איסור ביאת ממזר בישראל הוא לאו מה”ת, בין על הממזר ובין על הישראל, שממזר הבא על הישראלית או ישראל שבא על ממזרת לוקים שניהם בלאו ד”לא יבוא ממזר בקהל ה'”.
♦

חקירה בגדר איסור ממזרות

ויש לחקור אם איסור זה הוא איסור בעצם או איסור קנס. מצד אחד י”ל שהתורה פסלה את עצמיותו של הממזר וקבעה שכל הנולד מאיסור ערוה שחייבין עליו כרת נפסלה עצמותו וירד ממעלתו, והבא עליו או על זרעו לא בא על ”ישראל” אלא על ”ממזר”. ואחר שפסלה התורה את עצמותו של הממזר נאסר עלינו לבא בהם. ומאידך יש לומר שאינו אלא איסור קנס, שקנסה התורה את כל מי שבא על ערוה שחייבין עליה כרת (או להפך), שייאסר על זרעו לבא בכלל ישראל, הם וזרעם עד עולם, אבל אין בהם שינוי עצמי להיותם ירודים במעלתם משאר ישראל.
♦

ביאור בשיטת ר”מ דממזרות הוי פסול בעצם

והיה נראה לומר שזו היא סברת מחלוקתם של ר’ מאיר וחכמים בג’ פלוגתות שנחלק בהם רבי מאיר עם חבריו בפרק עשרה יוחסין:
א. הא דאמרינן ”אמר רב יהודה אמר שמואל, כל ארצות עיסה לא”י, וא”י עיסה לבבל” (קידושין עא.). והיינו שאסור לבן בבל לקחת אישה שאינה בבלית, מחשש ממזרות שיש בשאר ארצות. ואמרינן עלה (שם עב:) ”אמר רב יהודה אמר שמואל, זו דברי ר”מ. אבל חכמים אומרים כל הארצות בחזקת כשרות הן עומדות”
ב. וכעין זה שנינו (שם עו.) ”הנושא אישה כוהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות וכו’, לויה וישראלית מוסיפין עליהם עוד אחת” וכו’. והיינו שהבא לישא אשה ממשפחה אחרת חייב לבדוק במשפחה זו אם לא נתערבו בה ממזרים. ואמרינן התם ”אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר”מ, אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות”, ואם לא קרא עליה ערער אין צריך לבדוק אחריה.
ג. מחלוקתו של ר”מ עם רבי יוסי בברייתא (שם עב:) וז”ל: ”ת”ר ממזרי ונתיני טהורים לעתיד לבא דברי רבי יוסי. ר”מ אומר אין טהורים”. ופירש הר”ן שמחלוקתם היא בממזרים המטומעין בישראל, דלר”מ יבוא אליהו ויפסול אותן שהם מוחזקים אצלנו בהכשר והרבה מוטמעין בהם. ולרבי יוסי המוחזקים בכשרים יניחם בחזקתם ולא יגלה משפחות, אע”פ שכולן יהיו גלויות לפניו.
והנה לפום ריהטא סברת רבי מאיר בג’ דינים אלו קרובה אל השכל, שכיוון שאסרה תורה את הממזרים הם וזרעם וזרע זרעם, מעתה הרי הם ככל איסור דאורייתא שלא יהיה מותר לעולם. ולכן הוא סבר שכל המוחזק בכשרות הבא לישא אשה מחוץ לארצו או מחוץ למשפחתו, עליו לברר היטב אם הם מוחזקים בכשרות. ומה שבידינו לברר הרי זה בכלל ”הנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה”, ולכן הוא גזר לנושא אשה ממשפחה אחרת שיבדוק אחר אמה ואם אמה וכו’. וסבר עוד שמה שאין בידינו לברר הרי זה בגדר ”הנסתרות לה”א”, ויבוא אליהו ויצרף ויטהר את ישראל מהפסולים שלא השיגה ידינו לבררם.
♦

קושיות על שיטת חכמים שאין בודקים במשפחות

אבל סברת החולקים על ר”מ נפלאה מאיתנו. דבשלמא במה שנחלקו על כך שאסר רבי מאיר לישא אישה מחוץ לבבל, התם י”ל דר”מ אזיל לשיטתו דחייש למיעוטא, וחכמים חלקו עליו דאין לחוש למיעוט ממזרים שהתערבו בשאר ארצות. וכיוון דלברר מיעוט המטומעין לגמרי אי אפשר, וכהא דאמרינן (שם סט:) ”נהי דידעי לההוא דרא, לדרא אחרינא מי ידעי”, ומשמע דמדורות קדמונים נתערבו בהם, הרי הם כשאר תערובת מיעוט שבטילה ברוב וא”א לברר את תערובתה. (אבל אין לבאר דלית להו הא דרבי אלעזר דלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה, ואין חילוק בין בבל לא”י, דעכ”פ לא הוה להו להתיר שאר ארצות).
אבל מה שגזר ר”מ לבדוק באמהותיה של האשה אם כשרות היו, ולברר על אימה ואם אימה ארבע אמהות שהן י”ב או ט”ז, דבידינו הדבר לבדוק כל משפחה ולגלות את פסוליה ולפרוש מהם, למה סמכו חכמים אחזקת משפחה, בשעה שיש בידנו לברר את פסוליהם, ולהציל את הבא להתחתן עמם מאיסור ממזרות החמור, שלא ייאסר הוא וזרעו וזרע זרעו עד עולם.
ואם תימצי לומר שחששו לגלות משפחות מפני הסכנה, כדאמרינן (שם עא:) ”ישבו ובדקו עד שהגיעו לסכנה ופירשו”, וכדאמרינן עוד (שם ע:) ”כי קא נפיק נפקא אבתרייהו למרגמיה - לפי שגילה את פסולם”, מכל מקום אליהו למה לא יגלה את המטומעין שבישראל.
וגדולה מזו שנו חכמים (שם עא.) ”האומר הריני נזיר אם לא אגלה משפחות - יהיה נזיר ולא יגלה משפחות”. ואם תאמר לסכנה חששו, מה לנו לחוש לסכנתו, מאחר שהוא עצמו רוצה לגלותם, עד כדי כך שנדר נזירות על כך. ומאיזה צד באנו לאסור עליו את היין, בפרט למ”ד שהוא חוטא בכך שמצער נפשו, ובלבד שיניח למשפחות שניטמעו בהם ממזרים, כדי שלא יידעו מהם ישראל, ויתחתנו בהם גדולי הדור מחוסר ידיעה.
♦

ביאור בשיטת חכמים דאיסור ממזרות הוי קנס

ועל כן היה נראה דכל עיקר דעת החולקים על רבי מאיר, סברתם היא כמו הצד השני בחקירה הנ”ל, דאין איסור ממזרות איסור בעצם, עד שנאמר שכל מי שנולד מביאת כריתות השתנתה עצמותו. אלא שהתורה קנסה את כל הבאים על העריות לפסול את זרעם וזרע זרעם מלבא בקהל, כדי שיפרשו החוטאים ולא יבואו על העריות, ביודעם שזרעם יובדל ויופרש לעולם מן הכלל. אבל משפחה שנטמע בה ממזרות ולא נודעה לרבים, כל הבא על זרע משפחה זו לא עבר על איסור כלל, כי לא על משפחה זו אמרה תורה ”עד דור עשירי לא יבא לו בקהל ה’”, אלא על משפחת ממזרים הידועה והמפורסמת בישראל.
וכיון שלא אסרה תורה משפחה המוחזקת בכשרות, סברו חכמים דאין לנו לבדוק אחר אמהותיה של האשה, כי אפילו אם נאמר שאחת מאמהותיה שמץ פסול היה בה, כיוון שנטמעה במשפחה זו ולא נודע הדבר, אין בחיתון עימם שום חשש איסור, ואין בגילוי הממזרות משום ’אפרושי מאיסורא’. ומה שאסרה תורה משפחת ממזרים, היינו כגון אותה משפחת פסולין שקירבה בן ציון בזרוע (שם עא.) וידעו בה כולי עלמא ומחזיקין אותם בפסולין, דעל אלו אמרה תורה שלא יבואו בקהל ה’ עד עולם, משום שקנסה את הממזרים. וגם הנטמעין בהם שעברו על איסור ממזרות נקנסו עימם, ובהדי הוצא לקי כרבא. וכשיבא אליהו ירחקה.
וזהו הטעם לכך שלעתיד לבא לא יגלה אליהו את משפחות הפסולין, לפי דעת הר”ן, ואף הרמב”ן הסובר שלעתיד לבא ייטהרו הממזרים הוודאים, מכל מקום מודה דמשפחה שנטמעה אין לברר את פסוליה אף בזמן הזה. משום שאין איסור על המתחתן במשפחה זו אלא אם כן נודע לו דמשפחות ממזרים היא.
♦

ביאור היתר משפחה שנטמעה לפי יסוד זה

ואין להקשות, דאם אין שום פסול עצמי במשפחת ממזרים, אמאי אמרינן ”עוד משפחה פסולה אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, אבל חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהן” וכו” (שם עא.), ואם היתר ברור הוא לבא על משפחה זו למי שאינו יודעה, למה שמרו החכמים את זרעם ואת תלמידיהם שלא יתחתנו עימם.
כי בוודאי מכלל הקנס שקנסה תורה את הממזרים היה שיודיעו את פסולם ולא יניחו להם להיטמע, וכדאמרינן ”אכריז רב יהודה בפומבדיתא יהודה בר פפא ממזירא” (שם ע:). והרי זה בכלל הציווי ”לא יבוא ממזר בקהל ה’” שיודיעו פרנסי ישראל לקהל ה’ את הממזרים ויפרישו אותם מהם, כי את קודש ה’ חיללו.
וגם משפחה זו שלא רצו חכמים לגלות את פסולה, מכל מקום לבניהם ותלמידיהם ההולכים בדרכיהם, שאין חשש סכנה לגלות להם, קיימו בהם את ציווי התורה והודיעום להרחיק מהם. אבל המשפחות שידע בהם רבי יוחנן שנתערבו בהם גדולי הדור (שם עא.) ומעיני העדה נעשתה לשגגה, לא רצה רבי יוחנן לגלות את פסולם, כי אם יגלה את פסולם לקנסם נמצא שיתרחקו גדולי הדור מישראל, אותם שלא אמרה תורה לקנסם ולרחקם, כי הם לא חטאו מאומה.
ולפי זה מיושב מה שאמרו שם על רבי יוחנן ”סבר לה כרבי יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמעה”, דלכאורה קשה, מה לנו ולטימועה במשפחות אחרות, כיוון שכבר נשכח פסולה מישראל הוה ליה למימר ”משפחה שנשכח פסולה הותרה”. ולפי הנ”ל ניחא, דודאי משפחה שנשכח פסולה ולא נתערבה באחרים, אם יודעים בה חכמים עליהם לגלותה ולרחקה מהקהל, ואם לא עשו כן, יבוא אליהו וירחקה. ולא הכשירה הקב”ה לישראל אלא אם כן נדבקו בה ישראל אחר שנשכח פסולה, שאז אי אפשר לרחקה מבלי לרחק את הנדבקים בה, וכיוון שהנדבקים בה אינם ראויים לקנס, אין לגלות את פסולה, ואף אליהו לא יגלה אותה.

שיטת רש”י שמשפחה שנטמעה היא בגדר ספק ממזרות

אבל מדברי רש”י לא נראה כן, שפירש (שם ד”ה תנינא) מה שאמרו משפחה שנטמעה נטמעה בזה”ל: דאין להפרישה ולהרחיקה ולברר ספק מטמעיהם מי נטמע מי לא נטמע, אלא יניחום והם ספק והם כשרים לעתיד לבא, עכ”ל. ומשמע שבזמן הזה הרי הם ספק ממזרים, ואין להתחתן בהם. ולא יוכשרו אלא לעתיד לבא.
וכן משמע מדברי רש”י לעיל (שם ד”ה כסף), שכתב ”שלעתיד לבא אין הקב”ה מבדילם מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה”. ומשמע מדבריו שבזה”ז אפילו בכהאי גוונא שהרבה משפחות כשרות נתערבו בהם, אין בכך כדי להכשירם, והרי הם בגדר ספק ממזרים, אע”פ שכבר נטמעו מחמת שלא נודע פסולם לרבים.
♦

היתר משפחה שנטמעה לשיטת רש”י אליבא דר”מ

ונראה דרש”י אזיל בפירושיו אלו לשיטתו, דסבר כסתם מתניתין שהנושא אשה צריך לבדוק במשפחתה, וכמ”ש הטור בשמו באבן העזר (סימן ב), וכדעת רבי מאיר הסובר שיש לבדוק אחר הממזרים. וסבר רש”י דאף רבי יצחק שאמר דמשפחה שנטמעה נטמעה סבר כר”מ, דלכתחילה יש לבדוק בהם, אלא דכיוון שלעתיד יהיו כשרים אין לגלות את פסולה לרבים, אלא כל אחד יבדוק לעצמו.
ומה שאין כן משפחה שלא נטמעה, דיש לגלות את פסולה ברבים, כיוון דאין הקב”ה עתיד להכשירה.
ואע”ג דרבי מאיר סבר דממזרי אין טהורים לעתיד לבא, ועתיד הקב”ה להבדילם, ודריש (שם עב:) ”וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם” ולא מן הממזרות, היינו במשפחת ממזרים שלא נטמעה, אבל משפחה שנטמעה, עליה אמר רבי יצחק ”צדקה עשה הקב”ה עם ישראל” שאינו מבדילם אלא יישארו בטימועם.
והיינו כמו שביאר הר”ן בפירושו השני (ד”ה ת”ר) שגם לר”מ אפשר לומר שלא יגלה אליהו את פסולם. אלא שלשיטה זו קשה ממה נפשך - אם ממזרות הוא פסול עצמי, איך יתכן שיהיה במשפחות ישראל שמץ פסול לעת”ל, והרי אמרו (שם ע:) ”אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל”. ואם אין בהם פסול עצמי אלא קנס למשפחה הידועה בפסול, מדוע סבר ר”מ שיש לבדוק במשפחות, וכן מדוע נקט רש’”י שהם בגדר ספק.
♦

ביאור מחלוקת רש”י והר”ן אם יש חילוק בין זמנינו לעת”ל לענין ממזרים

ויש לומר דבזה נחלקו רש”י והר”ן, דרש”י סבר שמשפחה שנטמעה היא בגדר ספק ממזרין, ולכן גזר ר”מ לבדוק אחריהם. ומכל מקום יטהר הקב”ה לעת”ל ספקות אלו, אפילו לשיטת ר”מ, ויטהר את פסולם העצמי ויצרף את שורש משפחותיהם ויזקקם כזהב וככסף וישרה שכינתם עליהם.
ואילו הר”ן הקשה הקשה על סברא זו, שהרי אין בין העוה”ז לימות המשיח כלום לענין מצוות התורה, ובעל כרחך שגם עכשיו הם כשרים כמו לימות המשיח, ואין בהם פסול עצמי כלל. ולפי סברתו י”ל שמה שהצריך רבי מאיר לבדוק במשפחות, היינו כמו שמובא בבעל המאור (עו. מתני’) בשם הירושלמי, דקנס הוא שקנסו חכמים, כדי שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו, ולא יבא לישא אשה ממשפחה אחרת מחמת טורח בדיקתה, אבל מעיקר הדין אי”צ לבדוק.
ולפי זה אפשר שגם לר”מ אין איסור ממזרות אלא קנס שקנסה תורה ולא פסול עצמי.
♦

שיטת הרמ”ה שיחיד אין לו חזקת כשרות

בטור (אבן העזר סימן ב) הביא שהרמ”ה סובר כדעת רש”י, שאדם הבא לישא אשה יש לבדוק אחריו שאינו פסול, ואסור להשיאו אשה קודם שיבדקוהו. והביא שהרמ”ה פירש מה שאמרו חכמים ”כל המשפחות בחזקת כשרות” שזהו במי שיש לו חזקת כשירות, שאז אין צריך לבדוק אחריו כיוון שהוחזק בכשרות, אבל מי שאין לו חזקת כשרות, כגון שאין משפחתו ידועה, צריך הוא להביא שני עדים על כשרותו, ואז מותר לתת לו אשה.
ונמצא שלדעת הרמ”ה אפילו חכמים שנחלקו על רבי מאיר, וסברו שאין לבדוק אחר משפחות, מכל מקום יש לבדוק אחר היחיד, שמא הוא מפסולי קהל. ולכאורה מדובר באיש שבא ממקום של ישראלים, ונראה שהוא נוהג כישראל, וא”כ לכאורה היה לנו לומר ”כל דפריש מרובא פריש” והרי הוא כרוב ישראל הכשרים, וחזינן דמ”מ חיישינן שמא עבד או ממזר הוא, כמו שביאר הפרישה שם. וצ”ב מדוע.
והיה נראה לומר שהרמ”ה סובר שאיסור ממזר הוא איסור עצמי, וכל הבא על ממזר המטומע בישראל עבר על איסור, ואפילו חכמים סוברים כן, וזהו הטעם לכך שיש לבדוק אחר היחיד שאין לו חזקת כשרות. ומשא”כ במשפחה שיש לה חזקת כשרות אין לחשוש כלל לאיסור ממזרות.
אך עיקר דברים אלו תמוהים, דמאי שנא יחיד ממשפחה שלימה, הרי גם משפחות המוחזקות בכשרות, מיעוטן פסולות, כדאמרינן דכמה פסולים נתערבו בישראל, כגון זרעייתא דבי עורבתא שהיו בנהרדעא, ועוד אחרת שהיתה בא”י ולא פירסמו אותם חכמים. וגדולה מזו אמר ליה עולא לרב יהודה (שם עא:) ”ודילמא מהנך דכתיב בהו וסרוחים על ערסותם וכו’ ומחליפין נשותיהם זה לזה”. הרי דאין ייחוס כל המשפחות ברור, ומה סברא יש לחשוש ביחיד למיעוטא יותר מבמשפחות.
♦

חששו של הרמ”ה שמא עבד הוא

ובעל כרחך לומר דטעמא אחרינא איכא לדברי הרמ”ה, וכמו שכתב בסוף דבריו וז”ל ”אם בא לישא ישראלית לא שבקינן עד דמייתי ראיה שמא עבד הוא”. ומשמע מלשונו שעיקר החשש אינו אלא משום עבדות, ומדובר במי שבא ממקום אחר ואין מכירים אותו ואת משפחתו, אלא שרואים בו שמתנהג במנהגי יהודים, ויש לחשוש שמא הוא עבד ולמד מאדונו את מנהגו.
ולפי זה יש לומר שגם הרמ”ה מודה שאיסור ממזרות אינו אלא קנס שקנסה תורה, ולכן אמרו ”משפחה שנטמעה נטמעה” כיוון שאין מקום לקנסם וכנ”ל, אבל זה נאמר באיסור ממזרות בלבד ולא באיסור עבדות. וביאור הדברים הוא, שכל ממזר הוא ישראל בעצמותו, אלא שאיסור ממזרות רובץ עליו ומונעו מחיתון, משא”כ בעבד, שאינו בגדר ישראל לענין יוחסין כלל, והנישאת לו עוברת בלאו ד”לא תהיה קדשה”, שהוא איסור בעצמות, דקידושין לא תפסי ביה, וכו”ע מודו שאינו איסור קנס גרידא.
ולפי זה ניחא דלאיסור עבדות אין לחשוש אלא במי שאין משפחתו ידועה, וחיישינן שמא הוא עצמו עבד, אבל במשפחות ידועות אין לחשוש בהן לעבדות, שאף אם תאמר שנטמע בהן עבד, הא קיי”ל גוי ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר, דאזיל בתר אמו.
♦

ביאור הטעם דלא חששו במשפחות לתערובת שפחה

אך כל זה אינו שווה לנו, דעדיין היה לנו לחשוש במשפחות ולבדוק בהן, מחשש שמא נתערבה בהן שפחה כנענית, וולדותיה הם עבדים ושפחות, וכדאמרינן גבי כותים (שם עו.) ”ורבא אמר עבד ושפחה נתערבו בהן, איסורא משום מאי משום שפחה”. ונראה דר”ל דחיישינן שמא אשה זו שבא לקחת מהם, אם אם אמה היתה שפחה, והולד הולך בכל דור אחר האם, והנושאה עובר בלאו ד”לא יהיה קדש”.
ולהדיא אשכחן מיעוט משפחות שיש בהן חשש עבדות גם בישראל, וכדאמרינן גבי ההוא דאכריז עליה רב יהודה דעבדא הוא, דאתי מבית הורדוס עבדא (שם דף ע:). וכן מצאנו שם עוד לחד מ”ד דארבע מאות עבדים ואמרי לה ארבעת אלפים עבדים שהיו לפשחור בן אמר נטמעו בכהונה. וכן איכא מאן דאמר שמישון נפסלה משום עבדות. הרי שיש חשש עבדות במיעוט משפחות מישראל, והיה לנו לבדוק בהם באמה ואם אמה וכו’, כמו שגזר ר”מ, ומה טעמם של חכמים שחלקו עליו.
וכן יש לשאול למה אמרו ”משפחה שנטמעה נטמעה”, ולכאורה היינו גם במשפחה שיש בה חשש עבדות, שאין לגלות את פסולה. והרי בנות משפחה שיש בהן איסור שפחות אסורות באיסור עצמי, ולמה לא יברר אליהו לעת”ל את הפסולים שבהן.
ויש לתרץ דסבר הרמ”ה דקיימא לן כשמואל, שעבד שאין רשות לרבו עליו אינו עבד, וכדאמר שמואל (שם עב:) שמחמת טעם זה לא חששו למישון משום עבדות. וביארה הגמרא שהיינו אפילו אם נאמר ששמואל עצמו סבר שעבדים היו שם, משום שכבר נתייאשו בעליהם מהם ויצאו מעבדותם ונשתחררו. ולא חשש הרמ”ה אלא למי שהוא עצמו עבד, שמא לא נתייאש רבו ממנו, ועתיד לבא לבקש אחריו, ולכן אין להשיאו אשה, אבל במשפחות אין לחשוש לעבדות, שאפילו אם נטמע בהם עבד או שפחה אין רשות רבם עליהם, והרי הם עבדים משוחררים שדינם כגרים ומותרים בישראל.
שוב מצאתי כעין סברא זו ברמב”ן (דף עא.) ובתוספות הרא”ש (עב: ד”ה דאמר), שכתבו שלא אמר רבי יוסי ממזרין עתידין ליטהר אלא בממזרים ולא בעבדים. והיינו משום שהממזרים ישראל הם, ושייך לטהרם מפסולם, משא”כ בעבדים, שאינם מכלל ישראל לענין יוחסין כלל.
♦ ♦ ♦