הנה ידוע ומפורסם שאחד מן עיקרי האמונה הוא אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח וכו'. ואצל רובא דרובא זה רק נחשב כרעיון של ענייני מחשבה והשקפה בלבד, ועוד שרק יש להאמין שאולי יבא משיח היום. אך נראה מן הפסקים והמאמרים של רשכבה"ג מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל שיש חיוב לנהוג את חיינו כקרוב לודאי שיבא משיח כהרף עין, ויתר על כן, שיש בזה נ"מ להלכה למעשה.
♦
בתשובתו (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן ח - י"א ניסן תשל"ט) לאחיינו הרב יחיאל מיכל פיינשטיין, הוא מבאר את החיוב לצפות לביאת המשיח בכל יום, וז"ל: "... וכנבואת מלאכי (ג', א') אשר פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, אשר יש לפרש, אף כשליכא רמז, דהרי עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם, וא"כ בכל יום שיבא הוא פתאם. שהרי לא ידוע שום טעם על עדיפות היום מהקודמים, שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול לבא בכל רגע ורגע. ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק", עכ"ל.
והוא ממשיך להביא ראיה ממה שנזכר במסכת מנחות (דף סח:), "משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח מתיר, והשתא דאיכא עומר - עומר מתיר".
ורבינו מיליף מהכא ד"אם היה זה רק בחשיבות ספק, והוא גם רק ספק קטן, לא היה שייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף. אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעין וודאי שיבא היום, וממילא כשיבא חמיסר הרי יהיה החיוב לצפות כעין וודאי על כל שעה ושעה שיבנה, שלכן שייך לגזור", עכת"ד.
וכעי"ז כתב לנכדו, הרב מרדכי טענדלער (שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ה סימן כד אות ח), שאע"פ שמשמע ממסכת בב"מ (פה:) שיש פקפוקים אם יאה להתפלל לגאולה לאיזה זמן שירצה, הגרמ"פ מסיק: "ואולי עתה שבעוה"ר עברו זמן רב יותר מי"ט מאות שנה שעדיין אנחנו בגלות כבר הותר להתפלל ע"ז... אבל כיוון שכבר שייך שנגאל גם אנחנו, שתהא ביאת המשיח ובניין ביהמ"ק בימינו, יש לנו להתפלל ע"ז ולהזכיר זה בתפילותינו שיהיה זה תיכף עוד בימינו...".
דהיינו לא רק שאנחנו מאמינים ומקווים למשיח, אלא שעלינו להתפלל, כי עברו הרבה שנים ומשיח ראוי לבוא בכל יום ובכל עת כנ"ל. וראינו מקרים אחרים שהענין של ביאת המשיח היה סניף בפסקיו, כמו שהעיד הרב מרדכי טענדלער בספרו מסורת משה (חלק א, עמ' שע) אודות מקרה בו קברו בטעות אשה בקבר שקנתה אשה אחרת, וז"ל: "ואחד מגדולי ראשי הישיבות סיפר לרבינו שבטעות קברו איזה אשה בקבר שקנתה אחותה של הרבנית שלו, דזה על יד אימם ז"ל, והוי כקבר משפחה. והשיב רבינו בוודאי זה נחשב כקבר גזול, ויש רשות לפנות הנקברת משם, ובפרט מאחר שבשעת מעשה, שהראש ישיבה היה שם, דהיה מקורב להם, עשו תנאי בקבורתה. אבל אין מה למהר להסירה, בפרט מאחר שהרה"י אמר שיש אפשרות שאחותו תלך להתגורר בא"י. ושאל הראש ישיבה אם כדאי שאחותו תחליט שגם אם ח"ו תיפטר כאן, שמ"מ תשלח לא"י לקבורה. ואמר רבינו שבוודאי זה עצה טובה, דאף שכאן יש קבר משפחה, מ"מ מעלת א"י יותר חשוב בפרט כשיש להוסיף דע"י זה לא יצטרכו לפנות הנקברת כבר... והוסיף רבינו שבכלל בענינים אלו, רבינו מעולם לא יעץ שימהרו להסיר הנקבר בקבר גזול, דאולי יבוא משיח, וכו' ואין למהר לפנות קבר, רק אם למעשה צריך, מותר".
ושוב מצאתי מש"כ שם (חלק ב, עמ' תיב) לגבי הברכה של עד מאה ועשרים, וז"ל: "רבינו קיבל ברכה לשנה טובה מאיזה רב זקן, שבו נותן לרבינו ברכה ומבקש בחזרה שרבינו יברכו שיחיה למאה ועשרים שנה. ואמר רבינו נו, יש כנראה אנשים שחושבים שלא שייך יותר מזה, לא מרגישים שבביאת משיח, יהיה רק חיים".
♦
והנה הגרמ"פ מחה נגד אלו העושין מצבה כפולה, שלשיטתו להכין את זה הוא כעין אי-תקוה שמשיח יגיע בקרוב וממילא הוא יבא לא"י (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנג - י"ב מנ"א תשכ"ח), וז"ל: "הנה אף כי לעשות מצבה כפולה שאחד מהם הוא בחיים בין האיש בין האשה, אין רוח חכמים נוחה מזה כי הוא כעין כפירה ח"ו בביאת המשיח שמקוים אנו בכל יום שיבא ויקבצנו לא"י, ואף להסוברים שתהיה מיתה לבנ"א גם אחרי ביאת המשיח אחרי אריכות ימים הרבה עד שיבא זמן תחיית המתים, מ"מ הא לא ימות בכאן אלא בא"י ותהיה קבורתו בא"י".
אבל מעניין שהעיד הגה"ר צבי שכטר שליט"א בספרו מפניני הרב (עמ' רסו), שנראה שהגרי"ד הלוי סולובייצי'ק זצ"ל לא הסכים לדעת הגרמ"פ בזה, וז"ל: "באגרות משה יו"ד חלק ב' סימן קנ"ג כתב שלעשות מצבה כפולה שהאחד מהם הוא בחיים בין האיש בין האשה אין רוח חכמים נוחה מזה וכו'. ובשעת הלוויית רבנו ז"ל בחול המועד פסח שנת תשנ"ג ראינו היאך שהיתה עומדת שמה מצבה כפולה על קבר אשתו ע"ה שנפטרה יותר מכ"ה שנה קודם לו וכנראה שלא היתה דעתו כדעת הגר"מ פיינשטיין בזה".
וראיתי בספר פתיחת האגרות (עמ' תנח) להרב יונתן רוזמן שליט"א שמביא מספר שערי צדק (יו"ד סימן כד) "שלפענ"ד גם בחו"ל חלילה וחס להכניס זה בגדר כפירה וכ"ש בא"י, ואולי כדאי אפילו לעשות כן לכתחילה כי הוא בבחינת "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב), ובשבת (קנג.)... ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה". ובשו"ת בני בנים (ח"ג סימן יא) האריך הרב יהודה הענקין זצ"ל לבקשות כמה קושיות על שיטת רבינו ואביא את תמצית דבריו:
... עוד הראית מה שכתב באגרות משה שם סימן ח' שיש חיוב בכל יום ויום לצפות כעין וודאי שיבוא המשיח היום ושלא כמו שהארכתי במאמר [להלן מאמר ג]. והנה כתבתי שם שהמחשב קצים אינו יכול להאמין באמונה שלמה שיבוא המשיח קודם לכן כי אולי חישובו נכון ולא יבוא עד אז, ושוב ראיתי שהמבי"ט כתב כן בספר בית אלוקים שער היסודות פרק נ' אלא שכתב שלפיכך אסור לחשב קצים, ואילו ממה שגדולי הראשונים רש"י ורמב"ן ורמב"ם וכו' חישבו קצים הוכחתי להפך שאין חיוב להאמין שיבוא כל רגע. והמבי"ט לא הזכיר דברי הראשונים בזה ולפי דבריו נעשו חסרים בעיקר האמונה ח"ו וכן באגרות משה לא הזכירם.
ומה שהוכיח באגרות משה ממסכת סוכה דף מ"א עמוד א' בענין יום הנף כולו אסור שמא מהרה יבנה בית המקדש וכתב שאם היה זה רק חשיבות ספק, והוא רק ספק קטן, לא היה שייך למגזר ולאסור חדש כל יום הנף עכ"ל, לע"ד מאי שנא משאר ענינים שחששו בהם גם לספק קטן כמו יום טוב שני של גליות שמא תגזור מלכות גזרה ואתי לאקלקולי שישכחו את סוד העיבור במסכת ביצה דף ה' עמוד ב', ומהרה יבנה בית המקדש עדיף מגזרת יום טוב שני דהוי מעין ספק ספקא שמא לא תגזור המלכות ואפילו אם תגזור שמא לא ישכחו את סוד העיבור מה שאין כן בית המקדש בוודאי יבנה ורק שמא יבנה בחמיסר.
ובדרך אגב יש להעיר שאע"פ שעיקר תחומי הכתיבה של רבינו היו בענייני גמרא והלכה, לפעמים יש שאלות שגורמים פוסקים "לפסוק" בענייני מחשבה כדי להגיע להלכה למעש.
♦
עכ"פ נחזור לענינינו ולהוסיף עוד מקורות שמבהירים גישת רבינו למשיח. הנה מסופר במאן מלכי רבנן (עמ' לד):
רבנו היה אבל על החורבן ומצפה לישועה בכל נפשו. בתשעה באב היה לובש מעיל (קפוטה) ישן ובלוי שהיה אף קרוע במקצת. הצער והאבל על החורבן הנמשך היה ניכר ממבע עיניו ומכל הנהגתו. במוצאי חג הפסח, ארבע שנים לפני פטירתו, ישב בשהוא עצוב ודומם. כשנשאל לפשר עצבותו, אמר ששוב עבר הפסח ומשיח עדיין לא בא.
כשלש שנים לפני פטירתו, השתתף בסעודת ברית מילה של אחד מניניו. כל אלה שדרשו בסעודה ברכו אותו שיזכה להאריך ימים ולראות בחתונת הרך הנימול. רבנו השיב, כשדמעות בעיניו, שלכאורה ברכה זו לא תוכל להתקיים על פי דרך הטבע, מחמת זקנתו ומחלתו, ומכל מקום ענה אחרי הברכה אמן בכל ליבו. והמשיך ואמר כי למד לעשות כן מן הנאמר אצל שרה אמנו, שהקפיד השי"ת על מה שצחקה שרה כשנתברכה בלידת בן. ולכאורה קשה הרי הברכה היתה ממי שנדמו לערביים, על דבר שלא יתכן על פי דרך הטבע, ומדוע לא תצחק לברכה שכזו[?] אלא שהיה לה לומר "אמן, הלוואי רבונו של עולם" שהרי לא יפלא מה' דבר (עי' עוד בזה לחלן אגרות יו"ד ח"ד סימן נ"א אות א'). ולכן גם ברכת מברכיו עשויה להתקיים, מה גם שמשיח עתיד לבוא בכל רגע. לכן עונה הוא אמן אחר המברכים בדרך זו "הלוואי רבונו של עולם" שממנו לא יפלא דבר.
ביאת המשיח לא היה רק איזה מושג או רעיון, אלא היה נכסי צאן ברזל אצלו. יש הנהגה לסיים דברי תורה עם הברכה שמשיח במהרה יבא וכדומה - כמש"כ הגרמ"פ בסוף הקדמתו לאו"ח ח"א "יזכנו השי"ת ללמד וללמד כל הימים ולזכות לנו ולכל ישראל בקרוב לגאולה שלימה ע"י משיח בן דוד ולבנין בה"ב ולמלאה הארץ דעה כהבטחתו." אבל יש להדגיש שזה לא כפטומי מילי בעלמא, אלא הוא כתב זאת ברצינות ממש. וכמו שסיים את תשובתו (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן מט - ר"ח אייר תמש"ה) בעניין הגדרת חרש, ודיניו בקיום מצוות, ברכות ועליה לתורה: "... הנה כתבתי תשובה זו מחמת שחבורה של חרשים כתבו לי שאלה, ולפני כשנה השבת להם בשמי, ואמרת שכדאי שתהיה התשובה נדפסת בספרי. אבל אסיים בברכה שכל זה לא יהיה ח"ו נוגע למעשה, שלא יהיו חרשים בכלל ישראל, ושאלו שכבר חרשים ר"ל יהיו נרפאים לגמרי בביאת משיח צדקנו בקרוב, כמו שאנו מצפים ממש בכל יום, ושתשאר תשובה זו כענין של להגדיל תורה ולהאדירה לחוד. זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין".
ויש לשאול, מה גרם הגרמ"פ להדגיש צפיית משיח עד כדי כך שאפילו הפסקי הלכה שלו היה הושפעו מזה? לפענ"ד מצאתי את הטעם לשיטת רבינו על כל הסוגיא הנ"ל בשו"ת רבבות אפרים להגה"ר אפרים גרינבלט (ח"ה, [הקדמה שלישית] עמ' כ) שכתב "ובדברות משה על בבא בתרא כתב על בנו הקטן פסח שנפטר שיראנו בקרוב כי האמין שמשיח מיד יבא...". ביאת המשיח לא רק הייתה תקוותו אלא הכרח.
♦
ונסיים בדברי מורי ורבי הגה"ר משה דוד טענדלער זצוק"ל, חתן דהגרמ"פ, במאמרו "מלכות, ענווה וגאונות" [תרגום מאנגלית] (והשווה למש"כ במסורת משה חלק ב עמוד תע ומאן מלכי רבנן, עמ' לד):
כפי שכבר נאמר, הרב משה היה הצנוע והצנוע שבגברים. הוא מעולם לא ציפה שמישהו אחר יכיר בגדולתו, אבל הוא אף פעם לא נכשל בהכרתה בעצמו. כמה שנים לפני פטירתו, הרב משה היה צריך להתקין קוצב לב ואני הייתי זה שהסברתי לו את הסיבות להליך... בעבר, הוא נמנע לעתים קרובות מללכת לרופא לבדיקה כללית, אבל תמיד היה מוכן לראות רופא כשהרגיש שמשהו לא בסדר. אולם הפעם, ובאופן די לא אופייני, הוא נרתע מלהתקדם עם קוצב הלב. ביקשתי ממנו להסביר את ההיסוס שלו בהתחשב בכך שכל רופא שהתייעץ איתו הסכים שהקוצב המוצע חיוני. חלפו עוד מספר ימים והוא עדיין לא הסכים ללכת להליך. לבסוף התעמתתי איתו. "שווער, זו לא הדרך שלך. אתה תמיד מחליט מהר מאוד. למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" הרב משה ענה לבסוף, "אני יודע כמה אני לא ראוי. אני יודע כמה מעט תורה אני יודע, אבל אני גם מודע לכך שאם הם יבחרו שבעים ואחד אנשים שירכיבו סנהדרין, סביר להניח שבין שבעים ואחד הם יבחרו בי. עם זאת, בעל-מום (מישהו עם מום פיזי) אינו יכול להיות חבר בסנהדרין. אני מוטרד מהמחשבה לעשות לעצמי משהו שיהפוך אותי להיפסל להצטרף לסנהדרין בבוא המשיח". לאחר מכן סקרתי את ההליך הניתוחי עבורו. הראיתי לו כמה דיאגרמות הממחישות בדיוק מה ייעשה. לאחר שהקשיב היטב, הוא אמר, 'זה לא נחשב בעל-מום. אנא קבע את התור מיד." כך עשינו. לדאבונינו, משיח לא בא, לא התכנסה סנהדרין, ורב משה לא נבחר להיות חבר. יהי רצון, המשיח יהיה כאן בקרוב מאוד ונזכה לראות את בנין בית המקדש והקמת הסנהדרין.
חבל על דאבדין ולא משתכחין
♦
הערות: ראה מש"כ רבינו בשו"ת אגרות משה יורה (דעה חלק ד סימן כה) לגבי נדר נזירות ליום שבן דוד בא. ובמסורת משה (ח"א, עמ' תקעה) למעשה שרבינו נתן תוכחה לבחור שחשב שיש לו נבואות והוא משיח בן יוסף. וכעין אותו רעיון ששרה אמנו היה חייבה לומר "הלוואי רבונו של עולם" הופיע בדרשת רבינו בברית מילה שנמצא בספר מסורת משה (חלק א, עמ' תרא) עיי"ש. וראיתי בספר פתיחת האגרות (עמ' תנח) שהספר חזון עובדיה (אבילות ח"א עמ' תנז) הביא את דברי רבנו בענין מצבה כפולה, וכתב ש"אין דבריו מחוורים בזה".
ע"ע מש"כ מסורת משה (חלק ב עמוד תכז‎) שהיה "גוי הזקן, שהיה (בבית החולים) במטה ע"י מיטתו של רבינו, היה צריך לצאת כיום רביעי, כבשעה עשר וחצי. ומשעה שמונה, כבר היה מלובש לגמרי, וישב בכיסא לחכות לצאת, ואמר רבינו בצחוק שהגוי מחכה כ"כ לצאת. כאילו מחכה למשיח!" ויש להדגיש מש"כ בספר קול רם עה"ת (כרך א, עמ' קעז), וז"ל: "עכשיו בסוף הגלות, הזמן קשה בנסיונות קשים, ויש רק יחידים שנותנים צדקה כראוי, אבל צריכים לעשות וה' יצליח מעשיהם. וצריכים לשאול לחכמים איך לעשות. ואפילו כשיבוא משיח ויהיה "מלאה הארץ דעה" עדיין יהיו צריכים לחכמים ולישיבות אלא שלא יהיו טרודים בגשמיות ויתעסקו בעניני רוחניות", עכ"ל.
♦ ♦ ♦