פעמים רבות יש דיונים חינוכיים כיצד להתמודד מול חולשות של אנשים תלמידים וכדו'. האם לבוא לקראתם ולנסות להעלותם קמעא קמעא, או שמא לחתור כלפי מעלה ולא להתחשב בחולשותיהם, ואף להציב רף גבוה בתקווה שאף החלשים בסופו יתחזקו ויצליחו לעלות במעלה ההר. הספק הוא, מהי הדרך החינוכית הנכונה בהתמודדות מול חולשות. האם להוריד את הרף בכדי לדרבן ולעודד את החלשים שיבואו לקראתי, ובכך אט אט לרוממם, או שמא להשאיר את הרף העליון, ולעודד כמה שיותר אנשים שאפשרי להגיע ליעד.
ונראה שמצינו כמה וכמה מקורות בחז"ל המצדדים להתחשב בחלשים ולרוממם קמעא קמעא, כדלהלן.
♦
א.
בעניין הזכרת גבורות גשמים נחלקו ר"א ור' יהושע ממתי מתחילים להזכיר. ר' אליעזר סובר מיו"ט הראשון של חג הסוכות ור' יהושע סובר מיו"ט אחרון דהיינו שמיני עצרת, כמובא בריש מסכת תענית.
להלכה נפסק כר' יהושע, שמתחילין להזכיר גבורות גשמים במוסף של שמיני עצרת. והירושלמי בתענית (פ"א הלכה א') שואל מדוע לא מתחילין להזכיר מליל שמיני עצרת בלילה? מילא בחג הסוכות לא מזכיר, כפי שהסביר ר' יהושע "הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג, שהרי נאלצים לצאת מן הסוכה ונראה שאין הקב"ה חפץ במצוותן" (הפירוש המיוחס לרש"י, ריש תענית), אך בליל שמיני עצרת כבר אין מצוות סוכה, ומדוע לא מתחילין להזכיר מתפילת ערבית של שמיני עצרת, כמו שמתחילין לבקש גשמים מליל ז' במרחשון?
ומתרץ בירושלמי (שם): "לית כל עמא תמן". וביאר בקרבן העדה (שם) "אין כל העם מצויין בערב בבית הכנסת נמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהו אגודות אגודות". כלומר, לא הכל הגיעו בליל יו"ט לביהכנ"ס, ויש לחוש לאלה שלא באו לביהכנ"ס ונשארו להתפלל בביתם, והם לא יזכירו גבורות גשמים, כי אינם בקיאים בשינוי, ומתוך כך ייעשו אגודות אגודות.
שואלת הגמ', א"כ יזכירו בשחרית? ועונה הגמ', שמא הבא לשחרית ולא היה בתפילת ערבית של ליל החג יחשוב שהתחילו והזכירו מהלילה, ושנה הבאה יאמר גבורות גשמים מהלילה, ונמצא משנה ממטבע התפילה של שאר הציבור ושוב ייעשו אגודות אגודות. ולפיכך תקנו שלא יתחילו להזכיר אלא במוסף, ואותו אחד שלא היה בתפילת הערב, כשרואה שלא מזכירים בשחרית אלא במוסף, ממילא לא יבוא לידי טעות בשנה הבאה, ובכך לא ייעשו אגודות אגודות.
ותרוץ שני מתרצת הגמ', שאסור ליחיד להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם עד שיזכיר שליח ציבור בקול רם קודם התפילה, ובתפילת שחרית אסור להפסיק בין גאולה לתפילה, לפיכך אין מתחילים להזכיר אלא במוסף.
נמצאנו למדים שלא תיקנו לאומרה בערבית של ליל חג בגלל כאלה שלא באו לביהכנ"ס להתפלל במניין והתפללו בביתם, ושמא בגלל היעדרותם ייווצר מצב של אגודות אגודות, ואעפ"כ התחשבו בהם.
♦
ב.
במשנה בתענית (פ"א משנה ג') מובאת מחלוקת מאימתי מתחילין לבקש על הגשמים. ת"ק סובר בג' במרחשוון. "ר"ג אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון בישראל לנהר פרת". ובגמ' (שם דף י' ע"א) "א"ר אלעזר הלכה כר"ג", וכך נפסק להלכה בא"י (עיין שו"ע או"ח סי' קי"ז פ"א).
ועיין במאירי שם שכתב שאע"פ שהעולה לרגל אינו חייב להישאר בירושלים במשך כל ימי החג, מ"מ היו אנשים שהתעכבו בירושלים עד שיעבור כל החג כולו. וכדי להתחשב באנשים אלה שיחזרו לביתם טרם החלו הגשמים לבוא, דחו את בקשת הגשמים בתפילה, מחשש שמא יעכבו הגשמים את עולי הרגל הגרים במקומות מרוחקים מלשוב לביתם[1].
אך קשה, והרי אלו שגרו בנהר פרת הם יהודים שלא עלו ארצה בימי בית שני ונשארו בגלות[2], וא"כ מדוע כל כלל ישראל צריך להתחשב באותם יהודים חלשים המסרבים לעלות לארץ, ומשום כך לדחות את שאילת הגשמים שאדמת הארץ כ"כ זקוקה להם?
רואים אנו בתקנה זו, שחז"ל אכן התחשבו באותם רחוקים שעדיין לא עלו לא"י, והורו לדחות את שאילת הגשמים עבורם, שבזכות עלייתם לרגל לביהמ"ק וקיום המצווה ורגשי הקודש שיקבלו ממקום המקדש וירושלים (עיין ב"ב דף כ"א ע"א ובתוס' שם ד"ה כי מציון תצא תורה), בסופו ישפיע עליהם לטובה ויגרום להם לעלות לא"י ולהתיישב בה ישוב של קבע. ודרכם של חז"ל להשפיע ולחנך קמעא קמעא בלא לחץ.
♦
ג.
בגמ' שבת (דף כ"ד ע"ב) מובא שתיקנו בתפילת ערבית של שבת ששליח הציבור אומר ברכה מעין שבע לאחר תפילת הלחש. והרי לא תיקנו חזרת הש"ץ בתפילת ערבית כלל, וא"כ מדוע יש "מעין חזרת הש"ץ" בתפילת ערבית של שבת[3]?
וביאר המ"ב (סי' רס"ח סעיף ח') עפ"י רש"י בשבת (שם ד"ה משום סכנה) "ונתקנה משום סכנת מזיקים, שבתי כנסיות שלהם היו בשדה, ולפעמים בני אדם מאחרים לבוא לביהכנ"ס וישארו יחידים בביהכנ"ס בשדה, לפיכך תקנו ברכה זו כדי שבעוד ששליח ציבור מאריך בה, יסיימו גם הם תפילתם". ואף שכיום לא קיים חשש זה, אעפ"כ כתב המ"ב ש"תקנה לא זזה ממקומה".
ואף כאן המעיין תמה, וכי מפני המאחרים לתפילה, כל הציבור צריך להתעכב כדי שלא תיטרף דעתן של המאחרים בתפילה ובכדי שלא יסתכנו? ומדוע לא להפציר בהם להגיע לתפילה בזמן?
אלא שרואים מגמ' זו את ההשקפה החינוכית של חז"ל. יהודי המגיע לביהכנ"ס להתפלל, ומגיע באיחור, למרות שנהג שלא כדין, אעפ"כ מתחשבים בו ומאריכים את התפילה, בכדי שלא יישאר לבדו וייווצר חשש שמא יוזק בחזרתו. ובזכות התפילה והאוירה הקדושה שהוא ספג מהתפילה בציבור, למרות איחורו, מקווים אנו שבסופו יזכה להימנות מהעשרה הראשונים של המניין.
♦
ד.
בירושלמי תענית (פ"ג הלכה א') מובא: "תני כשם שמתריעים עליהן (על צמחים שהשתנו מחוסר גשם) בשאר ימי שבוע (בשאר שנים שאינם שנת שמיטה) כך מתריעין עליהן בשביעית (כי אע"פ שבשנה זו אסור לעבוד את האדמה, יש להתפלל על הגידולים) מפני פרנסת אחרים".
והגמ' (שם) מבררת "מהו פרנסת אחרים"? ועונה ב' תירוצים:
א. "חבריא (בני הישיבה) אמרי מפני פרנסת גויים". כלומר, מדובר ביבול נכרים, בגידולים בא"י שנעבדו ע"י נכרים, ולהם לא נאסרה עבודת האדמה בשביעית, ומתפללים שתגדל תבואתם כראוי, בכדי שיהיה מזון מצוי ולא ייחסר, ובכדי שלא יתייקר השער, ויהיה בכך צער גם לישראל (עפ"י פני משה שם).
ב. "רבי זעירא אמר מפני פרנסת חשודים". כלומר, מפני עניים יהודים, שאינם עומדים בניסיון הקשה של שמירת שביעית, ומעבדים את שדותיהם בשביעית באיסור, כדי לפרנס את בני ביתם.
ואכן דבר זה הוא פלא, כיצד אנו מתפללים עבור עוברי עבירות? ובכדי להסביר את העניין מבארת הגמ' (שם) "אתיא דרבי זעירא (שיטת ר' זעירא שמתריעין גם על חשודים על השביעית) כרבי". ומבארת הגמ' "דרבי זעירא כרבי (משום שמצינו שהיה מעשה) בחד ספר, דהוה חשיד על פירות שמיטתא (היה חשוד, או שעיבד שדותיו בשביעית או שסחר בפירות שביעית) אייתוניה גבי רבי (הביאוהו לפני בית דינו של רבי לדונו) אמר לון, ומה יעביד עליבא בגין חייו הוא עבד". כלומר, שהביאו לפני רבי לדין תורה, ורבי פטר אותו מתוך רחמנות ואמר, מה יעשה עני מסכן זה, והרי לצורך מחייתו ופרנסתו הוא עבר את אותה עבירה. ומשמע שלא הקפיד על עניים שעובדים מעט באיסור בספיחי זרעים בשביעית, כדי להחזיק את בני ביתם, ובפרט בזה"ז ששביעית דרבנן לדעת רבי.
אף כאן הדברים מפליאים. מצינו עניים חלשים שלא עומדים בניסיון מצוות השמיטה בגלל דוחק הפרנסה, ורבי ובית דינו לא דנו אותם לחובה אלא זיכו אותם, בהתחשב במצבו הכלכלי הקשה. והחזו"א (שביעית כ"ב ד') כתב שרבי אף רצה להתיר אפי' זריעה בשביעית בשנת בצורת, כי שביעית בזה"ז מדרבנן, אלא שרבי פנחס בן יאיר גבר עליו ולא הסכים להתיר אלא ספיחין.
אף מגמ' זו רואים את דרכם של חכמינו ז"ל, שאינם זורקים את האבן אחר הנופל, אלא מנסים להעלות את המתקשה קמעא קמעא ולבוא לקראתו, ובכך להשיבו לדרך ה'. והדברים מגיעים עד כדי כך, שלא רק שלא דנו לחובה עברייני שביעית, אלא שבנוסף לכך, עבריינים שזרעו בשביעית, ולא הגיע גשם, ויש חשש שיבולם יתקלקל וייפסד, היו כל ישראל מתריעין עליהן, דהיינו, שמכריזין תעניות על הגשמים, וכל זאת בכדי שיבולם, של אותם עבריינים, לא ירד לטמיון.
מספרים על הגראי"ל שטיימן זצ"ל כשבא אליו ראש ישיבה להתייעץ לגבי בחור ישיבה שרצה לסלקו מן הישיבה כי אותו בחור התקלקל ביר"ש, שאלו הגראי"ל האם הוא יודע את שם אימו. והראש ישיבה השיב בשלילה ותמה, מדוע עניין זה חשוב. והשיבו לו הגראי"ל: אם אתה לא יודע את שם אימו סימן שאף פעם לא התפללת עליו, אתה אפי' לא התפללת עליו, אך אתה רוצה לסלקו מהישיבה? ועזבו הראש ישיבה בבושת פנים.
עוד מסופר על הגרי"ש אלישיב זצ"ל שפעם בא לביתו אב לילדים להתייעץ, ושאלו, שיש לו בת מורדת שפרשה מהדרך והולכת בבגדים לא צנועים. ונפשו בשאלתו, שהרי היא גורמת גם לאחיותיה האחרות ללכת אחריה, ושאל את הגרי"ש האם יכול לסלקה מביתו בכדי להציל את שאר הילדים?
וענה לו הגרי"ש: שלח את שאר ילדיך וילדותיך, לסבא ולסבתא ולדודים, ואת הבת הזו תשאיר בבית ותרעיף לה חום ואהבה בלי סוף וסופה שתחזור לדרך ה'.
צא וראה איזו דרך חינוכית גאונית היו לגדולי ישראל. שנזכה ללכת בדרכם אכי"ר.
♦ ♦ ♦