א. הכלל * ב. נימוקים * ג. המטרה של הנותן * ד. אופן הנתינה * ה. גישת המקבל*בגיליון הבא יופיעו אי"ה הפרקים: ו. סוג המתנה * ז. הנותן * ח. המקבל * ט. סירוב לקבל מתנה בנימוק ש"שונא מתנות - יחיה" * י. נפקויות עקיפות * נספח: המתנות שקיבל אברהם אבינו מהמצרים.
א. הכלל
נאמר בספר משליא: "ושונא מתנות יחיה". על סמך פסוק זה כותב הרמב"םב שצדיקים גמורים ואנשי מעשה אינם מקבלים מתנות, אלא בוטחים בה'; והטורג והשולחן ערוךד אומרים שמידת חסידות היא לא לקבל מתנות אלא לבטוח בה' שייתן לו מחסורו.[1]
מי [2]שנמנע[3][4]מקבלת מתנות זוכה לאריכות ימים[5]. מי שנגזרו לו מספר שנים, ונגרעו ממנו שנים בחטאיו, מוסיפים אותן לצדיק[6]; ומוסיפין אותן למי שלא חשק במתנות של אחר, מדה כנגד מדה: הוא לא רצה לקבל מאחרים, ולכן נותנים לו שנים של אחרים[7]. לעומת זאת, המקבל מתנות - שנותיו מתמעטות[8], ומנכים מזכויותיו[9].
אבל ההבטחה ש"יחיה" אמורה בחיי עוה"ז, ואין זה מועיל להינצל מחיבוט הקבר ורימה ותולעה אחרי המוות[10].
המקבל מתנה עובר ב"ושונא מתנות יחיה" גם אם מיד אחרי קבלתה הוא מפקיר אותה[11].
מידת חסידות לא לקבל מתנה גם אם הדבר יגרום לו סבל גופני[12].
אבל אין איסור לקבל מתנות, אלא מידת חסידות היא שלא לקבל[13].
מידה זו שייכת בכל אדם, ולצדיקים גמורים היא שייכת יותר[14].
כמובן, ההקפדה על "ושונא מתנות יחיה" אינה אמורה במי שנמצא בסכנת נפשות אם לא יקבל מתנה[15].
צריך שהשנאה לקבל מתנות תבוא מתוך ותרנות, ולא כדי שלא יצטרך לתת מתנות לאחרים[16]. רק מי ששנאתו לקבל מתנות באה מתוך זהירות מגזל[17] יזכה לחיים, מה שאין כן מי שנמנע מלקבל מתנות כסגולה לאריכות ימים[18].
גם באותם מצבים, שנראה להלן, שאין עניין להקפיד שלא לקבל מתנות, המקבל צריך להרגיש "שנאה" כלפי המתנה שהוא מקבל, ועל כן נאמר "ושונא מתנות יחיה" ולא נאמר "מי שאינו מקבל מתנות יחיה"[19].
"לפני עיוור": לפי הטעם ש"ושונא מתנות יחיה" עניינו להרחיק מגזל[20], הנותן עובר ב"לפני עיוור לא תתן מכשול" בכך שהוא נותן מתנה; אבל לפי הטעם שמקבל מתנה עלול להימנע מלהוכיח את הנותן[21], הרי הכלל הוא שאין "לפני עיוור" אם אין ודאות שהלה יעשה איסור[22], והרי כאן ייתכן שבכל זאת המקבל יוכיח אותו או שהנותן לא יחטא ולא יצטרך המקבל להוכיח אותו, ולכן אין הנותן עובר ב"לפני עיוור"[23].
♦
ב. נימוקים

1. בדברי ראשונים

(א) מדברי הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך[24] עולה שהחיסרון בקבלת מתנות הוא שהיא נובעת מחוסר ביטחון בה', כאילו המקבל סומך על המתנות כדי למלא את צרכיו, ובלעדיהן לא יתמלאו[25]. לפי נימוק זה, עצם קבלת המתנות הוא חסרון, כחוסר בטחון בה'[26]. אהבת מתנות היא חוסר ביטחון בה', וזה בגדר מיתה, ולכן "ושונא מתנות יחיה"[27].
(ב) התגברות על חמדת ממון מצילה את האדם מהצורך להחניף[28]; ואילו מי שלהוט אחר מתנות צריך להחניף לאנשים, ואינו מוכיח אותם על מעשיהם הרעים[29]. בכך מוסברת הבטחת הפסוק שהשונא מתנות יחיה: מי ששונא מתנות יכול להוכיח חוטאים (שהרי אינו צריך להחניף להם), ולכן לא ימות בעוונם[30]. נראה שהכוונה אינה רק לחנופה לפני מעשה, שנועדה לגרום לנותן לתת את המתנה, אלא גם לאחר מעשה, יש חשש שהמקבל יימנע מלהוכיח את הנותן מתוך הכרת תודה על המתנה. לפי נימוק זה, אין חסרון בעצם קבלת מתנות, ושנאתה היא רק סייג לחמדה וחנופה[31].
(ג) לא ראוי לבקש מותרות, כי הון הוא הבל, אלא ראוי להסתפק במה שהכרחי[32]. שנאת מתנות מרחיקה מהאדם את מידת החמדה[33].
(ד) ייתכן שהנותן נתן מפני הבושה, ולא בלב שלם, ולכן המתנה היא גזל בידי המקבל[34]; ומי שנמנע מלקבל מתנות בגלל חשש גזל, יחיה, לעומת גזלן, שנאמר עליו[35] שמגיע לו עונש מיתה[36].
(ה) התרחקות ממתנות היא סייג מפני גזל, שהרי מי שאינו מקבל מתנות, בוודאי לא יגזול[37].
(ו) המקבל צריך לחוס על ממון הנותן, שלא יחסר ממונו[38].
♦

2. בדברי אחרונים

(א) מהר"ל מסביר שכל דבר חי יש לו קיום מצד עצמו ואינו זקוק לאחרים, כמו שמעיין שנובע מעצמו נקרא "מים חיים", ולכן מי ששונא לקבל מאחרים יש לו חיות מעצמו, והוא נחשב כחי, ואילו "עני חשוב כמת"[39], כיוון שאין לו חיות מצד עצמו אלא מצד אחרים[40]. מי שמקבל מאחרים - הדבר מעיד שהוא חסר משהו, וכל חסר דבק בו ההעדר, היינו מיתה[41].
(ב) ר' צדוק הכהן מלובלין מסביר שכל הנאה שבאה מיד ה' היא נקייה כמו שנוצרה, ואילו כשהיא באה מידי אדם, ואין כוונת השפעתו שלמה ונקייה כל כך, אין ההנאה נקייה[42].
(ג) עוד מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין, שקנייניו של אדם שייכים לשורש נפשו[43], וכאשר הוא מקבל אותם מה' לשם שמים, הוא מזכך בזה את כל חלקי נפשו; וגם מה שהוא קונה מאחרים שייך לשורש נפשו, כיון שהדבר מגיע אליו תמורת כספו. אבל מה שניתן לו במתנה, אולי אינו שייך לנפשו, ואינו ראוי לו, והוא עובר בכך על "לא תחמוד", והחומד מה שאינו שלו גם מה שיש לו יקחו ממנו[44], ויתכן שיקחו ממנו אף את חיותו, ולכן "שונא מתנות יחיה". קנייני האדם ניתנו לו לצורך קיום חיותו בעולם הזה, ואם יקבל קנין שאינו שייך לו, חלק מחיותו יצטרך להתפשט במה שאין שייך לו, ובזה חיותו תתמעט[45].
(ד) הגר"א מסביר שהמצפה למתנות מצטער כשאינו מקבל, ולכן חייו אינם חיים[46]. ההמתנה והציפיה למתנה היא שרשרת של הטרדות המונעות מאדם להתמקד בעיקר[47].
(ה) הנשמות באות לעולם הזה כדי לקיים מצוות, ובזכותן יקבלו שכר בעולם הבא, ולא יצטרכו לאכול "נהמא דכיסופא"[48]; ומי שאוהב מתנות מראה שלא איכפת לו לאכול "נהמא דכיסופא", וא"כ אינו צריך להיות בעוה"ז, וימות[49].
(ו) מהות החיות היא חיבור הגוף והנפש, וטבע הנפש הוא התענוג על ה', והחיבור לגוף הופך את צורת התענוג לצורת קבלת שכר, שעי"ז הנפש תתענג על ה' בתורת קבלת שכר על מצוות ולא בחינם. ולכן ענין מתנות חינם נוגד את יסוד החיים[50].
(ז) ה' הוא "מקורא דכולא", ועלינו לדבוק במידותיו; ושנאת מתנות מגלה את תכונת המקוריות שבנפש האדם, ובכך האדם מתדמה לה' בצורה הגבוהה ביותר, שעליה נאמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ולכן מתאים לומר עליו: "יחיה"[51].
(ח) ברכה היא מצד ימין, ומתנה מצד שמאל[52], ולכן אין לקבל מתנות, שהרי שמאל הוא גבורה[53].
(ט) המקבל עלול למות מחמת עין הרע, שאחרים מקנאים בו, שהיא קיבל והם לא קיבלו[54].
(י) אם הנותן יֵרד מנכסיו, יבקש שהמקבל ימות כדי שלא יראה איך בעבר היה נותן לו ועכשיו אינו יכול לתת[55].
(יא) מקבל המתנה יצטרך להיענש על חטאיו של הנותן, שהרי כשם שהוא מקבל ממנו את הטוב, יקבל ממנו גם את רע[56].
(יב) המקבל מחניף לנותן, וחונף אינו רואה פני שכינה[57], ושכינה היא חיים, ולכן רק "שונא מתנות - יחיה"[58].
(יג) מי שנהנה מאחר, מכפר עליו[59], ואולי יצטרך לכפר עליו ע"י מיתתו, כי מיתת צדיקים מכפרת[60]; ולכן "שונא מתנות - יחיה", כי מי שאינו נהנה מאחרים, לא יצטרך למות כדי לכפר עליהם[61]. בלשון אחרת: אם צדיק נהנה מאחרים, נמצא שהתורה והמצוות שלו נעשות בסיוע של אחרים, ולכן ראוי שימות כדי לכפר על עוון הדור, ואילו אם אינו נהנה מאחרים, ואינם מסייעים לו בתורתו ובמצוותיו, אינו צריך לכפר עבורם[62].
(יד) בקבלת מתנה מרשע, יש טעמים נוסף לא לקבל: (א) כשם שאברהם לא רצה לקבל ממלך סדום[63], מפני שלא רצה לזַכות את מלך סדום הרע בעשיית מצווה[64], כך אין לקבל מתנה מרשע, כדי שלא יעשה הרשע מצווה בממונו[65]. (ב) קבלת המתנה עלולה להביא להתרועעות עם הרשע[66]. (ג) באופן סגולי, המתנה מזיקה למקבל מבחינה רוחנית, כי כח הפועל בנפעל[67].
(טו) כשהמקבל רואה את הנותן, נשפך דמו בקרבו מחמת בושה, והוא דואג תמיד, ולכן הוא מת קודם זמנו, ואילו שונא מתנות לא ימות אלא יחיה[68].
(טז) המקבל מעורר על עצמו דין, בזה שהוא מראה שאינו מסתפק במה שיש לו[69].
(יז) הנותן עלול להשתלט על חיי המקבל, שיהיה תלוי בנותןע. המקבל מרגיש מחויב כלפי הנותן, ולכן קל לנותן לפתות את המקבל לעשות כרצונו, והוא אף עלול לפתותו לחטואעא. מי שמקבל מתנות צריך להיכנע לנותן, והוא אסיר תודה לו ואינו בן חורין לחלוק על דבריו, ואינו רואה לו חובה כי הוא משוחד, ובזה הוא מאבד את החרות לבחור, והרי מטרת החיים היא כוח הבחירהעב.[70]
(יח) מי[71]שאינו[72]צריך לקבל צדקה ובכל זאת הוא נוטל צדקה, סופו שהוא יורד מנכסיו ונזקק לקבל צדקה[73], והרי עני חשוב כמת[74], ולכן קבלת מתנות נחשבת כגורמת מיתה[75].
(יט) מי שאינו מקבל מתנות אינו להוט אחר ממון, ולכן לא יאכל מאכל אסור כדי לחסוך כסף[76].
(כ) השונא מתנות מתרגל לשלם על כל מה הוא מקבל, וכך הוא ישלם על השפע שה' נותן לו, בכך שיעשה מצוות[77], ובזכות זה הוא יחיה.
(כא) המקבל מתבייש מהנותן[78], ופניו משתנות מתוך בושה[79], מה שאין כן במי ששונא מתנות[80].
(כב) מי שנותן מתנות למישהו באופן קבוע, שונא אותו כיון שהוא מטריח עליו[81].
(כג) כוח הנטילה היא מצד אהבת עצמו, והיא שורש כל המדות הרעות[82] ומקור כל התאוות[83].
(כד) האדם הובא לעולם הזה כדי לעמול, כדי שישיג את תענוגי העולם הבא שלא כ"נהמא דכיסופא"[84], ולכן אין ראוי ליטול דבר שלא בא בעמל[85], ורק מי שעמל "יחיה" - יהנה בהנאה שבאה ע"י החיים בעוה"ז[86].
(כה) מתנה שאדם מקבל מנוכה משכרו בעוה"ב, ואילו "שונא מתנות - יחיה", במובן זה שלא ינוכה משכרו בעוה"ב[87].
(כו) ראובן שעושה טובה לשמעון, שמעון חייב לראובן את נפשו[88], כלומר, הוא חייב להחזיר לו טובה, ואם אינו עושה כן, הוא מסתכן בכך שחייו יתקצרו, ולכן מי שמקבל מתנה מסתכן שמא חייו יתקצרו אם לא ישיב טובה, ואילו מי ששונא מתנות אינו צריך לחשוש לכך[89].
(כז) מי ששונא מתנות, בהכרח דואג לצרכי עצמו, בכך שיעבוד לפרנסתו, ולכן "יחיה" - יהיה חי וקיים בממונו, ואילו אוהבי מתנות סומכים על מתנות שיקבלו אחרים, ואינם עובדים לפרנסתם, ולא תמיד יקבלו מתנות, ולכן הם עלולים למות ברעב[90].
♦
ג. המטרה של הנותן

1. אם יש לנותן תועלת מהמתנה

"ושונא מתנות יחיה" אינו אמור בנותן שיש לו תועלת מהמתנהצא, גם אם תועלת מועטת בלבדצב. כך עולה ממה שנאמר בתלמודצג,[91]שר' זירא היה מקפיד לא לקבל מתנות מטעם "ושונא מתנות יחיה", אבל היה מוכן ללכת לסעודה שהוזמן אליה, מפני שמטרת בעל הסעודה היא להתכבד בהשתתפותו של ר' זיראצד.[92][93][94]
טעם הדבר הוא שאין זו מתנה גמורה, כיוון שיש גם תועלת לנותן, ו"ושונא מתנות יחיה" נאמר רק במתנה גמורה[95]. כך עולה מהתרגום לפסוק זה, "מוהביתא דמגן", כלומר מתנת חינם, שמשמע שמדובר רק אם הנותן לא נהנה[96].
טעם אחר לכך הוא שהעובדה שהנותן נהנה מלמדת שהוא לא נתן מתוך בושה, ולכן אין מקום לנימוק[97] שחוששים שהנותן נתן רק מתוך בושה; ולכך התכוון ר' זירא כשנימק שהמזמין מתכבד בו[98]. כמו כן, בכגון זה אין מקום לנימוק[99] של חשש חנופה, שהרי הנותן יתן גם בלי שהמקבל יחניף לו, בגלל התועלת שהמתנה נותנת לו (לנותן)[100]. גם אין מקום לנימוק[101] של הרחקה מגזל, כיוון שאין זה דומה לגזל, שבו הנגזל אינו נהנה בכלל[102]. גם אין מקום לנימוק[103] שהמקבל יצטרך לכפר על הנותן בגלל הנאתו ממנו, כיון שאינו נחשב שהמקבל נהנה אלא יש כאן נתינה הדדית[104]. גם לפי הנימוק שצריך בטחון בה'[105], העיקר הוא שאין להיזקק לרחמים של חברו, וזה לא שייך אם חברו עושה שלא מתוך רחמים אלא לתועלת עצמו[106].
דוגמה אחת לכך היא בראובן שרצה לבנות כותל, והכותל האפיל על חלונות שמעון, וראובן הציע לשמעון לבנות לו בית חדש ובו חלונות גבוהים יותר - אם הדבר אינו גורם לשמעון טרחה, כגון שאינו גר שם ואין לו שום דבר בבית, אינו יכול לסרב בטענת "ושונא מתנות יחיה", כיון שראובן נהנה ממה שהוא נותן, שבכך יוכל לבנות את הכותל שרצה לבנות[107].
דוגמאות נוספות לכך הן חנות המחלקת מתנות לשם פירסומת[108]; מוסד שנותן מתנה לתורמים כדי לעודד תרומות[109]; התורם כסף למטרה של מצווה, כגון הוצאת ספר, כדי שיהיה עילוי לנשמתו (כשימות) או לנשמת קרוביו[110]; מוסד ששילם לאדם מכובד כדי שיסכים ששמו ייקרא על המוסד - זה לא בגדר מתנה אלא זו הנאה למוסד[111]; אם המתנה גורמת קורת רוח לנותן - זו בעצם מתנה לנותן[112].
יש להעיר, שאף שהנותן נהנה מהנתינה במקרים אלו, זה עדיין בגדר מתנה, כי התמורה אינה שווה לערך הנכס שניתן, והצדדים אינם מתייחסים לעיסקה כמכר[113].
חריגים: (א) מהר"ל[114] כותב שהיתר זה קיים רק אם המקבל מתכוון להועיל לנותן, ולא אם הוא מתכוון לתועלת עצמו. במקביל, החיד"א[115] כותב שהיתר זה קיים רק אם הנותן מתכוון לתועלת שלו, ולא לטובת המקבל.
(ב) ר' מנחם טריווש[116] כותב שהיתר זה קיים רק באופן מזדמן, אבל אין לעשות מזה מנהג קבוע, ועליו נאמר "'שלי שלך ושלך שלי' - עם הארץ"[117].
(ג) ר' צבי קריזר[118] כותב כותב שהיתר זה קיים רק אם בגלל הנאת הנותן, לא נוצר שעבוד רגשי של המקבל כלפי הנותן, מפני שאז אין מקום לטעם[119] שהמתנה יוצרת שעבוד של המקבל לנותן; אבל אם הנאת הנותן מועטת ביחס למתנה, כך שעדיין נוצר שעבוד רגשי, חל "ושונא מתנות יחיה".
(ד) ר' שלמה קוסובר[120] כותב שאם הנותן הוא אדם צר עין, אין לקבל ממנו מתנה גם אם הוא נהנה מהנתינה.
(ה) רק אם יש לנותן הנאה בזמן נתינת המתנה, הנתינה דומה למכר, ולכן אין "ושונא מתנות יחיה", אבל אם היתה לו הנאה רק לפני כן, אינה כמכר, וחל בה "ושונא מתנות יחיה"; הרי בכל מתנה מן הסתם היתה לנותן נחת רוח מהמקבל בעבר, כאמור בתלמוד[121], ובכל זאת נאמר "ושונא מתנות יחיה"[122]. לדוגמה, אם לוי קיבל מתנה בעבר מראובן, ועכשיו לוי נותן מתנה לראובן, יש "ושונא מתנות יחיה" במתנה השנייה, כי זה לא נחשב שלוי נותן לטובת עצמו, שהרי עכשיו אינו מקבל טובה מראובן, ואילולא רצה לתת לא היה חייב לתת[123].
דעה מרחיקת לכת בעניין זה יש לר' צדוק הכהן מלובלין[124]: לדעתו בסתם מתנה אין משום "ושונא מתנות יחיה", כיון שבדרך כלל הנותן נותן משום שהמקבל גרם לו הנאה בעבר[125], ונמצא שזו באמת אינה מתנה, ורק אם יש לנותן מניע צדדי[126], שלא כגמול למה שעשה לו המקבל, חל "ושונא מתנות יחיה"; וכן כשאדם חשוב נותן מתנה, המניע שלו אינו בגלל טובה שעשה לו המקבל, ולכן חל "ושונא מתנות יחיה"[127].
אבל יש אומרים ש"ושונא מתנות יחיה" חל גם בנותן שיש לו תועלת מהמתנה[128], כי הולכים לפי המקבל, שלגביו זו מתנה[129]. דעה זו מתאימה לנימוק[130] שראוי להסתפק במועט, שלפיו לא חשוב אם הנותן מתכוון לטובת עצמו, העיקר שלא ראוי שהמקבל יקבל מה שלא מגיע לו בדין, כניצול חסד של חברו. גם הנימוק[131] שאין לחמוד ממון של אחר שייך גם אם הנותן נהנה[132]. גם הנימוק שצריך בטחון בה'[133] שייך גם אם הנותן נהנה, כי בכל זאת המקבל מרגיש שהוא חי מכוח המתנה ולא מה'[134]. גם ההסבר ש"ושונא מתנות יחיה" הוא סייג לגזל, שקבלת חפץ של אחר בחינם מרגילה ליהנות מדבר של אחרים, שייך גם כשהנותן נותן להנאת עצמו[135].
♦

2. לצורך מצווה

מותר לקבל מתנה לשם מצווה, ואין בכך משום "ושונא מתנות יחיה"[136], מטעמים אחדים: (א) "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[137], ולא ייתכן שיתקצרו ימיו בגלל מצווה[138]. (ב) הנימוק[139] שהמקבל מתנה מעורר על עצמו דין בכך שהוא מראה שאינו מסתפק במה שיש לו, לא שייך בקבלה שהיא לצורך מצווה[140]. (ג) אין "ושונא מתנות יחיה" במקום שהנותן נהנה[141], וכאן הנותן מקבל שכר על המצווה, כמו שנאמר[142] לגבי מתנה לת"ח[143]. (ד) המקבל לא נחשב נהנה מהמתנה, שהרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו"[144].
כמה דוגמאות לדבר:
(א) מי שהיה צריך כסף כדי לשאת אשה, והיה לו ספר תורה, ורצה למוכרו לשם כך, ומישהו הציע לו מתנה במקום שימכור את ספר התורה - החיד"א[145] פסק שהוא חייב לקבל את המתנה, משני טעמים: (1) בעצם אסור למכור ספר תורה, אלא שמכירתו הותרה אם היא נחוצה לו כדי לשאת אשה, וכאן שהוא יכול לשאתה בלי למכור, אסור לו למכור; ו"ושונא מתנות יחיה" הוא זהירות בעלמא, והוא נדחה מפני האיסור למכור ספר תורה; הרי ש"ושונא מתנות יחיה" נדחה לצורך מצווה. (2) לפי העקרון שאין "ושונא מתנות יחיה" אם הנותן מתכוון לתועלת עצמו[146], הרי כאן שהנותן נותן את המתנה לצורך מצווה, כדי שלא יצטרך הלה למכור ספר תורה, הוא עושה לטובת עצמו, ואין "ושונא מתנות יחיה"; וגם מנימוק זה עולה ש"ושונא מתנות יחיה" נדחה לצורך מצווה. על סמך פסיקה זו, פסק ר' יצחק זילברשטיין[147] שחולה שצריך כסף להוצאות רפואתו, עדיף שיקבל כסף במתנה משימכור ספר תורה, מאותם טעמים.
(ב) אם ישראל וגוי שותפים בשתי בהמות, ורוצים לאכול את שתיהן ביום טוב (שמותר לישראל לשחוט את שתיהן, כדי לקבל את חלקו מכל אחת, אף שאסור לשחוט ביום טוב בשביל גוי), והגוי מוכן לתת לישראל את הטובה יותר כולה, הוא צריך לקבל אותה ואסור לו לשחוט את השניה[148]. אף שבזה הוא מקבל מתנה מהגוי (ההפרש בין ערכה של הבהמה הטובה לבין ערכן של שני חצאי הבהמות), הדבר מותר, משני טעמים: (1) "ושונא מתנות יחיה" היא רק מידת חסידות, ואינו דוחה את האיסור לשחוט ביום טוב בשביל גוי. (2) כאן אין "ושונא מתנות יחיה", כי אינו מקבל את המתנה כדי להתעשר אלא כדי להימנע ממלאכה ביו"ט[149].
(ג) מצב דומה הוא בישראל שזקוק לבשר ביום טוב, ויש בהמה שחציה שלו וחציה של גוי, אבל ישראל אחר מוכן לתת לו בשר במתנה כדי שלא יצטרך לשחוט אותה. ר' בצלאל שטרן[150] פסק שהוא חייב לקבל את המתנה, כי שחיטת בהמה שיש בה שותפות גוי ביום טוב הותרה רק מדוחק, והאיסור הזה לא נדחה מפני "ושונא מתנות יחיה". אך הוא מסייג זאת[151], שאם קבלת המתנה תעציב אותו בגלל "ושונא מתנות יחיה", ולא יהיה לו עונג יו"ט, מותר לו לשחוט את הבהמה ולסרב לקבל את המתנה.
(ד) אם המתנה תביא קירוב דעת בין המקבל לנותן, ותוכל להשפיע עליו לטובה, אין "ושונא מתנות יחיה"[152].
(ה) מי שאין לו ארבעת המינים בסוכות, ולא יוכל לקיים את המצווה בלי לקבל אותם במתנה, אין בכך משום "ושונא מתנות יחיה"[153]. אבל אחרי שהוא מקיים בהם את המצווה, עליו להחזיר אותם לנותן[154].
(ו) בקבלת ספר תורה במתנה אין "ושונא מתנות יחיה", משני טעמים: (1) הטעם של חוסר בטחון[155] לא שייך כאן, שהרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו", כך שהלימוד בספר אינו נחשב הנאה[156]; (2) ייתכן שהמקבל מקיים מצוות כתיבת ספר תורה בקבלתו[157], ואם כן, "ושונא מתנות יחיה" נדחה מפני המצווה[158]. גם בקבלת ספרי קודש אחרים במתנה אין "ושונא מתנות יחיה"[159], כי התורה עצמה היא חיים, שנאמר "כי היא חייך"[160]. ועוד, שהנותן נהנה בכך שהמקבל מעיין בספרו. ועוד, שיש לנותן זכות בעצם נתינת הספר, ונמצא שהנותן נהנה מהנתינה ואין זו מתנה[161].
(ז) בקבלת שמן לנר חנוכה במתנה אין "ושונא מתנות יחיה" כי היא דבר מצווה[162].
(ח) לווה שאין לו במה לפרוע את חובו, ומישהו מציע לו מתנה כדי שיוכל לפרוע, הוא חייב לקבל את המתנה[163], מפני שהמצווה לפרוע חוב, שהיא חמורה עד כדי כך שבית דין כופה על הלווה לקיימה[164], ונקרא רשע אם אינו פורע, שנאמר "לווה רשע ולא ישלם"[165], דוחה את "ושונא מתנות יחיה"[166].
(ט) לדעת ר' יונה בלומברג, מותר לקבל מתנה כדי לעלות לא"י[167]. אבל ר' שלמה קלוגר[168] כותב שמי אין לו כסף להוצאות הדרך ולמחייתו בא"י, אינו חייב לקבל מתנות כדי לעלות, שהרי "ושונא מתנות יחיה"; ומלבד זה, בעלייתו הוא מצמצם את חלקם של העניים האחרים בא"י.
(י) אין "ושונא מתנות יחיה" בנטילת מתנה לכבוד שבת, שהרי היא מקור הברכה ולא ייתכן שבגללה ימות[169]. ר' שלמה זלמן בהר"ן לא הסכים לקבל מתנות, ככלל, אבל הסכים לקבל כפיות שנחקק עליהן "לכבוד שבת קודש"[170].
(יא) מי שיש בפניו לחם שלם ולחם חתוך, עליו לברך את ברכת "המוציא" על השלם[171]. אם יש לו רק לחם חתוך משלו, ומישהו מציע לתת לו לחם שלם לברך עליו, מותר לו לקבל את הלחם השלם כדי לקיים את ההלכה שיש לברך על שלם[172].
(יב) ראובן שהיתה לו זכות לברך ברכת המזון בשביל הציבור, ורצה לתת את הזכות במתנה לשמעון, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", מפני שזו מצווה[173].
(יג) המקבל כסף במתנה כדי לפדות בו שבוי, אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[174].
(יד) המקבל כסף כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה, אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[175].
(טו) מותר לקבל כסף כדי לקיים מצוות כתיבת ספר תורה[176].
(טז) המקבל כסף כדי להשיא את בניו ובנותיו, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", כי זה צורך מצווה[177], שכן מצווה להשיא את בניו ובנותיו[178].
אבל מצאנו מצב שיש "ושונא מתנות יחיה" גם אם אי-קבלת המתנה תביא לחילול שבת: מותר לחלל שבת לצורך הכנות לקרבן פסח[179], ואף שמי שאין לו קרקע פטור מקרבן פסח[180], אין מחייבים מי שיש לו קרקע להקנות אותה לגוי כדי שייפטר מקרבן פסח ולא יחלל שבת, מפני שיצטרך לקבל אותה מהגוי חזרה במתנה, ו"ושונא מתנות יחיה"[181].
♦

3. אם הנתינה אינה מתוך בושה של הנותן

יש אומרים[182] ש"ושונא מתנות יחיה" אמור רק אם הנותן נותן מפני שהוא מתבייש לסרב לתת, ואינו רוצה לתת באמת, אבל אם הוא רוצה לתת, אין "ושונא מתנות יחיה". בכלל זה כל מצב שניכר שהנותן אינו נותן בלב שלם[183].
אבל אחרים אומרים שגם אם לא ידוע אם הנותן נתן מתוך בושה, נאמר "ושונא מתנות יחיה"[184].
♦

4. הנותן כדי לכפר על פגיעה שפגע במקבל

לדעת ר' אהרן רייך, גם אם המניע של הנותן הוא שפגע במקבל וברצונו לרצות אותו, יש בכך משום "ושונא מתנות יחיה"[185], אף שבזה אין מקום לנימוק של חנופה[186], שהרי המקבל אינו להוט לקבל מתנות[187].
אבל לדעת ר' צבי קריזר, בכגון זה אין "ושונא מתנות יחיה", כיון שאין מקום לטעם[188] שהמקבל נעשה משועבד לנותן[189]. זו גם דעת ר' שלמה קוסובר, שמנמק שאין זו מתנה, כיון שבתמורה, המקבל מוחל לנותן על הפגיעה[190].
♦

5. אם הנתינה אינה בגלל כבוד תורתו של המקבל

ר' שאול לוונשטאם[191] אומר ש"ושונא מתנות יחיה" אמור רק במי שנותן לתלמיד חכם בגלל כבוד תורתו, וזה ממעט את החיים, כמו שאמרו[192] שהנהנה מדברי תורה נוטל את חייו מן העולם, שנאמר "כי היא חייך", כי הוא כאילו מוכר את החיים בשביל המתנות שהוא מקבל; אבל אם הנתינה היא מטעם אחר, אין בכך "ושונא מתנות יחיה".
אבל ר' יוסף ענגילקצג מוכיח מכמה מקורות ש"ושונא מתנות יחיה" נוהג גם באדם רגיל ובנתינה לת"ח שלא בגלל כבוד תורתו.[193]

6. הנותן למישהו בזכות אשתו

מותר לבעל ליהנות ממתנה שקיבל בזכות אשתו, מפני שבכך יש כבוד לאשה, שאפשר להתעשר על ידה, כפי שנאמר בתלמוד[194] שהברכה באה לבית בזכות האשה, ולכן יש לכבד אותה[195].
♦

7. אם הנותן מצפה שהמקבל יחזיר לו מתנה

ר' מנשה קליין[196] כותב שאם הנותן מצפה לקבל דבר מהמקבל, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", שהרי זה כמו מכר.
♦

8. מנהג לתת סוג מסוים של מתנה

אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה מסוג שיש מנהג לתת, כגון מתנות לחתן ולכלה, כיון שבכגון זה אין מקום לנימוק[197] שהתרחקות ממתנות היא סייג מפני גזל[198].
♦

9. מתנה שנועדה להרבות שמחה

אם מטרת המתנה היא להרבות שמחה, אין "ושונא מתנות יחיה", כיון שאין מקום לטעם[199] שהמקבל מחניף לנותן ולא יוכל להוכיחו, ולא לטעם[200] שקבלת מתנה מראה חוסר בטחון בה'[201].
♦

10. הנותן מתוך הכרת טוב למקבל על טובה שעשה לו

אם הנותן נותן מתוך הכרת טוב למקבל על טובה שהמקבל עשה לו, מפני שלא נעים לו שהמקבל טרח בשבילו, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", והסכמת המקבל לקבל היא חלק מהטובה שעשה תחילה, לאפשר לנותן את ההרגשה הטובה שאינו מקבל דבר בחינם[202]. זאת ועוד: אם הוא נותן מתוך הכרת הטוב, אין מקום לנימוק[203] שקבלת מתנה מלמדת על חוסר ביטחון בה'[204].
קל וחומר שאם הנותן נותן מתנה כהכרת הטוב על שהמקבל עשה לו בחינם פעולה שרגילים ליטול תשלום עליו, כגון עצה טובה, שיש שמשלמים עבור ייעוץ - אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[205].
♦

11. מי שה' נתן בלבו שיתן

מי שאינו נותן מבחירתו, אלא ה' נתן בלבו שיתן, אין בכך "ושונא מתנות יחיה", כי זו באמת מתנה מה' והנותן הוא רק שליח[206].
♦
ד. אופן הנתינה

1. אם הנותן טורח כדי לתת את המתנה

אם הנותן עשה מאמץ לתת את המתנה, הדבר מוכיח שהוא נותן בלב שלם, ולכן מותר לקבל אותה, כי אין מקום לנימוק[207] שחוששים שהנותן נתן רק מתוך בושה; ולכן אלישע קיבל מתנה[208], כי הנותן בא במיוחד מבעל שלישה לתת לורט.
כמו כן,[209]אם הנותן מפציר במקבל לקבל, הוא מראה שהוא נהנה בנתינתו, ולכן אין בכך "ושונא מתנות יחיה"[210].
♦

2. אם המקבל לא ביקש מהנותן לתת

יש אומרים ש"ושונא מתנות יחיה" אמור רק אם המקבל פייס את הנותן לתת לו את המתנה, אבל אם הנותן נתן מעצמו, אין "ושונא מתנות יחיה"[211]. בכגון זה אין מקום לנימוק של חוסר ביטחון בה'[212], שהרי אפשר לראות את הנותן כשלוחו של ה' לתת[213].
אבל אחרים אומרים ש"ושונא מתנות יחיה" אמור גם אם הנותן נתן מעצמו[214]. הנימוק שהמקבל יימנע מלהוכיח את הנותן[215] שייך גם כאן, כי המקבל עלול להימנע מלהוכיחו כדי שיתן לו שוב[216].
♦

3. מתנה המזוכה ע"י אחר

ר' אליעזר אוירבך[217] כותב שבמתנה שראובן נותן לשמעון שאינו נוכח, באמצעות לוי שעושה מעשה קניין בנכס, מדין "זכין לאדם שלא בפניו", אין "ושונא מתנות יחיה", כי בשעת המתנה לא ידע עליה המקבל, ולא משנה שאח"כ הוא מסכים לקבל אותה, כי בכל זאת עדיין "יחיה" ונקרא "שונא מתנות". נראה שכוונתו היא, שהיות שבשעה שהנכס נקנה לו (שעת הזיכוי), לא ידע על המתנה, ואז שנא מתנות, לא משנה שאח"כ הוא נהנה מזה, כי הוא עדיין יחיה בזכות ששנא אותה בשעת ההקנאה.
אבל נראה שלפי הנימוק[218] שמי שלהוט אחר מתנות צריך להחניף לאנשים, ואינו מוכיח אותם על מעשיהם הרעים, יש כאן "ושונא מתנות יחיה", שהרי הוא עלול להחניף לאנשים כדי שיזַכו לו מתנות; וכן לפי הנימוק[219] שראוי להסתפק במועט, ראוי להסתפק במועט ולהימנע מלקבל גם מתנה ע"י זיכוי.
♦

4. נתינה בעשרת ימי תשובה

היו חכמים שסירבו לקבל מתנות כל השנה, והסכימו לקבל רק בין ראש השנה ליום הכיפורים[220]. טעמם הוא שבימי דין אלו, ישראל זקוקים לזכויות, והחכמים רצו לזַכות את הנותנים במצוות צדקה, ולכן לא חששו ל"ושונא מתנות יחיה"[221]. טעם אחר הוא שמזונותיו של אדם נקצבים מראש השנה עד יום הכיפורים, כך שבעשרת ימי תשובה עוד לא נקצב להם מזון, ולכן היו רשאים לקחת מאנשים, ורק אחרי יוה"כ, שכבר להם מזונות, לא נטלו[222]. טעם זה מובן ע"פ הדעה[223] ש"ושונא מתנות יחיה" עניינו שצריך לבטוח בה', וזה לא שייך בימים שה' לא קצב לו מזון[224]. טעם אחר הוא שבעשרת ימי תשובה הנותן נותן בלב שלם כדי לזכות בדין, ואילו בשאר השנה אינו נותן כל כך בלב שלם[225].
לגבי ערב יום הכיפורים, אפשר לנמק עוד על פי ההסבר ש"ושונא מתנות יחיה" מפני שיש להתרחק ממותרות[226], ובערב יום הכיפורים מצווה לאכול הרבה, כך שמתנה אינה מותרות, אלא היא נחוצה כדי שיוכל להשיג אוכל.
♦

5. נתינה בלי שהמקבל יודע מי הנותן

לדעת ר' יעקב מאיר שטרן, אם הנותן נתן בעילום שם, אין "ושונא מתנות יחיה", כי אין בו מקום לטעם[227] שהמקבל עלול להחניף לנותן ולהימנע מלהוכיח אותו[228].
אבל ר' שלמה קוסובר מעיר שהטעם של חוסר ביטחון בה'[229] שייך גם כאן[230].
אותה שאלה קיימת במצב שהנותן ידוע אלא שהמקבל אינו מכיר אותו, כמו במה שנהוג שמפעל נותן מתנות להורים לשלישיה: הטעם של חשש חנופה אינו שייך, שהרי ההורים אינם מכירים את בעלי המפעלים; אבל הטעם של חוסר ביטחון בה'[231] שייך גם כאן[232].
♦
ה. גישת המקבל

1. אם המקבל מתכנן לגמול לנותן

המקבל אינו עובר ב"ושונא מתנות יחיה" אם הוא מתכנן לגמול לנותן בנתינת מתנה אחרת או עשיית טובה אחרת[233]. התכנון של המקבל לגמול לנותן מעמיד אותו במעמד של שונא מתנות, אף בשעת קבלת המתנה[234].
♦

2. אם המקבל מכיר בכך שהמתנה היא מה'

ר' משה מתרלה כותב ש"ושונא מתנות יחיה" נאמר רק אם המקבל תולה את הכבוד בעצמו, וחושב שהמתנה מגיעה לו בגלל חשיבותו, ועליו נאמר שהרבנות מקברת את בעליהרלו; אבל אם המקבל מכיר בלבו בכך שזה לא מגיע לו אלא זה מה', שדואג לפרנסתו, מותר לו לקבל, כי אז הוא "שונא מתנות" - כלומר, שונא שזה יגיע אליו בתור מתנה.[235]
לפי[236]הנימוק[237] ש"ושונא מתנות יחיה" הוא מפני שצריך לבטוח בה', הרי אם המקבל מקבל כי זו מתנה מה', כדי שיעבוד את ה' מתוך הרחבת הדעת, אין "ושונא מתנות יחיה", שהרי הוא סומך על ה' שימלא את צרכיו[238]. בכגון זה גם אין חשש שיימנע מלהוכיח את הנותן[239], שהרי הוא יודע שהמתנה באה מה' ואינה תלויה ברצון הנותן[240].
אבל הנימוק שיש חשש שהנותן אינו נותן בלב שלם[241] שייך גם כאן[242].
♦

3. אם המקבל מצטער בקבלת המתנה

ר' נסים משה מודעי[243] חידש שאם המקבל אינו רוצה לקחת ובכל זאת הוא לוקח בגלל הקפדת הנותן או בגלל צורכי המקבל, והוא מצטער בקבלת המתנה, הוא נחשב "שונא מתנות", ונאמר עליו ש"יחיה".
כמו כן, אם המקבל אינו נהנה מדברים חמריים, אין "ושונא מתנות יחיה" במתנה שהוא מקבל, כי רק במי שלהוט אחר מתנות קיים החשש[244] שיימנע בגלל זה מלהוכיח את הנותן[245].
♦

4. אם המקבל מתכוון לתת לאחר את המתנה

אם המקבל מתכוון מראש לתת לאחר את המתנה שהוא מקבל, אין בקבלתו משום "ושונא מתנות יחיה"[246]. כאן אין מקום לטעם של הרחקה מחמדה[247], ששייך רק במי שחומד לעצמו מה שיש לאחרים, ואילו כאן המקבל אינו חומד את המתנה לעצמו[248]. כמו כן, אין כאן מקום לטעם[249] של חוסר ביטחון בה', שהרי המקבל אינו סומך על הנותן לצרכי עצמו[250].
לעומת זאת, לפי הטעם[251] שייתכן שהנותן אינו נותן בלב שלם, "ושונא מתנות יחיה" חל גם כאן[252].
♦

5. אם המקבל הציע לקנות והנותן לא הסכים

אם המקבל רוצה לקנות את הדבר, והנותן אינו רוצה למכור לו (מסיבה כלשהי) ורוצה רק לתת לו, לפי הטעם של הרחקה מגזל[253] אין כאן "ושונא מתנות יחיה", שהרי המקבל היה מעדיף לתת תמורה, ואילו הטעם שצריך לבטוח בה' בלבד[254] שייך גם בכגון זה[255].
♦ ♦ ♦