"וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, ולכאורה אינו מובן כוונת של סיום הפסוק וידע אלהים. רק יש לומר דבילקוט איתא דקיטרג שר של מצרים על ישראל שעבדו ע"ז ובאה לו התשובה הללו עבדו מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון.
והנה טענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא היה האונס לא היה עושה אותו דבר והאונס הביאו לעשות, ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא היה האונס היה עושהו, הגם דעתה הוא אנוס, בכהאי גוונא לא מקרי אנוס כלל.
וכמו דמבואר בהפלאה (כתובות קי ע"ב) בהא דקיי"ל דבשהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, דע"פ דינא דגמרא כופין אותו להוציא, וכתבו הפוסקים דבחוץ לארץ אין כופין דדלמא עוון ישיבתו בחו"ל גרם לו שלא ילדה אשתו, וכתב בהפלאה אף על גב דאנן פסקינן כרבינו חיים כהן שהביאו התוס' בסוף כתובות (שם ד"ה הוא אומר) דבזה"ז אין מחוייב לעלות לארץ ישראל, משום כובד הישיבה והדוחק שבא"י[1], וא"כ הא לא שייך לומר דעוון ישיבתו בחו"ל גרם לו, מ"מ שפיר כתבו הפוסקים דבחו"ל אין כופין, דדלמא גם אם לא היה האונס ג"כ לא היה עולה, ומשום הכי מגיע לו עונש על שאינו עולה, אף על גב דהשתא הוא אנוס.
ומזה יצא דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ה', אף על גב דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מ"מ לא מקרי אונס. וכמו בשמירת שבת וכדומה, דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר"ל וכדומה, מ"מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים.
וכן גדר השוגג אינו רק באופן שאם לא היה שוגג לא הי' עושהו, אבל מי דגם אם היה ידוע לו זה החטא מ"מ היה עושה אותו אף על גב דהשתא שגג בו לא מקרי שוגג. וזהו הטעם דרק השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אבל מי שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, דגם שגגתו לא מקרי שוגג גמור ולא ניתנה שגגה שלו להתכפר בקרבן.
והנה ידיעה זאת היא נעלמה מעין כל בריה לירד לסוף דעת האדם החוטא באונס או בשוגג לידע מה היה עושה אלולא זה האונס שמביאו לידי כך, רק גלוי לפניו יתברך. וז"ש הכתוב וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, פירוש דראה מעשיהם של ישראל מה שעושים עתה בשיעבודם, וידע היאך היו הם עושים אם לא היה להם זה השיעבוד והאונס של מצרים. וזהו שהשיב לו הללו עבדו מתוך השיעבוד ומתוך טירוף הדעת, שמא אתה דן על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, דהם שוגגים ואנוסים ואילולא זה לא היו עושים כן".
ונראה שחידושו זה דומה במקצת למבואר ברש"י תחילת ספר הושע, שאם מישהו מעניש אדם על חטא, ואח"כ הוא בעצמו חוטא בו, ייענש על מה שענש את פלוני[2]. ורואים שיש קשר בין המעשים של האדם, ולא יכול האדם לומר "הרי עשיתי כשורה, מה אכפת לכם ממעשים אחרים שלי".
♦
סברת החידוש
והנה רבינו, כשהוא כותב את חידושו הוא משתמש במילים "טענת אונס". ונראה לכאורה שזה עיקר סברתו, שלא מצב האונס מצד עצמו פוטר, אלא "טענת אונס", שהאדם יכול לטעון כלפי שמיא שבלי זה לא היה עובר, אבל אם בלי זה היה עובר אין לו "טענת אונס".וז"ל רש"י בכתובות ג, א ד"ה דמדאורייתא לא: "שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר". וכן שם בסוגיה כתב רש"י בעוד ג' מקומות מושג "טענת אונס".
וא"כ נראה שזה עיקר הנידון כאן, האם האונס פוטר או טענת אונס פוטרת. ולכא' כלפי ב"ד גם בית הלוי יודה שאין נפק"מ בדבר זה, וגם אחד שרח"ל בדרך כלל מחלל שבתות יוכל להפטר במקרה של אונס. והיינו שאמנם פטור אונס טעמו מצד "טענת אונס", כמו שהתבאר, אבל כדברי רבינו: "ידיעה זאת היא נעלמה מעין כל בריה, לירד לסוף דעת האדם החוטא באונס או בשוגג לידע מה היה עושה אלולא זה האונס שמביאו לידי כך, רק גלוי לפניו יתברך"[3]. ולכן באמת ב"ד לא מתחשבים בזה למעשה, ותמיד יפטרו מצב של אונס[4]. ומ"מ עיקר פטור אונס אפשר לומר שהוא מצד טענת אונס, "ולנערה לא תעשה דבר" כי צעקה ואין מושיע לה.
♦
הרחבת החידוש גם בחילול שבת על חולה
וכתב רבינו: "ומזה יצא דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ה', וכו', וכמו בשמירת שבת וכדומה, דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר"ל וכדומה, מ"מ לא מקרי אונס רק לאותם" וכו'. ומבואר שס"ל לחדש כך לא רק בגדר "אונס", אלא אפילו לגבי חילול שבת עבור חולה. והנה שם הוא חידוש הרבה יותר גדול, שהרי י"א ששבת הותרה כלפי פיקוח נפש, ולפחות דחויה, ומקיים בזה מצוה גדולה של הצלת נפשות. וא"כ היה אפ"ל שאפילו לפי חידוש רבינו בגדרי "אונס" אין זה נכון לגבי חולה. ומחדש רבינו שהוא הדין ואין חילוק בין הדברים, וגם לגבי חולה הביאור הוא שיש היתר ודיחוי למי ששומר שבת. והמחללה בדרך כלל ייענש משמיא על חילול שבת של פיקו"נ.ועמד בזה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט (סי' יז קונ' רפואה בשבת פרק ד), שהעיר לו במכתב הערה זו הג"ר נתן גשטטנר זצ"ל, בעל להורות נתן, והשיב לו הגאון בעל הצי"א זצ"ל שרואים שבית הלוי לא חילק בין הדברים, יעויין שם. וכן עמד בזה רבינו הגרז"נ גולדברג זצ"ל בספרו אור המועדים עמ' רלה-רלו.
♦
דעות הנודע ביהודה, ההפלאה והאלף לך שלמה
עיקר סמיכתו של רבינו הגרי"ד בחידושו הוא על דברי ההפלאה בכתובות. וא"כ באמת החידוש הוא יותר קדמון מאשר בעל בית הלוי, ובית הלוי חידש את הרחבתו על פיקו"נ, כאמור לעיל.ונבוא כאן לדון בדברי ההפלאה, ובדברי החולקים.
הנה הדבר נפתח בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' א) שהביא שם דעת הרבה פוסקים לגבי "שהתה עשר שנים ולא ילדה" שצריך לגרשה: "כבר ידוע דהרבה פוסקים ס"ל דלא שייך האי דינא דשהתה עשר שנים בחו"ל, דאין ישיבת חו"ל מן המנין, דעוון חו"ל גורם. ומה שאמרו ביבמות דף מ"ד ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין על כל אדם אמרו". ואח"כ המשיך שם לדון באופן שהבעל אנוס, שרוצה לעלות לא"י והסכנה בדרכים מעכבת. וכתב שאם כך המצב, אין לו עוון: "ואמנם בעובדא שהזכיר מעלתו שבאמת הבעל רוצה ליסע לא"י א"כ ממ"נ תצא דהרי הני פוסקים דס"ל שאין ישיבת חו"ל מן המנין הוא משום דעון חו"ל גורם והא ודאי דמי שיושב באונס בחו"ל לא שייך לומר עוונו גרם דאונס הוא ואין עליו מזכרת עון כלל, וכו' א"כ לא שייך לומר דעוון חו"ל גורם שלא ילדה שהרי אנוס הוא ואין עליו משפט עוון כלל, וממילא יוציא ויתן כתובה מטעם ששהתה עשר שנים ולא ילדה".
על זה כתב הגאון רבי פנחס הורוביץ זצ"ל בספרו הפלאה כתובות קי, ב, שיש מקום לדון גם במקום אונס דרכים, האם אינו עולה רק מפני זה, או שגם בלי זה לא היה עולה:
"תוד"ה הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזמן הזה כו'. והא דאמר ביבמות דף ס"ד שאין ישיבת חו"ל עולה משום דעוון חו"ל גורם, יש לומר אף בזמן הזה. דכבר כתבתי בחידושי גיטין והבאתי לעיל בריש מכילתין דף ג', דכל אונס אינו טענה אלא כשהעיכוב הוא מחמת האונס אבל אם אינו רוצה לעשות אין טענת אונס [אף במקום] שאם היה רוצה היה אונס עיי"ש, א"כ ה"נ כיון שאינו עולה משום חן מקומו וארצו ולא מחמת פחד סכנה, עוון הוא בידו". והגאון הנ"ל כתב כדבריו גם בשו"ת גבעת פנחס סי' ב.
אבל הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בשו"ת האלף לך שלמה (אה"ע סי' ה) כתב שאין נראה לו לחלק בין המצבים. וכתב שם שתי סברות בזה: אין עונשים על מחשבה רעה, שהקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה, ולכן לא אכפת לנו מה בליבו. ועוד, שגם אם נאמר כהפלאה שאינו אונס גמור, מ"מ גם לא נחשב ל"רצון", ומשמיא הקפידא היא על עבירה כשיש "רצון".
♦
חילוק בין נידוננו לבין אונס ורצון מעורבים
והנה יש נידון בכמה ספרים לגבי מקרה שאדם אנוס, אבל גם בלי האונס היה עושה, האם נחשב אונס.וז"ל הקובץ הערות סי' מט: "והנה יש לחקור בהא דאנוס פטור מכלום, אם היה אנוס מפחד מיתה וגם רצון גמור, שאילו לא אנסוהו היה עושה ברצונו, מי נימא כיון דאי לאו רצונו היה מותר לו לעבור שלא ליהרג, א"כ המעשה מותרת, ומה שברצונו לעבור על האיסור במזיד, א"א לחייבו מיתה ע"ז, דכיון דהמעשה בלא הרצון מותרת, אין לצרף המעשה להרצון, והוי כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דפטור ממלקות. או דילמא דלא דמי להתם, דהכא באמת איכא מעשה איסור, והא דפטור בשהוא אנוס, היינו משום דאין לחייבו על המעשה גרידא בלא רצון, אבל אם רצונו לעבור על האיסור במזיד, שגם אם לא אנסוהו היה עושה ברצון עצמו, ואיכא מעשה איסור וגם רצון, שפיר יש לחייבו מיתה, שהאונס אינו פטור, אלא שצריך רצונו כדי שיתחייב, אבל במקום שיש רצון אין האונס פוטרו". ועיי"ש מה שדן בזה, וע"ע מה שהרחיב בזה בברכת אברהם לגר"א ארלנגר זצ"ל, על כתובות נב, ב.
ונראה שנידון בית הלוי שונה מעט, שמדובר באחד שאין לו בדוקא כעת איזה רצון לעשות, ובאמת כעת הוא אנוס על חילול שבת, או עושה בשביל פיקו"נ מעשה הצלה, אלא שהוא תמיד מחלל שבתות רח"ל, וא"כ אולי אין לו טענת פטור.
♦
הלכה למעשה
ונברר האם אכן חידושו של בית הלוי נפסק להלכה.והנפק"מ כגון שני חיילים בצבא, שומר מצוות ואחד שעדיין לא, ויש משימה הכרחית לעשות בשבת, האם החייל שומר המצוות יעדיף לתת לשני לעשות בשבת (ביחוד שרובא דרובא הם תינוקות שנשבו וכאנוסים ושוגגים דמו), או אולי יעדיף לעשות בעצמו, וכסברת בית הלוי[5].
♦
הפוסקים כבית הלוי
כתב בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח בתוכן ענינים על סי' יג: "יוצא לנו מדברי הבית הלוי שגם כשברור הדבר שיש לחלל את השבת עבור חולה שיב"ס מ"מ מצוה שיעשה זה ע"י רופא שומר שבת, כי הרופא שאינו שומר שבת כשיעשה החילול עבור החולה אף על פי שיש הכרח לכך מ"מ יזקף עליו כאילו חילל את השבת בהיות שהיה מחלל גם אילו לא היה הכרח לכך, ואילו הרופא השומר שבת כשיחלל עבור החשבי"ס לא יזקף עליו זה לעבירה כלל, ואדרבא למצוה תחשב לו. וזה חידוש נפלא".ועוד כתב להעיר בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' נו: "... עצם הדברים שכותב בזה הבית הלוי הוא חידוש גדול, שלא מצינו לו חבר בהפוסקים מדי דברם בפסק ההלכה בעינינים אלה. וגם על הבית הלוי בעצמו עוד לא ברור אם היתה כוונתו לפסוק כן כהלכה ברורה גם כשמזדמן לפנינו להכריע עי"כ להלכה למעשה". והיינו שהדברים נאמרו ע"י הגריד"ס זצ"ל רק בספרו בית הלוי על התורה, וגם לא ציין שם כלל נפק"מ למעשה, אלא רק העיר מצד דיני שמיא.
ובספר שמירת שבת כהלכתה (לב, מה) כתב שיש להעדיף את שירותיו של רופא שומר שבת, ובהערה שם נימק זאת בשם רבו מרן הגרשז"א זצ"ל מצד דברי בית הלוי. וע"ע שלחן שלמה, שבת ח"ג עמ' צא.
וכן בספר הצבא כהלכה לרב יצחק קופמן (ירושלים תשנ"ד) כתב בפרק כז סע' ו שאין לחייל דתי להתחלף עם חילוני במשמרת. ושם בהערות הגר"א נבנצל שליט"א בסוף הספר עמ' תלד והערה 8 כתב זאת ע"פ דברי בית הלוי[6].
ובסברא נראה לחלק בין מקרים של אונס לפיקו"נ: מצד אחד, יותר מסתבר לסמוך על סברת בית הלוי בעניני אונס מאשר בעניני פיקו"נ, כמבואר לעיל. מצד שני, יותר מסתבר לסמוך על זה בעניני פיקו"נ, שהרי אם זה מצב של אונס יש גם סברת אונס תמידית אצל החילונים בזמננו מצד "תינוקות שנשבו", ואכמ"ל. וצ"ע.
♦
שאינם סוברים להלכה כבית הלוי
בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סי' שצט) כתב: "אפילו רופא מחלל שבת שמטפל בחולה לפרנסתו כבשאר ימות החול, וללא תמורת תשלום לא היה מגיע לטפל, מכל מקום הרי באותה שעה שמתעסק בהצלה, הוא מתכוין ורוצה להציל. וכדחזינן שהרופאים עושים כל מה שביכולתם כדי להציל, אלא שרוצים גם כן תשלום על כך. ואף אם אינו מתכוין למצות הצלת נפשות, מכל מקום בהצלת נפשות לא צריך כוונת מצוה, אלא די במה שמתכוין להציל כדי לדחות שבת בפיקוח נפש".וכן סובר הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הו"ד בספר שבות יצחק לרבי יצחק דרזי, דיני חשמל בשבת, פרק יט עמ' רא בהערה): "כשנזדמן למי שפרוץ בחילול שבת לעשות מלאכה לחולה מסוכן, התורה מחייבתו לחלל שבת, וכשהוא מכוין להצלת החולה, איך אפשר שייחשב על מעשה זה כמחלל שבת."
♦
יסוד בית הלוי - בהערה בדברי מוסר
לסיום נביא כאן כמה הערות שנכתבו בספרים בעיקרון של דברי בית הלוי, בהקשר של דברי רעיון ומוסר:א. "אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך".
ה"בטלים הרבה" הם אכילה ושתיה ויתר צרכי הגוף. אם אתה לומד תורה, אין הם נחשבים לך לביטול מכיון שהם צורך קיום הגוף. ואם בטלת מן התורה, מחשיבים לך כל ביטול הזמן של אכילה ושתיה ושינה. (תורת רבי ישראל מסלנט, מהד' ירושלים תשס"ג, עמ' 159, "מפי השמועה". וכ"כ ביאור זה בספר חפץ חיים עה"ת עמ' ער).
ב. "וידוע מאמרם ז"ל שלא ניתנו שבתות וי"ט לישראל אלא לעסוק בתורה. וידוע מה שפירשו הקדמונים בפסוק 'כי אקח מועד - אני מישרים אשפוט', כי אשר יש להם טענה שאינם יכולים לעסוק בתורה מחמת טרדתם על המחיה ועל הכלכלה חוה"מ הוא תברתהון והיא מקטע רגלהון ומחייבתן גם על זמן טרדתם." (פלא יועץ ערך חול המועד).
ג. "למען ספות הרוה - לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל". (רש"י דברים כט, יח).
ד. "ומה שתרגמה בגמ' כל כבודה, יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר כל כבודה בת מלך פנימה אלא דוקא בכבודה לא בזונה, אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו' ונשים לנשים." (אור החיים, דברים כג, ד).
♦ ♦ ♦