בירור זה נוגע בעיקר לטיהור המבנה שמעל מערת המכפלה מחמת החשש של הטומאה מחמת העצמות שבמערות הקבורה שכן יש עליהן חלל, ולפי האמור הוא חוצץ גם אם הוא אטום. עתה נברר את החשש שיש מחמת קברי האבות עצמם, ונסכם את הדברים הלכה למעשה.
♦
א.
ספק אם האבות מטמאים באוהל
בגמרא בבא בתרא מובא שרבי בנאה היה מציין מערתא, וכאשר הגיע למערת המכפלה, וראה את אברהם ושרה ודבר עם אליעזר, רצה להכנס לקברו של אדם הראשון, ונאמר לו שאינו רשאי, וכששאל הרי אני רוצה לציין את מקומם נאמר לו "כמידת עליונה כך מידת התחתונה". ומסיימת הגמרא שרבי בנאה אומר שתפוח עקביו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה.ממעשה זה משמע לכאורה שהאבות ואדם הראשון מטמאים באוהל. אך כבר הקשו הראשונים שממקום אחר מוכח שהם אינם מטמאים באוהל. בגמרא בנזיר נג ע"ב איתא שקבר שלפני הדיבור אינו מטמא באוהל אלא במגע. ובפשטות הכונה היא כפי שביארו התוספות ביבמות סא ע"א ד"ה קברי "דכי ימות משמע באותם העתידים למות עדיין". ועל כן מקשים תוספות בכל הגמרות האלו, למה ליה לרבי בנאה לציין את קברי האבות, שציון בעלמא הוא מטומאת אהל, והאבות היו לפני מתן תורה?
הרמב"ם לא הביא את הדרשה של קבר לפני הדיבור, אך מכל מקום נראה שגם לדידיה מהדין האבות לא מטמאים, כיון שהרמב"ם פוסק שגוי אינו מטמא באוהל, ולא חילק בין אברהם ואדם הראשון לשאר בני נח. וא"כ גם לדידיה צריך להבין למה ליה לרב בנאה לציין את המערות, וכך מקשה הרמב"ן בבא בתרא וביבמות.
וכתב הרמב"ן בבא בתרא שאכן לדינא האבות אינם מטמאים טומאת אהל, אלא שר' בנאה לא סבר כך, ואי נמי י"ל שציין מפני כבודם. גם התשב"ץ ג, כג כתב מדנפשיה שציין מפני כבודם, ואינם מטמאים באוהל. ובחידושי הר"ן כתב שאפשר שציין מפני נגיעה, או מפני כבודם או שאינו להלכה. ומבואר שיש שלשה ראשונים שפשוט להם שהאבות אינם מטמאים טומאת אהל. וכן נראה מהרמב"ם, שלא כתב לחלק בין האבות לגויים שאינם מטמאים.
והתוספות ביבמות (סא ע"א) נשארו בשאלה איך יתכן לומר שהאבות מטמאים. ובנזיר מעמידים התוספות את ר' בנאה כסובר שגוי מטמא, ונראה שכוונתם היא שאינו להלכה, כתירוץ הראשון של הרמב"ן. ותוספות רבינו פרץ ותוספות הרא"ש בנזיר סברי בחד תירוצא כתוספות בנזיר. וכן הנימוקי יוסף כתב לחד תירוצא שאפשר שציין מפני נגיעה. רק התוספות בבא בתרא נקטו בצורה ברורה שאברהם אבינו מטמא, מתוך חידוש שכתבו שכיון שהוא נקרא "האדם", הוא ואדם הראשון מטמאים בטומאת אוהל. ובתוספות בנידה העלו סברה אחרת, שלפיה כל גויים לפני מתן תורה מטמאים באהל, ואלו ודאי חידושים גדולים.
ומצינו שהרי"ף בתשובה (סי' שיג) והר"י הברצלוני בפירושו לספר יצירה, והכו"פ (פרק יא מסלול חמישי) והמהר"ל בפירושו לבבא בתרא כתבו שהדברים המסופרים במעשה דר' בנאה הם רוחניים: "והאי מעשה דאתמר בחלום ראה אותו ולא במראית העין" (לשון הרי"ף). ונראה שלפי הנחה זו אין ללמוד הלכה כלשהי ממעשה זה, דאפשר לומר שכל הענין שם, כולל הציון עצמו, היה עיון רוחני, וכך הבין הכו"פ שפירש שציין היינו עיין, וכתב שלכן לא קשה למה הוצרך רבי בנאה לציין כשיש מבנה גדול במקום, כי רבי בנאה לא עשה ציון.
ויש להוסיף כראיה לדברי הכו"פ שאם מדובר בראיית המקום כדי לציין אינו מובן איך רבי בנאה אומר שראה את תפוח עקביו של אדם הראשון, אם הוא לא הורשה להכנס, איך הוא ראה את תפוח עקביו? ועוד, שכל הענין של ציון המערה אינו מובן, שממה נפשך אם הם קוברים בכוכין, כפי שמשמע מהפירוש המיוחס לרבינו גרשם, היה צריך לדעת ולציין רק את מקום הכוכין. וגם לא מובן איך מידיעת מקומו של אברהם יידע את מקום הכוך של אדם הראשון. ואם מדובר בציון המערה כולה, כפי שמשמע מהרשב"ם, הרי ביררנו בחלק הראשון שאף אם המת מונח כפי שהוא במערת הקבורה, כיון שהיא חצובה יש לציין רק את מקום הפתח, ואם הוא קבר שבתוך מערת קבורה, הרי שהמערה עצמה חוצצת.
בהמשך נעסוק בשאלה כיצד להתייחס לשאלת המיקום המדוייק של קברי האבות מתחת למבנה. על כל פנים, כאן אנו באים לדון להלכה בעצם השאלה אם האבות מטמאים בפני עצמה, כדי לדעת אם הדיון שלנו הוא בספק טומאה או בטומאה ודאית, ונראה שלמעשה אין ללמוד מהגמרא בבא בתרא שהאבות מטמאים באוהל, כי יש ארבעה ראשונים (רמב"ם, רמב"ן, ר"ן ותשב"ץ) מהם עולה שלהלכה האבות לא מטמאים באוהל, וכן יש עוד ראשונים רבים, וביניהם הרי"ף, שעל פיהם יש לפקפק אם יש טומאת אוהל מחמת האבות, וכך נראה מפשט לשון הגמרא. למעשה הדעת נוטה שזה לא רק בגדר ספק טומאה אלא יותר נוטה להכריע שאין מחמתם כלל טומאת אוהל, כי רק מהתוספות בבא בתרא ובנידה נראה לא כך.
אמנם בכל אופן יש גם בגוי ובמי שמת לפני מתן תורה טומאת מגע, אך כאן לא מדובר במגע בהם, אלא לכל היותר מדובר על מגע בקברם. ולענין החשש מטומאת מגע בנגיעה בקבר, שהוזכר בנידון דידן בר"ן ובנמו"י, פסק הרמב"ם בהלכות אבל פרק ג הלכה ג:
"אין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם".
ולפי ההבנה מהגמרא שהם בתוך מערה חוצצת, בלאו הכי אין כל חשש גם לנגיעה.
♦
ב.
ספק אם במערות הקבורה יש דבר המטמא באוהל
גם לגבי העצמות שנמצאו במערות הקבורה יש ספק. ראשית, לא ידוע ממי הן. יתכן שהן של סתם גויים. ואף את"ל שהן של יהודים, במשנה אהלות פרק ב, א איתא שרובע עצמות טמא רק אם הוא בא "מרב הבנין או מרב המנין", ובמשנה ו' מבואר שמטמא בשיעור זה רק אם הוא מאדם אחד. אין נפק"מ מה היה במקום זה במשך השנים, כי אנו רואים שהמערות מולאו עפר ונעשה בהן שינוי, לכן יש להתבונן רק במה שידוע לנו כיום. ונראה שכיון שאין לנו ידיעה שבמערות הקבורה שבמערה מדובר בכמות של רובע עצמות מרוב מנין או רוב בנין של אדם אחד או שדרה וגולגולת, הרי שאף אם ננקוט בוודאות שעצמות אלו הן של יהודים, יש ספק אם הן מטמאות באהל, ואף אם נחוש שבכללות המערה יש שיעור של רובע עצמות, לא ברור שיש צירוף במציאות שבה העפר מפריד בין העצמות[3].ועוד נראה שגם אם נאמר כדברי החזו"א בשם הגר"א שבקבר של קרקע עולם הטומאה בוקעת עכ"פ כנגד הטומאה, יש לדון להקל בעצמות שבמערות הקבורה האלו, שכן כאן אין מת אחד שמטמא באהל בטומאה רצוצה, אלא על ידי צירוף כל עצמות שבמערה הויא טומאת אהל, ולא ברור שהן מצטרפות כשיש עפר ביניהן, וגם לא ברור שיש כאן שיעור מטמא באדם אחד.
ומכל מקום נראה שיש להקל בשופי גם במקום קבורת האבות וגם בענין העצמות שבמערות הקבורה כל היכא שיש צירוף של שני היסודות. האחד, שאין טומאת קבר בכל הקבר החצוב אלא בפתחו בלבד, והשני שחלל אטום מעל קבר חוצץ. וכן שמעתי ממו"ר הרב מרדכי אליהו שהתיר את הכניסה למערה מטעם זה.
♦
ג.
ספק אם יש חציצה במקום קבורת האבות
בענין מערת המכפלה שבה נמצאים אבותינו. הבאתי לעיל שרבינו גרשם בבבא בתרא דף נח הבין שהאבות קבורים בכוכין. אך לפי לשון הגמרא שם משמע שמדובר בקבר בתוך מערה ממש ולא בכוך, ובאופן כזה הטומאה אינה בוקעת מהמערה.לשון הגמרא היא "כמידת עליונה כך מידת התחתונה" ומזה משמע להדיא שהאבות היו קבורים בתוך מערה, כדברי הרשב"ם. גם לפי הדרך של הכו"פ שהוא חלום וכלל לא היה ציון, מסתבר שנקטו במשל התואם למציאות בפועל. ונראה שהאבות והאמהות נמצאים בתוך קבר שבתוך המערה, ולא מונחים כולם בגלוי בתוך המערה, כי מסתבר שלכל אחד מהם יש מקום בפני עצמו. ולפי המבואר לעיל, באופן כזה אין טומאה בוקעת מהמערה, כי החלל הסתום שמעל הקבר חוצץ. על כן, אף את"ל שר' בנאה ציין את המערה בפועל, נראה שהציון אינו אלא לכבודם, מפני שבפשטות משמע שהוא ציין את כל מקום המערה, ומחמת דיני טומאה אין צורך לעשות זאת. וכבר הבאתי לעיל שכך עולה מדברי הבן יהוידע על בבא מציעא פה, שכתב שאם יש כוכין מציינים את מקום הכוכין, ואם הם אינם בכוכין אין הטומאה עולה מהמערה, ואם מציינים את כללות המערה זה אינו מחמת דין טומאה. והוא כתב שכך עולה מהמשניות באהלות. וזה עולה בקנה אחד עם דברי המהרלב"ח ומה שביארתי בחלק א.
ועוד יש להוסיף טעם להקל גם לפי רבינו גרשם, שעכ"פ אם יש חלל במבנה שמעל המערה והכוכין, אין הטומאה בוקעת מעל החלל.
איננו יודעים היכן קבורים האבות עצמם, אך סביר להניח שמקום קבורת האבות הוא מתחת למערות שנמצאו או במרכז המבנה, באופן שיש מעליהן חלל חיצוני שחוצץ בגלל עומק הסלע מתחת לפני הרצפה של המבנה בקומה שבה אנו מתפללים, שגבוה הוא ארבע מטר מעל הסלע. וכבר הבאתי בספרי שהרב שלמה פישר זצ"ל אמר לי סברה להקל בזה בגלל הנראה לעין שהמבנה נבנה בזמן בית שני, שבו דאגו הרבה למניעת טומאה. ונראה שיש חיזוק לסברה זו מעצם הפתח הקדום שליד המדרגה השביעית, שנפתח בשנת תש"ע לאחר שסגרוהו בזמן שהמקום היה בידי הירדנים, דחזינן שבוני המבנה דאגו לכך שלא תהיה טומאה לעומדים מעל המבנה. ואף שביארתי שלטומאה שבמערות הקבורה אין צורך בפתח מהצד, י"ל שהם עשו כך כדי למנוע טומאה במקרה שיקברו בחדר המצבות. ועכ"פ מעצם זה שהם חששו לטומאה מסתבר שגם דאגו לכך שטומאה לא תגיע לעומדים מלמעלה מקברי האבות. נמצא שאמנם הפתח שבצד במדרגה השביעית לכשעצמו אינו מועיל כיום, כיון שבפועל כיום פתח זה סגור, אך עצם קיומו של פתח זה מהווה שיקול נוסף להקל, כיון שממנו חזינן שלבוני המבנה היה חשוב שלא תעלה טומאה מהמבנה, ולכן יש להניח שאם למקום קבורת האבות אין פתח לחלל הפתוח מהצד, עכ"פ יש עליו חלל אחר שחוצץ.
♦
ד.
הפתרון להוצאת טומאה על ידי צינור סגור במכסה והפתח מהצד שבמערה
בחלק א (במאמר בגליון קג) ביארתי, שהטומאה יוצאת מפתח סגור רק כשמדובר במת שנפטר בבית ועומדים להוציאו, לאור זה יש לדון על מה שעושים כיום במקומות רבים צינור להצלה מטומאה. הרב אברהם מרדכי כרמל בספר 'אמור אל הכהנים' (שער י"ג - כיפין) כתב שלמעשה כיום כשבונים חלל טפח מעל הקברות לא רוצים לסמוך על הרלב"ח, ולכן מחמירים לפתוח בו פתח מן הצד על ידי צינור שיש בו טפח על טפח כדי שלא תעלה הטומאה, אך הדבר יוצר חשש שהצינור ייסתם במשך הזמן. וכן יתכן שיבוא מישהו ויבנה מעל הצינור מרפסת, ואם תחת המרפסת יש חלון, אז תימשך הטומאה לתוך הבית. לכן הם מייעצים לעשות ארון עם דלת על פתח הצינור. שאם יש דלת, אפי' אם היא סגורה, לא חשיב כסתום. כמ"ש בתוספתא ובב"ב (יב.) דבית או קבר סתום, שהיה לו פתח ולא פרץ את פצימיו, אין לו דין קבר סתום, וכמ"ש בתד"ה פרץ, ובאופן כזה יש חלל חוצץ, אבל הטומאה לא תתפשט למעלה במקום הפתח שבצינורוהעיר הרב כרמל עליהם, בצדק, דאינו מועיל, דהתוספתא מיירי כשבדעתו להוציא את המת, אבל כשאין דעתו להוציא, פתח שתמיד נעול אינו מועיל.
ואכן כך ביארתי לעיל במאמר שבגליון קג בענין טומאת בית שמת בו מת, שהמשנה באהלות פ"ז מחלקת בזה. במשנה א מדובר על טומאה הנמצאת בבית שמחשיבה את המבנה שמעליו כקבר, בלא כל דיון על הפתחים, בעוד שבמשנה ג מדובר על בית שיש בו מת, ובו מחלקים בענין צורת נעילת הפתחים. והראיתי שכך הבינו רוב הראשונים (חוץ מהרשב"א) שבפתח סגור מחלקים בין מקום שאפשר לפתוח את הדלת לבין פרץ את פצימיו רק כשהוא בית שיש בו מת, שאז עומדים להוציא מהבית את המת. אבל במקום שהמבנה הוא הקבר של המת ולא עומדים להוציא משם את המת, מקום הסגור בפתח אינו יכול להיחשב כפתוח מפני שלא פרץ את פצימיו.
ובענין זה יש נפק"מ גם לענין מערת המכפלה, שיש שאמרו להתיר את הכניסה רק לאחר שפתחו בה את הפתח מהצד שהיה סתום, לפי זה, בפתח מן הצד שיש כיום במערת המכפלה אין נפק"מ, כיון שבפועל הפתח נעול, ולכן לדידי ההיתר אינו מצד זה.
הרב כרמל כתב לי שמה שכתב שעושים פתרון כזה בפועל הוא ראה כך באחד העלונים, אך בפרסומים שראיתי מארגון טהרת כהנים הם מזהירים לא לסתום את הצינור. עכ"פ, אם יש כאלו שעושים כך, לענ"ד הוא נכון רק על סמך ההנחה שמדינא גם חלל אטום חוצץ. וכפי שהביא בספר חזקת טהרה פרק לט שהעידו שכך התיר הרב אלישיב לעשות בכביש מספר 1 שכל הכהנים נוסעים בו. וכפי שאמרנו שכ"ה למעשה גם במערת המכפלה.
♦
ה.
היתר כניסת הכהנים למבנה שמעל מערת המכפלה
כפי שהקדמנו, בנידון דידן יש שני חששות: מצד האבות ומצד עצמות שנמצאו במערות הקבורה.והנה מצד האבות יש ספק אם האבות מטמאים באהל, כיון שהגמרא אומרת שקבר גוי לא מטמא באוהל לפי רשב"י, וגם הוא קבר שלפני הדיבור. ולכן יש לעשות בזה היתר מרווח של לפחות ספק ספיקא להיתרא. כאשר ספק אחד הוא האם בכלל יש כאן דבר שמטמא טומאת אהל, כאשר מצד האבות הדעת נוטה להכריע שהם אינם מטמאים באוהל, והספק השני הוא שיש רגלים להניח שיש מעל קברי האבות חלל וחציצה, מעצם זה שאנו רואים שדאגו כאן שהטומאה לא תגיע לעומדים מלמעלה. ואף אם אין חלל, מהגמרא משמע שהם קבורים במערה שמעל קבר, ולפיכך הטומאה אינה עולה, כדברי הבן יהוידע.
גם מצד העצמות שבמערות הקבורה יש היתר מרווח מצד ספק ספיקא, כאשר ספק אחד הוא אם בכלל יש בהן שיעור של דבר המטמא באוהל, והספק השני הוא בקרוב לודאי שכן ידוע בוודאות שיש מעל פתח המערות חלל, וככל הנראה מהמשנה ומהראשונים באופן כזה הטומאה היא רק במקום הפתח של המערות, ויש מעליהן חלל חוצץ. ומהני אף בלא פתח טפח מהצד, כי חלל מעל טומאה שאינה המת בעצמו חוצץ אף בלי פתח, כפי שכתב מהרלב"ח והוכיח באורך בספר חזקת טהרה, וכן הבאתי כאן הוכחות לזה.
אלא שיש עדיין לדון מצד הספיקות במציאות, שאולי הפתח בין מערות הקבורה לחדר המצבות כיום פתוח. ועוד, שלפעמים נפתח גם פתח הנרות עצמו בין 4 ל5 בבוקר.
והנה לגבי הספק שאולי הפתח בין מערות הקבורה לחדר הנרות פתוח, י"ל בפשטות שגם אם הוא פתוח אינו גורע, והטומאה אינה מתפשטת למה שמעל המבנה, כל עוד שפתח הנרות אינו פתוח, כיון שעכ"פ מקום הקבר יועד בתחילה להיות מה שהיה תחת הכיסוי שהוסר, והחלל שמעליו ייחשב חלל מעל קבר שחוצץ.
כך נראה לפי שיטת התוספות והרמב"ן והרא"ש והר"ן והריטב"א בב"ב, שכשהיו קוברים בארון שבכוך, היה לו פתח לצד, ובכל זאת משמע שרק מעל הארון יש טומאה, ואילו במערה שאליה נפתח הארון אין טומאת קבר, כי היא מקום אחר. וכן נראה מדברי רבינו גרשם בב"ב נח על מעשה דר' בנאה "הוה מציין מערתא. היה נכנס במערה ומדד ארכה ורחבה וכמה מקום תפיסת הכוכין שבתוכה והיה יוצא חוץ על גבה מן הפתח ומכוין באיזה מקום מונחין הקברים בתוכה, ומציין אותו מקום שלא יכנסו שם כהנים ויאכלו טהרות מפני שטומאה בוקעת ועולה, ושאר מקום המערה שלא היו הקברים כנגדה מותר לעבור על גבה"[4].
ובספר פתח האהל (עמ' 34) הוכיח שחדר הפתוח לחדר אחר אינו נחשב כאותו חדר לענייני טומאה, מהסוגיה בנזיר מג ע"ב שדנה איך יתחייב כהן על ביאה לאוהל וטמאה כאחת, ולא אמרו שהוא כשיש מחיצה והסירוה, משום שכבר כשהתחיל להסיר נטמא, אך עדיין לא נחשב כבא אל אוהל המת כיון שיש ביניהם מחיצה.
♦
ו.
מבנה המערה אינו מוגדר כנפש שהיא קבר או גולל של הקבר
עדיין יש לנו לדון האם יש להתייחס למבנה כולו או עכ"פ למבנה של החלל שמעל מערות הקבורה כגולל או כנפש הקבר שמטמאה כקבר.לגבי דין גולל, בפשטות המבנה שעל פתח המערה נחשב חדר בפני עצמו ואינו חלק מהקבר, כגולל, אף אם הוא פתוח לקבר, כי הגולל נעשה לסתום ישירות את הקבר שבו המת ומבנה זה לא נעשה לסתום את הטומאה. מערות הקבורה שהתגלו היו סתומים על ידי אבנים. על כן אין זה דומה לדין התוספתא אהלות פרק ג הלכה ז – ח: "העושה סוכתו על פתחו של קבר המאהיל עליה טמא... אם סוכה שיש לה פתח הרי היא חוצצת על גבה אם סוכה שאין לה פתח זה הוא גולל עצמה", שכן משמע שסוכה שעל גבי פתח נעשית גולל כיון שהסוכה נעשתה לסתום את הקבר. וכך נראה מדברי הר"ש בפ"ב מ"ד, שהביא תוספתא זו ומציין שכל דין גולל נאמר כשהגולל רואה את פני המת.
לגבי דין נפש, ראשית יש לבאר שאין בתורה או בדברי חכמים גדר מחודש של טומאת נפש, בנוסף לטומאת קבר או גולל. המושג של נפש שהיא כקבר לא נמצא כלל במשניות, אלא יסודו מהתוספתא, שממנה עולה שענין הנפש יכול להיות דבר המוסיף הגדרה של טומאת קבר, כלומר שגם הוא ייחשב בעצם לקבר למרות שאינו ממש הכיסוי של המת. יסוד הדבר הוא בתוספתא אהלות פרק י הלכה ז: "ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בה מכל מקום טהור ואינו טמא אלא פיו שאינו טמא אלא כנגד חללו בלבד. היתה בנוייה בכותלה של נפש אם היתה נראית כל שהיא לתוך הנפש הנכנס לתוכה טמא ואם לאו אינו טמא אלא כנגד כסויה בלבד. בנה נפש על גבה הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביה".
התוספתא מדברת בארון שהוא סלע, ויש במקום הטומאה חלל טפח, והטומאה היא בפתח הארון בלבד, ובתוספתא הארון מכונה בלשון נקבה. יש לעיין כיצד לפרש את החילוק בין הדין ברישא בהייתה בנוייה בכותלה של נפש, לדין הסיפא בנה נפש על גבה. בחלק הראשון בגליון 103 ביארתי שיכול להיות מצב שאין כיסוי לארון אלא הנפש היא עצמה כיסויו, ולכן י"ל שהתוספתא מחלקת בין "היתה בנויה בכותלה של נפש", כלומר שיש מכסה על הקבר והנפש מעליו, שאז אין לנפש דין קבר, לבין "בנה נפש על גבה", שהנפש סותמת את הטומאה ואז דינה כקבר.
ועתה נראה לי לבאר שהחילוק בין הרישא לסיפא הוא בכוונת בניית הנפש. הנפש היא מבנה שנעשה בכוונת מכוון לכבוד המת, לכן בהתאם לכוונת הבונה יש שייכות להחיל גם עליו דין קבר. יש להבדיל בין נפש שנבנית כמבנה אך ורק לכבוד הקבר, לבין נפש שנבנית להיות ממש הקבר. נפש שנבנית לכבוד המת יכולה להיות גם בית שיש בו בית דירה, כפי שכתוב בעירובין נג ע"ב "ונפשות שיש בהן בית דירה", ואילו נפש שנבנית להיות קבר היא כותל שמונח על קבר מכוסה, מתוך כוונה שגם הוא יהיה גוף הקבר. ברישא מדובר באופן שהנפש לא התייחדה להיות גוף הקבר, אלא נבנתה כמבנה לכבוד המת. באופן כזה הנפש יכולה להיות ליד הקבר, ויכולה להיות מעל הקבר. בשני האופנים האלו הארון מוגדר כ"קבר שבנוי בכותלה של נפש". כלומר, יש נפש כבנין בפני עצמו, שיכול להיות שנבנה עוד לפני שהמת נקבר, ונקבע שהארון החצוב, שהוא הקבר, ייחצב צמוד לכותלה של נפש, שהוא עצם מבנה הנפש. באופן כזה הנפש בעצמה לא מקבלת דין קבר, אלא לכל היותר, אם הארון נראית לתוכה, יש טומאה בחלל הנפש. כלומר, כאשר כיסוי הארון שהוא החלק המטמא נראה למי שימצא בחלל הנפש, חלל הנפש מלא טומאה והנכנס בה נטמא. וגם אם כותל הנפש בנוי על פי הארון, הנפש לא הופכת להיות קבר, כי היא לא נבנתה להיות קבר, ואינה אלא אבן של מבנה נוסף העומד על הקבר. ואילו בסיפא מדובר על "בנה נפש על גבה". כאן התנא מתאר את בנית הנפש לשם הארון שכבר קיים. כלומר, שהנפש היא כותל שנבנה מתחילה להיות כתוספת בנויה לזכרון וכבוד על גוף הקבר, ואז באמת חל עליה דין קבר לכל דבר גם אם יש בה חלל, כי היא בעצם אותו קבר.
הרמב"ם הל' טומאת מת פרק ו הלכה ח כתב בענין ארון שהוא חקוק בסלע: "ואם בנה נפש על גבה, הרי זו כקבר סתום ומטמא מכל סביביו".
נראה לענ"ד שגם הוא מפרש שהכוונה היא לומר שהבנין שנבנה להיות קבר, וכיון שהוא בנוי על גב הקבר הוא קבר, ולפי זה מסתבר שרק החלק שעומד ממש על הקבר הוא קבר. ובזה מובן שלא הביא את הרישא, שלפי האמור אין בה חידוש מיוחד.
יש להשות בין הלכה זו למה שכתב בפרק כה הלכה ג: "טומאה שבתוך הכותל ומקומה טפח ע"ט על רום טפח כל העליות הבנויות על כותל זה אפי' עשר טמאות, שהרי הכותל כולו קבר סתום עד סופו והוא כותל העליות וכל עלייה מהן מאהלת על הקבר, בנה בית בצד הכותל מכאן ובית מכאן ובנה עלייה על גבי שני הבתים עד שנמצא ראש הכותל הטמא הוא באמצע קרקע העלייה, הרי העלייה טמאה שהרי האהילה על הקבר והעלייה השניה הבנויה על גבה טהורה מפני שהן זו על גבי זו ואין הכותל הטמא כותלה".
הלכה זו מיוסדת על המשנה שלא עוסקת בדין נפש שהיא מבנה נוסף לקבר, אלא בדין הקבר עצמו. אך גם בזה כתב הרמב"ם רק שכאשר הטומאה בתוך הכותל הכותל כולו קבר סתום עד סופו, ומשמע דוקא הכותל, ושאר העליות טמאות כי הקיר שלהם הוא הקבר, אבל לא שהן עצמם קבר. וכשבנה עלייה על גבי שני בתים שבניהם נמאת הטומאה, רק העליה הראשונה שמעל הכותל טמאה וגם היא אינה קבר. בהלכה זו רק הכותל שבו הטומאה הוא קבר כי לא התכוון להוסיך דבר על הקבר.
וכן נראה לפרש את דברי הר"ש, שהביא את התוספתא בפרק ט משנה טו וכתב: "בכותלה של נפש. שבנו אצלה נפש וכותל הנפש בנוי על גבה: אם הית' נראית שנראה כל שהוא הארון בתוך הנפש הנכנס לתוכה של נפש טמא: ואם לאו שנשאר על פי הארון לחוץ וצד ארון של צור נכנס בבנין (כך שהעומד בפנים לא ראוה את כיסוי הארון שמטמא כקבר) אינו טמא אלא כנגד כיסויה של ארון בלבד ותוך הנפש טהור: בנה הנפש על גבה. על הארון עצמה שכולה כנפש, הרי היא הנפש כולה כקבר סתום"[5].
לפי זה מובן שכאשר עשו כיפין למעבר בהר הבית לא חששו שאם אין טפח במקום המת החלל שמעל הטומאה ייחשב לקבר, כיון שהוא לא נבנה בשביל קבר. והוא כדברי המהרלב"ח בסי' קמב, שכאשר יש טומאה רצוצה מתחת בית בעלמא אין הבית נעשה לקבר, והוא משום שהבית לא נבנה כדי להיות קבר. אבל כאשר עושים כיום חלל קברות שעושים בימינו, שבהם יש חלל במקום המת, וחלל נוסף במצבה שעל גביו, מטמאים כקבר מדין נפש הקבר[6].
אבל במערת המכפלה המבנה כולו נועד לכבוד האבות, ונראה פשוט שמבנה כל כך גדול לא נועד להיות גוף הקבר לאבות, אלא נועד להיות מקום שיתכנסו בו לזוכרם ולהתפלל, ואף נראה מהפתח שבצד שרצו שאנשים יוכלו להיות במקום בלי להטמא. על כן בין אם מערות הקבורה פתוחים לחלל שמעליהן ובין אם הן סגורות, אין טומאה במבנה מדין נפש הקבר.
♦
ז.
הספקות כאשר גם פתח הנרות נפתח
לגבי הספק שנפתח פתח הנרות, יש לדון אם הטומאה עוברת לכל האולמות מדאוריתא, דהתשב"ץ (ח"ג סי' א) והש"ך (יו"ד שעב, ב) סוברים שהטומאה בחדר השני רק מדרבנן, והמכתם לדוד פאדרו (יו"ד סי' נא) כתב שבפתח הראשון הוא דאורייתא, ומפתח השני והלאה הוא לכו"ע דרבנן[7]. וכיון שכבר ביארנו שיש ספק אם בכלל יש במקום טומאת אוהל, נראה שעכ"פ מדינא יש להקל בזה, כשהוא ספק אם נפתח, מצד זה שהוא נפתח לעיתים נדירות, וממילא יש תמיד ספק אם במציאות הפתח הזה נפתח. והוא ספק ספיקא בדבר שי"א שהוא דרבנן. ועכ"פ מי שירצה להחמיר, די בכך שיימנע מלהיכנס בין 4 ל5 בבקר.אך אם יודע שפתח הנרות נפתח, קשה יותר להקל בזה, אם כי גם בזה יש מקום להקל לפי הספיקות המבוארות לעיל.
והנה לאחרונה (תמוז תשפ"ה) נתבשרנו על החלטה שהאחריות על מבנה המערה תועבר מהווקף לאחריות המועצה הדתית. נקוה שזה יגרום לפיקוח על כך ש'פתח הנרות' לא יפתח בזמן שבו נמצאים במקום מתפללים.
♦
ח.
ספיקות במציאות וספק טומאה ברשות הרבים
ידוע הכלל שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אך יש להבחין בכל עניני ספק טומאה ברשות הרבים בין ספק במציאות לספק הלכתי, כי יש ספק האם הכלל הזה נאמר גם בספק הלכתי. דנו בזה כמה אחרונים. ובמאמר במעלין בקדש[8] של הרב עזריה אריאל, מכריע שאף על פי שספק טומאה ברשות הרבים טהור, אין להקל בספק הלכתי ברשות הרבים, מפני "שדעת רוב ככל הראשונים (מהר"ם, רא"ש, רמב"ם, רשב"א וכן דעת המאירי ברוב המקומות) שבספק הלכתי אין ללכת אחרי הרשויות".אך במאמר במעלין בקדש גליון מט (עמ' 187) כתבתי שלענ"ד כשאנו דנים בענין זה כדי לצרף רק כסניף להקל בהלכות טהרה את הענין שהוא רשות הרבים, יש להקל גם כשהוא ספק הלכתי. דהנה הדין שספק טומאה ברשות הרבים טהור הובא בש"ס בכמה מקומות, אך לא התפרש טעמו. אמנם בגמרא (נזיר נז ע"א, חולין ט ע"ב, ע"ז לז ע"ב ונידה ג ע"א) נאמר שהוא הלכתא גמירי לה מסוטה, והיינו שגדר רשות הרבים החלוקה מרשות היחיד נלמד מסוטה, שבה אוסרים מחמת הספק כשיש שניים, ועל כן כשיש שלשה אנשים לא חל הדין שספק טומאה ברשות היחיד טמא, אלא חל הדין שספק טומאה ברשות הרבים טהור. אך לא נאמר שם שדין ספק טומאה ברשות הרבים שהוא בדוקא טהור נובע ממה שבסוטה מטמאים ביחיד, אלא רק שכיוון שהדין של סוטה, ששם מטמאים בספק, אינו אלא ברשות היחיד, ממילא כשאינו רשות היחיד חל הדין שספק טומאה ברשות הרבים טהור. לכן אין הכרח ללמוד מהגדרת הספק לענין טומאה ברשות היחיד, שהוא נלמד מסוטה, להגדרת הספק שברשות הרבים טהור.
ואכן בתוספתא (טהרות , יז) נאמרו שני טעמים לכך שברה"ר טהור, ושניהם נאמרו בלי קשר לסוטה: "שאלו את בן זומא: מפני מה ספק רשות היחיד טמא? אמר להם: סוטה מה היא לבעלה, ודאי או ספק? אמרו לו: ספק. אמר להן: מצינו שהיא אסורה לבעלה. ומכאן אתה דן לשרץ: מה כאן רשות היחיד - אף להלן רשות היחיד; מה כאן שיש בו דעת לשאול - אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול. מכאן אמרו: דבר שיש בו דעת לשאול, ברשות היחיד - ספיקו טמא, ברשות הרבים - ספקו טהור. ומפני מה ספק רשות הרבים טהור? אמר להן: מצינו שהצבור עושה את הפסח בטומאה בזמן שרובן טמאין, ואם טומאה ודאית הותרה לצבור, קל וחומר לספק טומאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני מה ספק רשות היחיד טמא וספק רשות הרבים טהור? מפני שאיפשר לשאול ליחיד, ואי אפשר לשאול לרבים".
מה שאמר בן זומא בתחילה "ברשות הרבים ספקו טהור", אחרי דבריו על לימוד מסוטה, הוא רק סיום הלכה בענין דבר שיש בו דעת לשאול, וכמו שהדבר מובא בגמרות הנ"ל. אבל הענין של ספק ברשות הרבים טהור לכשעצמו אינו נלמד רק מסוטה, כמבואר מתוך דברי תנא קמא בעצמו, שאחרי שהביא את דין סוטה דן בזה, כי מדין סוטה עצמו אין ראיה לזה שברשות הרבים נטהר. טעמו של בן זומא הוא הק"ו מפסח, ולכאורה קשה, שהרי שם מדובר רק על דחיה, אלא שכנראה הוא כעין אסמכתא להלכה שהיתה מסורה בידם.
גם טעמו של רשב"ג אינו מובן כל כך: מדוע חוסר היכולת לשאול לרבים מהווה סיבה להקל, והרי מסברה נראה להיפך, שאם אי אפשר לברר יש יותר סיבה להחמיר? נאמרו בזה הסברים שונים[9], אך לפי הפשט נראה לי שהכוונה היא שברבים אי אפשר, כלומר לא מצוי, שכל אלו שהספק נוגע להם יבואו לשאול, וכדי להימנע מלהשאיר בעיות לא פתורות אמרו חכמים שבכל אופן יהיה טהור. וכנראה גם הוא נאמר כאסמכתא.
ובירושלמי (סוטה א, ב) נקטו אך ורק את טעמו של בן זומא: "מפני מה ספק רשות הרבים טהור אמר לון מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה בשעה שרובן טמאין. מה טומאה ידוע הותרה לציבור. קל וחומר ספק טומאה".
♦
ט.
דעת הרמב"ם והראב"ד
הרמב"ם (הלכות שאר אבות הטומאה טו, ח) כתב: "ספק ר"ה כיצד, טומאה שמונחת בר"ה ספק נגע בה ספק לא נגע ספיקו טהור, היתה ברה"י וספק נגע בה ספק לא נגע ספיקו טמא", וביאר את טעמו בפרק טז הלכה א: "מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה בר"ה, שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובין אם טומאה ודאית נדחית מפניהן קל וחומר לספק טומאה שאיסור כל הספקות מדבריהן כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות, ומפני מה החמירו בספק רה"י, שהרי סוטה שנסתרה אף ע"פ שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה". הרמב"ם כתב רק את טעמו של בן זומא, של הלימוד מקרבן פסח.והראב"ד (שם טז, א) לא פליג עליו אלא כתב אך ורק שיש עוד טעם אחר: "ובתוספתא מפרש עוד טעם אחר מפני שאפשר להשאל על היחיד וא"א להשאל על הרבים". הרב עזריה הציג את הראב"ד כחולק על הרמב"ם, אך הראב"ד לא כתב שיש נפק"מ בין הטעמים ושהעיקר כטעם השני, ולכן אין הכרח לומר שהוא חולק להלכה על הרמב"ם. מסתבר שהרמב"ם נקט רק טעם זה מפני שהוא הטעם שהובא בירושלמי.
ומכל מקום, גם לפי הטעם שאי אפשר להישאל לרבים, בפשטות הכוונה היא שאצל הרבים לא כולם ישאלו, וגם על ספק הלכתי שייך לומר שאי אפשר להישאל לרבים. ולפי הטעם של ק"ו מפסח, נראה יותר פשוט לומר שאין חילוק בין ספק הלכתי לספק במציאות, שהרי הלימוד הוא בקל וחומר מטומאה ודאית, ובפשטות הוא משליך על כל ספק. וכן משמע ממה שסיים הרמב"ם בטז, א "שאיסור כל הספקות מדבריהן", ובפשטות, כל הספיקות כולל גם ספק הלכתי, שגם בו החומרה היא מדבריהם, כמו שכתב הגרע"י ביביע אומר ח"ט יו"ד עו, ה.
אמנם החזו"א (אהלות סי' כב סקמ"ב) רצה לדייק שהרמב"ם אינו מיקל בספק טומאה ברשות הרבים כשהוא ספק הלכתי, מחמת שוני בלשונות הרמב"ם. שהרמב"ם (הל' טו"מ פ"ב הי"ד) פסק לגבי דם תבוסה: "יצא ממנו רביעית דם בלבד, וספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה, הרי זו ספק טומאה כשאר הספקות, והנוגע בה ברה"י טמא וברה"ר טהור כמו שיתבאר במקומו", ומקורו בברייתא (נידה עא ע"א). לעומת זאת, על מת שנטחן ואח"כ הרקיב, שהגמרא (נזיר נא ע"ב) נשארת בו בתיקו, כתב הרמב"ם (שם פ"ג ה"ז): "הרי זה ספק, ואם נטמא למלא חפנים מרקב זה הרי זה טמא בספק", ולא הזכיר חלוקה בין הרשויות. מדיוק זה הסיק החזו"א: "דספיקא דדינא לא דיינינן בו דין רשויות". על ראיה זו של החזו"א כבר השיב הרב עזריה: "י"ל שהרמב"ם הביא את דברי חז"ל בכל מקום כפי שהם, ומכיוון שבדם תבוסה הזכירה הגמ' את דיני הרשויות, הביא זאת גם הרמב"ם", אבל גם כשלא כתב זאת, כוונתו לסמוך על מה שיבאר בפרקי הספקות בהל' שאר אבה"ט שכל ספק רה"ר טהור. והוא מה שכתבתי, שבפשטות הרמב"ם מגלה שם את הדין לכל אופני הספק שהזכיר בשאר המקומות.
הרב עזריה הביא שתי ראיות שהרמב"ם אינו מקל בספיקא דדינא ברשות הרבים. האחת, ממה שכתב הרמב"ם (הל' שאר אבה"ט פ"א ה"ו): "הכוי – חלבו מטמא כבשרו, וטומאתו בספק, לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים, ואין חייבין כרת על טומאתו, על ביאת המקדש או על אכילת קדשיו". זאת, לכאורה, בניגוד לדבריו (הל' שאר אבה"ט פי"ג ה"י): "תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה, הרי אלו נשרפין בטומאה זו, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע". ומזה מתבאר שיש ביניהם חילוק, שכן הכוי הוא ספק הלכת,י ואילו השרפה אינה אלא על ספק מציאותי, "שנסתפק לו אם נגע". ובתחילה ביאר לי הרב עזריה את כוונתו כיצד נלמד מזה לנידון דידן, שמדין הכוי מוכח שלשון הרמב"ם "טומאתו בספק" אין משמעה "ועל דין הספק ראה להלן בפרקים הבאים", שהרי בכוי דינו שונה מהפרקים הבאים. אם כן, זה מוכיח שהרמב"ם בהלכה זו שהיא ספק הלכתי ובכל כיוצא בה כשכתב "טומאתו בספק" כוונתו שבזה לא מחלקים בין הרשויות.
ועוד כתב לי הרב עזריה הסבר אחר, שיש לנו לעיין מנין לרמב"ם להקל בדין שריפה של ספק מחמת כוי. וי"ל שמשום שדעת הרמב"ם היא שמפני שספק הלכתי לא תלוי ברשויות, הוא נשאר ספק גמור ולא מוכרע, לכן אומר הרמב"ם שלא שורפים בספק הלכתי. משא"כ בספק מגע, שברה"י מוכרע כוודאי לשריפה, ברה"ר הוא טהור.
ולענ"ד יש להשיב על דבריו, ואדרבה מסוגיה זו נראה שספק הלכתי קל יותר.
מקור הדין שמקלים בספק מגע ברשות הרבים צויין בכסף משנה מהתוספתא פ"ו, והוא בתוספתא פרק ו הלכה ב: "תשעה שרצין וצפרדע אחד ברשות הרבים ונגע באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן נגע ספיקו טהור פירש אחד מהן לרשות היחיד ספיקו טמא, לרשות הרבים ספיקו טהור, ובנמצא הולכין אחר הרוב". ועל כן אין כל קושי לומר גם כאן שהרמב"ם נוקט בזה את לשון התוספתא שמדברת בספק נגע, והוא לא בא למעט ספק הלכתי.
אבל בענין הדין שעל ספק טומאה שורפים ולא תולים, כתב הרמב"ם בפי"ג דין י': "תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה הרי אלו נשרפין בטומאה זו, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע, ויש שם ספיקות שאין שורפין עליהן ואין אוכלין אותן אוכלים שנסתפק לו בהן, אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין. ויש שם ספיקות ששורפין עליהן את התרומה ואין צ"ל קדשים, אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין עליו תרומה לעולם ואין צ"ל קדשים, אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין".
כתב ערוך השולחן העתיד הלכות שאר אבות הטומאות סימן קמח סעיף ג-ז דנראה ברור שיש כאן טעות הדפוס, שהרי התחיל לומר דכשנטמאו בספק אב נשרפין, והכוונה שוודאי נגעו אלא שהטומאה בספק, ואיך סיים כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה וכו', והרי לפ"ז הוה ס"ס ספק נגע ואת"ל נגע שמא אינו אב הטומאה, ובזה מסיים שתולין. לכן נראה שיש כאן חסרון וכצ"ל: "תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב וכו' הרי אלו נשרפין בטומאה זו, וכן ספק מגע בוודאי אב מאה"ט של תורה, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע, וכו' אבל על ספק ספק הטומאה אין שורפין לעולם". וביאר שהרמב"ם לא כתב כאן את דין המקור שהוא מביא את לשונו, אלא בא לומר בזה כללים, שכשוודאי נגע אלא שיש ספק בעצם הטומאה אם היא אב הטומאה של תורה אם לאו, כגון בית הפרס וארץ העמים שמא יש שם עצם כשעורה מן המת, ולאו דווקא אב, אלא אף יסודה מאב של תורה, על אלו שורפין את התרומה. וזהו ששנינו על וודאי מגען וספק טומאתן שורפין. וכן בספק מגע ווודאי טומאה של תורה ג"כ שורפין, דמה לי ספק טומאה או ספק נגיעה. אמנם בפרט זה דוודאי טומאה וספק נגיעה יש ששורפין ויש שאין שורפין, כמו בטומאה דפ"ה דטהרות בשני שבילין, יש ששורפין ויש שאין שורפין, וביארן הרמב"ם בפי"ט. אבל בוודאי מגע וספק טומאה וודאי שורפין, דזה שוודאי נגע יותר נראה חמור מספק נגע, אף שלעניין הטומאות הם להיפך. מיהו בס"ס, גם בוודאי נגע אין שורפין. וכללים אלו הם בטומאות שספיקן של תורה, אבל בטומאות שעיקרן מדבריהם אין בזה כללים.
וכל הענין הזה נאמר על ספק טומאה ברשות היחיד, ועל ענין זה כתב הרמב"ם שבספק כוי לא שורפים, דלרמב"ם נראה מדעתו שכשהוא ספק הלכתי דינו קל יותר, כפי שכתבו החקרי לב (יו"ד סי' פז) וארץ צבי פרומר (סוס"י פו) שספק כזה אינו בגדר 'קמי שמיא גליא', ולכן יש יותר להקל בו. וכוונתו באופן שהוא ספק ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים טהור.
ומעתה, מאחר שלרמב"ם היה נראה שספק הלכתי קל יותר מספק מגע, והוא בא לפרט את הכללים בענין שריפה ובדין כוי גם בדבר שלא נאמר בפירוש, אם הוא היה סובר שבענין הרשויות ספק הלכתי יותר חמור, הוא היה צריך לכתוב זאת להדיא או בדין הכוי או בדין השריפה על ספק נגיעה באב הטומאה.
ועל כן אם הרמב"ם מחמיר בכוי ברשות הרבים, היה צריך לכתוב לגבי כוי להדיא "אפילו ברשות הרבים". ועל כן נשאר הדיוק מהטעם שהביא לדין של ספק טומאה ברה"ר, שממנו לא נראה לחלק בין ספק הלכתי לספק במציאות, ומממילא מובן שבדין כוי, שבו הוא בא לפרט את הדין, הוא אינו אומר שאף ברשות הרבים טהור, אלא הוא מדבר גם בו על רשות היחיד בלבד.
וכפי שביאר הרמב"ם שדין זה מבוסס על מה שבכל הספקות מחמירים רק מדרבנן.
ועוד הוכיח הרב עזריה שהרמב"ם לא הקל בספיקא דדינא ברשות הרבים ממה שכתב (הל' פרה אדומה פ"ה ה"ה) על פרים ושעירים הנשרפים: "היה עומד חוץ לעזרה ומושך אותם משם מאחר שחזרו, הואיל וכבר יצאו לחוץ והרי זה המושך אותן בחוץ - הרי הוא ספק טמא", ומקורו בגמרא (זבחים קה ע"א). והרי העזרה והחיל הם רשות הרבים (על פי פסחים יט ע"ב ורמב"ם אבה"ט פ"כ ה"ג), ולא אמר בזה ספק רשות הרבים טהור.
אך נראה לענ"ד שיש להשיב גם על הראיה השנייה מפרים הנשרפים. דין זה נאמר כדי להשמיענו את העיקרון, שבכה"ג הוא ספק טומאה. אכן, אם דין העזרה והחיל כרשות הרבים, נדון בו כבספק טומאה ברשות הרבים. אין הכרח גמור שהעזרה תהיה רשות הרבים, שהרי יתכן מצב בו העזרה רק נבנתה ועדיין לא באים אנשים לעזרה, ורק בדרך כלל העזרה היתה רשות הרבים. ועוד, שגם בספק רשות הרבים שמטהרים, יש נפקא מינא להגדרת המצב כספק ולא כטהרה ודאית, שכן אף כשמטהרים ממליצים למי שמסופק אם נטמא ברשות הרבים לטבול, כמבואר בדברי הרמב"ם (אבות הטומאה טו, ט).
♦
י.
דעת מהר"ם והרא"ש
הגמרא בחולין לו ע"א דנה האם דם שיצא לאחר שחיטת סימן אחד מכשיר לקבלת טומאה, ואמרו שם שלדעת רבי חייא אם הוכשר על ידי דם שיצא אחרי שחיטת סימן אחד "תולין". ובתחילה אמרו שתולין פירושו שתולין את דינו עד לאחר שתגמר השחיטה, ולבסוף אמרו שיש לרבי חייא ספק בדין, "והכי קאמר (רבי חייא) כגון זאת תולין, לא אוכלין ולא שורפין". ובפשטות י"ל שדינו כבספיקות טומאה שתולין כשהן ברשות היחיד, וברשות הרבים מטהרים, אלא שאומרים אם אפשר לטבול שיטבלו.רש"י העיר שאין צריך לומר "לא אוכלין ולא שורפין". וכוונתו היא שמאחר שכבר הובהר שלא מפרשים "תולין" כברישא, הכוונה במילה "תולין" ברורה. לענ"ד בפשטות י"ל שנקט כך משום שלפני כן פירש "תולין" באופן אחר, ולכן אמר למסקנה שזהו "תולין", כמו בכל מקום.
אך המהר"ם מרוטנברג המובא שם בתוספות הרא"ש אמר שבלאו הכי קשה, אמאי לא קאמר דר' חייא פשיטא ליה דאינה לשחיטה אלא לבסוף, והכא בנתקנח ולא ידעינן אם נתקנח קודם גמר שחיטה אם לאו ולהכי תולין. "וי"ל דלא מצי לאוקומי הכי דא"כ תולין לא משכחת לה דאי ברשות היחיד ודאי טמא ואי ברשות הרבים ודאי טהור, ואי בדבר שאין בו דעת לישאל אפי' ברשות היחיד טהור, ולהכי קאמר כגון זאת תולין אף על גב דבשאר ספקות אין תולין הני מילי בספקא דעובדא גופא, אבל בספיקא דדינא דלא ידעינן אם ישנה מתחלה ועד סוף או לא תולין". נמצא שלדבריו אין דין הטומאה תלוי בחילוק הרשויות בספיקא דדינא.
אלא שהרא"ש שהביאו השיג עליו, וכתב שהקושיא של מהר"ם אינה קושיא וגם התירוץ אינו תירוץ. "מה שהקשה דלוקמא דמספקא לן אם נתקנח קודם גמר שחיטה או לאו אינו קשה מאחר דסבירא ליה לר' חייא אינה לשחיטה אלא לבסוף אמאי אמר תולין ובספק נתקנח, לימא בהדיא לא הוכשר בנתקנח דלא שייך למינקט פלוגתייהו בכי האי גוונא אם לא על ידי מעשה שאירע כך, וגם מה שתירץ דלא משכחת תולין בהאי ספיקא דאי ברשות היחיד ודאי טמא, ואי ברשות הרבים ודאי טהור לא נהירא לי, דבכי האי גונא לא ילפינן מסוטה אלא דוקא ספק נגע ספק לא נגע דומיא דסוטה דודאי נסתרה ספק נטמאת ספק לא נטמאת אבל הכא דודאי נגע ספק אם הוכשר וראוי לקבל טומאה או לאו כי האי גונא לא ילפינן מסוטה". ומסיק הרא"ש שבכה"ג מעמידים על חזקתו.
הרב עזריה דן על דברי הרא"ש דלכאורה צ"ע, שהרי עכ"פ אמרו בגמרא תולין לגבי ספק בהכשר לטומאה, ולא מעמידים על חזקתו כפי שכתב הרא"ש. וכתב שעל כן צ"ל שהרא"ש אמר להעמיד על חזקתו רק בנידון שהציע מהר"ם, שהוא ספק במציאות, אבל בנידון הגמרא אם הדם מכשיר, שהוא ספיקא דדינא, לא מעמידים על חזקתו אלא תולין, כי בספיקא דדינא לא מעמידים על חזקה, ואין זה תלוי בדין הרשויות. ולפי זה גם הרא"ש מחלק בין ספיקא דדינא לספק במציאות, אלא שהוא כתב כך רק לגבי ספק בהכשר.
ולענ"ד הביאור שכתב בדברי הרא"ש נכון, אך י"ל שמכל מקום הרא"ש חילק כך רק בספק הכשר, שאינו דומה לסוטה שהוא ספק מגע, אבל בספק בגלל המגע, שהוא כעין הספק שיש בסוטה, אין הבדל אם הוא ספק הלכתי מה דין הנגיעה או ספק במציאות אם נגע.
אלא שהרב עזריה הסיק ממקום אחר שגם הרא"ש בעצמו סובר שלא אומרים ספק טומאה להקל ברשות הרבים כשהספק הוא בדינא. בתוספות הרא"ש (הוצאת מוסד הרב קוק בנידה ב ע"א ד"ה קסבר ונידה י"ז ע"ב ד"ה ואין) דן על ספק מחמת טומאת נידה של אשה, למה חז"ל לא מחלקים בזה בין רשות הרבים לרשות היחיד, וכתב "דלא שייך לחלק בין רשות הרבים לרשות היחיד, אלא במקום שעל ידי שהן רבים ראוי הספק להתברר". ומזה רצה הרב עזריה להוכיח שהרא"ש מחלק בין ספיקא דדינא לספק במציאות, דלדבריו ספיקא דדינא חשיב כאינו ראוי להתברר על ידי זה שהם רבים.
אולם, לענ"ד נראה שדברי הרא"ש בזה מכוונים דוקא לטומאת הבאה מספק שמתעורר בגוף אשה, ואמר שבזה הענין לא תלוי ברשויות, מפני שזה לא דומה לספק של סוטה, שכשהוא ברשות הרבים מעשיה עשויים יותר להתגלות.
ובאמת גם הספק של הסוטה יכול להתעורר ברשות הרבים, כגון כשנכנסו למקום אפלה, או כגון שיש חשש שזינתה עם כמה אנשים ביחד, אך ברבים אין זה מצוי. הרא"ש מדבר על החילוק בזה לענין הדמיון לסוטה, ולא התכוון לחלק בין ספק דדינא לספק במציאות, שכן גם הספק ההלכתי המתעורר על המגע ברשות הרבים דומה לסוטה בכך שברשות הרבים הוא יותר עשוי להתגלות. דכיון שגלוי הדבר לרבים, יש יותר אפשרות שידעו מה לפסוק בזה, וגם יעשו יותר מאמץ לבררו.
וכה"ג יש להשיב על מה שרצה הרב עזריה לדייק חילוק זה מתוספות בסוטה כח ע"ב, שאמרו על אותה שאלה ששואל הרא"ש "דלא חשבינן טומאה ברה"ר אלא היכא דספיקא היתה יכולה להיות גלויה לכל, כגון ההיא דנזיר ותשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם (כתובות דף טו.) אבל ההיא דנדה המגע ודאי הוא שנגעה במטה, ואין שום ספק אלא אם ראתה או לאו, ומקום המקור מקום סתר הוא ולא שייך למימר ביה רה"ר אפילו אם נולד ספק ראייתה ברשות הרבים".
וכעין זה איתא בתוספות חיצוניות המובאים בשיטה מקובצת בכורות דף לג ע"ב: "דתנן חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו'. וא"ת היכי דמי אי ברה"ר ספקו טהור ואי ברה"י ספקו טמא וי"ל דמיירי ברה"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה, דלא ילפינן מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף אדם לא ילפינן ספיקה מסוטה כיון דא"א לברר עליו כדפי' בעלמא".
וי"ל גם בדבריהם שהכוונה היא שספק שמתחיל בגוף האדם חשיב כספק שאי אפשר לרבים לברר עליו, שאין הדבר הזה כסוטה, שברשות הרבים מעשיה עשויים להיות גלויים יותר. אבל כאשר הספק הוא ספק אם המגע מטמא, והוא ברשות הרבים, הדבר נחשב עשוי יותר להתברר מאשר ברשות היחיד, כמו בסוטה, גם כאשר הוא ספק הלכתי.
לכן לענ"ד אין דברי מהר"ם והרא"ש מספיקים להסיק לדחות ענין זה מהלכה. המהר"ם באמת חילק בזה, אבל ראייתו מהגמרא נדחתה. ומהרא"ש ומהתוספות אין ראיה שהם מחלקים בזה. גם מהרשב"א והמאירי שהביא הרב עזריה בדבריו אין הוכחה שבספיקא דדינא אין קולא של רשות הרבים, שלא דברו על זה להדיא, כפי שיראה המעיין בדברים שהביא מהם הרב עזריה. ובאשר לסברת האבני נזר (יו"ד סי' תע אות כב) שהביא דלא מסתבר שהדין ישתנה בגלל היות הדבר ברשות הרבים, י"ל שכיון שהדבר לא מוכרע אין בו קמי שמיא גליא, ולכן אומרת התורה שברשות הרבים יכול לסמוך על המיקל. וזו הסברה שכתבו החקרי לב (יו"ד סי' פז) וארץ צבי פרומר (סוס"י פו) לכך שספק פלוגתא קל יותר מספק במציאות.
ועל כל זה יש להוסיף שבענין טומאת מקום שלא נפסק עליו שהוא טמא נראה שיש להתייחס לזה כהוצאה מחזקת טהרה. וכפי שאמרו בכתובות כ ע"ב "טומאה בארץ ישראל לא מחזיקנן". ומהתוספות (נידה ב ע"א ד"ה והלל, ובחולין ט ע"ב ד"ה התם) נראה שבאופן שיש חזקת טהרה מקילים ברשות הרבים בכל ספק, אף כשאינו דומה לספק דסוטה.
♦
יא.
דין ספק שיש בו איסור לכהנים, ודין ספק קבוע
אף שהספק בנידון דידן הוא לגבי איסור הכהנים להיטמא, והדיון הוא על איסור ולא על הטומאה, חזי לאיצטרופי להקל גם כשדנים על האיסור של הכהנים, שהרי דין בית הפרס שמקילים בו לצורך מצוה הוא בגלל היותו ספק טומאה ברה"ר (תוספות כתובות כח ע"ב שבת טו ע"ב). והשו"ע (יו"ד סי' שעה) מביא את דיני בית הפרס, ובכלל זה פרטים לקולא לכהנים בימינו. ואף שלכתחילה החמירו בבית הפרס משום שהוא קבוע, ובדרך כלל כל ספק הלכתי הוא ספק קבוע, הרי חז"ל החמירו דוקא בבית הפרס, וא"כ אדרבה משמע מזה שלא החמירו בכל ספק קבוע.♦
יב.
השלכת ענין ספק טומאה ברה"ר לנידון דידן
כיון שלפי הטעם של תנא קמא בתוספתא לכך שמקילים בספק טומאה ברשות הרבים בק"ו מפסח, נראה שאין נפק"מ בין ספק הלכתי לספק במציאות, על כן כל מקום שבלאו הכי יש סברות רבות להקל, יש לצרף כסניף את הענין שהוא ספק טומאה ברשות הרבים אף כשהוא ספק הלכתי. וכדרך הר"י מקובנה והציץ אליעזר (יב, סב) והגרע"י (חזו"ע אבלות ח"ב עמ' מד-מז) שצירפו לדבריהם סניף להקל מצד זה[10]. לכן במערת המכפלה, לענין הדין אם הפתח למערות הקבורה סתום, כיון שמדובר על ספק ספיקא ברשות הרבים, הענין של ספק ברשות הרבים טהור חזי לאיצטרופי לקולא, אף שהספק הלכתי.וכשהדיון הוא לפי הצד שפתח המערות פתוח, נמי יש להקל אף בספק הלכתי, כיון שיש ספק ספיקא שהטומאה אינה מתפשטת למעלה גם אם הפתח הזה פתוח, שאולי חלל אטום חוצץ גם בכה"ג, ובפרט שלפי מה שביארתי לעיל נראה שאפשר להכריע שאין נפק"מ במה שהפתח הזה פתוח, ועצם הענין שאולי הוא פתוח הוא ספק במציאות.
ולענין הספק שיש בין השעות 4 ל5 בבוקר, שאולי נפתח פתח הנרות, הספק להקל הוא שמא הפתח כלל לא נפתח. וענין זה הוא ספק במציאות, שבו יש להתחשב בדין ספק טומאה ברה"ר טהור אף לפי שיטת הרא"ש והמהר"ם.
נידון דידן עדיף ממה שדנים על בית חולים, שבהם אם נכנסים לכמה ימים קרוב לודאי שיהיה מת בבנין במשך אותם ימים, ואילו כאן כל יום השהות במערה היא בפני עצמה. ועל כן יש לחזור למה שאמרתי שמצטרף לזה הספק אם בכלל יש כאן טומאת אוהל, וכן הספק אם יש לכהנים איסור דאורייתא להטמא בטומאה המתפשטת מחדר ראשון לחדר שני. לכן נראה שהכהנים אינם צריכים לחוש כלל ומהדין יכולים להיכנס גם בין השעות 4 ל5 בבקר, וכפי שפסק הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
♦
יג.
דברי חכמים שהתייחסו לספרי טהרת מערת המכפלה
כפי שהקדמתי כאן בחלק א, מאמר זה הוא כהמשך לספר טהרת מערת המכפלה, שבו העליתי בענין כניסת הכהנים להיתרא, באופן דומה למה שאני כותב כאן. בהסכמות לספרי טהרת שדה המכפלה קראו כמה מהחכמים במכתבי הברכה לחכמי הדור לעיין בדברים אלו, כדי שיתברר הדבר במשא ומתן כיצד לפסוק הלכה למעשה בשאלה זו.וראיתי כמה חכמים שדנו בדבר, יש שהשיגו ויש שהסכימו, ואני מקוה שגם אחרים יעיינו בדבר, וכאן אתייחס להשיב לאלו שלא הסכימו.
החכם שידועה לי התייחסותו באורך לענין הוא הרב אברהם מרדכי כרמל, ששלח לי פרק מספרו 'אמור אל הכהנים' ('שער י"ג - כיפין'), ואף נשא ונתן עמי בדבר. בספרו הוא מברר את דין חלל אטום מעל קבר שחוצץ, ודן על פי זה בקבר רחל, קבר רשב"י ומערת המכפלה. מאחר שגם הוא סובר כדברי שחלל מעל קבר אטום חוצץ, כתב בענין קבר רחל כפי שהעליתי בספרי שיש להקל על סמך העדות המובאת בספר אהבת השם. ובענין קבר רשב"י דעתו להקל, משום שאפשר להניח שגם שם נבנה חלל מעל הקבר, היות ומי שבנה את המבנה היה ר"א גלנטי, וכבר לפני כן היה המקום מצויין במצבות גבוהות, ומסתמא הוא בנה באופן שלא תהיה טומאה, כפי שאנו רואים שהבניין נבנה מעל המערה, ויש מתחתיה חללים, ויש גם כניסה לכמו מערה מלמטה, ויש אומרים שהוא הקבר. ואפי' את"ל שלא, מ"מ מסתמא כל הבנין יש תחתיה חללים שחוצצים. אמנם האוסרים טענו שאיננו רואים בו פתח להוצאת טומאה, אך אומר הרב כרמל בצדק שאין זו טענה, כיון שלאור מה שביאר איננו צריכים לראות פתח, שכן גם מבנה סתום מעל קבר חוצץ.
אך בענין מערת המכפלה דעתו להחמיר, שאף על פי שמצד העצמות שבמערות הקבורה גם דעתו כדברי שאין לחוש, טענתו היא שעכ"פ לא ידוע היכן האבות קבורים ושיש עליהם חלל טפח. וכתב שאין לעשות ס"ס שאולי האבות לא מטמאים באוהל, כפי שכתבתי, כיון שהוא נגד המפורש בגמרא שרבי בנאה ציין את מקום קבורת האבות, וגם לפי הרמב"ן הסובר שהאבות לא מטמאים בסופו של דבר רבי בנאה ציין מפני כבודם שינהגו הרחקה של טומאה מהם, כיון שקבלו את התורה. והוסיף וכתב לי "האבות ע"ה קבורים בכוכין או כמין מערה כמו שמשמע מרבינו גרשום ומתוס' ב"ב, וגם מתוך עדויות הנוסעים בזמן הראשונים, וגם מאלו שירדו לשם בזמנינו עולה שלא ראו שיש מעל המערה הפסק אחר שיחצוץ, וגם בימי רבי בנאה כבר היה הבנין הקיים היום ומ"מ ציין את המערות, ממילא כיום שיש גגות האולמות, אסור לכהנים ליכנס שם בכל מקום שהוא מקורה. לא רואים שם חללים ע"ג הכוכים. גם לא ידוע מי בנה הבנין, וגם כיון שהאבנים של הרצפה שאנו עומדים עליהם עוביין יותר ממטר ומשקלם כבד מאד, לא מיסתבר שיש חלל מתחתיהם. לכן אין מקום לומר שיש שם חלל חוצץ מעל הכוכין. אלא זהו קבר סתום, שכנגד כל חלל הקבר טמא. וגם כנגד מחיצות הקבר, במחיצות של בנין. ואם המחיצות מקרקע עולם, ויש על גביו כיסוי של אבן אז רק הקרקע עולם שמתחת לאבן, נחשב כדפנות הקבר. ונפ"מ לנוגע ולמאהיל על הכתלים, כמ"ש במשנה אהלות (פ"ט מט"ו), אבל חלל הקבר פשוט דמטמא כנגדו. וכמו שפי' שם היטב בתפארת ישראל אות עז. ומש"כ אינו טמא אלא פיו, היינו כנ"ל, דאין המחיצות מטמא אלא כנגד פיו שלמעלה, דהיינו כנגד האבן או הכיסוי שעל פיו, ועין לשון חזו"א ז, א: "וכל הדפנות שתחת הכיסוי הן דבר סתום", וכן עיין תוס' ב"ב ק: ד"ה ורומן. ומפרש ריב"ם דבכוכין שלהם, כשהוא קבר סתום. אם אין בו גובה טפח, טומאה בוקעת ועולה כנגד המת בלבד, וכן עולה מתוספות ברכות יט". עכ"ד.
אך לענ"ד על משמרתי אעמודה שהעיקר כדברי הרב מו"ר מרדכי אליהו שהתיר את הכניסה למבנה מערת המכפלה ולקבר רחל, ולא התיר את כניסת כהנים לקבר רשב"י, כי בקבר רשב"י אין ידיעה ודאית על המציאות, אלא שכיון שהמבנים שעל קברות התנאים נבנו על ידי הר"א גלנטי, משערים שמסתמא עשה כפי שצריך שלא יטמאו. אבל גם אם הוא עשה תיקון איננו יודעים מה עשה, ויתכן שהוא השתנה. וגם אולי לא חשב לעשות שם תיקון, כי בלאו הכי יש קברות נוספים במתחם והכהנים לא אמורים להכנס. ואינו דומה לקבר רחל, ששם יש ידיעה ברורה שנשלח בית דין לבנות עליו חציצה של טפח בתוך הכיפה שבמצבה, ואנו יודעים שהמבנה שנבנה בזמן מונטיפיורי הוא הקבר שאנו רואים.
ובמערת המכפלה יש להקל למרות שלא נשלח בית דין לעשות בה תקנה, כיון שעכ"פ יש כאן סברות כעין שהוא כותב בקבר רשב"י, ואף יותר מהן, מפני שאנו יודעים שיש בתוכה חלל מעל פי מערות הקבורה, ואף פתחו פתח מהצד, שנראה שהוא כדי לפתור בעיות של טומאה, וזה מורה על כך שהבונים נתנו דעתם לכך שלא תהיה טומאה לעומדים מלמעלה. וכך מסתבר, שהמבנה נבנה בזמן בית שני, שבו הקפידו על הטהרה. ולגבי האבות יש לנו תיאור מהגמרא על אופן הקבורה, שממנו משמע שמדובר בקברות בתוך מערה. ועל כן אף את"ל שהאבות אינם תחת אותן מערות קבורה שמצאו בהן עצמות, מסתבר שהאבות קבורים בקבר שמעליו יש מערה שחוצצת. במעשה ר' בנאה הוא לא ציין את המערה מפני הטומאה, מפני שהגמרא אומרת כמידת העליונה כך מידת התחתונה, ואם מדובר על ציון מקום קבורה בכוך, מה שייך לומר שהמערה העליונה בכללותה היא כמו העליונה, הלא עדיין צריך לציין את מקום הכוך. אך אם הציון הוא של המערה שבתוכה הקברים והוא לכבודם, ניחא. ודרך זו מתאימה לדברי הרי"ף שמעשה דרבי בנאה במערת המכפלה הוא חלום, ומהר"ל בחידושי אגדות כתב "כל הדברים נאמרו שכליים לא במוחש", וגם כלל הציון למערות דרבנן כתב "שלא יכנסו לשם בשביל הטומאה, או שלא יהיו נשכחים מן העולם". ומובן שלפי זה הציון אינו בהכרח מורה שיש טומאת אוהל מעל המערה. והבן יהוידע שכתב שמציינים כמקום טמא רק את מקום הארון שבכוכין, ורק ממילא "יציין גם למעלה מן הארונות שבתוך המערה", דמשמע שעכ"פ במערה שבה הארון אינו בכוך, כפי שנראה שכך היה במערה, כיון שקבורה בכוכין אינה כל כך קדומה, אין טומאה כנגד כל המערה.
נמצא שראשונים רבים אומרים שהאבות לא מטמאים, או שיש ספק בכך, וגם אם הם מטמאים, אין מהגמרא ראיה שהטומאה עולה מחוץ למערה כנגד כלל המערה.
ועוד, שבמרכז המבנה הגובה מעל הקרקע הוא 4 מטר, ויש מספיק מקום לבנות חללים מעל הקרקע, ויש רגלים לכך ממה שאנו רואים שבוני המבנה דאגו להוצאת טומאה מהמקום.
ומה שכתב על פי התוספות בבא בתרא וברכות, כבר ביארנו שתוספות ברכות מדברים על ארון שבתוך הכוך, ולכן אינו קבר שדפנותיו מקרקע עולם. אלא שצריך לעיין לשיטת תוספות הרא"ש שמדובר בארון שמעליו יש חלל לגג הכוך, למה הוא מתייחס לכל הכוך כקבר, הרי לפי מה שאנו אומרים שחלל מעל קבר חוצץ גם כשהוא אטום, וא"כ הוא חלל מעל קבר ואין בו צורך בפתח מן הצד. ועל זה יש להשיב שהדין שחלל מעל קבר חוצץ נאמר כשהחלל הוא מקום בפני עצמו מעל הקבר, כמו בעליה שמעל בית, אבל כשהארון בכוך, החלל שמעליו לא נחשב כמקום אחר. וכעין שמצינו לפי הרמב"ם בפרדסק שאינו נחשב כמקום שיש בו טפח על טפח מעל הטומאה בפני עצמו לחצוץ, בגלל היותו חלק מהקיר. וכן בנפש שמונחת על קבר, שלפי התוספתא גם היא הויא קבר, כי היא כדבר אחד עם הקבר.
ולגבי מה שהביא מדברי התפארת ישראל על המשנה פ"ט ט"ו שבקבר חצוב כל חלל הקבר מטמא, ורק כנגד הדפנות אין הטומאה עולה, כבר הבאתי את דברי התוספתא והראשונים שמהם עולה כפשטות המשנה שאין טומאה בכל החלל אלא כנגד פיו שלמעלה, ולא דברו רק על הדפנות.
וכן משמע מהמשנה (טו, ח) לגבי הקורה "אין טמא אלא כנגד הפתח". וזו היא גם דעת החזו"א שמדבר במפורש בכל הסימן על כל החלל, ומה שהזכיר דפנות הוא משום שבפועל הנפקא מינא היא לנוגע בדפנות, וכן מבואר בדבריו בסימן יד, א, והחזו"א כתב שלפי הרמב"ם גם כנגד המת טהור וכן נראה לו מסברה, אלא שהוא סבר שלשיטת הגר"א עכ"פ יש טומאה כנגד המת עצמו. אבל הראיתי שאין דבריו על פי הגר"א מוכרחים, ויותר נראה שגם לפי הגר"א אין טומאה אלא בכיסוי. ועכ"פ גם החזו"א לא הכריע כפי שפירש בדעת הגר"א, ויותר מסתבר לו כרמב"ם.
ובנידון דידן גם לפי דברי החזו"א אליבא דהגר"א אין חשש מהעצמות שנמצאו, בגלל חסרון שיעור רבע הקב בכל עצם בפני עצמה, וכדי שתהיה טומאת אוהל צריך שהחלל בו מונחים העצמות יצרפם. ולשיטה זו שאין לו דין של קבר בעלמא אלא הוא כעצמות במקום רצוץ, אותה המערה שהן בה אינה מצרפת. כיון שהמערה שהן בה אינה מצרפת, אין כל הוכחה לקבוע שהגג של כללות המקום יצרפם, כי הרי העצמות האלו הן למטה במקום עם חלל אחר, ובגוף אותה חלל שהן בו החלל לא מצרפן.
ומכל מקום לגבי האבות עצמם, הדבר המכריע בזה הוא שבמערת המכפלה יש לצרף את הספק הנוסף שלא קיים בקבר רשב"י, היות והאבות הם לפני מתן תורה, והדעת נוטה להכריע שהם בכלל לא מטמאים באוהל. דבר זה עולה מפשטות הסוגיה בגמרא בנזיר, ובדין טומאת גוי שהוכרע להלכה שמדינא אינו מטמא באוהל, והרמב"ם כתב שקברו גם אינו מטמא במגע, ואיך אפשר להכריע שהם בודאי מטמאים טומאת אהל כאשר מפורש ברמב"ן ובר"ן שקבר שלפני מתן תורה לא מטמא באוהל, וכן רוב הראשונים רואים בזה לפחות ספק. ואף שהרמב"ן כתב שבפועל ר' בנאה ציין, מכל מקום מדינא לדעתו האבות לא מטמאים, וגם כתב שאולי הוא ציין ואין הלכה כוותיה. וגם התוספות לא פסיקא להו שהאבות מטמאים והלכה כוותיה. וכבר כתב הרי"ף בתשובה שהמעשה היה בחלום. וקרוב לומר שדעת הרי"ף בזה שהכל כולל עצם הציון הוא חלום, כפי שהבין הכו"פ, כי אם מדובר בציון ממשי של מקום הכוכין לא מובנים דברי הגמרא על מידת מערה עליונה ותחתונה.
חכם נוסף שחלק עלי הוא הרב יהודה ברכה (ברכת יהודה ח"ב עמ' רעו), שדן גם בענין קבר רחל וגם במערת המכפלה, וכתב להשיב על ההיתר לקבר רחל מפני שעשו בקבר רחל חלל בכיפה שחוצץ, שמדברי התוספות והרא"ש והרמב"ן עולה שבארון של מת בעינן פתח מן הצד כדי לטהר. וכתב דמזה משמע דלא מהני פותח טפח אלא אם פתוח בגג הקבר והתקרה.
וכתב עוד לפלפל בזה, דאולי י"ל שהמתירים סברי כדברי הפני יהושע שלפי רמב"ם ורש"י מהני פותח טפח אעפ"י שסתום. אולם צ"ע, שהטור כתב שלא מהני פותח טפח על פי הרא"ש והרמב"ן, והב"י לא הביא חולקים על זה, וגם בכס"מ על הרמב"ם בהל' אבל , ג, יד ציין לדברי הרא"ש והרמב"ן ולא כתב שהרמב"ם חולק. ודחק דסברי כפני יהושע שהוא אסור רק מדרבנן, והקלו בקברי צדיקים. אך תמה שהם כתבו שמה שעשו מועיל ללא כל חולק.
אחרי כל הפלפול הנ"ל על ההיתר לקבר רחל סיים בקיצור שעל פי זה יש לדחות את דברי בענין מערת המכפלה.
ולענ"ד דבריו תמוהים, שהרי כאן, בקבר רחל ובמערת המכפלה, איננו עוסקים בחלל שבמקומו של המת, אלא בחלל שמעל הקבר. ופשוט שהגדולים שעשו כן בקבר רחל סברי שחלל מעל קבר חוצץ אף כשהוא אטום, כפי שעולה מפשט המשניות וכפי שכתב מהרלב"ח, והבאתי לעיל שכך עולה מדברי הבן יהוידע.
חכם נוסף שדן בזה הוא הרב יצחק משה (ויען שמואל חי"ט סי' עד[11]), שהביא את דברי הרב ברכה, והעיר עליו שהכסף משנה כתב שהרמב"ם הקל רק בארון עץ ולא בקבר, ולפי זה הרמב"ם מודה בקבר שצריך פתח טפח מהצד. וציין את דברי בספר טהרת שדה המכפלה שהרמב"ם בפ"ד כתב שקוברים בארון של עץ, וא"כ י"ל שהארון שעליו מדבר הרמב"ם ומקל בו הוא גם קבר. אך דחה, שמהמאירי משמע שמעבירים את המת מהארון לקבר, ועל כן כשהארון משמש כקבר אין להקל.
ולענ"ד גם הוא לא עמד על עיקר הענין, שכאן מדובר בחלל מעל קבר, ובזה בפשטות מהני גם חלל אטום, כפשט המשניות, ואין מקור מהרמב"ם להחמיר בו. כפי שכתבתי, שיטת הרמב"ם בארון עץ מוכיחה שלדעת הרמב"ם יש חציצה גם על ידי מקום אטום שאינו פתוח מהצד. ומכל מקום, לגבי ארון שהונח בקבר אין הכי נמי נראה שהוא מטמא כקבר גם לרמב"ם, אך אם יש חלל מעליו במקום בפני עצמו, הוא חוצץ. ומהתוספות והרמב"ן והרא"ש שהביא בענין הארון שבכוכין, אדרבה משמע שאף כשהכוך שבו הארון פתוח למערה, אין למערה שהיא חלל מעל הקבר דין קבר, וממילא הוי חציצה.
ועוד כתב שם הרב יצחק משה להשיג בענין מערת המכפלה על מה שכתבתי בספר טהרת שדה המכפלה שיתכן שהחזירו את האבנים שסגרו את הפתח למערות הקבורה, דלמה לעשות כן, ויש לנו להניח שהן נשארו פתוחות. וכתב שלכן ודאי עולה מהן הטומאה דרך פתח הנרות, ואין מקום להקל בזה.
ולענ"ד נראה שהדבר נשאר ספק במציאות, שיתכן שהערבים החזירו את האבנים למקומן, שכן בשביל זה הם ירדו אחרי המתפללים, לתקן כביכול את הנזק שעשו היהודים. אך אף את"ל שהפתח נשאר פתוח, נראה שלפי התוספות והרמב"ן והרא"ש החלל האטום שמעל המערות חוצץ כיון שהוא מקום אחר ואינו גוף הקבר כנ"ל, ובחלל שמעל הקבר לא צריך פתח מהצד. והוא מתעלם ממה שביארתי שאין ודאות שבמערות יש דבר שמטמא באוהל, ולכן גם אם נאמר שיש להסתפק אם זה הוי חציצה, עכ"פ יש היתר משום ספק ספיקא.
ולגבי פתח הנרות לא מובן כלל מאי קאמר שהטומאה עוברת דרך פתח הנרות, דבמחילה מכת"ר נראה שלא הבין את המציאות שפתח זה סגור, וכאשר פתח הנרות סגור, הטומאה אינה עולה דרכו, דקיי"ל שפתח הסגור בברזל מחובר הוי סתימה וחוצץ.
בספר קום התהלך בארץ (עמ' קנא) הביא את דברי האוסרים להכנס למערה, ואחר כך את דברי בספר טהרת שדה המכפלה, וכתב ששאל את הרב אביגדור נבנצאל איך להתייחס למחלוקת בזה, והרב השיב לו שמותר להיכנס לקבר רחל כיון שהיא לפני מתן תורה, אך לא למערת המכפלה בגלל דברי התוספות שדין האבות שונה.
אחר בקשת המחילה מהגר"א נבנצאל, אציין שלא ברור מהדברים האלו אם הרב נבנצאל קרא את דברי על הצדדים להקל מצד החציצה על ידי חלל. נראה לכאורה שהוא דן בזה רק מצד עצם השאלה האם מחמת רחל או האבות יש טומאת אוהל. ואולי אם היה שומע מזה שיש חציצה היה מסכים להקל גם בקברי אבות, כי אמנם לפי התוספות בב"ב יש צד יותר חמור באברהם אבינו מאשר בקברות אחרים, אך עכ"פ למעשה אין ודאות שהם מטמאים באוהל ויש כאן ספק ספיקא להקל. וכבר ביארתי שקרוב יותר לומר שאם נעשה ציון במערה על ידי רבי בנאה הוא רק משום כבוד האבות הקבורים, שכן אם מדובר בציון ממשי שהיה נצרך מפני הטומאה לא מובנים דברי הגמרא על מידת מערה עליונה ותחתונה, דמשמע מלשון זו שהציון הוא של המערה, ולא של כוכין. ועל כן ממה נפשך, או שהאבות קבורים בכוכין, אבל הם לא מטמאים כי הוא לפני מתן תורה, או שהם קבורים בקבר שבתוך מערה, והמערה שמעל קבריהם חוצצת. וברור שהתוספות ב"ב כתבו מה שכתבו מפני שמעשה דרבי בנאה דוחקם, אך מאחר שיש שראשונים רבים אחרים שהעלו את האפשרות של ציון לכבודם בלבד, או שרבי בנאה אינו להלכה, או שהציון הזה הוא ענין רוחני, וכך נראה ממה שאמרו שמקום העליונה נודע מהעליונה, נראה יותר כשיטת הסוברים שאין טומאה מחמת האבות.
♦
יד.
כיצד יש להתייחס לטהרת מקום בשביל כהנים
בגמרא שבת לד ע"ב מבואר שיש חשיבות גדולה בטיהור מקום מחשש טומאת מת במיוחד בארץ ישראל, ואף נזקקים לקולות בענין זה.לפי המבואר במאמר זה, כשבאים לטהר מקום בשביל מעבר כהנים די בבנית חלל טפח מעל הקבר או מערת הקבורה, וכך נוהגים כיום. אך מה שנהגו שהוא יהיה פתוח לצד אינו אלא חומרה, ולכן לא אכפת לן אם חוזרים ומגיפים את הפתח, כי אינו נצרך מעיקר הדין.
אמנם במדריך לכהנים היוצא על ידי התאחדות טהרת כהנים מידי שנה בשנה כתבו כאזהרה לציבור ביחס למקומות בהם עשו צינורות להוצאת הטומאה[12], שיש לסמוך על היתר זה של כיפין על גבי כיפין אך ורק אם נשאר הפתח פתוח ואינו מכוסה כלל. כמובן שאם אפשר לעשות היתר מרווח יש לעשותו, אך הבאתי לעיל את האמור בספר חזקת טהרה סי' לט שכביש מספר אחת נזקקו לדון כיצד לטהרו, ועל פי הוראת הרב אלישיב לא הצריכו להשאירו פתוח, כנראה מפני שהיה צורך בדבר. לפי שיטת המחמירים והאזהרות של התאחדות טהרת כהנים אין לכהנים ליסוע בכביש מספר אחת, והא בודאי לא נהגו כן.
לענ"ד יש ללמוד מהרב אלישיב את הדרך כיצד להתייחס לטהרת מקום בשביל כהנים.
אכן אין להשוות לגמרי את הדברים. בכביש ירושלים תל אביב ידוע שעשו תיקון לטהרה, מה שאין כן במערה אין עשיית תיקון ודאית. אך מכל הדבר חשוב להבנת דרך הפסיקה בזה, שכן אם נחמיר בכל צד של ספק ונכריע שבחלל מעל טומאה צריך פתח פתוח, יצטרכו כהנים גם להימנע מליסוע בכביש זה.
אדם פרטי יכל להחמיר במה שהוא רוצה להחמיר, ומורה הוראה יכול בקלות לומר כיון שיש ספק נחמיר. אך תמיד יש לדעת שפעמים רבות חומרה מביאה לידי קולא, וחובת הרבנים היא להכנס לעובי הענין ולעיין בו היטב ולהחליט האם נוכל לומר לציבור, ביררנו ואכן המורים בזה להיתרא צודקים. מותר לכהנים להכנס למבנה מערת המכפלה.
♦
סיכום
מתחת למבנה מערת המכפלה יש שתי מערות קבורות קדומות ויש מסורת שתחת המבנה קבורים האבות והאמהות ואדם הראשון. אף על פי כן נראה שמותר לכהנים להיכנס למבנה מערת המכפלה, מהנימוקים הבאים:
א. יש ספק אם יש מתחת למבנה דבר שמטמא באוהל. לגבי מערות הקבורה יש ספק בכך, כיון שאין ודאות שנמצאות בהן עצמות של יהודים שמצטרפות לשיעור שמטמא באהל, ולגבי האבות יש ספק בהלכה האם מי שמת לפני מתן תורה מטמא באוהל. למרות שמסופר בגמרא על רבי בנאה שציין את מקום מערת המכפלה, הרמב"ן ועוד ראשונים כתבו שאין הלכה כמותו, ויתכן שציין רק מפני כבוד האבות, והכפתור ופרח כתב על פי הרי"ף שהוא לא ציין אלא הכל היה בחלום.
ב. מהמשניות במסכת אהלות ומהפוסקים עולה שבמערה חצובה יש טומאת קבר אך ורק במקום פתח המערה, ואם יש על הפתח הזה חלל נוסף הוא חוצץ והטומאה אינה בוקעת, אף על פי שאין בחלל הזה פתח מהצד.
לפיכך, אם הטומאה היא במקום מערות הקבורה שנמצאו, יש להקל כל עוד שלא פותחים את 'פתח הנרות' (שהוא פתח של החלל הזה מלמעלה), כי אנו יודעים שמעל מערות הקבורה יש חלל שחוצץ.
גם אם מערות הקבורה אינן סתומות אלא פתוחות לתוך החלל, הוא חוצץ מכיון שמבנה הבנוי מעל מערות קבורה לא נהפך להיות קבר כשהוא לא יועד להיות הסותם של מערות הקבורה.
ג. גם אם נניח שהאבות קבורים במקום אחר תחת המבנה מחוץ לאותן מערות קבורה יש להקל, כי הגמרא אומרת על קברי האבות ואדם הראשון "כמידת עליונה כך מידת התחתונה" (המערה שבה קבורים האבות היא כמדת המערה של אדם הראשון), משמע שבמקום האבות יש קברות ומעליהן מערה, ולפי האמור בסעיף ב, באופן כזה אין הטומאה עולה, כי המערה שעל הקבר חוצצת. וכ"כ הבא"ח בבן יהוידע לבבא מציעא דף פה.
בנוסף לזה, מסתבר שבמבנה שמעל המערות יש חלל שחוצץ מעל מערות קבורה שתחתיו, היות ונראה מהפתח שבצד המערה שבוני המבנה דאגו לבנותו באופן שלא תבקע ממנו טומאה. ולכן יש להניח שאם למקום קבורת האבות אין פתח לחלל הפתוח מהצד, עכ"פ יש עליו חלל אחר שחוצץ.
אמנם נראה שהפתח מהצד לכשעצמו בימינו אינו מועיל, כיון שבפועל הוא בדרך כלל נעול, אך מכל מקום לפי המבואר לעיל יש להקל.
ד. המבנה שמעל מערות הקבורה אינו בגדר נפש קבר שמטמאה כקבר. מהתוספתא בפ"י נראה שדבר זה נאמר רק כשהמבנה יועד מתחילה להיות גוף הקבר.
ה. גם אם נתייחס לאמור בסעיף ב, ג כספק, יש כאן ספק ספיקא להקל, ומצטרפת לזה הסברה שספק טומאה ברשות הרבים טהור, ויש אף דעת נוטה למ"ד שהוא גם בספק הלכתי.
ו. לעיתים רחוקות פותחים את פתח הנרות בין השעות 4 -5 בבקר. גם בשעות אלו מעיקר הדין אפשר להכנס, כיון שיש ספק אם יש תחת המבנה טומאת אהל, וספק אם הטומאה מתפשטת מפתח הנרות לחדרים האחרים באופן שמטמא מדאורייתא, ויש ספק במציאות אם פתח הנרות נפתח. ובספק במציאות לכו"ע אומרים ספק טומאה ברה"ר טהור. ומכל מקום, מי שרוצה להחמיר בזה, שלא ייכנס בין 4 ל5 בבקר.
אך מהדין מותר לכהנים להיכנס למערת המכפלה, כל עוד שלא נודע שנפתח פתח הנרות, ואף אם נודע שהוא פתוח יש מקום להקל, כי הוא ספק ספיקא אם יש כאן איסור דאורייתא, וגם הוי ספק הלכתי של טומאה ברשות הרבים.
ז. מכלל הדברים למדנו לענין המבנה של צינור שעושים במקומות רבים בארץ להוצאת טומאה מעל קברים, שאף שנהוג להזהר שישאר פתוח מהצד, מהדין הוא מועיל גם אם הפתח מהצד מוגף, כפי שעשו בכביש ירושלים תל אביב.
ח. לאחרונה נתבשרנו שמבנה המערה יועבר מהווקף לאחריות המועצה הדתית, ונקוה שזה יגרום לפיקוח על כך ש'פתח הנרות' לא יפתח בזמן שבו נמצאים במקום מתפללים.
♦ ♦ ♦
♦ דבר האסור מדרבנן אם בטלה ממנו תורת ממון♦