברשת הביא בשם ח"ז מו"ר הגר"ש סלנט זצ"ל בענין נולד בה"ש, דברים לא ברורים ולא מחוורים כלל, ואין לסמוך על שמועות אלו". וכן לעיל הבאנו מה שכתב הגרימ"ט בפירוש כי אינו יודע שום הוראה מגדולי ישראל על איחור השקיעה כשיטתו. הרי שהגרימ"ט עצמו לא סמך כלל על שמועה זו. וכהאמור בנברשת בכמה דוכתי נראה שלא שמע מהגדולים הוראה בענין.
בשם מרן החזו"א זצ"ל יש שמועות שונות. הגר"נ קרליץ זצ"ל ועוד העידו שבשהותו בצפת חשש להקדים את השקיעה משעה שאין השמש נראית. ומאידך בהסכמות ללוח עתים לבינה הובא מהגרח"ק זצ"ל שלא נתברר שנסתפק החזו"א לענין השקיעה. אולם בקונטרס 'זמן שקה"ח' מובא מכתב שכתב לו הגרח"ק לאחר מכן, וז"ל: כמדומה לי שמרן החזו״א זצ״ל הסתפק בזה ולא רצה להכריע. וכן כתב שוב בחשון תשס"ה, ואף אישר לפרסם את מכתביו אלו כמובא בקונטרס הנ"ל. ויעוי' לקמן דעת תלמידי מרן החזו"א בענין זה, ויש שאמרו בשמו חילוקים באופן הזדקפות ההרים, וצריך בירור.
מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל במכתבו להגרימ"ט (וכן באבן האזל הל' ק"ש), כותב שאין אפשרות לתפוס את החבל מב' קצותיו, ואם בהרים מאחרים את השקיעה אחרי המישור, ע"כ בעמקים יש להקדים את השקיעה לפני המישור, ואם בעמקים לא נקדים את השקיעה, ה"ה בהר אין לאחר אחרי המישור. ואם כן השקיעה בירושלים - שבנויה על שתי הקולות יחד - אינה נכונה ממ"נ. [ומש"כ בלשון ספק ולחומרא, זהו רק אם רואים את השמש, וכמבואר בדבריו]. ומש"כ לנכות את גובה ההר שעומד עליו, יש לבאר, דאין ראייה זו משפיעה על ההחשכה ועל שאר זמני היום. והנה חידוש זה שהרואה שמש דינו כלילה, נחלקו עליו רבים, כיון שהשמש היא מהסיבות ליום [מיהו להיראים מצינו דאין השמש מונעת את סוף היום, וצ"ע]. ומ"מ, כל שאין שמש ואין אור מהשמש הוא נידון אחר, וכדלעיל.
אף הגרימ"ט שסבר כהלוחות, כתב בספרו (עמ' קנ"ח), בתגובה להגראז"מ: "כי לא אמרתי דבר זה כדבר פשוט וברור, וכיון שהדר"ג מערער בזה, איני כדאי שיסמכו עלי בדין קשה כזה, ואולי יתברר הדבר במשך הזמן על ידי או על ידי אחרים". ועוד כתב (עמ' ק"ס): "אני בעניי הייתי עומד על שלי שגם באותם ארבעת הדקות שלפני 12 יש להחזיק גם בירושלים ליום, אולם כאשר אמרתי, מכיון שהדר"ג שדעתו רחבה אינה מסכמת לי בפרט זה, וטרם שמענו בזה חוות דעת שאר גאוני דורינו וארצינו, איני ראוי שיסמכו עלי בחומר כזה למעשה, למול בש"ק בנולד בש"ק לפנות ערב, תוך 4 דק' קודם 12".
עוד יש לציין כי בלוח לא"י שהוציא הגרימ"ט לא הופיע זמן השקיעה [וקרוב הדבר שהגרימ"ט לא רצה שיקלו למעשה, וכפי שכתב בספרו, ולכן לא פרסם בלוח את זמן השקיעה], ורק בעלי הלוחות שאחריו פרסמו את זמן השקיעה שהעתיקו מהטבלאות שבספרו. וגם אחר פטירתו לא רצה בנו זצ"ל להכניס ללוח לא"י את זמן השקיעה [ואע"פ שבקשוהו, כפי שהעיד בנו שליט"א], עד שנת תשד"מ, שאז התחיל להכניס את השקיעה, אחרי שבלא"ה הזמנים התפרסמו ע"י הלוחות שהעתיקו מספרו.
וכן היה המנהג בירושלים מקדמת דנא, כמש"כ הגרימ"ט זצ"ל בספרו בה"ש עמ' פ"ב, שמקדימין עד ה' דק' קודם השקיעה [המוקדמת לשקיעת הלוחות דימינו] ע"ש. וכן מרן הגרז"ר בנגיס זצ"ל פירסם קריאה בשנת תש"ח, וז"ל: "להזהיר לכל בנות ישראל לעשות את ההפס"ט דוקא מלפני זמן בין השמשות, היינו מבעוד יום כשהחמה עדיין נראית", ולא כתב עד השעה 12. ויש לציין, שהנברשת עצמו כתב (ח"ב, השמטות לנברשת ח"א כא:-כב.) שזמן השקיעה הזה, לחומרא אמרוהו ולא לקולא, ואין לסמוך עליו לענין הכנסת שבת, אלא להחמיר בהוצאת שבת ובזמן ק"ש של ערבית וכיו"ב, אלא שלענין ברית מילה הוא סומך על שקיעה זו. והדבר צ"ע, ועכ"פ המנהג לא היה להקל בזה.
דעת הגרצ"פ פראנק. בספר בירור הלכה (תנינא יו"ד עמ' מ"ב) כתב ששמע מהמוהל ה"ר נחום ברגמן בשמו, שבה"ש מתחיל 4 דק' לפני השקיעה (מלוח הגרימ"ט), ומסיים שם כי ראוי לברר מתי זמן השקיעה במישור ועל פיו לשפוט אם הגיע זמן בה"ש יעוי"ש. וכן העיד הגרא"י זלזניק זצ"ל במכתב (נדפס בישורון כ"ו עמ' תצ"א) וז"ל: "והגאון רצ"פ פרנק זצ"ל לא התיר לעשות ברית בשמיני באותו יום שנולד הולד מארבע דקות והלאה לפני השקיעה". וכן העיד הגאון ר' אלחנן ברלין שליט"א כי כשנכנס אל הגרצ"פ פרנק זצ"ל לפני נישואיו, א"ל שידע כי אין לסמוך על שיטת השקיעה של הלוח בירושלים, ויש להקדים את השקיעה בכמה דקות. ויעוי' בספר קול אליהו עדות מהגרש"ב ולדנברג זצ"ל בשמו.
עוד כתב הגרא"י זלזניק זצ"ל (ישורון שם) "מה שדרשתי בזמן פרישה ממלאכה זה לא לענין לכתחילה אלא בדיעבד. סיפרתי שבשעת מלחמת העולם הראשונה היה בירושלים עניות גדולה ולא היה עצים לבשל והיה רעב גדול, וכשהצליחו הנשים לסדר לחמין היה כבר מאוחר והביאו כולן החמין לתנור, ושאל האופה להגאון הרב ר' י"מ חרל"פ זצ"ל עד מתי מותר להכניס את החמין, וענה לו עד שבע דקות לפני השקיעה שבלוח, משמע דהיינו ארבע דקות בגלל שהשקיעה שבלוח היא ברחוב הפסגה, ואילו בעיר גופא השקיעה היא ארבע דקות לפני זה, ושלש דקות הן לתוספת שבת".
דעת מרן הדובב מישרים מטשעבין זצ"ל, העיד הג"ר יעקב חנוך שבדרון שליט"א ששמע מבעל המעשה ששאלו בענין תינוק שנולד סמוך לשקיעה, ואמר לו שדוחים את הברית אם נולד 4 דק' לפני הלוח בירושלים, מפני שכבר לא רואים את השמש.
שמענו מהגרא"ד ליטמנאוויץ' שליט"א שר' הרשל דייטש, חתן ר' אלקנה ויסנשטרן, אשתו ילדה סמוך לשקיעה, ואמרה שראתה את החמה מהחלון, והגיעו הב"ד דירושלים לראות אם יתכן הדבר, וראו את השמש, ובכ"ז הורו לדחות את הברית, וכשיטת הגרא"ז.
עוד העיד הגרא"ד שליט"א ששמע מהג"ר נחום ברגמן זצ"ל, ששאל את מרן הגאון ר' יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, על הפס"ט שנעשה ד' דק' קודם השקיעה (דלוח א"י), ושאלו הגרי"ד - הארבע היה ארבע? אם כך, זה בסדר. [כמו כן שמע מבנו של הגרי"ד, שזוכר מבחרותו שאביו דיבר בענין זה.) וכן שמענו ממשפחת הגרי"ד זצ"ל שג' דק' קודם הזמן שבלוח א"י נוהגין להחמיר בו כשקיעה (ובזה נדחו דברי הרוצים לומר שמנהג מרן הגרי"ז היה כהלוחות].
ויש שהביאו ממכתב הגרי"ד זצ"ל בענין ההרים בשוויץ, שכתב שאין להתחשב בהם וכן היה המנהג בקריניצא ובשולץ, ופירשו כוונתו שאין להתחשב בהרים ואף אחר זמן המישור, ושכך נהגו אבותיו. ולהאמור נתברר שאין כוונתו אלא שלא לחשב ע"פ השקיעה הנראית משעה ששוקעת בראש ההרים, כלשונו שם, וזה היה הנידון שם אם להתחשב בהרים גבוהים המסתירים השקיעה הטבעית, אך אחר זמן השקיעה במישור הוא ענין אחר.
הגרש"ז אויערבאך זצ"ל אמר וכתב בתשובותיו בפירוש כי יש להחמיר מספק ולהחשיב לשקיעה מעת שלא ניתן לראות את השמש. וכתב שהוא ספק גדול ויש להחמיר אף בדרבנן, ולעיכובא בדאו'. והדברים הובאו במנחת שלמה (ח"ב סי' ד' אות ל"ו) ובספר שבות יצחק (נר שבת פרק י"ז) ובספר מראה כהן (עמ' קפ"ה). ובספר שולחן שלמה (סי' של"א) בהערות הובאו כמה שמועות ממרן הגרשז"א לענין ברית, מעדויות כמה מוהלים ע"ש. וכן העידו בניו הג"ר שמואל והג"ר ברוך זצ"ל משמו שאין להקל בדאו' כשיטת הלוחות. (הובא בלוח ההלכות ומנהגים תשפ"ה, ובקונטרס 'זמן שקיעת החמה' להגר"ד פפיס שליט"א הובא מכתב הגר"ש זצ"ל בענין זה). וכן אמר תלמידו הגר"א נבנצל שליט"א שיש לפרסם שכך הורה הגרשז"א. וכהאמור בארחות רבינו הביא כעי"ז משמו בשם הגרש"ס. ובקובץ בית אהרן וישראל (י"ז ד') הביא הגר"ב גלינסקי שליט"א בשמו כי באופן שלא רואים את השמש בפועל, יש לקבוע כהשקיעה המישורית. וכעת העיד הגרי"ח שבדרון שליט"א ששמע מהגרשז"א שא"א לאחר את השקיעה אחרי המישור אם לא רואים את השמש, ולכן עושים ברית רק לנולד עד 4 דק' לפני לוח א"י, ושכך היה נהוג בירושלים. וכעי"ז כתב בספר שולחן שלמה סי' של"א, וכ"כ בספר שבות יצחק הל' נר שבת פי"ז בשמו (וציין שם שהגרשז"א עבר על הדברים לפני ההדפסה), שמאחר שיש לחוש שהשקיעה היא ג' דק' לפני הזמן המתפרסם בלוחות (לא"י) לכן תינוק שנולד תוך ג' דק' אלו מלין אותו בח' של היום הבא. כמו כן לא סבר כלל מ'שיטת הגרירה' כמו שכתב להדיא בתשובותיו שהובאו בספרים הנ"ל. והנה יש שמביאים בשמו שהורה לטהרת המשפחה להדפיס לוחות עם הזמנים כלוח א"י, אמנם העובדא היא שנהגו בכך בטהרה"מ קודם לכן, אלא שבשנה א' הכניסו זמן מאוחר יותר (שמחושב ע"פ מחשב), וע"ז הורה שלא לאחר, דמחר יבוא אחר עם מחשב אחר ויאמר שזמן זה הוא טעות ג"כ, אך לא נשאל ולא הורה על עיקר הענין כלל. [ואפשר שבסוף ימיו סבר דיש להחמיר, שכן העדויות הנ"ל הן מסוף ימיו, וכן הם מדברים שכתב בעצמו וכתבי תלמידיו שהוגהו על ידו].
ובספר שבות יצחק (נר שבת פי"ז) הביא גם בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכיון שיש חוששים לדחות ברית לנולד ג' דק' קודם זמני הלוחות (לוח א"י, כלומר ה' דק' בערך), יש להמנע ממלאכות אף בשעה"ד ה' דק' לפני זמני הלוחות, כדי להוסיף על השבת בזמן שהוא ודאי יום, עכ"ד. וכן כתב בספר חסד לאברהם בשם הגר"ד מורגנשטרן בשם הגריש"א שהורה לדחות ברית לנולד בתוך ה' דק' קודם הזמן שבלוחות, ולאו דווקא לענין ברית בשבת. וכן בספר אלה דברי הברית להגר"א שלזינגר שליט"א, רב שכונת גילה, הביא כעי"ז בשם מרן הגריש"א זצ"ל לענין ברית. וכן העיד הגר"י אפרתי שליט"א בספר ישא יוסף ח"ג סנ"ו שאחר שראה הגריש"א את דברי הגרשז"א אמר שדבר שפתים אך למחסור ועל כאו"א לצאת מהספיקות ולהקדים ע"ש. וכן העיד הגר"מ פוזן בהסכמתו ללוח עיתים לבינה שהגריש"א אמר לו ברבים שהוא ספק, ושיש להחמיר כזמן השקיעה במישור. ואחרים הביאו בשמו (עיין בלוח עיתים לבינה בקונטרס שבסוף הלוח, ובקונטרס "זמן שקיעת החמה" עמ' ל"ד) שהשקיעה היא לפי ראיית השמש בפועל מכמה מקומות גבוהים בעיר, וכנראה הכוונה לכמה מקומות מפוזרים בעיר, מה שלא קיים במציאות בזמן של הלוחות.
הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני (נדפס בחלק על הלכות ריבית) פסק דיש לקבוע את השקיעה בכל מקום בזמן היעלמות השמש, ואף חתם על מכתב בשנת תשס"ד בענין זה. וכתב שם דנסתפקו הפוסקים בדבר זה, ולפיכך יש לחוש ולהקדים, ובדיעבד לעשות שאלת חכם. על המכתב חתמו גם הגרח"פ שיינברג זצ"ל והגר"מ שטרנבוך שליט"א (הובא בקונטרס זמן שקיעת החמה עמ' ה' וע"ש אריכות בזה).
וכן הגר"ש וואזנר זצ"ל (שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' נ"ה) הורה לשואל לענין העיר ביתר שיש לקבוע את זמן השקיעה בזמן היעלמות השמש בפועל בעיר, והוא דקות אחדות לפני הזמן שבלוחות.
הגר"ח גרינימן זצ"ל הורה שבמקום שאין החמה נראית באיזור, שקיעת המישור היא הקובעת, ויש להקדים קודם זמן זה מס' דק' עקב חוסר הדיוק בשעונים וכדו'. ואמר כן אף על זמן ברית, לדחות ליום המחר אם אין נראית השמש באיזור זה אחר זמן המישור. והתבטא שאין מי שיכול להכריע בדבר כזה. ושמעתי מבעל המעשה שמיאן להורות לו היתר לענין הפס"ט. וכן העידו משמו בניו שליט"א ותלמידיו הגר"י גולדשמיד זצ"ל ולהבחל"ח הגר"א פאלייעס שליט"א ועוד.
וכן היתה דעת הגר"י ברטלר זצ"ל, מתלמידי מרן החזו"א, שהיה בקי גדול בכל נושא זה, שאין להקל כלל אחר זמן המישור במקום שאין החמה נראית, ואף הביע דעתו בפני בעלי הלוחות, וכן העידו משמו בניו ותלמידיו. ואף בנו שליט"א העלה את הדברים בהרחבה בקונטרס "השמש יצא על הארץ"[6].
ושמענו מנכד הגרמ"י לאנדא זצ"ל שבבית אבותיו היה מורגל זמן השקיעה כהמישור, ושמענו מבעל המעשה שהג"ר מענדל אטיק זצ"ל סירב להורות היתר על הפס"ט שנעשה קודם המישור בצמצום.
ובספר דעת יהודה הובאה תשובת הג"ר יהודה שפירא זצ"ל (סי' רס"א [של"ה]) בענין זה ומתבאר בדבריו דיש לדון ע"פ הנראה, אלא דיש עניין מקום אחד שלא ישתנה בו הדין, וצ"ע בשיעור הדבר.
כמו כן הגרי"י פוזן זצ"ל, לענין העיר בני ברק הגבוהה קצת וצופה אחר המישור, אמר שבהר כמו גבעת פוניבז' אין להתחשב, כי אם נפנה לימין או לשמאל נראה את השקיעה המאוחרת ומקום סמוך הוא, אך על יותר מכך לא הקל. אמנם במכתב לאברך ששאל בענין נה"ח הרחיב וכתב שיעורים אחרים לדבר, מ"מ אינם אלא הצעה בעלמא, כמפורש בדבריו שם, ולא למעשה, ולענין מעשה חשש, כפי שהעידו בעלי לוחות ששמעו מפיו.
הגר"מ ברנדסדורפר זצ"ל בשו"ת קנה בושם (ח"ב סי' ע"ה ע"ו) כתב לחשוש לספקו דהגראז"מ זצ"ל שמא אין לאחר את השקיעה בגובה יותר מבמישור, וכן להסתרות שמחמת ההרים.
וכן הגאב"ד וחברי הבד"ץ העדה החרדית כתבו במכתבם משנת תשס"ד (מובא בקונטרס "זמן שקיעת החמה") "בהיות שבהרבה מקומות בירושלים, ובפרט בשכונות החדשות שבסביבות העיר, שקיעת החמה מוקדמת בכמה דקות מהנדפס בלוחות, והוא נוגע להלכות שבת ונדה ולעוד הלכות חמורות, אשר על כן הננו לגלות דעתנו דעת תורה, שעל הקהל ליזהר ולהקדים עצמו זמן רווח לפני השקיעה שבלוחות, כדי לצאת מכל חשש וספק". על מכתב זה חתמו הגאב"ד הגרי"ט וייס זצ"ל, הגר"מ הלברשטאם זצ"ל, הגר"מ ברנסדורפר זצ"ל, ויבדלחט"א הגר"מ שטרנבוך והגרא"י אולמן שליט"א.
ובקונטרס "לפני שמש" (נדפס בישורון חלק מ' עמ' קצ"ט) כתב הגר"ש דבליצקי זצ"ל וז"ל: "בירושלים עיה"ק שכפי המציאות שם יש שני אופקים, אופק מצומצם שהם הרי מוצא, ואופק מורחב שהוא הים הגדול, ומי יערב לנו שעכ"פ בדאורייתא לא צריך להחמיר כפי האופק המצומצם, והם רק מביטים בזמנים שבלוח, שכל הזמנים בלוחות הם כפי זמן השקיעה בים, ועושים מלאכה עד אז, ונכנסים בספק בין השמשות ממש חוץ מאשר ביטול תוספת שבת, ומאין באה קלות דעת כזאת", וע"ש שהאריך. והנה יש שהביאו בשמו שהסכים לשיטת הלוחות, וטעון בירור, ומ"מ מדבריו עולה שעל אף שהיה בקיא גדול בכל מנהגי הקדמונים לא ידע ממנהג והוראת קדמונים[7].
וכן העלה הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספר תשובות והנהגות ח"ה סי' ל"ה ל"ו ובספר מועדים וזמנים ח"ב סימן קנ"ד ע"ש, והובא לעיל שחתם על המכתב מהגרנ"ק זצ"ל והמכתב מהבד"ץ העה"ח.
שאלנו את הגר"ש רוזנברג שליט"א על ענין זה בחודש תמוז תשפ"ד, לאחר שדנו עמו על זמני הלוחות לשנת תשפ"ה, והשיב בכת"י וזה לשונו: אני לא מבין מה השאלה, מי שיודע שיש בלוח עוד זמן של שקיעה איך לא יחוש לו, והסיכום היה שבדף למטה ייכתב שיש להחמיר ולא לסמוך על הזמן שכתוב עכ"ל. כמו כן הגרמ"מ לובין שליט"א פנה במכתב לבעלי הלוחות יחד עם עוד רבנים מפורסמים, שיכניסו את השקיעה המישורית בגוף הלוח בצורה מודגשת שיובן לציבור שצריך להחמיר בזה, ולציין עוד שיש לחשוש גם לשקיעה הנראית. וכן אמר לי שיש לעורר על כך את הציבור ולפרסם שעכ"פ ינהגו כשקיעה המישורית. כמו כן בקיץ תשפ"ד חתמו הגר"ש רוזנברג והגרמ"מ לובין והגרש"צ רוזנבלט והגר"י סילמן שליט"א על מכתב לחזק ענין זה.
וכן שמענו מהגר"צ ובר שליט"א שהדבר הוא ספק גדול, וע"כ בדאו' להחמיר כהשקיעה המישורית. וכן שמענו שהוא מורה ובא לענין מילה, שאחר המישור אין להקל לדונו כנולד ביום.
הגרמ"מ פוקס שליט"א מעורר מקדמת דנא על ענין זה, וחלק מכתביו הובאו בקונטרס אלה דברי הברית, וכן שמענו ממנו שיש לעורר ולזרז על הדבר, והיא טעות שנשתרשה בציבור.
ובקרב רבני קהילת תלמידי החזו"א פשטה ההוראה שאין להקל בזה. הגראי"ש גריינימן שליט"א עסק בענין זה בשלהי שנת תשפ"ד והסיק ככל האמור וקבע הדברים בספרו וכן הוא מורה לרבים, ואף לענין מנחה דעתו להחמיר, וכן מורה אחיו הג"ר שמואל שליט"א, וכן דעת הג"ר משה חיים בויאר שליט"א, וכ"ד הג"ר צבי אשר פרידמן שליט"א, ועוד חכמים רבים.
ובשנת תשפ"ד הובא הדבר לפני רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א ע"י כמה מתלמידיו המובהקים, שהביאו לפניו את הנידון ומסרו עדויות מאת הרבנים. וחיווה מרן שליט"א את דעתו שאין שייך להתעלם מדעות חכמים גדולים ורבים הסבורים כך. ולמרות שאינו נכנס לעניני הלכה למעשה, כדרכו, מ"מ מאחר שכך דעת רבנים רבים ודאי יש לתקן הדבר. ודן באריכות על דרכי פעולה בענין, ואף טרח בכמה מעשים למען הענין.
בשנה האחרונה יצא לאור בירושלים לוח שנה 'יודעי עתים', והוא לוח 'עתים לבינה' ובו השקיעה המישורית כתובה במודגש לצד השקיעה מההר, כדי להבליט הדבר אצל המעוניינים להחמיר בו. ומאידך הותירו את השקיעה מההר, כיון שישנם מקומות מועטים בירושלים שהשקיעה מההר נראית להם עכ"פ בחלק מהשנה.
כמו כן, בלוחות 'עתים לבינה' בהרבה ערים ברחבי א"י שמצויה בהן השאלה, הוכנסה השקיעה המישורית בלוח העליון, ובלוחות לירושלים הודגשה השקיעה המישורית שבלוח העליון, למען שים לב לשקיעה זו. כמו כן שינו את הנוסח שם, וכתבו שלדעת כמה פוסקים יש לנהוג כשקיעה זו במקומות שאין השמש נראית.
סוף דבר, נידון השקיעה רבו בו הספיקות והנידונים, ורבים רבים מגדולי ישראל ראו בזה נידון שלא הוכרע. אמנם נחלקו בפרטי הדברים, אך בנידון השקיעה בירושלים, ברוב השכונות שאין החמה נראית בהן אחר זמן המישור, שייכות כל הסיבות. והנהגת הקולא בזה, עכ"פ בדאו' ושאר דברים חמורים, הינה מנוגדת לדעת רוב מנין ובנין של חכמי ישראל לדורותיהם. והחכם עיניו בראשו להתרחק מן הספיקות. וזאת מלבד מה שראוי שלא לסמוך על הזמנים בצמצום, מחמת כו"כ טעויות מצויות, הן בזמנים וחישובם והן בשעונים.
הנידון אינו דווקא בירושלים, ומצוי הוא בהרבה ערים הגבוהות מעל פני הים אך האופק שלהן מוסתר, כגון, חיפה מירון צפת כרמיאל תפרח ביתר. ואף בבני ברק שייך הנידון, שהיא גבוהה מעל פני הים מעט והשקיעה הנראית שם מאוחרת בכדקה למישור. אמנם בכמה מקומות בעיר אינה נראית בזמן זה מחמת גבעות העיר [וזמני הלוחות שם הם שקיעה מישורית, כפי הנהוג שם מקדמת דנא], וכבר נתעוררו שאלות חמורות עקב כך. והדבר טעון שימת לב בכל מקום ומקום, והשי"ת יצילנו משגיאות וממכשול עוון, אכי"ר[8].
♦ ♦ ♦