בעניין שלוחי מצווה אינם ניזוקין והמסתעף

הערות שוליים

1. ↑ גמרא זו שנויה במספר מקומות ברחבי הש"ס (בעניינים שונים), ביומא דף יא ע"א, בקידושין דף לט ע"ב, ובחולין דף קמב ע"ב.
2. ↑ כשרצה שמואל להמליך את דוד, אמר שמואל אל הקב"ה איך אלך וכו', ואמר לו הקב"ה עגלת בקר וכו'.
3. ↑ וכן בתענית דף כ ע"ב.
4. ↑ ובערוך השולחן לומד איסור זה מהפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". ולדבריו צ"ב מדוע הגמרא לעיל הביאה מקור לדבריה משמואל ולא מ"ונשמרתם".
5. ↑ יוצא לפי הריטב"א לכאורה שבאדם גדול שעוסק בתורה לשמה לא דיברה הגמרא בפסחים שיש סכנה לבדוק חמץ בחורים ובסדקים, ואדם כזה יתחייב לבדוק אף במקום כזה. ומצאתי שדן בזה בהקדמת הנצי"ב לפירושו העמק שאלה לשאילתות דרב אחאי (קדמת העמק ג עמוד 25 ד"ה שנית), עיי"ש.
6. ↑ היה קשה לי, דהגמרא (שבת מט ע"א) מספרת: פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד - רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה זה בידך, אמר לו כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים. ורואים שגם על דבר שאינו תלמוד תורה אפשר למסור את הנפש (ולריטב"א ולשאר מפרשים זה יהיה מיושב).ונראה לי ליישב ע"פ דברי הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה הלכה ג) שכתב שבשעת השמד אדם מצווה למסור את נפשו גם על עבירות שאינן מג' עבירות חמורות, וז"ל: וכל הדברים האלו שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות יהרג ואל יעבור" וכו'. ועיין בלחם משנה (שם, ד).וקשה לי עוד ממקום אחר: כתוב בתורה (בראשית פרק לז פסוק יג) "ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני". מבואר שיעקב שלח את יוסף אל אחיו שיזהירם על אנשי שכם שחשש שיתנקמו בהם על מעשה שמעון ולוי. וקשה, שהרי שם היה שכיח הזיקא משום האחים ששנאוהו ורצו להזיקו.ובאמת הרד"ק מיישב שם, שיוסף לא פחד מאחיו, משום שחשב שיראת יעקב עליהם והם לא יעשו מטעם זה דבר רע, ואף יעקב לא חשש זאת, כי אם היה ליבו נוקפו בזה, לא היה שולחו. ובהדר זקנים לבעלי התוס' מובא תירוץ נוסף, בשם האבן עזרא, שיעקב אמר שהחשש שמא האחים יענישו את יוסף זה ספק ואילו החשש שאנשי שכם יהרגום אם ימצאום זה חשש וודאי, ומוטב ליקח הספק מן הוודאי, ולכן שלח את יוסף שיזהירם לשוב מפני שכם.ויישאר קשה לפי יישוב האור החיים, שפירש שיעקב אמר ליוסף, שאם הוא חושש לשנאתם, 'הריני מלווך ושולחך בדבר מצווה שתלך בשליחותי ושלוחי מצווה אינם ניזוקים', ולכן יעקב הוסיף ואמר ליוסף (בפסוק יד) "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" שיעקב פירט את שליחות המצווה וביקש שיוסף יחזיר לו תשובה, כי בזה עשאו שליח, שאז אפילו למאן דאמר ששלוחי מצווה אינם ניזוקין דווקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, ינצל יוסף על ידי המצווה. ורואים שעל אף שאינו לימוד תורה מותר היה להסתכן, וצ"ע.וראיתי עוד מקרים שמצינו שצדיקים סכנו את עצמם קצת בשביל מצווה שאינה לימוד תורה. את המקרים הביא מו"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א בספרו חשוקי חמד (עמ"ס תענית דף כב ע"א), ונביאם כאן:א. נאמר בתורה (דברים פרק לג פסוק ט) "על שבט לוי ובריתך ינצורו", פירש שם רש"י, ובריתך ינצורו – ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין את בניהם. בגמרא ביבמות (דף עב ע"א) מבואר שהטעמים שלא מלו במדבר את בניהם או משום סכנה שלא נשבה להן רוח צפונית או משום חולשא דאורחא. ותמה איך מלו בני לוי, והרי שכיח שם הזיקא (ובפרט למה שכתב רש"י ביבמות דף סד ע"ב איסורא וסכנתא עיי"ש). ותירץ המלבי"ם (יהושע פרק ה פסוק ד) שבני לוי סמכו על השגחת ה', אבל תירוץ זה לא יתקבל לפי פירוש הקובץ שיעורים (ועיין בשו"ת חתם סופר או"ח סימן רח שיישב באופן אחר).ב. רש"י בויקרא (פרק כו פסוק כה) מבאר את הפסוק "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב", וביאר: שלחתי דבר בתוככם - ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוצאים את המת לקברו נתנים ביד אויב. ותמה מו"ז שליט"א: וצריך ביאור, איך מותר להסתכן עבור מצוות אין מלינים את המת בירושלים. וביאר שאולי לא הייתה שם סכנה ודאית וברורה כ"כ, והיה מותר להם להסתכן ולסמוך על השגחת השי"ת וכנ"ל (ועיין שם באלשיך שמתרץ באופן אחר).ג. הדרכי תשובה (סימן קנז ס"ק יא) הביא בשם שו"ת טוב טעם ודעת (קמא, סימן קפט) שמותר לאדם להחמיר על עצמו ולהיכנס בספק סכנה במקום ספק מצווה. והביא ראיה להיתר (בסימן קצ) מרש"י בראש השנה (דף כא ע"א) על הגמרא המספרת שרב נחמן היה יושב בתענית ביום כיפור לפי חשבון בני בבל, וכשיצא הצום הגיע אליו אדם ואמר לו שלמחרת יום כיפור בארץ ישראל (מאחר שבי"ד עברו את אלול) ולכן צריך הוא לצום עוד יום. שאלו רב נחמן מהיכן הוא, ואמר לו שהוא ממקום ששמו 'דמהריא', אמר לו ר"נ שנוטריקון של עירו הוא 'דם תהא אחריתו', ופרש רש"י: דם תהא אחריתו, הריני מת על ידך שתזקיקני להתענות ב' ימים וב' לילות וכו'. משמע מרש"י שמותר להחמיר ואף ראוי לעשות כך. והנה עוד מקור שאפשר להסתכן בשביל לקיים מצווה. (יעויין בדברי מלכיאל דכתב שאיסור "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" לא נאמר על סכנה שהיא בגדר מיעוט).ד. הפתחי תשובה (יו"ד סימן קנז סק"ג) הביא את תפארת ישראל על משניות ברכות (פרק א משנה ג) דכתב, שמותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה, היכא דלא שכיח היזיקא שע"י שעוסק במצווה היא מגינה עליו. והביא ראיה מרבי עקיבא כמבואר בעירובין (דף כא ע"ב): ת"ר, מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין והיה רבי יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום, היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו (את רבי יהושע) שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך. שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך, סח לו כל אותו המאורע אמר לו, תן לי מים שאטול ידי. אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין, אמר לו מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי וכו'. רואים שרבי עקיבא סיכן את עצמו בשביל מצוות נטילת ידיים.ה. מעשה המובא בט"ז (או"ח סימן תרד ס"ק א): במעשה דחייט שמביא הטור וז"ל אמר ליה ולמה קנית דג שווה זהב בחמשה זהובים ולא עוד אלא שלקחת מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי. השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בעשרה זהובים כדי לאוכלו ביום זה שציוונו הקב"ה לאכול ולשתות, ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו א"ל א"כ יפה עשית וכו'.ו. ביומא (דף לה ע"ב) מובא המעשה הנודע על הלל שנערם עליו שלג כשהקשיב לדברי אלוקים חיים משמעיה ואבטליון. ותמה מו"ז שליט"א והרי נאמר בבבא קמא (דף סא ע"א), אמר דוד כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים הלכה משמו (עיין בבן יהוידע מה שכתב על כך).ז. כתוב בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תמד): שאלת ממני על מה שכתבו בשם הריב"א כי חלה חוליו אשר מת בו וחל יום הכפורים באותן הימים, ואמרו לו הרופאים אם לא תאכל ודאי תמות ואם תאכל שמא תחיה, והוא ז"ל אמר ברי ושמא ברי עדיף ולא רצה לאכול, ומת תנצב"ה, ורצית לדעת דעתי אם יפה עשה או לא. והשיב: לפיכך אין ראוי ללמוד ממנו כי אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל ימות דלב יודע מרת נפשו והיינו דקאמר ברי ושמא ברי עדיף כלומר הברי שלו עדיף משמא שלכם ולפיכך לא רצה לאכול עכ"ל יעו"ש. וראיתי בקדמונים האומרים שהחמיר על עצמו כי לאדם גדול יש רשות להיכנס לספק סכנה.ח. כתב החזו"א (או"ח סימן נט): בזמננו שמצוי מאד חלאים מתרגשים בתנוקות נראה דכל שיש ספק שיגרום לו קלקול מעיים לעצור או לשלשל הוא בכלל ספק סכנה ומי שמיקל בדבר אין מזניחין אותו ומי שבוטח בה' וקובע מזונות בנו באופן שאין מבשלין בשבילו בשבת וכבר הורגלו בכך אין מזניחין אותן עכ"ל. הרי שקיים מצב של סכנה ובכ"ז מותר לבטוח בה', וגם בנוגע לבנו הקטן.ט. כתב המשנ"ב (סימן רמח ס"ק כו): "... ועפי"ז סומכין עכשיו שמסכנים בעצמם קצת שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא. ותמה ר' אלחנן איך מותר לסכן עצמם. וביאר מו"ז שליט"א דהתשובה היא שמסכנים עצמם קצת, תיבה זו קצת לא הייתה כתובה אצל ר' אלחנן, אך רבנו הח"ח הוסיף מליבו תיבה זו קצת, כלומר בקצת סכנה מותר להסתכן, וצריך ביאור כמה היא "קצת".
7. ↑ וראיתי שגם מו"ז שליט"א הביא גדר זה לשאלה שנשאל, ואביא אותה בס"ד כאן בקצרה (חשוקי חמד עמ"ס תענית דף כב ע"א): רופא שנהג במכוניתו רחוק 30 ק"מ מכל בית חולים, ראה שאמבולנס המסמן על נסיעת חירום (דהיינו אזעקה ופנסים אדומים) עוקפו תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת. הרופא שיער שהאמבולנס נוסע לתאונה עם פצועים רבים, או שהאמבולנס מוביל פצועים לביה"ח, לכן החליט לנוסע אחר האמבולנס, שבמקרה שהרופאים בתוך האמבולנס יזדקקו לעזרה, יוכל להגיש אותה במהירות בלי לבזבז זמן. למעשה הרופא נקנס ע"י שוטר בגין נסיעה במהירות המסכנת חיי אדם. הסתפק מו"ז שליט"א האם לפי דין תורה היה מותר לרופא לסכן את עצמו וסביבתו לנהוג מעל למותר בניגוד לחוקי התעבורה במצב של פיקוח נפש או של ספק פיקוח נפש?והשיב מו"ז שליט"א: כשאנו באים לשקול בדעתנו האם נסיעה בדרך מסויימת נחשבת לסכנה, ואין לנסוע בה גם לצורך מצוה, יש לנו אמת מידה להעריך זאת: כשנבדוק ונראה שהסוחרים נוסעים בדרך זו למען הרווחת ממון, למרות שכל הדרכים בחזקת סכנה, יש לנסוע בה גם לצורך מצוה. ואם הסוחרים נמנעים מלנסוע בה לצורך פרנסה והרווחת ממון, אין לנסוע בה גם לצורך מצוה. ויעויין שם שהביא את מקורם של הדברים.
8. ↑ הערת המערכת: בעניין מסירות נפש על לימוד תורה ע"ע במאמרים בגיליון מ, מא, מב ועח.
9. ↑ האחרונים עמדו שפסוקים אלו לא נאמרו בעניין שמירת הגוף והנפש אלא לעניינים אחרים (כדאיתא באבות פרק ג משנה ח, וכן במנחות צט ע"ב, ועי' לשון הרמב"ן על התורה שם, ובספר המצוות מצווה ב).
10. ↑ וכעין זה מובא בהערות מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שם.
11. ↑ ועיין בספר מעשה רב החדש (אות לג) שהביא כעיין זה בשם הגר"א.
12. ↑ וכמו שפסק השו"ע (יו"ד סימן קנז ס"א) וז"ל: כל העבירות שבתורה חוץ מעבודהזרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ועל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, אם הגוי מכוין להעבירו על הדת.
13. ↑ וצ"ע, והרי איך מוכיח הספר חסידים מדניאל ומנחש הכרוך על עקבו, והרי בדניאל היה מותר כיון שהייתה זו שעת השמד, וכבר פסק הרמב"ם (יסודי תורה פרק ה הלכה ג-ד הובא דבריו לעיל, בביאור מעשה דרבי עקיבא) שבשעת השמד אדם חייב למסור את הנפש גם לעבירה קלה. והרי כאן אין מדובר בשעת השמד. והרי גם לראשונים הסוברים שמותר למסור את הנפש בעבירות שאינן מג' עבירות חמורות, והרי כל זה דווקא שהגוי רוצה לטובת עצמו, אבל בדניאל הרי נבוכדנצר רצה להעבירם על הדת, ובזה לכל הדעות מותר למסור נפש.וגם מה שהוכיח מנחש הכרוך על עקבו, והרי מבואר במכתבם (ד"ה לא) שזה דווקא באותם מקומות שהנחשים מצויים בבתים ופעמים רבות נכרכים לאדם ואינם מזיקים. וכן, ז"ל הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ו ה"ט): אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו. אבל פסוק למלך גוי שמא יהרגנו וכו'. וכן, אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו, אם הגיעו אליו והיה דרכו באותן המקומות שהן ממיתין, פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק. והתוספות (ברכות שם, ד"ה אבל) פוסקים שדווקא אם הנחש בא מולו בכעס פוסק, לפי שמתכוון להזיקו, ומשמע מדבריהם שאין להפסיק בתפילה אם אין פיקוח נפש. וצ"ע סברת הספר חסידים.
14. ↑ הערת העורך (הרב רועי הכהן זק): יעויין בדברי מע"כ ידידי הרב מתניה יוסף הכהן בן גדליה בספרו על חכמי שפירא, שכתב רבי יהודה החסיד עצמו בספר אחר שמותר לאדם גדול למסור עצמו להריגה כשאין חיוב כדי ללמד את העם למסור את הנפש בעת החיוב.