'גניבת' הברכה ע"י יעקב
יצחק ביקש לברך את עשיו לפני מותו. רבקה נחושה למנוע את הדבר והיא מצוה על יעקב להתחפש לעשיו, ללבוש את בגדיו ולהתייצב לפני יצחק ולהעמיד פנים שהוא עשיו ולקבל את ברכת יצחק במקום עשיו. יעקב ביקש להימנע מן הדבר ואמר שאם אביו יזהה אותו צפוי הוא לקללה ולא לברכה. רבקה אומרת שהיא מקבלת על עצמה את הקללה והם מבצעים ביחד את התרמית והיא מצליחה. יעקב מתברך ולא עשיו.[1]בפתח הדברים יש לציין כי נחלקו קמאי - האם היתה זו עבירה לשמה, או כדברי התרגום אונקלוס (בראשית כז, יג) שמעשיה של רבקה היו על פי ציווי ה' – 'עלי אתאמר בנבואה'[2].
נשאלות כאן כמה שאלות:
האם מה שעשו יעקב ורבקה הוא עבירה לשמה או שמא הוא מצוה שלא לשמה?
כמו כן יש לברר מה הם בדיוק העבירה לשמה והמצוה שלא לשמה? האם הם מותרים? האם יש עונש או שילום מחיר על ה"עבירה" בעבירה לשמה ועל ה"לא לשמה", במצוה שלא שלמה? מה הדין במקרה שיש צד שלישי שנפגע? האם יש הבדל ביניהם? אם הם מותרים, מהו המקור לכך? האם התקיימו ביעקב וברבקה הקללות או על מי מהם?
♦
דברי הנפש החיים
כהקדמה למאמר, יש להציב את דברי רבינו חיים מוולוז'ין (נפש החיים א, כב; פרקים פרק ז), לאחר שמביא את טענת היצר לאדם בזמנינו, שיש לו להלך בדרכי האבות שעשו עבירה לשמה, ודוחה טענה זו מכל וכל:'ואתה תחזה אם עיני שכל לך שאין כאן לא ראיה ולא סמך כלל אף לא משענת קנה רצוץ כי האמת הברור כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' (פרק כב) שהעבודה על זה הדרך לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, אבל מעת שבא משה והורידה לארץ לא בשמים היא והוכחנו שם בע"ה מענין חזקיהו עם ישעיהו שאסור לנו לשנות ח"ו משום אחת מהנה ממצות ה' אף אם תהיה הכוונה לשם שמים ואף אם ישיג האדם שאם יקיים מצותו המוטלת עליו יוכל למיפק מיניה חורבא באיזה ענין, ואף גם בשב ואל תעשה, עכ"ז אין הדבר מסור ביד האדם להמנע ממנה ח"ו. כי טעמי מצות לא נתגלו וע"ש באורך'.
♦
הסוגיה בנזיר
הנצי"ב בהרחב דבר (בראשית כז, ט) אומר שיעקב עשה עבירה לשמה, כמשמעות הגמרא בנזיר (כג, ב) וחטאו, כמובא במדרש (אסתר רבה ח, א), הוא בכך שגרם ל"וישא עשיו קולו ויבך" ועונשו הוא האמור על מרדכי "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה" (אסתר ד, א), הנצי"ב ממעיט את הפגיעה ביצחק ואינו מזכיר כלל את רבקה.נלך בעקבות הנצי"ב. הגמרא נזיר כג, ב (וגם בהוריות י, ב בשינוי קל): "אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך(שופטים ה, כד), מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: בין רגליה כרע נפל שכב וגו' (שופטים ה, כז). והא קא מתהניא מבעילה דיליה! א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים, שנאמר: השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע (בראשית לא, כט), בשלמא רע - שפיר, אלא טוב אמאי לא? אלא לאו ש"מ: טובתו רעה היא, ש"מ".
עבירה לשמה (לפי רש"י) הינה עבירה המבוצעת למען מצוה (זה הוא לשמה) כגון ניאוף יעל שזינתה עם סיסרא להתישו טרם שהרגה אותו[3] והוא היה אויב מסוכן שנלחם בישראל. אצל יעל הניאוף היא העבירה שבוצעה כדי להרוג את סיסרא, ולהציל בזה את עם ישראל שהיא המצוה.
ועבירה לשמה גדולה ממצווה שלא לשמה. לפי רש"י מצווה שלא לשמה הינה מצוה שמתקיימת כשיש בה דבר הפוגם אותה. (הוא ה'לא לשמה'). הדוגמה למצווה לשמה שכך היא לידות הבנים של האימהות שרה רבקה לאה ורחל שהקימו את בית ישראל, ויש פירושים שונים מהו הפגם ('הלא לשמה') במצווה זו.
הגמרא תמהה (לפי רש"י): הייתכן שעבירה לשמה גדולה ממצווה שלא לשמה, והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! והמסקנה אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, (בניית בית ישראל על ידי האמהות) דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. שתיהן, העבירה לשמה של יעל והמצווה שלא לשמה של האימהות שוות.
אך כמה קושיות ניצבות כנגד פירוש רש"י:
א. ניאוף יעל שבוצע ללא עדים יש בו כרת[4], וכיצד משוה הגמרא מעשה זה למעשה האימהות, שהוא בניית בית ישראל? [ויש לציין כי המהרי"ק (שורש קסז) עמד בזה, וכתב שהיות והיה הדבר הצלת כלל ישראל, לא היה בזה כל עבירה].
ב. לאן נעלם הכרת בניאוף יעל? אמנם דבורה מקלסת את יעל על הריגתה את סיסרא. אבל, האם לא צריכה להיות אמירה מפורשת בגמרא שיעל לא עברה על איסור כרת?
ג. אסתר הודיעה למרדכי, שהוא בעלה, שהיא הולכת לשכב עם אחשוורוש כדי להציל את עם ישראל והיא תיאסר לו כאשתו, וחז"ל (מגילה טו, א) דרשו זאת מן הפסוק (אסתר ד, יא) ַואֲנִי לֹ֤א נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם... כאשר אבדתי אבדתי, "כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך". גם לגבי אסתר יש לשאול: מה עם הכרת? מדוע אין אמירה מפורשת שבסיטואציה שלה אין איסור כרת? גם אין הסבר בגמרא מדוע היא אסורה לבעלה אם הניאוף שלה מותר, הרי אנוסה מותרת לבעלה אם אינו כהן[5] ומדוע נואפת בהיתר אסורה לו? הגמרא (נזיר כג, ב) גם אומרת לגבי יעל שלא היתה לה הנאה בביאה מסיסרא הגוי. אותו דבר אמור בוודאי גם לגבי אסתר. האם לא מתבקש הסבר בגמרא מדוע היא אסורה לבעלה?
ד. מה דין יעל, היא נאסרה על בעלה חבר או לא? לפי רש"י אין לדעת. האם אין זה משונה שלא נאמר על כך בגמרא דבר?
ה. במה היתה העבירה לשמה גדולה ממצוה שלא לשמה ובמה הן שוות במסקנה?
ו. לפי רש"י לא נתחמו גבולות ההיתר של העבירה לשמה. לא סביר שדבר זה פרוץ ללא מגבלות - האם יוכל כל אחד להחליט איזו עבירה יעבור למען מצוה שהוא יבחר?
ז. הגמרא משווה עבירה לשמה למצוה שלא לשמה, ומכאן שהמצוה שלא לשמה יש בה עבירה. אך במעשה האמהות אין עבירה, ולכן אינה מוגדרת כמצוה שלא לשמה.
ח. מהו המקור להיתר העבירה לשמה ולמצוה שלא לשמה?
הביאור המוצע לגמרא בנזיר:
רב נחמן בר יצחק בא לומר שעבירה שגם אם יש בה כרת והיא נעשית למען עם ישראל מותר לעשותה והכרת נדחה. הדוגמה לכך הוא ניאוף יעל עם סיסרא. היא שכבה אתו להתיש אותו כדי להקל את הריגתו. הדבר מותר והכרת דחוי וזה נלמד ממעשה דלהלן שהוא מצוה שלא לשמה והיא, העבירה לשמה, גדולה הימנה (ר' מאירי סנהדרין עד, ב; מהרי"ק שורש קסז).
המצווה שלא לשמה שממנה נלמד שהניאוף של יעל מותר ואין בו כרת הינה חנוכת בית המקדש בימי שלמה. היא החלה שבעה ימים לפני חג הסוכות דהיינו בז' בתשרי[6]. החגיגה נמשכה שבעה ימים, כולל יום כיפור. חגגו ואכלו ואף הקריבו קרבנות שאין מקריבים אותם ביום כיפור. באותו מעשה יצאה בת קול "כלם מזומנים לעולם הבא"[7]. חגיגת חנוכת בית המקדש היא מצוה שבוצעה ונכרך בה עבירות שיש בהן כרת (אכילה ביום כיפור והקרבת קרבנות שאין להקריבם ביום כיפור). הדבר הותר כי זה נעשה למען עם ישראל. הש'לא לשמה' הוא מה שנעשה עם עבירות חמורות (חילול יום כיפור). מכל מקום, הדבר מותר ואין עליו עונש.
[אמנם יש שיטות כי מעשה שלמה בחנוכת בית המקדש ביום הכיפורים היתה הוראת שעה (ראה ברלב"ג (מלכים א, ח, ס"ה)[8]].
מהי עבירה לשמה ומהי מצוה שלא לשמה? שתיהן מקרים המעורבים במצווה ובעבירה. ההבדל ביניהן בעיקרו של המקרה. אם העיקר הוא העבירה והצדקתו הוא המצוה, הריהו עבירה לשמה. ואם עיקרו של המעשה הינו המצווה והעבירה הינה פגם הכרוך במעשה, הריהו מצוה שלא לשמה. עיקר המעשים המיוחסים ליעל ואסתר הינם ניאוף והצדקתם היא שהם נעשו למען כלל ישראל והם מוגדרים כעבירה לשמה. לעומת זאת, עיקר המעשים של שלמה בחנוכת בית המקדש ושל רבקה ויעקב בסיכול כוונת יצחק ורבקה לברך את עשיו הוא שהם נעשו למען עם ישראל תוך כדי עשיית עבירות, ולכן נחשבים כמצוה שלא לשמה.
כוונתו של רב נחמן בר יצחק באומרו בתחילה שגדולה העבירה לשמה של יעל מן המצוה שלא לשמה של שלמה, היתה שאין עונש בניאוף יעל למרות שהיתה בו פגיעה בחבר בעלה. ואילו במעשה שלמה אין פגיעה במאן דהוא ויש פטור מדין שמים (כרת) על העבירה. מכאן למדים שאין עונש על העבירה שבעבירה לשמה. אך לא נאמר אם יש עונש בית דין או אחר כאשר יש פגיעה במאן דהוא. לעומת זאת, אומר רב נחמן, שבניאוף של יעל במסירות נפש, על אף שהיה הדבר מצוה גמורה של הצלת כלל ישראל, מכל מקום היה בדבר פגיעה בבעלה, היא מותרת לבעלה למרות הפגיעה בו[9]. וזוהי הגדולה היתרה שבעבירה לשמה.
על זה מקשה הגמ': והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! הלא יש מקרה הנוגע לאימהות שבוצעה בו מצוה שלא לשמה למען עם ישראל והיתה בו פגיעה בצד שלישי ונענשו? המקרה הוא סיכול רבקה באמצעות יעקב את כוונת יצחק לברך את עשיו ('וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י ה' לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי' - בראשית כז, ז). המעשה הזה נחשב כמצוה שלא לשמה כי הוא בוצע למען עם ישראל והוא 'לא לשמה' כי היתה בו עבירה. הזוהר אומר[10]: 'רבי יוסי אמר תא חזי אי ח"ו בההוא זמנא יתברך עשו לא ישלוט יעקב לעלמין'. ביאור: בוא ראה: אילו חס וחלילה באותו זמן היה מתברך עשיו, לא היו יכולים ישראל לחזור ולשלוט לעולם. וה'לא לשמה' הינו המרמה שנקטו רבקה ויעקב. והיו במעשה שלהם פגיעות ביצחק ובעשיו והם נענשו[11]. והקושייה הינה שלא מתקבל על הדעת שיעקב ורבקה נענשו ואילו יעל לא נענשה.
♦
רמאות יעקב ורבקה
במעשה של רבקה ויעקב היה צד של מרמה. כך רואה יצחק את התייצבות יעקב לפניו באומרו לעשו לאחר שברך את יעקב: 'בא אחיך במרמה וייקח ברכתך' (ראשית כז, לה). ויעקב אומר לרחל שהוא אחי אביה[12] בעוד שאינו אלא אחיין. הגמרא אומרת שיעקב אמר לה שאחי אביה הוא ברמאות (מגילה יג, ב). גם רבקה מודה ברמאות, באמרה: 'עלי קללתך בני' (בראשית כז, כג).♦
הפגיעה בצד השלישי
היו פגיעות ביצחק ובעשיו. אמירת יצחק לעשיו: 'בא אחיך במרמה' (בראשית כז, לה) למרות האמירה הקודמת: 'גם ברוך יהיה' (בראשית כז, לג) מביעה פגיעה בו. שהרי יכול היה להסתפק ולומר: 'בא אחיך ויקח ברכתך' בלי המילה 'במרמה'. הפגיעה בעשו הינה ששללו ממנו את הברכות שאביו רצה לברכו. המדרש רבה מדבר על פגיעה בעשיו ואומר שיעקב נענש על שגרם ל'וישא עשיו קולו ויבך' (בראשית כז, לח), אלו דברי המדרש, וכפי שמבארם הנצי"ב בהרחב דבר. אבל בגמרא אין אף מילה על כל הפרשה להוציא הבעת הרמאות העצמית של יעקב לרחל. מכאן יש לומר 'מקרא אינו יוצא מידי פשוטו' (שבת סג, א)[13]. והפגיעה הינה מניעת עשיו להתברך מאביו.♦
עונש על מרמה
יעקב ורבקה נענשו. על מעשה רמאות נענשים ללא יוצא מן הכלל (תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק ג הלכה כה): "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת אחיו הוא אומר ולא תונו איש את אחיו ובאונאת דברים הוא או' לא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך ויראת ממי שפיקד על אילו היו חמרין מבקשין יין ושמן לא יאמר להן לכו אצל פלני והוא לא מכר יין ושמן מעולם היו חלאין באין עליו וייסורין באין עליו וקובר את בניו".בבא קמא נ, א: "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא - יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". רש"י: "ותרן - לעבור על כל פשעים. יותרו חייו - יופקרו חייו וגופו שמורה אל הבריות לחטוא".
המדרש אומר (וכ"כ הנצי"ב) שעונשו של יעקב הוא הנאמר על מרדכי: 'ויזעק זעקה גדולה ומרה' (אסתר ד, א). דבר זה בוודאי אינו פשוטו של מקרא. רבים אומרים שאין שואלים שאלות על הדברים הקשים הכתובים במעשה העגל על אהרן. אך סוף סוף חלקו של אהרן במעשה העגל מפורש והוא כתוב: דברים ט, כ (פרשת עקב): וֽבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָֽאֶתְפַּלֵּל גַּם־בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִֽוא. אין ויתור על שום חטא וגם כלפי גדולי האומה, ואין מניעה לומר שיעקב נענש, כפי שמבואר במדרש.
אמנם חובה להבהיר את הדברים ולסייגם, כי כשאנו מדברים באבות הקדושים וברועי האומה, אין מדובר בחטאים ועוונות כפי שמצטייר בגישה השטחית, אלא כפי שהורונו רבותינו וחכמינו, שכל האומר דוד חטא אינו אלא חוטא וכן הרבה, אלא מדובר בנקודה קלה שבקלות, שסביביו נשערה מאוד, ואם כן וודאי שיעקב ורבקה לא נחשבו לרמאים, אלא שהיתה נקודה קלה שבקלות שיתכן שעל כך נתבעו, וכפי שרואים שנענש יעקב על זעקתו של עשיו.
♦
עונש יעקב
עונשו של יעקב מפורש בתורה. יעקב אומר כאשר יוסף מציג אותו בפני פרעה: 'מעט ורעים היו ימי שני חיי' (בראשית מז, ט). האם אין יעקב חייב בהכרת הטוב? מה שאמר ליוסף לאחר שבע עשרה שנה לפני מותו: 'ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך' (בראשית מח, יב). האם לא היה חייב לומר דברים דומים מיד לפרעה? אין זאת אלא וידוי על הקללה שקיבל על עצמו יעקב מחמת המרמה. והקללה קויימה בבריחה מפני עשו, עבודתו בפרך את לבן במשך עשרים שנה, פרשת דינה ושכם, ועל הכל: פרידתו מיוסף של עשרים ושתים שנה מתוך השערה שנטרף ע"י חיה רעה. אם דברי יעקב אינם וידוי כי אז הם הטחה כלפי שמיא. הייתכן?!♦
עונש רבקה
גם רבקה נענשה. היא ציוותה על יעקב לברוח אל לבן חרנה ולשבת עמו ימים אחדים עד שעשו ירגע והיא אומרת: 'ושלחתי ולקחתיך משם'[14]. יעקב חוזר לאחר עשרים ושתים שנה עם משפחתו ליצחק ולאחר מות רבקה. היא אינה רואה את יעקב ומשפחתו ואת נכדיה.♦
המשך הביאור המוצע
והגמרא מסכמת: אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. אכן שני הדברים - העבירה לשמה והמצווה שלא לשמה הנעשים למען עם ישראל שווים והם מותרים. אין עונש על העבירות שבמעשים אבל אם נפגע צד שלישי משלמים מחיר על כך. וכשם שיעקב ורבקה נענשו על הפגיעה שפגעו ביצחק ובעשו, כך נענשה יעל, ועונשה הינו שנאסרה על בעלה חבר הקיני, וכמוה אסתר, שנאסרה למרדכי, בגלל הפגיעה שפגעו בבעלים בהתאמה.תירוץ הקושיות עפ"י פירוש רש"י
א. המצוה שלא לשמה של האימהות אינה בניית בית ישראל אלא סיכול רבקה של כוונת יצחק לברך את עשיו. והקשר בין מעשה יעל לבין מעשה רבקה הוא ששתיהן ביצעו מעשים שיש בהם עבירה למען עם ישראל ויש בכל אחד מהם צד שלישי פגוע.ב. ניאוף יעל, שהוא עבירה לשמה, מותר בהצלת כלל ישראל, והכרת דחוי. וניתן ללמוד ממצוה שלא לשמה, שהיא חנוכת בית המקדש ע"י שלמה בז' בתשרי והחגיגה והאכילה נמשכו שבעה ימים כולל יום כיפור והכרת שבה נדחה.
ג. כשם שיעקב ורבקה נענשו מחמת הפגיעה שפגעו בצד שלישי (יצחק ועשיו) בעשותם מצוה שלא לשמה (ללא כל צילו של גוף של מחשבה קלה, לפי דרגתם הנשגבה), כך שילמו יעל ואסתר מחיר על פגיעתן בבעלים, בהתאמה, בעבירה לשמה שעשו והמחיר הוא הרחקה מבעליהן (חבר ומרדכי)[15].
ד. יעל נאסרה על בעלה במפורש באמירת הגמרא שעבירה לשמה ומצוה שלא לשמה שוות. כמו שיעקב ורבקה נענשו כך נענשה יעל.
ה. בתחילה סבר רב נחמן בר יצחק שיעל מותרת לבעלה ולאחר חזרה ודימויה לרבקה קבע שנאסרה עליו.
ו. גם עבירה לשמה וגם מצוה שלא לשמה מותרות אך ורק בהיותן נעשות למען עם ישראל, כהריגת סיסרא ע"י יעל וסיכול כוונת יצחק לברך את עשיו בידי רבקה ויעקב.
ז. היתר מצוה שלא לשמה נלמד מן המקרא מחנוכת בית המקדש ע"י שלמה במלכים א' (מועד קטן ט, א) תוך כדי חילול יום כיפור והיתר עבירה לשמה של ניאוף יעל נלמד ממצוה שלא לשמה (בשונה מהרב קוק האומר שהוא היתר הוראת בית דין, או כי יעל נביאה) ושילום מחיר על פגיעה בצד שלישי נלמד מעונשי יעקב ורבקה.
♦
סיכום
לפי ביאורנו העבירה לשמה והמצווה שלא לשמה בגמרא אינן אלא מעשים שיש בהם איסור והם נעשים למען עם ישראל. גם במקרים שיש בהם איסורי כרת הם הופכים להיות מותרים מפאת היותם נעשים למען עם ישראל והם לכשעצמם אינם בני ענישה (המאירי והגמ' במועד קטן ט, א, מהרי"ק). מעשה רבקה ויעקב הינו מצוה שלא לשמה כי לא נעשה בשלימות (לשגב דרגתם) מחמת הפגיעה באחר, והיה זה לצורך כלל ישראל. (בשונה מדעת הנצי"ב בהרחב דבר האומר שהוא עבירה לשמה). יעקב ורבקה נענשו מפאת הפגיעה בעשיו. השוואת הגמרא בסוף את יעל לאימהות באה להורות שיעל אסורה לבעלה בשל הפגיעה בו כמו רבקה שנענשה בגין הפגיעה ביצחק ועשו בסיכול כוונת יצחק לברך את עשיו. דין היתר העבירה לשמה של יעל לא נלמד מיעל אלא משלמה ושהוא בר עונשין בפגיעה בצד שלישי נלמד מרבקה ויעקב[16]. ולפי ביאורנו היתר עבירה לשמה ומצוה שלא לשמה האמור בגמרא חל אך ורק כשהם נעשים למען הצלת עם ישראל והוא מהווה סיוע ומקור למהרי"ק ולרמ"א הסובר כמוהו באבן העזר קעח, ג להלכה שיעל אסורה לבעלה.♦
נ.ב. שאלה: האם מותר לומר שיעקב ורבקה נענשו על מעורבותם בסיכול כוונת יצחק לברך את עשיו?
תשובה: ראשית יש להדגיש ולחדד את הנקודה החשובה, כי כאשר מדובר במעשיהם של חכמינו זכרונם לברכה, שראשונים כמלאכים, אין אנו רשאים לשפוט אותם באמות המידה שלנו, קל וחומר בנביאים, ובן בנו של קל וחומר באבות הקדושים, אלא זאת לימדה אותנו התורה שחטאיהם של גדולי עולם נעשו בשלימות המעשה והכוונה, אלא שהגדיר זאת היטב רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו (חלק א, וחלק ה) שהתביעה על מעשיהם של מאורי אומתינו, הם על צילו של גוף, כלומר נקודה נסתרת המכונה כ'צל' לעומת המעשה הטוב השלם, והם נתבעו על כך לשגב דרגתם, וסביביו נשערה מאוד. ופירוט חטאיהם נועד ללמד אותנו אורחות חיים ודרכי יושר.
כעת יש להביא את מחלוקת התנאים בגמרא בדבר זהותו של מקושש העצים (במדבר טו, לב). רבי עקיבא אומר שהוא צלפחד ואילו רבי יהודה בן בתירה חולק ואף מטיח כנגד רבי עקיבא שהוא עתיד ליתן את הדין בגין העובדה שהוא מגלה דבר שהתורה כיסתה. כ"כ חלוקים הם בשאלה אם אהרן נצטרע כמו מרים כאשר דיברו במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח. לפי רבי עקיבא אהרן לקה ושוב מטיח כנגדו רבי יהודה בן בתירה שעתיד הוא ליתן את הדין בגין גילוי דבר שהתורה כיסתה (שבת צו).
לפי רבי עקיבא בוודאי אין פסול להגדיר את המאורעות שאירעו ליעקב ולרבקה כעונש והיא אמת. גם לפי רבי יהודה בן בתירה אין מניעה לקרוא להם עונש. הסתייגותו נוגעת לדברים שהתורה כיסתה לגמרי; אותם סבור הוא שאין לגלותם. כאן מדובר בדברים גלויים שיעקב ורבקה עצמם ראו כקללה. בנוסף לזה, ביאור הגמרא נזיר כג, ב תלוי בכך שרבקה שילמה מחיר על חלקה בסיכול כוונה לברך ואי אפשר להסתיר את הדבר.
מן הגמרא אנו למדים מהי עבירה לשמה (יעל), אך אין אנו יודעים מהי מצוה שלא לשמה. ויש לסכם את הנקודה החשובה, כי כאשר מדובר במעשיהם של חכמינו זכרונם לברכה, שראשונים כמלאכים, אין אנו רשאים לשפוט אותם באמות המידה שלנו.
♦ ♦ ♦