מצוות ערלה

פתיחה

במאמר זה נדון בס"ד בשלשה נידונים מעשיים בהלכות ערלה - קניית פירות מן השוק, גדר עץ וירק לגבי ערלה ודין מניין ערלה בקניית שתילים ממשתלה, ולבסוף ננסה למזגם על ידי הבנת רובד נוסף ברעיון של מצוות ערלה, על גבי מה שהואיל באר לנו רבנו הרמב"ן ז"ל.
♦

גדר קבוע

הלכה בידינו שכל קבוע כמחצה על מחצה ובפירש הלך אחר הרוב. ואת גדר האיסור ביאר הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף קה ע"א), שהשאלה היא היכן נולד הספק: "ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הני מילי כשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעתו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפירש".
נמצא שהשאלה היא מתי להגדיר את הספק, האם במקום הקביעות או במקום הפרישה. ולפי זה יש לדון בפירות ערלה המצויים בשוק וכיו"ב, האם הם מוגדרים כפירש או כקבוע. כלומר, האם הספק מתחיל להתעורר אצל הצרכן, ואצלו זה פריש והוא קונה בשוק פרי שלפי הרוב אינו ערלה, וממילא יש לו דין כל דפריש, או שמא הדיון מתחיל כבר בעת הקטיף, ואז הספק נוצר במקום הקביעות וחל איסור על הפירות, וממילא גם על הצרכן יש איסור.
החזון איש ביו"ד סימן ל"ז סקי"ג סובר שדנים לפי הלוקח, וכיון שאצלו הפירות הם פריש, אז כל דפריש מרובא פריש, ואפילו אם המוכר שולח ללוקח הולכים לפי הלוקח. ועוד סובר שם החזון איש שאם נלקחו פירות ממקום הקביעות והתערבבו יחד, באופן שכעת יש רוב מפירות שאינם ערלה, יש ביטול, כי כעת הם כבר לא קבועים אלא פורשים.
וכן מבואר בדברי הברכי יוסף יו"ד (סי' רצו סק"א) בשם מר זקנו הגאון ר' אברהם אזולאי, שמותר לקנות פירות וירקות מגוים. ואף על פי שדרך החקלאים הגוים לזרוע ירק וקישואים בכרם, אין לחוש להם שמא מכלאי הכרם הם, משום דאזלינן בתר רובא, ורובם אין בהם חשש כלאי הכרם, וכל דפריש מרובא פריש.
וביביע אומר ח"ו סימן כ"ד הביא הרב עובדיה מחלוקת בזה. הבית יצחק (שער הקבוע סי' ט"ו) הסתפק בדין מי שלקח מן הקבוע, דלדידיה אסור מדאורייתא, אם אותה חתיכה מותרת לישראל אחר, כיון דלדידיה מקרי פירש ממילא שלא בפנינו. או דילמא כיון שלאותו ישראל שלקח מן הקבוע אסורה, אין סברא שתהיה מותרת לישראל אחר. וצידד בזה צדדים וצדי צדדים, ונשאר בספק.
אך הדברי חיים מצאנז ח"ב (חיו"ד סי' נג) כתב שאם הקונה מבקש מהמוכר לשלוח לו הסחורה שיש שמערבים בה שומן דבר אחר, והמוכר שולח לו כפי בקשתו, ודאי דבכה"ג חשיב כלקח מן הקבוע, דמה לי לוקח ביד או שמצוה ליתן לו מן הקבוע, ולא יחלוק על זה זולת חסר דעת. ולכן הדבר פשוט לאסור סחורה זו במדינתינו. ובפרט שהסוחרים במדינתינו יודעים שלוקחים מבתי חרושת שעליהם העידו שמערבים שומן של איסור, ואין לפלפל אלא במדינות שלוקחים מהסוחרים של מדינתינו, שי"ל דלדידהו מקרי פירש. אך עדיין י"ל שגם בזה, כיון שכבר נקרא שם איסור ביד ישראל המוכר שלקח מן הקבוע, אסור ליקח ממנו.
ועוד צירף ביבי"א את דעת המשנה למלך והמהר"י אלגזי והתפארת ישראל והצל"ח שכיום שבטלה קדושת הארץ, ספק ערלה בא"י דינו כספק ערלה בחו"ל, וכיון שקבוע הוי ספק א"כ הוי ס"ס. ובמילואים הוסיף שכן כתב הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל שלפי המשנה למלך והצל"ח יש לנו היתר מרווח בפירות א"י. והוסיף הרב פישר שיש כאן ס"ס - שמא ספק ערלה מותר ושמא אינם פירות ערלה, שהרי קבוע הוי רק כמחצה על מחצה. ועוד הוסיף היבי"א, שהרבה מהפירות מגיעים מחוץ לגבולות הארץ, וגם חלק מהפירות מגיעים משדות של גויים, שאצלם ודאי יש כל דפריש.
אמנם במציאות של ימינו, כיון שמן השדות הפירות מגיעים לבית אריזה ושם מתערבבים כל הפירות יחד, א"כ כיון שערלה צריכה מאתיים, אז לא יעזור דין כל דפריש, שהוא בנוי על רוב, כי ערלה צריכה מאתיים. וכיון שכיום הפירות מתערבבים, א"כ בתערובת שבארגז צריך שיהיה מאתיים כנגד הערלה, וא"כ אם מצוי חצי אחוז של ערלה במין זה, יהיה אסור כיום בכל אופן לקנות פירות מהשוק ללא בדיקה.
♦

שיטת הגרי"ש אלישיב

ועוד טען הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאו דבריו בספר משפטי ארץ על ערלה) שאסור לקנות פירות בשוק משני טעמים.
א. אם יש רגליים לדבר שהיה יהודי בזמן הקטיף, נמצא שהספק נוצר במקום הקביעות, וממילא זה אסור לכולם. ב. אם הקביעות לא ניכרת, דעת הרא"ש שאסור כל דפריש גזירה שמא יקח מן הקבוע.
אך לכאורה יש לעיין בזה. וזאת, כי הטעם הראשון הרי שייך כדברי הגרי"ש רק במציאות שבה נוצר ספק ליהודי במקום הקביעות. כלומר, אם פועל גוי קוטף או שזו שדה של גוי, או שהיהודי שקוטף או נמצא בשעת הקטיף יודע מהם עצי הערלה, נמצא שלא נוצר ספק במקום הקביעות. הרב אלישיב מדגיש שם שדבריו הם כאשר יש רגלים לדבר שיש עצי ערלה שלא ניכרים, והפירות נקטפו בנוכחות ישראל.
ונראה שכיום אין רגליים לדבר שכך נעשה, כי יש עצי ערלה רבים שניכרים, וגם בדרך כלל הקטיף נעשה על ידי גויים. וממילא הספק לישראל התחיל רק בשעת הקביעות. וכיון שבלא"ה הוי ספק קבוע, שהרשב"א התיר ורק הרא"ה אסר, והרב פתח הדביר חילק בין אם יש רגליים לדבר לאין רגליים, ועליו בנויים דברי הרב אלישיב, א"כ הרשב"א התיר גם באין רגלים לדבר, דמ"מ ספק קבוע הוי ס"ס. ועוד, שבד"כ יש ביטול ברוב ומדאו' הפירות בטלים, ורק מדרבנן צריך מאתיים, ובדרבנן יש לסמוך על הרשב"א.
ועוד, שמסתבר שגם הרא"ה שהחמיר בספק קבוע אף דהוי ס"ס, טעמו שבאיסור תורה הקבוע כבר יוצר פסק שזה אסור, ולכן גם בספק יש לאסור. אבל כאשר יש ביטול מה"ת, ייתכן שלא חלק הרא"ה על הרשב"א, והוא מודה לו שספק קבוע מותר.
אך גם בלא לסמוך על הרשב"א או על ביטול, כיון שדברי הרב אלישיב בנויים על מציאות מסוימת שיש רגליים לדבר, וכיום בד"כ הפועלים הגויים קוטפים או שהיהודים יודעים מהם עצי הערלה, נראה שאין רגליים לדבר שנלקח ממקום הקביעות באופן שאוסר, כי האופן הזה הוא רק במציאות שהיהודי לא יודע מהם עצי הערלה אבל כן רואה את הקטיף. ומציאות זו כיום אינה בגדר רגליים לדבר שכך הוי, וממילא הוי כספק קבוע שמותר.
והטעם השני של הרב אלישיב, הנה מלבד שיש להעיר שמרן סתם כרשב"א שרק בהפרישו במתכוין אסור, וא"כ לפי מרן ודאי שרי בכה"ג, גם כאן הוי ספק. שהרי אם עצי הערלה ניכרים, א"כ הוי קבוע דאו', ובכה"ג לא אסר הרא"ש כמו שביאר הש"ך. ואם יש מאתיים נטיעות היתר כנגד הערלה, הוי ביטול של נטיעות, כמבואר במשנה בערלה בדברי רבי יוסי (ובירושלמי ביארו הטעם שכן אדם מדל בגפנים, וביאר הפני משה שעושה כן לא כדי לבטל איסור ולכן התיר רבי יוסי). נמצא שרק אם אין עצי הערלה ניכרים ואין ביטול בנטיעות יש איסור, וא"כ מנלן שהרא"ש דיבר גם בספק, הרי הכל זה גזירה שמא ייקח מן הקבוע, שזו גזירה דרבנן. ומסתבר שבספק האם הוי בכה"ג הוי ספק בגזירה דרבנן, ובפרט שהרשב"א והשו"ע מתירים בכל אופן.
ובנוסף לכך, יש את הספקות שהביא היבי"א שיש דעות שספק ערלה בארץ מותר, וגם אולי הפירות ממקומות שלא חייב בערלה או מגוי. וכיון שכל קבוע הוי מטעם ספק וכעת יש רוב להיתירא, לכן מסתבר שהן לפי הטעם הראשון של הגרי"ש, כיום שזו לא המציאות הוודאית אין לחוש שמא נלקח מן הקבוע, והן לפי הטעם השני, כיון שיש ספק האם שייכת הגזירה, הוי ספק דרבנן שבו ניתן לסמוך על הספיקות הנ"ל.
♦

סברא נוספת להחמיר בזה

אמנם יש לדון מטעם אחר לצדד להחמיר בזה. דהנה יש לעיין מה טעם הדין שקבוע הוי מחצה על מחצה. ונראה שגדר הדין שהתחדש כאן הוא שכל דיני רוב וביטול וכיו"ב שייכים במציאות אקראית וחד פעמית. בשר שנמצא בעיר שיש בה כמה חנויות ואף אחד לא מכיר אותו, זו לא התנהלות קבועה אלא אקראית. בכהאי גוונא נאמרו דיני רוב של התורה וחכמים. אבל כאשר הדבר נעשה באופן קבוע ושגרתי, כאן לא שייך רוב. כאשר זו הדרך לא שייך רוב.
וטעם הדבר, שבמקרה חד פעמי אדם יכול לתלות ברוב ואין לו ודאות שזו טעות, אך בהתנהלות קבועה בוודאי יהיו מקרים של טעות, שהרי מקופל ברוב שיש גם מיעוט, ואם יתנהל כך בקביעות יפגוש גם את המיעוט. לכן אמרה התורה שכל קבוע כמחצה על מחצה. בקבוע אין חלוקה בין רוב למיעוט, כי זה לא דבר אקראי אלא קבוע, שגרתי. במקום הקביעות.
ממילא, כאשר זו דרך הייצור והשיווק שהחקלאי מגדל פירות ופועלים קוטפים אותם עבורו ומשווקים אותם ליהודים, זה בדיוק הרעיון של קבוע, שהרי זו התנהלות קבועה ולא אקראית. ובכה"ג לא מהני רוב, אלא אמרינן שעצי הערלה הם דבר קבוע, ובמקומם הם עומדים, והדיון הוא על העצים שהם קבועים, ולכן זה מוגדר שהספק נוצר במקום הקביעות.
אם כך משווקים פירות, נמצא שבטלה תורת ערלה מן הארץ, שהרי לא יטרח אדם לדעת מהם עצי הערלה וישווק את פירותיו כרגיל. וכיון שבכל המינים רוב הפירות אינם ערלה, שהרי בשנות הערלה לא מצויים פירות רבים הטובים למאכל, נמצא שבטלה תורת ערלה מן הארץ. וזו בדיוק הסיבה שלא שייך רוב בקבוע, כי רק בהתנהלות אקראית שייך כל דפריש ולא בדבר שזו צורת ההתנהלות. וכיון שכיום כך צורת הגידול והשיווק, לכן מבחינת הצרכנים הדיון מתחיל אצל השדה של אותו חקלאי יהודי שמשווק פירות. ואף אם במציאות הגוי קוטף שלא בנוכחות ישראל, כיון שהכל נועד עבור הישראל הבעלים ומיועד לשיווק עבור הישראל הצרכן, לכן הכל מוגדר כתהליך אחד שנוצר הספק במקום הקביעות. ורק בדבר אקראי, שנפל בשר, ולא נבנה תהליך בנוי וקבוע של הוצאת האיסור ממקום קביעותו באופן שהוא מיעוט, מועיל כל דפריש, ולא במצב שזו צורת ההתנהלות וזו הדרך - שבכה"ג גם הוי הרעיון של דין קבוע, וגם מוגדר שהכל עבור הישראל. ולכן לישראל נוצר ספק כבר במקום הקביעות.
ומעניין שבפירות רבים אחוז הערלה המצוי בשוק הוא בסביבות חצי אחוז, שזה שיעור ערלה שקבעו חכמים. ואולי חכמים דרשו מאתיים, כי אחרת כל אחד ייקח את כל הפירות ויכניסם לסל אחד ויהיה ביטול עבור הלוקח.
♦

גדר עץ וירק

נידון נוסף הוא גדר עץ וירק.
לגבי כמה נושאים בתורה מצינו אבחנה בין פרי לירק. בדיני כלאיים יש הבדל בין כלאי זרעים וירקות לבין כלאי אילן, בתרומות ומעשרות יש הבדל בין חישוב זמן המעשר באילן לבין החישוב בירק, וכן דיני ערלה נוהגים בעץ ולא בירק. כמו כן בדיני ברכות קבעו חכמים שיש לברך על כל מין בנפרד, ולכן על פירות העץ מברך בורא פרי העץ ועל פירות האדמה בורא פרי האדמה.
לשם כך יש לברר את הגדר המדויק של עץ מול ירק, כדי לעמוד על הדינים השונים והספיקות שנולדו במהלך הדורות בזנים שונים.
בשלושה מקומות בחז"ל מצינו הגדרה של עץ.
ראשית, התוספתא בכלאים פ"ג הי"ג אומרת כלל לגבי כלאי זרעים 'זה הכלל כל המוציא עליה מעקרו ה"ז ירק וכל שאין מוציא עליה מעקרו ה"ז אילן'. שנית, הירושלמי בכלאיים פ"ה ה"ז אומר 'תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק. התיבון הרי הכרוב הרי הוא עולה מגזעו. כאן בודאי כאן בספק'. שלישית, הגמרא בברכות מ' ע"א אומרת 'היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה'.
♦

שיטות הראשונים בפירוש גווזא

ובפירוש דברי הגמרא בברכות 'איתיה לגווזא' מצינו שלש שיטות בראשונים. רש"י כתב "גווזא - הענף של עץ", אך לפי התוספות במקום נראה שהעיקר הוא השורשים, וכן משמע מדברי הרא"ש בסימן כ"ג שכתב: "בגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ ועוד אומר סי' אחר בתוספתא [דכלאים פ"ג] כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ". וכך כתב הטור באו"ח סימן ר"ג.
שיטה שלישית היא שיטת הגאונים שמובאת בספר הלכות גדולות הלכות ברכות עמוד ס"ו, וכן הביא המרדכי בסימן קל"א: "כתב בתשובות הגאונים כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי בחורף והדר פארי משרשיו מברכין על פירותיו בפה"א וכל היכא דאי שקלי לפירא איתא לגווזא והדר מפיק פירא זהו פרי העץ מכאן פסק (*הר"י) [*ה"ר יוסף] וראב"י דאותן תותים ופריז"ש ובישונ"ש וכיוצא בהן שיש לברך בפה"א והביא הר' מנוח אליהו ראיה מירושל' דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני אטד בורא פרי האדמה דקאמר התם ההיגין והאטדין מין אילן הם ואינם כלאים בכרם ופריך והתניא אלו הן מיני דשאים הקונדס והאטדין ומשני תמן לברכה והכא לכלאים אלמא דלענין ברכה מיני דשאים הם אבל הר"ם אומר שנהגו העם לברך עליהם בורא פרי העץ שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים בשנה זו והדר אתי פרי בשנה האחרת ועצו מתקיים משנה לשנה וכן נהג ר"ת בשם אביו וכל פרי שספק לו אם פרי העץ אם פרי האדמה יברך בפה"א דתנן בירך על פירות האילן כו'". וכשיטה זו של הגאונים שעל תותים ובננות מברכים בורא פרי האדמה פסקו מרן והרמ"א להלכה: "על התותים הגדלים בסנה, בפה"א. הגה דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בפה"א (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים). על המאוזי"ש, בורא פרי האדמה". וראה בשו"ת אור לציון ח"ב פרק מ"ו הלכות ברכות אות ל"ט שכתב: "בננה ברכתה בורא פרי האדמה בתורת ודאי, ולכן מברך עליה בורא פרי האדמה אף לאחר שבירך בורא פרי העץ על פרי עץ".
כמו כן יש לציין לסוגיה בברכות ל"ו, שם נראה שהגמרא מדמה באופן פשוט בין ברכות, כלאיים וערלה. מבואר בגמרא שהיא שואלת איך אין דין ערלה בקפריסין, הרי מברכים על כך בורא פרי העץ. וכמו כן פשוט לגמרא שמה שהוא עץ לגבי דיני כלאיים הוא גם עץ לגבי ערלה, ולכן היא מציבה סתירה בדעת בית שמאי. ואם כך בדברי חז"ל ברור שהחוט המשולש, כלאים ברכה וערלה, לא במהרה ינתק ושלושת הדינים זהים. הגמרא לא מציעה אפשרות לחלק בין ברכה לערלה או בין כלאיים לערלה, ומכך נראה באופן פשוט שהנידונים זהים.
וכן בדף ל"ו הגמרא אומרת 'מלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו', ומבואר שברכות וערלה שווים. וכך הוכיח המהרי"ט בח"ב סימן ל"ד (אך התוספות כתבו שמשפט זה הוא לא מן הגמרא אלא מדברי בה"ג).
נמצא שהתוספתא מגדירה ירק כ'מוציא עליה מעיקרו'; הירושלמי בכלאיים מגדיר גם כן ירק כ'עולה משורשיו' (אך מסייג זאת למינים המסופקים, כי במה שברור לנו שהוא ירק הכלל לא נאמר); הבבלי בברכות מ' מגדיר ירק כמקרה של 'ליתיה לגווזא דהדר מפיק'; והבבלי בברכות ל"ו מדמה בין ברכה ערלה וכלאיים. בפירוש הבבלי בדף מ' רש"י סובר שגווזא זה ענף; הרא"ש סובר שגווזא זה שורשים; והגאונים סוברים שגווזא זה הגזע.
הנפקא מינה היא כאשר אין צריך לנטוע שוב את הצמח אלא הגזע מתייבש וצומח שוב מהשורשים שלו. לפי דעת הרא"ש מברכים עליו בורא פרי העץ, אך לפי דעת הגאונים, וכך פסקו מרן והרמ"א, מברכים בורא פרי האדמה, כי הגזע התייבש והצמיחה החדשה היא מהשורשים ולא מהעץ.
♦

ביאור היחס בין הסימנים השונים

אך יש לעיין בכמה נקודות.
א. מה כוונת הירושלמי שכרוב לא תואם את הכללים אבל הוא ודאי ירק?
ב. איך הרא"ש הביא את התוספתא בכלאיים והסביר אותה לגבי ברכות, הרי הירושלמי להדיא מחלק ביניהם?
ג. הרי הסימן של התוספתא אומר שתלוי מהיכן מוציאים את העלים, ואיך נהג הרא"ש, לפי עדות בנו הטור, כדעת ר"י שהדבר תלוי בשאלה האם צריך לזרוע כל שנה או לא?
ד. גם את הטור צריך להבין, שהוא הביא את דעת אביו שהמדד הוא האם צריך לנטוע כל שנה, ולא הזכיר את הסימן הנוסף של הרא"ש שתלוי מהיכן יוצאים העלים.
ונראה לבאר שלכולי עלמא ההגדרה של עץ היא צמח רב שנתי וההגדרה של ירק היא חד שנתי. זו הגדרה מוסכמת, אלא שהתוספתא והירושלמי עוסקים בכלאיים, שתלוי ביניקה, ולכן נותנים מדד של מקום הצמיחה, שהוא קובע את היניקה. או שהירושלמי בעצם אומר שמהות ההגדרה של עץ וירק היא לא השאלה מהיכן זה יוצא, אלא האם יש כאן עץ שמחזיק מעמד או לא. אבל אם אדם מגיע לצמח מסוים והוא לא יודע מה טיבו והוא לא יודע האם הוא מחזיק מעמד או לא, מה הוא יעשה? התוספתא והירושלמי נתנו לו סימן פשוט שניתן לראות בו במקום, גם אם אדם לא מכיר את העתיד של הצמח. הסימן הזה הוא מהיכן העלים יוצאים. זהו הסימן המעשי, שקל לבדיקה. אבל אומר הירושלמי שלא זו מהות האבחנה בין עץ לירק, אלא המהות היא האם יש כאן עץ שמחזיק מעמד. ולכן כרוב פשוט לכולם שהוא ירק, כי הוא לא צמח רב שנתי והוא לא מחזיק מעמד. ולכן בכרוב הסימן לא עוזר.
המחלוקת בין הרא"ש לגאונים היא שלפי הרא"ש המדד הוא האם האדם צריך להתערב שוב, כי אם כן זה מוגדר כחד שנתי, אך לפי הגאונים הנקודה היא לא האם האדם מתערב אלא האם העץ עצמו מחזיק מעמד, ואם הוא לא מחזיק, אף אם האדם לא מתערב, זה ירק, כלומר חד שנתי.
בכך כל דברי חז"ל בגדר עץ וירק תואמים ומתחברים, וגם מובנת מאד השיטה של הרא"ש והגאונים שבנויה על הגדר של רב שנתי, רק עם ויכוח נקודתי בתוך הגדר הזה.
נמצא שלפי דברי הגאונים והרא"ש, ששניהם נתנו דגש על קיום העץ כמהות העניין ולא על השאלה מהיכן יוצאים העלים, מובנים מאד דברי הירושלמי שכל הסימן של התוספתא הוא כלי עזר למי שמגיע כעת לעץ ולא יודע את מצבו, אז הוא צריך סימן שגלוי לעין לפניו. אך מהות הדבר היא מה שכתבו הרא"ש והגאונים. ולכן ייתכן מקרה שבו הסימן לא יסייע, ובכל זאת הדין ייקבע לפי מהות האבחנה. וזה מה שקורה בכרוב, שמבחינת מקום היציאה הוא כמו עץ, אך מצד מהות הדבר, כלומר שהוא צמח חד שנתי או דו שנתי ולא רב שנתי, הכרוב הוא בוודאי ירק.
♦

חידושי האחרונים בדין ערלה

ולפי זה יש לדון בדברי האחרונים בכל המינים המסופקים האם הם עץ או ירק.
הרב כפתור ופרח בפרק נ"ו הביא את דברי התוספתא והירושלמי, וכתב שלפ"ז בננה היא ירק, כי העלין עולין מן העיקר, אך חצילים הם עץ כי אין העלים עולים מעיקרו. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקל"א (תתקסו) הביא את דברי הכו"פ והאריך להסכים עמו בחצילים השחורים, אך אעפ"כ מסיים הרדב"ז שכאשר עלה לא"י ראה שכולם מתירים, והתחדשה לו סברא חדשה שעץ החצילים מוציא פרי כבר בשנה הראשונה, ולכן זה ירק: "כללא דמלתא דזה הפרי הנקרא בדינגא"ן הוא מחלוקת פוסקים והמחמיר תבא עליו ברכה וכ"ש שהוא פרי רע בתכלית מסמא את העינים והוא ארס לכל בעלי השחורה. והנראה לע"ד כתבתי. כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קייל"ן ספק ערלה בא"י אסור ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא". ובשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סימן ל' נשאל לגבי פאפאיה, וכתב לבסס את סברת הרדב"ז מן התוספתא "וראיתי בכ"י בגליון הרדב"ז, מכתיבת ידו של הרב הקדוש מהר"ש גרמיזאן ז"ל, דאיתא בתוספתא דכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו וזריעתו, אינו נקרא אילן לענין ערלה, ואינו אלא ירק, והבדינגאן עינינו הרואות דמוציא פירות תוך שנתו". אך בשו"ת הלכות קטנות ח"א סימן פ"ג כתב על כך שזהו 'טעם חלוש להתיר איסור תורה', ובשו"ת איש מצליח ח"ג יו"ד סימן מ"ה כתב שאף שמהר"ש גרמיזאן כתב ע"פ תוספתא שכל שמוציא פרי תוך שנה לזריעתו נחשב ירק, מ"מ כיוון שאינה לפנינו ואין לנו תוספתא כזו, ואף אחד מן הראשונים לא הביא אותה, א"א לסמוך על כך כדי להקל. והחרה החזיק אחריו בכל עוז הרב ברכת ה' בח"ג עמוד כ"א והלאה. אמנם ההלכות קטנות חידש סברא אחרת, ש'מינו שפל וקצר', וציין לסברא נוספת שהעץ חלול מבפנים.
והרב ברכי יוסף ביו"ד סימן רצ"ד סק"ד כתב: "ומידי דברי עם אחד המיוחד מרבנן קדישאה כה דיבר אלי האיש, הן כל יקר ראתה עיני גדולים צדיקים דיש להם עשר ידות בסדר קדושה ומימי לא ראיתי שום חסיד אשר חשש לאיסור הבדינגא"ן, וכלם אוכלים אותו אף דמחמירין בכמה מיני חומרות ולפי מדרגתם הי"ל להחמיר גם בזה, דאיכא מאן דאסר, ואף הרדב"ז דלא הורה בהו איסורא, לעצמו מיהא נזהרו. ובו בפרק הראתי להרב החסיד הנזכר דהרי הרב המפורסם מר זקנינו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י שכתב וז"ל, בספר כפתור ופרח אסר הבדינגא"ן וכו', ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל היה אוכל אותם, גם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך ז"ל היה אוכל אותם, והיה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינגא"ן שנה ראשונה היא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, וזה מורה שהוא ירק. גם העידו לי ששאלו קצת חסידים להרב כמהר"ר יוסף קארו זצ"ל, והשיב להם פוק חזי מאי עמא דבר. גם העידו לי שגם האר"י ז"ל היה אוכל אותם. עכ"ל מז"ה זלה"ה".
נמצא שסבא של החיד"א מעיד שרבותינו חכמי צפת עיה"ק תובב"א, מרן והאר"י, אכלו חצילים (וכן כתב בשו"ת קול אליהו שלא ראה לשום חסיד בירושלים שחשש לאסור את החצילים. וראה בברכת ה' עמוד ט"ז שאלו ראו הרדב"ז והמהריק"ש את כל הגאונים ובנו של הרמב"ם שמתירים לא היו חוששים בזה, כי מנהג א"י בזה נוסד על פי הגאונים והרמב"ם, כשאר מנהגי א"י) והאלשיך ביאר את הטעם שבאילנות כל שנה הפרי משתבח, ובחצילים זה להיפך. ובשו"ת מהרש"ם בח"א סימן קצ"ו כתב על סברת האלשיך 'ויש סמוכין לזה מדברי רמב"ן עה"ת פ' קדושים שכתב דכל האילנות עד ג"ש פירותיהן מועטים ובלא טעם וריח טוב ורובן רקובין'.
והחזון איש בערלה סימן י"ב סק"ג חידש סברא נוספת בחצילים: "ובירושלמי פריך הרי כרוב עולה מגזעו ומשני כאן בוודאי כאן בספק ופירש הגר"א שלא נאמר סימן זה אלא במקום שיש להסתפק אבל בוודאי ירק אף שעולה מגזעו ה"ז ירק וצריך תלמוד מהו המכריע העושה ודאי ירק ואפשר דממשו של ירק יש לו סוג מיוחד שאין כיו"ב בפרי אילן כמו כרוב ובצל וכיו"ב אבל יש בירקות הגדלים כעין פרי העץ ובהן צריך בירור וכתב המרדכי בפרק כיצד מברכין בשם תשובת הגאונים דאותן הגזעים דכלים בחורף ובשנה הבאה יוצא גזע חדש מן השורש הוי כעולה משורשיו כיוון דגם הגזע כלה ויש לעיין לפ"ז מאי מקשה בירושלמי מכרוב ואפשר דבכרוב אם מניחין הגזע מוציא עלין מן הגזע לשנה הבאה ונראה דאותן הכלים שורשיהן בכל שנה וצריך לזורען בכל שנה ודאי לא חשיב אילן דזה עיקר זרעים אבל אותן שהשורש קיים כמה שנים ובכל שנה מוציא פירות בזה אמר דכיון דמוציא מן השורש אינו אילן ובעינן דווקא גזע קיים לכמה שנים ומן הגזע מוציא פירות בכל שנה וזה נקרא אילן וכרוב שתכונתו ירק הוי ירק אף שגזעו מתקיים ומוציא עלין מגזעו בכל שנה ונראה דגזע המתקיים שנתיים או שלש שנים ואח"כ הגזע כלה והשורש קיים ומוציא גזע אחר או שגם השורש כלה וחוזר וצומח מזרע הנופל כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי ודאי לאו אילן הוא דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורין...בברכ"י הביא דברי האחרונים ז"ל בבדינגאן ונראה דמוציאין העלין והפירות מן הגזע והגזע מתקיים עד ג' שנה ומסקנת כל אחרונים ז"ל שהוא ירק וכתבו הטעם משום שמשנה הראשונה ואילך הולך ומתקלקל ולמש"כ לעיל כל שאין מתקיים יותר מג' שנה הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים ובין שחוזר השורש ומוציא גזע אחר ובין כשהשורש ג"כ כלה וצריך לזרוע מחדש הוי בכלל עולה מן השורשים ומיהו יש לעיין לפ"ז מאי מקשה מכרוב וצ"ל דכרוב גזעו מתקיים שנים הרבה אם היה נוטל את העלין והיה מניח את הגזע ובש"ב הביא בשם רדב"ז עוד טעם אחר דכל שהגרעין מצמיח פירי בשנה הראשונה ודאי הוא ירק ולכאורה קשה דא"כ לא מקשה בירושלמי מידי מכרוב אבל בלא"ה אין מקור לסברא זו בגמ' אבל י"ל דהא דמשני בירושלמי כאן בוודאי כאן בספק היינו דכרוב הוי ודאי ירק משום דמגדל פירי תיכף אחרי זריעת הגרעין שאין באילנות כיו"ב, ונראה דלדינא דכל שהגרעין מגדל פירי בשנה הראשונה וגם הגזע אין מתקיים יותר משלש שנים אין בו משום ערלה וכדברי אחרונים ז"ל ומש"כ שהולך ומתקלקל אין טעם זה עיקר אלא העיקר שאין מתקיים שנים הרבה ואף שפירותיו כעין פרי עץ ומוציא מן הגזע".
נמצא שהכפתור ופרח הסיק מהכללים של הראשונים שבחצילים יש ערלה, וכך נקט הרדב"ז בהתחלה, אך כשעלה לא"י וראה שכולם מתירים חידש הרדב"ז סברא שהעץ נותן פרי בשנה הראשונה, והרב פעלים בשם מהר"ש גרמיזאן ביסס זאת מן התוספתא. וההלכות קטנות הוסיף סברא מצד צורת העץ שמינו שפל וקצר והעץ חלול. והאלשיך הוסיף סברא שהפירות הולכים ונחלשים, היפך האילנות. והחזון איש חידש סברא שמה שלא מחזיק מעמד יותר מג' שנים זה כלול בדברי הגאונים, כי לא מסתבר שיהיה עץ שהוא אסור לעולם.
♦

ההשלכה על אילנות בימינו

אמנם לכאורה לכל הסברות הללו של האחרונים, מלבד החזו"א, לא מצינו מקור מן הש"ס או מדברי הראשונים, כי התוספתא שהביא מהרש"ג איננה לפנינו ולא נודע לנו מקורה. ומצד הסברא בלבד יש לומר שאף שנותן פרי בשנה הראשונה ובכך דומה לירק, אבל סוף סוף הסימנים שחז"ל והראשונים נתנו לירק ועץ לא נוגעים להיבט הזה אלא לשאלה האם יש גזע או לא, שזו שאלה האם יש כאן עץ או שאין עץ ואז זה ירק. לא מצד השאלה מתי יש פרי. וגם לצורת העץ אם הוא נמוך או חלול לא ראינו לזה סמך בגמרא ובראשונים. וגם לכך שהפירות נחלשים לא מצינו מקור לכך.
ובמאמרי בית המדרש אמונת איש ראיתי שהסתמכו על כמה מחידושי האחרונים הללו כדי להתיר את האננס וכיו"ב מדין ערלה. אך לשמחתי ראיתי שהרב יואל פרידמן במאמרו על הגדרת עץ וירק כתב לא להסתמך על המדד של מוציא פרי תוך שנתו או גובה הצמח וצורתו: "הקריטריון של "מוציא פרי תוך שנתו" אינו מבואר בגמ', ואינו מוסבר בדברי הגאונים. ואמנם מוזכר הוא ברדב"ז ובמהר"ש גרמיזאן, אך לענ"ד כדאי לסמוך עליו רק כאשר מצרפים אליו סימנים נוספים. הקריטריון של גזע חלול כמעט ולא הוזכר בפוסקים, ולכן נראה שקשה לסמוך עליו. ואף שביארנו לעיל, שאפשר להעמיס את הסימן הזה על התוספתא עפ"י הפירוש השני, וייתכן שזאת דעת הרשב"א והרא"ש - אך להלכה לא נקטינן כדעת הרא"ש והדבר עדיין צ"ע רב, לכן נראה שקשה לסמוך על כך. גובה הצמח אינו רלוונטי להגדרת אילן וירק".
ולפיכך כתב הרב פרידמן להחמיר בפאפאיה ובבאבקו ופספילורה ואננס: "כ"כ, ברור שאם נהוג לקצוץ את האילנות כל שנתיים באופן שרירותי, וממילא אין צמח מהמין הזה שקיים יותר משלוש שנים - איסור ערלה בעינו עומד. שהרי, המין הזה בעיקרון הוא רב-שנתי ויש בו כל דיני אילן. דוגמא לדבר, הפפאיה: הפירות גדלים על הגזע ומגיעים לגובה רב, ומבחינה כלכלית וטכנית עדיף למגדלים לקצוץ את האילן ולנטוע נטיעה חדשה מאשר לקטוף בגובה (ובמיוחד כאשר הגידול נעשה בחממה שגובהה מוגבל)... הפפאיה והבבאקו, שניהם גזעם חלול כפי שמובא בנספח. תחילת ההנבה היא רק שנה וחצי לאחר זריעת הזרע וירידת כמות הפרי ואיכותו אינן משמעותיות דיים. לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר בהם ולנהוג איסור ערלה. הפאסיפלורה (שעונית סגולה) מניבה רק בשנה שניה, אין גזעה חלול ואין ירידה בכמות ובאיכות הפרי, לכן נראה לענ"ד שיש להחמיר ולנהוג בה איסור ערלה. האננס מניב בשנה השניה. הירידה בכמות ובאיכות הפרי אינה משמעותית כשמגדלים אותו בארץ המוצא של הפרי (הוואי). בארץ ישראל הוא אינו מתקיים יותר משנה אחת אך בארץ המוצא הוא יכול להתקיים מספר שנים. לכן נראה לענ"ד שקשה להקל באננס מתוצרת הארץ".
מאידך, הרב פרידמן כן כותב להסתמך על הטעם של האלשיך, כי הוא כלול להבנתו בדברי הגאונים, ולכן הוא מיקל בפטל: "צמח הפטל וכדו' שמתקיים שנים רבות וכל שנה יוצאים נצרים מהשורש, אך כמות הפרי ואיכותו יורדות בצורה משמעותית בכל אחד מהנצרים - נראה שאפשר להקל ולהחשיבו ירק".
אך לענ"ד אין כלל הכרח לקשר בין דברי הגאונים, שתלו את הדבר בשאלה האם יש עץ שמתקיים ועומד או שהעץ מתכלה ונעלם, לבין איכות הפרי. בסוף המדד המרכזי להבחין בין ירק לאילן הוא חד שנתי מול רב שנתי, כפי פשטות הגמרא בברכות. התוספתא והירושלמי נתנו מדד של מקום היציאה או מפני שבכלאיים המדד הוא התערובת והיניקה, ולכן מקום יציאת העלים הוא המקום הקובע לגבי היניקה ולכן זה שמגדיר אילן וירק, או מפני שהם נתנו סימן גם לאדם שלא יודע באיזה צמח מדובר ומה הם תכונותיו, וממילא הוא צריך סימן שניצב ועומד לפניו.
נראה שזו הדרך המסתברת לאחד בין כל הסימנים והמדדים שנתנו חז"ל ולבאר באופן פשוט את דברי הירושלמי על כרוב, שאמנם הסימן בכרוב לא עוזר אך הוא לא מהות הדבר, אלא כלי עזר מעשי לאדם שלא מבין בתכונות הצמחים, ולכן כרוב מוחרג כי בוודאי הוא חד שנתי וממילא הוא ירק. הדרך הזו מתיישבת עם כל דברי הראשונים, כי הרא"ש אומר שאם אדם לא צריך לנטוע שוב אז זה רב שנתי. והגאונים מוסיפים היבט מסוים ואומרים שאם האדם לא צריך לנטוע אבל העץ עצמו הוא לא רב שנתי, כי הוא נופל ומתכלה, אז אף שהאדם לא צריך להתערב, מכל מקום אין כאן עץ רב שנתי, כי העץ הוא הגזע והוא נעלם, ולכן לא אכפת לנו שנשארו שורשים שמאפשרים צמיחה חדשה, כי סוף סוף העץ הוא לא רב שנתי.
הדרך הזו מתיישבת גם עם הרעיון של התורה של דין ערלה, שהתורה לא אסרה ירק, כי בירק כל שנה היא בנפרד ולכן לא שייך לומר שלש שנים אל תאכל ואז תאכל, כי כל שנה זה בעצם צמח חדש ואינו נוגע לקודמו.
רעיון זה מובן גם בהלכות ברכות, שאדם אומר תודה לה' על פרי האדמה, אך כיון שצריך להודות באופן מדויק יותר, אז אם יש עץ שעומד כדבר עצמאי, כלומר שהוא רב שנתי ומחזיק מעמד והפירות יוצאים בעצם מן העץ, לכן צריך להדגיש שהקב"ה לא רק נתן אדמה שמגדלת, אלא גם מינים שונים, והמין הזה הוא הגיע מעץ, כאשר הגדרת העץ היא רב שנתי.
לכן כיון שיש לנו הגדרה פשוטה שעולה מדברי חז"ל והראשונים, ולחידושו של האלשיך, שאף אם מצד האדם יש פירות טובים וגם העץ מחזיק מעמד ונשאר וקיים, אבל כיון שכל ענף לא מצליח להשביח את פירותיו אלא הם הולכים ונחלשים אז גם זה מוגדר שאין כאן עץ, לא מצינו ביסוס בחז"ל ובראשונים או ברעיון של דין ערלה, לכן נראה שבאיסור תורה קשה להסתמך על כך.
נמצא שבדברי הפוסקים למעשה מצינו כמה שיטות בדין ערלה.
שיטת הרב פעלים להסתמך על הסימן של הרדב"ז שצמח שמוציא פרי תוך שנתו, שיטת החזון איש שתלוי אם העץ מתקיים כמה שנים, שיטת בית המדרש אמונת איש להרחיב את החזון איש גם למקרה שהענף לא מתקיים ובצירוף סברות מצד מבנה הצמח וצורתו, שיטת הרב יואל פרידמן לא לקבל אף סימן שלא מצאנו בחז"ל והראשונים (כלומר רב שנתי מול חד שנתי, כאשר לפי הרא"ש רב שנתי היינו האם האדם נוטע ולגאונים רב שנתי היינו שהגזע מחזיק מעמד), אך הוא כן מקבל את הסימן של האלשיך שאם הפירות נחלשים אין דין ערלה. הנפק"מ בין הרב פרידמן לבית המדרש אמונת איש היא שהם מתירים אננס ופטל והוא אוסר.
כפי שכתב הרב פרידמן, לכלל הסימנים מלבד שיטת החזון איש לא מצינו ביסוס בגמרא ובראשונים. ובהמשך לדרכו יש לומר שגם לסימן של האלשיך לא מצינו ביסוס, כי סוף סוף המהות היא שהצמח הוא רב שנתי. וזהו המצב גם אם הפירות נחלשים. ולכן יש לעיין האם ניתן להסתמך על הסימן הזה כדי להקל באיסור תורה של ערלה בארץ ישראל.
♦

דין אילן שנעקר

נידון שלישי הוא לגבי קניית שתילים ממשתלה.
המשנה במסכת ערלה פרק א' אומרת: "אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב נעקר הסלע מצדו או שזעזעתו המחרישה או שזעזעו ועשאו כעפר אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה יהא השורש רבן גמליאל אומר משם רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא כמחט של מיתון".
ובתוספתא התבאר: "הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה נזרעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר וזרען בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור כיצד יודע אם יכול לחיות ואם לאו חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור".
ובירושלמי אמרו: "וכמה יהיה בשורש רבן גמליאל משום רבי לעזר בן יהודה איש בירתותא כמחט של מתון... כיני מתניתא אם היה יכול לחיות פטור ואם לאו חייב חזקיה שאל פחות מכאן כתלוש הוא. השתחוה לו אסרו. כותבין עליו גיטי נשים. אמרין חזר ביה חזקיה. אמר רבי יונה מן הדא חזר ביה דא"ר יוחנן [דף ה עמוד א] בשם רבי ינאי מכיון שיש כמחט של מיתוי דבר בריא שיש לו שלש שנים. חזקיה שאל שליש מחט שנה שני שלישי' שתי שנים. חבריי' בעיי מחט ושליש דבר בריא שיש לו ארבע שנים. אין תימר לא חזר ביה למה שאל כן. אמר רבי יונה מן מילתיה חזר ביה דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי מכיון שיש בו כמחט של מיתוי דבר בריא שיש לו שלש שנים. אמר רבי יוסי אפילו יש בו שלש שנים אין בו כמחט של מיתוי".
יש לפנינו שלושה מקרים שונים.
המשנה מדברת על סלע שנעקר, ואומרת שאם מה שנעקר עם העץ מספיק כדי שהעץ יחיה, אין חיוב ערלה, כי הפטור של העץ המקורי נשאר. אך אם מה שנעקר לא מספיק לעץ כדי לחיות צריך להתחיל למנות ערלה מחדש. התוספתא מדברת על אדם שזרע בעציץ לא נקוב, שהוא פטור, וחזר וזרע בעציץ נקוב, שאז גם כן תלוי הדבר אם יכול לחיות, אך הדין הוא הפוך לגמרי מהמשנה, שאם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור. כמו כן בתוספתא מובאת דרך לדעת האם הוא יכול לחיות או לא. המשנה הבאה והירושלמי מדברים על אילן שנעקר ונשאר שורש, ובכך אין הדבר תלוי אם יכול לחיות אלא האם עברו שלש שנים, כאשר אם השורש עבה בגודל של מחט של מיתון זה מלמד שעברו שלש שנים.
וצריך להבין, כמה זמן יוכל לחיות עמו לפי המשנה? האם עד שייקלט מחדש או שצריך שיוכל לחיות כמות שהוא גם ללא קליטה? כמו כן צריך להבין מדוע הכלל של התוספתא הפוך מהכלל של המשנה? כמו כן צריך להבין את המדד של התוספתא - מה יעזור שייטע בגומא? וגם מה ההבדל בין הגומא לבין העציץ עצמו ומה עוזרת הגומא יותר מהעציץ כדי לדעת אם יכול לחיות? כמו כן צריך להבין מדוע הירושלמי לא תולה את הדבר בשאלה האם יכול לחיות עמו?
ונראה שכדי שאילן שנמנו בו שנות ערלה ימשיך את הפטור שלו צריך שמה שנעקר יחזיק מעמד מצד עצמו. לכן המשנה אומרת שאם יכול לחיות כמות שהוא ולא צריך נטיעה מחדש, אז פטור הערלה מהעץ הקודם עדיין נשאר. אך אם לא יכול לחיות מחמת העפר שהיה מהעץ הקודם שפטר אותו מערלה, אז כעת שהוא נעקר צריך להתחיל מניין חדש. זהו דין המשנה.
התוספתא מדברת על מקרה שלא היו שנות ערלה. הוא היה בעציץ לא נקוב שבו אין חיוב. לכן אומרת התוספתא כלל הפוך – אם יכול לחיות, כלומר גם כשהוא לא בעציץ הפוטר הוא יכול לחיות, כי יש בו עפר מספיק כדי לחיות, אז אין סיבה שהעציץ יפטור כי גם בלי העציץ הוא מתקיים. ולכן שייכים בו דיני ערלה ומונים בו שלש שנים. אך אם כעת כשהוא לבדו הוא לא יכול לחיות, נמצא שכלל אין לו קיום עצמי והוא התקיים כולו במקום של פטור, דהיינו העציץ הלא נקוב. לכן הוא פטור. אבל כאן ישנה בעיה, שהרי כאשר נוטעים בעציץ הנקוב העץ יתקיים בזכות העציץ החדש, ואיך נדע מה השפיע העציץ הישן? על כך נותנת התוספתא את הסימן של נטיעה בגומא, באופן שאין עוד עפר מלבד העפר שהיה בעציץ, ולפי זה נדע מה מצב השתיל.
הירושלמי כלל לא מדבר על מקרה שנטעו את האילן מחדש, אלא שנעקר רובו ונשאר שורש, ומהשורש הזה צמח אילן חדש, וכעת יש לדון האם צריך למנות בו שנות ערלה מחדש. על כך אומר הירושלמי שאם נשאר שורש בעובי מחט, זה אומר שהשורש הזה צמח שלש שנים, וממילא מה שגדל ממנו הוא כשורש פטור שפוטר, כמבואר בתחילת המסכת בדברי הירושלמי, ולכן כל מה שיונק ממנו מחובר לשורש שכבר נפטר מערלה.
♦

כמה זמן השתיל צריך לחיות

אלא שעדיין יש מקום להסתפק האם הצורך שיכול לחיות היינו לבדו, או רק עד שייקלט מחדש בקרקע?
ונראה לפשוט הדבר מלשון הרא"ש בפירושו שכתב: "אילן שנעקר וכו'. אילן זקן שעברו עליו שני הערלה ועקרו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומן העפר שסביב השרשין עמו והוסיף עליו עפר שם ונשרש בארץ אומדים אותו עובדי אדמה אם היה יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר הרי הוא כנטוע במקומו ופטור מן הערלה ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאיליו וחייב שנעקר. לגמרי ונשתייר מעט מן השורש בארץ אם עובי השורש כמחט שמותחין בו הבגד אחר שארגוהו להפשיטו ולהרחיבו מותחין אותו ומחברין אותו בראשו האחד במחטין אז ידוע שיכול לחיות במקומו ופטור אף אם הוסיף בו עפר".
מבואר בדברי הרא"ש שאם יש בשורש עובי מחט אז 'ידוע שיכול לחיות במקומו', כלומר הרא"ש משתמש בביטוי של המשנה והתוספתא שיכול לחיות במקומו גם בהקשר לדברי הירושלמי של שורש עובי מחט. ואם כן אם בירושלמי מפורש שעובי מחט היינו שיש בו שלש שנים, והרא"ש אומר שעובי מחט היינו שיכול לחיות במקומו, אם כן מוכרח בבירור שהרא"ש הבין שיכול לחיות היינו לחלוטין, כמות שהוא, ולא רק עד שייקלט.
ולענ"ד כך מוכרח מיניה וביה, כי אם נאמר שצריך שיחיה עד שייקלט, אז אין שום משמעות לכלל הזה, כי אם לא יכול לחיות היינו שלא יספיק להיקלט, כי לוקח שבועיים לקלוט והעפר שיש לו לא מספיק להזין אותו לזמן הזה, וממילא הוא לא ייקלט כלל, אז מה המשמעות שהוא פטור, הרי בכל מקרה הוא לא ייקלט ויתייבש וייפסד. כמו כן, אם יכול לחיות היינו עד זמן קליטה, אין שום צורך לתוספתא ללכת לגומא, כי אפשר פשוט לבחון האם לאחר שבועיים הוא נקלט בעציץ הנקוב, שזה אומר שהיה לו עפר מספיק לשבועיים, כי אחרת היה נהרס, כי לא נקלט בחדש עד אז, ובהכרח שהוא ניזון מן הקודם. לכן נראה שאי אפשר לפרש שיכול לחיות היינו עד שייקלט, כי אם לא יכול להיקלט אז אין עץ והוא נפסד ולא שייך לדון על פטור, וגם אין צורך בגומא כדי לבדוק.
רק אם נפרש שצריך שיחיה שלש שנים, אז אין אנו יודעים האם חי שלש שנים מחמת העציץ החדש שהוא נקוב או מחמת העפר שהיה לו. ולכן צריך ללכת לגומא שהעפר מסביב לא מסייע ולבחון את העפר שהעץ בא עמו כאשר הוא לבדו.
וגם מן הסברא נראה שאם אנו רוצים לפטור אותו מחמת שהוא עדיין האילן הקודם, אז מה בכך שאנו קולטים אותו מחדש, הרי סוף סוף מה שבא עמו לא מחזיק מעמד רק עד זמן קליטה. ומה שמאפשר לו להחזיק מעמד הוא הנטיעה החדשה. ואם כן מדוע שיהיה פטור בגלל הנטיעה החדשה, הרי בלעדיה האילן הקודם כמות שהוא לא היה מחזיק מעמד.
ולפ"ז סתמות לשון הראשונים שכתבו שאם יכול לחיות כמות שהוא הרי הוא כשהיה משמע שצריך שיחיה לבדו ולא רק עד זמן שייקלט מחדש, כי אם ללא הקליטה מחדש לא היה מחזיק מעמד, אז קיומו הוא מחמת הקליטה מחדש ואין סיבה לא למנות לו מחדש. וכך לשון הריבמ"ץ 'אם יכול לחיות בלא כלום חידוש, אלא יניק מגושיה ולא צריך לינק מעפר אחר, הרי היא כאשר היה'. וכן לשון הרמב"ם 'אם היה באותו עפר שאפשר שתתקיים לחות אותו האילן בהיות בתוך אותו עפר בלבד ואח"כ ניטע עם עפרו במקום אחר אינו חייב בערלה, מפני שאינה נחשבת נטיעה שניה, אלא הרי הוא כאלו לא נעקר'.
ולכאורה, למה כאילו לא נעקר, הרי הוא לבדו לא מחזיק מעמד, וכל העפר שנתלש מספיק רק לזמן הקליטה מחדש, אז אם כן הוא כן נעקר כי לולי העקירה לא היה צריך מקום אחר. וכן לשון הר"ש 'אם יכול לחיות. מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור ואם לאו הרי זה כאילן העולה מאליו וחייב', משמע מהר"ש שאין הכוונה שיחיה עד השבועיים שייקלט, אלא שחי כמות שהוא בלא שום תיקון עפר.
♦

שיטת הרשב"א

אמנם הרשב"א בח"ג סימן רכ"ה כתב: "שאלת אילן שנעקר עם שרשיו ובעפר שבסביביו ונטעוה במקום אחר, מה הוא בחוצה לארץ כערלה, שיש לומר שאינו חייב בערלה לפי ששנינו במסכת ערלה אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב, ואף על פי שאין אנו יודעין יכול לחיות עד איזה זמן קאמר מ"מ הוה ליה ספיקא דרבנן בספק ערלה בחוצה לארץ מותר, או נאמר שאין זה ספק לפי שבא מחמת מיעוט ידיעה. תשובה על דבר זה נתחבטתי כמה ימים זמן שיכול לחיות כמה הוא יגעתי ולא מצאתי. ומסתברא לי דאפי' יכול לחיות ממנו קצת ימים פוטרו ואפי' אינו יכול לחיות שלש שנים כשני ימי ערלה. ומנא אמינא לה, מדתנן בפרק השואל שטף נהר זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו זה אומר זתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו, ואוקימנא בגמ' שנעקרו בגושיהן וכן כי אתא רבין אמר והוא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש שנים אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. והנה נראה דאינו יכול לחיות באותן גושים לעולם דאם כן זיתיו ועפריו גדלו ואפי' כל שלש אינו יכול לחיות, דאם איתא תוך שלש מיהא ליהוי כלהו לבעל הזתים דמאי אהני ליה בעל הקרקע. ואעפ"י שאין זו ראיה גמורה שיש לדחות קצת כיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פירש, משמע לכאורה כל שיכול לחיות קצת ימים קאמר. וכי תימא דההיא שמעתתא כך דייקא לי כמו שכתבתי וטעמא נראה לי דכיון שכבר היה נטוע ועברו עליו שלש שנים ממקום פטור בא ואף על פי שנעקר לגמרי ונטע במקום אחר אכתי אהני ליה נטיעתו ראשונה ופטורו כל שיכול לחיות קצת. והיינו טעמא נמי דכי לא נעקר ממקומו לגמרי אלא שעדיין מחובר כל דהו במקום נטיעתו ואפי' כחוט הסרבל אותו המועט פוטרו ומעמידו על היתר הראשון אעפ"י שאינו יכול לחיות ממנו כלל. וכמו ששנינו שם אילן שנעקר ונשתי' בו שרש פטור, וכמה יהא השרש רשב"ג אומר משום ר' אלעזר ן' יהודה איש ברתותא כמחט של מיתון. ומשום כך נראה לי להלכה דבחוצה לארץ אם נעקרו גושיהן ויכולין לחיות קצת ממנו פטורין, אלא שבתוספתא דערלה שנינו דבר שמספק לי דתניא סתם כיצד יודע אם יכול לחיות אם לאו חופר גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב".
ודברי הרשב"א צ"ב, שנטה לומר שא"צ שלש שנים והביא לכך ראיה, ובכל זאת סיים שרק בחו"ל. ולאחר מכן כתב שהתוספתא גורמת לו לספק, ולא מובן מה התוספתא הוסיפה לו, הרי גם לפני כן היה בספק, ועוד לא מובן מה ראה בתוספתא שונה מפירושו. ועוד צ"ב שהרשב"א בשטמ"ק בב"מ ק"א כתב שלא כדבריו בתשובה: "הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין".
את כל השאלות הללו על הרשב"א תירץ רבנו הגדול מרן החיד"א בברכי יוסף ביו"ד סימן רצ"ד: "ופשיטא דלענין הלכה בעינן דיוכל לחיות שלש שנים, כיון דהרשב"א מרא דשמעתא איהו ניהו תבריה לגזיזיה ומספקא ליה. וכדו חמות'י ראיתי או'ר דכן הסכים הרב פרח מטה אהרן בשניות סימן ע"ה, דכיון דהרשב"א מספ"ל ולא הכריע מאן ספין ומאן רקיע לפשוט ספק זה... וכל זה היה מעיקרא, אלא משום דלאו ראיה גמורה היא אלא טעמא עביד לחוד, סבר דליכא למיקם אטעמה לחוד בלי ראיה גמורה למשרי בארץ, ולא קפטר אלא בח"ל, ובתר דנה כי אשכח התוספתא ומספקא ליה הדר ביה מהלכתיה, דאף בח"ל חייב. ואפשר דלפום מאי דנקיט השתא אחר התשובה הזו דאף בח"ל לא פטרינן אלא אם יוכל לחיות שלש שנים, כתב מה שכתב בתוך חידושיו לפי שיטה זו דבעינן שיוכל לחיות שלש שנים, ומותיב ותריץ יתיב, והיינו כמו שהיה דוחה הראיה בתשו' מקמי דאשכח לתוספתא וק"ל. ומה שנסתפק מכח התוספתא אפשר לומר דבשלמא אי בעינן שיוכל לחיות זמן רב אמטו להכי שאלו לחכמה כיצד יודע אם יוכל לחיות וקאמר חופר גומא וכו', אלא אי אמרת דבקצת ימים סגי, אין כאן שאלה, דבעידנא דמעקר אילן זה אי אינו יכול לחיות אפילו פורתא ניכר לעין תכף ומיד - הלא כמו'ש והעלה נבל יבש חסי'ר, וסימנא למה לילא. ומכללן של דברים הרי היא כמבואר דנוחים הנך דוקיי דהוינן בה בתשובה הנזכרת. ודוק".
מבואר מדברי החיד"א שהרשב"א הסתפק מכח הראיה מב"מ, אך לאחר התוספתא מסקנתו היא שגם בחו"ל צריך שלש שנים, ולאחר מסקנתו זו כתב את דבריו בחידושיו, כפי מסקנתו בתשובה. והטעם לכך שהתוספתא גרמה לו לחזור בו הוא שאם מדובר שלא יכול לחיות כמה ימים, מה יש לבדוק על ידי גומא.
ואף אם לא נקבל את דברי החיד"א, הרי אנו רואים שהרשב"א בשום שלב לא בא להתיר בארץ ישראל, כי פשוט לו שלא יצא הדבר מידי ספק שצריך שלש שנים, ובא"י בוודאי צריך להחמיר. אלא שלפי דברי החיד"א למסקנת הרשב"א גם בחו"ל צריך להחמיר ולהצריך שלש שנים.
נמצא שמפשטות דברי חז"ל משמע שצריך שיחיה לגמרי ולא רק עד זמן קליטה, וכן מפורש בדברי הרא"ש שהשווה לשון יכול לחיות למחט, ובמחט מבואר בירושלמי שהיינו זמן שלש שנים, וכך דעת הרשב"א, עכ"פ בא"י. וכן נקטו הפרח מטה אהרון, שהוב"ד גם בפת"ש ללא חולק, והברכי יוסף.
♦

שיטת מרן החזון איש

כל קבל דנא, ידועה הוראתו של רבנו החזון איש זיע"א, שפירש בערלה סימן ב' סק"י את התוספתא שיכול לחיות היינו שבועיים, ולפיכך נקט שאם יש עפר מספיק כדי לחיות שבועיים די בזה. וכתב שאף שהרשב"א הסתפק, הרי הרא"ש פשוט לו שבשורש קטן יכול לחיות, ואין ודאי של הרא"ש מוציא מידי ספיקו של הרשב"א.
ויש לעיין בדבריו הקדושים. ראשית, שהוא העתיק את התוספתא להיפך מאצלנו שאם יכול לחיות פטור, וכבר העיר על כך אחיינו בדרך אמונה במעשר שני פ"י ה"ח וכתב 'וכנראה דכונתו להגיה כן כי לא מצאתי גי' זו בשום מקום'. ונמצא שהחזון איש לפי דרכו מגיה בתוספתא גרסא שלא כתובה בשום מקום. שנית, כפי שהערנו מלשון התוספתא ומשמעותה לכאורה יותר משמע שאין הכוונה עד זמן קליטה. שלישית, כיצד למד החזו"א מדברי הרא"ש שדי בזמן קליטה, הרי הדברים בדיוק להיפך, שהרא"ש עצמו הוא זה שמקשר בין הירושלמי שאומר מחט של מיתון לבין המדד של יכול לחיות. ואם כן, כיון שהירושלמי אומר שמחט היינו שלש שנים, אם כן ברור שלפי הרא"ש יכול לחיות היינו שיש לו שלש שנים. רביעית, כפי שהוכיח החיד"א, הספק של הרשב"א הוא לפני התוספתא, אך לאחריה פשוט לו שא"א להקל בפחות משלש שנים^[1].
ושוב לאחמ"כ העירני הרב רועי הכהן זק שליט"א לתשובת הרב קוק במשפט כהן דיני ערלה סימנים ח' וט' שגם כן נקט כמו החזו"א ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. אך אכתי צריך לי עיון, שאם לא יכול להיקלט מה שייך לומר פטור, הרי בכל מקרה העץ יתייבש וימות כי אין בו חיות כדי להיקלט. ועכ"פ כיון שהפרח מטה אהרון והברכי יוסף נקטו בבירור להיפך ואין ראיה ברורה לאף צד, נראה דלא נפיק מכלל ספק דאורייתא, ויש לחוש לשיטת המחמירים בזה.
לסיכום הדברים עלה בידינו שאין לקנות פירות ערלה בקביעות מן השוק, וגדר עץ וירק הוא האם העץ מחזיק מעמד שלש שנים, ומצד מניין ערלה יש לחוש מספיקא דאו' שהדבר תלוי האם השתיל יכול להחזיק מעמד שלש שנים.
ובביאור הרעיון של מצוות ערלה לפי פרטי הדינים נראה לומר על פי מה שכתבו תוספות בפסחים מ"ד ע"ב: "והוא הדין לערלה בשתים - וכן אמרינן בפ"ק דקדושין (דף לח.) גבי חדש ופ"ה דערלה אין איסורו איסור עולם דאחר שלש מותר וקשה מה שמותר אחר שלש היינו האילן והאילן לא נאסר מעולם רק הפרי והפרי אין לו היתר".
ובדעת רש"י נראה שעיקר דין ערלה הוא דין על העץ. עם ישראל מגיע לארץ ישראל ומחזק את אחיזתו בארץ. והתורה אומרת לו קודם כל שלש שנים תקדיש את העץ לקב"ה, כמו שני חזקה. תשריש בליבך את ההכרה שאתה מגיע לארץ מתוך מה שהקב"ה נותן לך ולא כדי לחיות להנאתך בלבד. לכן רק לאחר השרשת ההכרה הזו יכול אדם לאכול מן הפירות. לפי זה, גדר ערלה זה לא רק מצד שהפירות בשנים הראשונות אינם טובים, כפי שכתב הרמב"ן, אלא מפני שלפני השרשת והחזקת העץ לקב"ה אין האדם רשאי ליהנות. לכן בגדרי קבוע דנים לפי העץ, ואם כך צורת הגידול אז אין היתר של הפקעת ערלה על ידי כל דפריש, כי דנים מצד העץ. והדיון על הערלה מתחיל בעץ שהוא מקום הקביעות ושם נופל הספק. ולכן גדר עץ וירק הוא האם מחזיק שלש שנים, כפי שביאר החזון איש על פי הגאונים, ומלבד מדד זה אין לנו מדד מבוסס מדברי חז"ל והראשונים. ולכן כדי שלא נצטרך למנות ערלה מחדש צריך שהעץ כמות שהוא יחזיק מעמד שלש שנים, כדעת הרב פרח מטה אהרון והרב ברכי יוסף.
♦ ♦ ♦