במאמר שלפנינו נביא סוגיא אחת בסדר מועד השייכת לסדר זרעים, הסותרת מסקנא זו, אך נבאר אותה שהיא נאמרה רק על סוגיא זו, ואינו קשור לכל התורה, כדיבואר.
בגמ' פסחים לב. בסוגית חיוב תשלומי תרומה בחיוב קרן וחומש הנאמר על זר שאכל תרומה, מובאת מח' תנאים אם באוכל תרומה טמאה חייב, שכן יש בה היתר הסקה. ואמרי' שם דבתרומת תותים וענבים טמאים אין חיוב תשלומי תרומה, ופרש"י שם ד"ה תרומת "דמשקה הן ואינן ראוין להסקה ולזלף כדאמרי' בפ"ק דפסחים דף כ ע"ב משום תקלה, ובההוא נמי ס"ל דזר האוכלה פטור לשלם" וכו'. ומבואר דאף דאיסור זילוף הוא רק מדרבנן, אין על הזר חיוב עליהם בתשלומי תרומה. וצע"ג, דהא כיון דאיסורו רק מדרבנן, א"כ מן התורה הוי ממון, ואמאי ליכא בזה חיוב תשלומי תרומה על גזילת התרומה.
♦
חיוב תשלומי תרומה
וליישב קושיא זו נקדים את גדרי החיוב בתשלומי תרומה, שהארכתי בזה בקובץ האוצר גליון מה עמוד ריט ולהלן, ונביא את עיקרי הדברים, ובתוספת מרובה על העיקר.בתוס' ותוס' שאנץ פסחים כט, א ד"ה מאן כתבו דתשלומי תרומה הוי כפרה. וכ"כ בתוס' יבמות צ, א ד"ה אכל בתי' השני דלהכי בתרומה לא אמרינן קלבד"מ, דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו, דאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש וכו'. וכ"ה בתוס' ותוס' שאנץ כתובות ל, ב ד"ה זר, ובתורא"ש פסחים לב, א ד"ה הא מני, ובמושב זקנים עה"ת שמות כא, כב ד"ה ולא יהיה אסון. וכן בתוס' רי"ד פסחים לא, ב כתב דתשל"ת הוי כפרה. אך הרמב"ן במלחמות כאן לה, ב ס"ל דתשלומי תרומה ל"ה כפרה, והביא כן גם מהראב"ד והרז"ה. וכ"ה בר"ש במשניות תרומות ריש פ"ו, שכתב דהא דאינו יכול למחול הוא מגזה"כ שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים וכו'. וכ"ה בפי' הרא"ש שם. וכ"מ בתוס' יבמות צ, א שם בתי' הראשון. ובריש פ"ז כתב הר"ש דמנלן לומר דהוי תשלומי כפרה עי"ש [ודלא כדבריו בתוס' שאנץ בכתובות ובפסחים הנ"ל]. וכתב הישועות מלכו (בקרית ארבע) בהל' תרומות שם דלשיטתם דל"ה כפרה, בספק א"צ להפריש כלל, ודלא כתוס' בכתובות שם, דתוס' לשיטתם דתשלומי תרומה כפרה נינהו. והסיק דכיון דתרומה בזה"ז דרבנן יש להקל דלא בעי הפרשה. ויש לדון דלמ"ד בפסחים שם דבתשל"ת משלם לפי דמים, חיובו מדין גזילה ונעשה חיוב ממון, משא"כ למ"ד דמשלם לפי מדה, הוי תשלומי כפרה, ולהכי ליכא פטור קלבד"מ. וכן משמע מדברי הריב"ש בשו"ת סוף סימן שצו, דלמ"ד לפי דמים גדר חיובו הוא מדין גזילת הכהן, והרי הוא כגזלן דעלמא ומשלם לעולם לפי דמים כשעת הגזילה, אלא שמשלם בפירות ולא במעות. ולמ"ד לפי מדה, היכא דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף ארבעה, כיון שיש לו לשלם דבר הראוי להיות קדש אין למעט המדה משום חומרא דקדש וכו'. ומלשונו נראה דלמ"ד לפי דמים הוי כחיוב גזילה ממש. אך מדברי הראשונים בסוגין מבואר דהך פלוגתא אם משלם לפי מדה או לפי דמים, הוי רק בדרך שומת תשל"ת, ולא שייכת לנידון אם הוי תשלומי כפרה או גזילה. ומה"ט נראה דהמח' אם לפי מדה או לפי דמים לא תליא במח' רבי ואבא שאול בפסחים לב: אם שעורו בפרוטה או בכזית, ונימא דלמ"ד לפי מדה הוי בכזית ולאבא שאול דהוי בפרוטה הוי לפי דמים, דלא שייכי אהדדי. וכ"כ בחי' הגרי"ז בספרו בחלק המכתבים דף עט, דאף דאמרי' בגמ' בפסחים שם סברא במחייב בתשלומי תרומה דלא גרע מגזילה, מ"מ חיובו אינו בדיני ממונות. וגם מה דבעי פרוטה לאבא שאול ל"ש לד"מ, אלא חיובו הוא בחלות דין תשלומי תרומה. אך בדברי מהר"ם חלאווה לא משמע כן, שהרי כתב דגם לרבנן, דשיעורו בכזית, בעי פרוטה דאין ממון פחות מפרוטה וכו', ומשמע דתשל"ת הוי חיוב ממוני. והמאירי הביא בזה שני שיטות אם לרבנן בעי גם שעור כזית וגם שיעור פרוטה. ראה בארוכה בדרך אמונה פ"י בביה"ל שהביא את השיטות בזה.
ובתוס' בכתובות שם הוסיפו דהכפרה תלויה בהפרשה, והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו. ובתוס' שאנץ שם הוסיף: דאם תימצי לומר שגם זה אינו יכול למחול א"כ היתה גם הנתינה לכהן כפרה והיה צריך לינתן לכהן מספק כדאשכחן חטאת העוף שבאה על הספק וכו' עכ"ל. וברש"ש בכתובות שם העיר ע"ד תוס' דתליא במח' רבי וראב"ש בתו"כ פ' אמור ובירושלמי בתרומות ריש פ"ו (הובא בר"ש שם) אם בתשל"ת הפרשה מקדשה או נתינה מקדשה. ולרבי כיון דנתינה מקדשה, לא סגי ליה בהפרשה בעלמא, ולרבי לא מהני מחילת הכהן לאחר ההפרשה, כיון דנתינה לכהן מקדשתן. וכבר הקשה כן הרי"ט אלגזי בבכורות בהל' חלה אות יא ד"ה והנה במ"ש. וכן הק' בקר"א ביבמות שם, ובמנ"ח במצוה רפ ס"ק לג וסק"מ, ובמק"ד זרעים סימן נה אות יא. אך הרש"ש הסיק דתוס' אתי לכ"ע, דאף למ"ד דאינה מתקדשת עד שתגיע ליד כהן, מ"מ היכא דא"צ ליתנה לכהן, כגון דמחל או בספק כהן, מתקדשת מיד בהפרשה. ונתכוין לתי' זה באבי עזרי בהל' תרומות שם. והרגישו בזה גם הרי"ט אלגזי ובמנ"ח שם, אך דחו תי' זה עי"ש. ובבית יעקב בכתובות שם הקשה על תוס', דלאחר שכתבו דהכפרה תלויה בהפרשה, תיקשי דאמאי ס"ל לתוס' דבתשלומי תרומה אין קלבד"מ דהוי תשלומי כפרה, הרי הכפרה תלויה רק בהפרשה, וא"כ יהא פטור מדין קלבד"מ מהנתינה, דזה הוי תשלום ממון גרידא. ותי' דחיוב הנתינה הוי מצוה של נתינה ולא שייך בו פטור קלבד"מ, דאינו פוטר אלא מעונש ולא מה שחייב ממצות עשה דנתינה. וצ"ע, דאם משום מצות הנתינה, יוכל לתת לכל כהן שירצה, ואמאי צריך ליתן דוקא לכהן שהוא בעל התרומה. ועי' בזה באמרי בינה דיני תרו"מ סימן יג.
והנה במתני' בפסחים לב: ובסוגיא וכן ברמב"ם תרומות פ"י ה"ו כתבו דהאוכל תרומת חמץ בפסח אף בשוגג פטור, ומשום דלפי דמים משלם, ולא קי"ל כריה"ג דחמץ מותר בהנאה. וצ"ע, דשם בהלכה ו ובהלכה כה מבואר בר"מ דאף באכל תרומה בפחות מש"פ איכא חיוב תשל"ת, ודלא כאבא שאול. וקשה, דמאי גרע באכל תרומת חמץ בפסח מאכל תרומה בפחות מש"פ. ועמד בזה בדרך אמונה שם בביאור הלכה עמודים 241 242 בארוכה, והוכיח מהר"מ דפוסק כררבנן דגם בפחות מש"פ חייב בתשל"ת והעיר כנ"ל. ותירץ דבאכל פחות מפרוטה שייך לחייבו בתשל"ת, דכיון דגזילת פחות מפרוטה לכמה ראשונים פטור מהשבה רק מדין מחילה, והרי לענין תשל"ת דלא מהני מחילה, יש לחייבו גם בפחות מש"פ.
ונראה דחיוב תשלומי תרומה לכ"ע חיובו הוא בהשלמת חסרון דין התרומה בחפצא לכל דיניו. והשלמתו היא ע"י החזרה לתרומה שאכל, והיא ע"י ההפרשה ונתינה לכהן, דההשבה היא מה שמחיל על הפירות קדושת תרומה וזכות אכילת הכהן, ומתקיים על ידו הקרא דונתן לכהן את הקדש. [ויש לסייע לדברינו ממש"כ הזכר יצחק ח"ב סימן מב דחיוב תשל"ת הוי בגדר חילול על מה שאכל, דמשלם תרומה אחרת ומה שאכל נתחלל למפרע, עי"ש ויבואר עפימש"כ.] וגם לתוס' בכ"ד והראשונים שהובאו לעיל שכתבו דתשל"ת הוי תשלומי כפרה, מ"מ מודי דהוי גם תשלומי גזילה, כדכ' להדי' בתוס' ב"מ מז, א ד"ה קונים דתשל"ת דבעי פרוטה הוי תשלומין שגזל ההקדש הילכך ליתנהו פחות משוה פרוטה כמו גבי מעילה דהוי תשלומין וכו'. (ובתורא"ש שם כתב דהוי דומיא דתשלומי מעילה, דתרוייהו קדש מיקרו וכפרה נינהו וכו'.) וכ"ה בתוס' ותורא"ש גיטין כ, א, ובתוס' מנחות ס, א, ובתוס' ותוס' שאנץ ותורא"ש פסחים לב, ב ד"ה ואין עי"ש. ובאור דבריהם הוא דהתשל"ת הם להשיב את קדושת התרומה לבעליה, וע"י השבת קדושת התרומה וגזילתה מתקיימת הכפרה. (וכ"ה כוונת תורא"ש בב"מ שם הנ"ל, ומיושב היטב מה שהעיר על דברי התוס' בפסחים הנז' בקו"ש שם אות קמח עי"ש).
ובמלאכ"ש תרומות פ"ו הביא מפי' הר"ש סירליאו דדרשי' דכתיב "לכהן" בפתח, דהיינו דנותן את תשלומי התרומה לאותו כהן שהתרומה שלו. ומבואר דבעי' לדרשה לומר דחיוב תשל"ת הוא להשיב את התרומה כמו שהייתה, והיינו גם לבעלים דידי', וע"י הפרשת תרומה לתשל"ת הוי של הכהן. ולפ"ז בעיקר דין תשלומי תרומה איכא חדא מצוה של הפרשה ונתינה והוי כלהו כפרה, ע"י השלמת התרומה וממון כהן כמו שהיה במקום מה שאכל. וגם לרבי דנתינתו מקדשתן אינו מחמת הנתינה גרידא, אלא דע"י ההפרשה והנתינה העמיד תרומה כמו שהייתה. וראב"ש ס"ל דע"י ההפרשה נתקיים ונתן לכהן כיון דחל בחפצא דין ממון כהנים, ובזה נתקיים תשלומי תרומה. וזש"כ התוס' דעיקר הכפרה בהפרשה, היינו משום דגם בהפרשה כבר נעשה ממון כהנים.
ובזה ניחא מש"כ הרש"ש הנ"ל דבספק דא"צ נתינה לכ"ע מתקדשת בהפרשה, שהרי בזה ליכא דין ונתן, וכן באוכל מתרומת עצמו אף לרבי יהא קדוש בהפרשה כיון דליכא בזה דין נתינה. ובזה מיושב גם מה שהקשה הבית יעקב דנימא קלבד"מ על הנתינה. דכוונת התוס' דכיון דתשל"ת הוי כפרה ל"א קלבד"מ, דכפרתו היא גם ע"י זה דנעשה ממון כהן בהפרשה, דבחלות ההפרשה נעשה ממון כהנים. ותו ל"ש פטור קלבד"מ לפטור מנתינה, דהוי כבר מתנות כהונה. וכעי"ז מבואר בחי' הגרש"ש בכתובות סוף סימן כט וסימן ל סק"ג, ובהר צבי בהל' תרו"מ עמוד קנט.
והרמב"ם בסה"מ קיח מנה למצוה אחת דין תשלומי מעילה ודין תשלומי תרומה עי"ש. וגדר הדברים נראה דגם בהקדש דהמעילה מדין גזילה הוי פרשת גזילה מחודשת שנאמרה במעילה בהקדש, והיא מחמת דנהנה ומשתמש לצרכיו בדבר של הקדש. [ראה במאמרי באוצר גליון נז מעמוד מא ולהלן ביאור רחב בגדרי חיוב מעילה, ושם נתבאר דלכן שייך במעילה פטור דמצות לאו ליהנות ניתנו, כדאיתא בר"ה כח. משום דאז ל"ח משתמש בהקדש להנאתו ואכמ"ל.] וה"נ בתשלומי תרומה הוי פרשה דגזילה מדין תשלומי תרומה, שמשנה את ייעודה של התרומה, העומדת לצרכי הכהנים, ולוקחו לצרכיו, אך ל"ה מדין גזילה דכה"ת. וכן יסד הגרי"ז הנ"ל להוכיח מהא דאוכל תרומת עצמו חייב, וגדרו הוא החיוב להשלים מה שהפסיד לכהנים וצריך להשלים את חלק הכהנים, והגזה"כ היא דהתשלומין נעשים לתרומה. [ולהכי ליכא כלל סתירה בין דברי הגרי"ז על תשלומי תרומה ודברי הגר"ח על תשלומי מעילה דהוי מדין גזילה, והרי התוס' בכ"ד הנ"ל כתבו דילפי' תשל"ת ממעילה לחיוב פרוטה. דאכן גדרן שווה – גזילה, במה שמשנה את יעודו להקדש ולתרומה.] ולפ"ז ניחא הסתירה ברש"י ותוס' בזה, דה"נ תשל"ת הוי תשלומי כפרה, אך כפרתו היא בהשבת הגזילה. היינו דדין הגזילה אינו מהל' חו"מ אלא מדין יו"ד, להחזיר את התרומה למה שהיתה קודם בקדושת תרומה ובממון הכהן. וזהו מחידושא דתשלומי תרומה להחזיר מה שנפסד בחפצא התרומה שנאכל על ידו. ובמלאכ"ש תרומות פ"ו הנ"ל הביא מפי' הר"ש סירליאו דהוי דרשא דכתיב "לכהן" בפתח, דהיינו דנותן את תשלומי התרומה לאותו כהן שהתרומה שלו. ולכאורה צ"ע, דאם הוי ככל חיוב גזילה פשיטא דהחיוב הוא לתת לאותו כהן שהתרומה שלו. ונראה דבעי קרא לזה לומר דמעיקר חיוב תש"ת הוא להשיב את התרומה כמו שהייתה, והיינו גם לבעלים דידי', וזהו מחיובא דתש"ת. [ומה"ט נראה במש"כ רש"י בסוגין גבי גזל בשוגג בתרומה דחייב, והמחנ"א קישר זאת לשו"ט אם יש גזלן בשוגג. ונראה דזה אינו, ולא גרע ממעילה, דהוי מדין גזילה והיינו דווקא בשוגג, ומשום דהוי פרשה בפ"ע. אך המחנ"א נקט דכיון דאמרי' בגמ' לא גרע מגזלן, הוי כהנחת הרע"א גם דין דלא גרע מכל גזילה].
♦
ולדברינו ניחא היטב מה שהקשיתי לעיל, דכיון דבדבר האסור מדרבנן עדיין נחשב ממונו, כמו שהארכתי במאמרי בגליון האוצר הקודם, א"כ אמאי באוכל מתרומת תותים וענבים טמאים, דהוי משקה, ואינם ראויים להסקה ולזילוף מדרבנן משום תקלה, ליכא חיוב תשל"ת, והא הוי ממון הכהן. אכן נראה דשאני לענין חיוב תשל"ת, דחיובו הוא בהשלמת השימוש שהיה בתרומה שאכל הזר. א"כ בתרומה טמאה של תותים וענבים, כיון דבפועל אינו עומד לזילוף, שוב באכילת הזר ליכא חסרון בשימוש התרומה לכהנים בזילוף. ואף דיש לו תורת ממון, מ"מ נתבאר דחיוב תשל"ת אינו מחמת הפסד ממוני של הכהן, אלא מחמת לקיחת שימוש התרומה וחילול קדושתה. להכי בלקיחה של זר לתותים וענבים טמאים אין עליו חיוב תשלומי תרומה, וא"ש היטב. והנה ברמב"ם תרומות פ"י ה"ה וה"ו משמע דבתותים וענבים רק במזיד פטור ולא בשוגג, וכמו שדייק האו"ש שם. ומשמע דס"ל להרמב"ם דאכן יש בהם חיוב תשל"ת. אך בסוגיא מפורש דבתותים וענבים אינו חייב בתשל"ת אף דהוי ממונו. והביאור הוא כמש"כ, דחיוב תשל"ת תליא בשימוש שיש בו בתורת תרומה, וכל היכא דאינו ראוי לשימוש ליכא חיוב תשל"ת. והרמב"ם יפרש את הגמ' דמיירי במזיד דוקא, וכדמשמע בפי' הר"ח עיש"ה. ובקו"ש באות קי כתב לגבי המבואר בר"מ שם ה"ז דביין מגולה חייב בתשל"ת, אף דאינו לאכילה, אך כיון דאינו איסור בחפצא רק מחמת ארס הנחש, שפיר הוי ממון, ואף שאינו ראוי לשימוש יש בו חיוב תשל"ת. ולדברינו הדברים שייכים רק אם נימא דהרמב"ם ס"ל דחיוב תשל"ת תלוי בשאלה אם יש לו תורת ממון בחפצא.
ויל"ע, דבגמ' ובר"מ הנוסח הוא האוכל תרומת חמץ "בפסח", ולכא' אמאי לא קתני גם האוכל חמץ אחר הפסח, דהא אסור מדרבנן, וא"כ ליכא חיוב תשל"ת. אך נראה לפי"מ שנתבאר במאמרי בקובץ האוצר הקודם דחמץ אחר הפסח הוי איסור רק מקנסא בעלמא, ויכול לקדש בו אשה, א"כ שפיר יהיה בו חיוב תשל"ת, כיון דמעיקר הדין יש בו שימושים, ורק מקנסא בעלמא שעבר על בל יראה אסור. ובזה ניחא דהרע"א החדש לעיל כט בהערה על אות ט מכ"י כתב דגם לריה"ג, דמותר בהנאה, איכא קנס לאסור מחמת דעבר בבל יראה, ומ"מ מבואר בגמ' דלריה"ג איכא חיוב תשל"ת. ואכן האור חדש בסוגין ד"ה אין ה"נ כתב דלריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה, אחר הפסח מותר וליכא הקנס. דאל"כ אמאי אמרי' דלריה"ג חייב בתשל"ת, הא לא חזי לכהן מידי כיון דהוא אסור בהנאה וכו'. ולדברינו אינו מוכרח כלל, דאף אם לריה"ג אסור אחר הפסח מקנס, מ"מ כל היכא דהאיסור הוא רק מחמת קנס, חשיב ראוי לתשמישי התרומה, וממילא חייב בתשל"ת.
ובזה נראה ליישב את הקו' הנ"ל מהדרך אמונה בהא דלכמה ראשונים [ראה במאירי] נפסק דגם באכל פחות מפרוטה חייב בתשל"ת - והרי למ"ד לפי דמים בתרומת חמץ דאסור בהנאה אינו חייב בתשל"ת, דמה ישלם הואיל ואין לו דמים כלשון רש"י שם ד"ה וכי מה, א"כ אמאי משלם באכל פחות מפרוטה. ונראה דאסו"ה דחמץ גרע, דמכיון דאין לבעלים בו שימושי תרומה, ליכא עליו חיוב תשל"ת. ושאני פחות מש"פ דאית ליה דין בעלים, ויש לבעליו בו שימושים, להכי שייך עליו חיוב תשלומי תרומה, להחזיר בחפצא תרומה שיש בה שימושים לכהן. והאמרי בינה סימן יג כתב דבאוכל פחות מש"פ, אף אם חייב בתשל"ת, מ"מ אין חיוב נתינה לאותו כהן שגזל ממנו אלא מחזיר לכל כהן שירצה. וכ"כ באחיעזר ח"ג סימן עה, ובחזו"א דן בזה. ולדברינו יש לדון דיהיה חייב להחזירו לאותו כהן שנלקח ממנו השימוש בתרומה.
והנה הראש יוסף וההפלאה הקשו דבראב"י דיליף לה מקרא לפטור באוכל תרומה חמץ, וממנ"פ - דאם טעמו משום דלפי דמים הוא, הוי פטור מסברא דאין לו דמים. אך נראה די"ל דבעי קרא לומר דפטור גם מחיוב הכפרה, דכיון דבעי' ראויים להיות קודש, להכי באוכל תרומת חמץ ליכא כלל חיוב, ואפשר דליכא גם חיוב הפרשה. ובחי' הגרש"ש בכתובות סימן לא כתב לחדש דבתרומת חמץ, דפסק הרמב"ם בפ"י מתרומות ה"ו דבשוגג פטור כיון דלפי דמים משלם ולא קי"ל כריה"ג, כל פטורו הוא מתשלומים לבעלים, אבל צריך להפריש. ונראה דאדרבא, להכי בעי הפסוק, דליכא כל חיב תשל"ת על אסו"ה, וליכא אף חיוב הפרשה.
♦
ולפי המבואר נראה דאיכא חיוב תשלומי תרומה גם באוכל שלא כדרך אכילתו. וכן הוכיחו מהרמב"ם במנ"ח מצוה רפא סק"ה והצל"ח בברכות לח ד"ה דתנן ובנובי"ת או"ח קטו מבן המחבר. ואף שבתוס' לעיל כו. ד"ה שאני כתבו דבעי דרך אכילה, כתב המנ"ח שם דהיינו דווקא לענין המלקות ומיתה, אבל איכא חיוב תשל"ת. והביאור נראה דחיוב תשלומי תרומה הוא מה שמהחפצא הופסדה התרומה לאכילת כהנים, ולכן גם באכל שלכד"א יש לחייבו. ודומה לדברי הגרי"ז בספרו שם, דזר חייב על סיכה בתרומה קרן וחומש, אף אם בעלמא סיכה ל"ה כשתיה, דלחיוב תשל"ת לא בעי' מעשה אכילה, אלא כל דמחלל את התרומה חייב, דלגבי זה סיכה כשתיה מהתורה. וה"נ י"ל לגבי שלכד"א וכמש"נ.
ויש לסייע ליסוד דברינו בדין תשל"ת מהא דאי' בתרומות פ"ו בעה"ב שהאכיל את פועליו תרומה דאינו חייב. וכתב הר"מ דאין שליל לדבר עבירה ולהכי פטור מתשלומי תרומה. ולכא' צ"ע, דהרי לענין אכילה בלא"ה אמרי' בקדושין מג דלא מצינו זה נהנה וכו'. אכן להמבואר דהוי בגדרי חיוב גזילה, א"כ שפיר דמי למעילה, דכתבו התוס' שם לדון דלא אמרינן ביה זה נהנה וזה מתחייב וכו', כיון דהוי בגדרי חיוב גזילה, וכמו שביארתי במאמר באוצר גליון נז הנ"ל ואכ"מ.
ונראה עוד סיוע ליסוד דברינו מהא דאי' בתוספתא שקלים פ"ג ה"י דהאוכל ק"ק לאחר זריקה משלם קרן לכהנים ואין משלם חומש ולרי"ש ב"ר יוחנן בן ברוקה משלם קרן וחומש לכהנים וכהנים לוקחים בהם שלמים ומקריבין אותן למזבח. והמנחת בכורים פי' דמשלם את הקרן לכהנים, דבשר דידהו קאכיל ומשלם כדין גזל. אך בפשטות מהא דקונים בדמיו שלמים מוכח דל"ה חיוב מזיק או גזלן בעלמא, דהרי כהנים משלחן גבוה קזכי. ומדברי הר"ש בתו"כ בפרשת אמור נראה בחד לישנא דהוי בגדר חיוב דתשלומי תרומה, ולהכי הוי כדין תשלומי תרומה, דחל על תשלומיו קדושת תרומה והוי לכהנים דחייב להשלים את קדושת התרומה שאכל. וה"נ באוכל בשר חטאת, דלא שייך שיתקדש מאליו בקדושת חטאת, להכי הכהנים מביאים בזה שלמים. עכ"פ מתבאר דבתשלומי תרומה איכא הך דינא דחובה מצד החפצא להחזיר מה שנפסד ההקדש והתרומה, וכמש"נ.
♦
ולפ"ד י"ל בהא דמבואר ברמב"ם בהל' תרומות פי"א ה"ב דבאכל יין תפוחים של תרומה דליכא דין תשל"ת, והראב"ד השיגו דיתחייב מדין גזל. והכס"מ כתב דמיירי קודם שהגיע לכהן. וצ"ע, דהרי גם קודם שהגיע לכהן הוי ממון כהנים. ובמרכבת המשנה שם כתב דאה"נ מדין גזילה ישלם אבל ל"ה כהלכות תשל"ת. ובמהר"פ בירוש' תרומות פ"ו כתב דבר"מ משמע דפטור לגמרי. ונ"ל דס"ל להר"מ דהחיוב תש"ת הוא להשלים למה שעומד, וכיון דמיץ תפוחים הוי זיעא, לא חשיב שעומד לכך ולא שייך חיוב תשלומי תרומה. אבל אה"נ, מדין גזילה ישלם מה שגזל, וכדברי המרכבת המשנה שם.
והנה במתני' דתרומות שם קתני דמשלם קרן לבעלים והחומש לכל כהן שירצה. ויל"ע היכא דמעיקרא שוי חדא והשתא ד' דמשלם ד', אם משלם לבעלים או לכל כהן שירצה. והסתפק בזה החזו"א סימן קכד לסוגין אות ג. וכיו"ב דנו למ"ד דחייב בכזית אף שאין בו פרוטה, אם ישלם לבעלים, דהרי לגביהם לא שייך חיוב ממון. ועי' באמרי בינה תרו"מ סימן יג ובאחיעזר ח"ד סימן עה בזה, ונתבאר לעיל. וכן נ"מ למ"ד לפי מדה, דמשלם גם בתרומת חמץ שאין לו ערך, אם ישלם לאותו כהן או לכל כהן שירצה. וכן נ"מ היכא דמחל הכהן דלא מהני או בקלבד"מ, אם מ"מ נימא דיכול לשלם לכהן שירצה. ובאחרונים הנז' נראה דבכל הנ"ל דתשלומיו מדין גזילה גרידא יכול לשלם לכל כהן שירצה.
♦ ♦ ♦