לכן אני בא להציע לפני הלומדים והמבינים חידוש בהלכות עיבוד העור, ואשמח שכל מי שיש לו תובנה בסוגיא או במציאות בענין הזה ישתף אותי ותסתיים שמעתתא.
ואקדים כמה הקדמות שלא בהכרח נוגעות לחידוש המדובר.
א. בש"ס (מגילה י"ז א' סוטה י"ז ב') מבואר דדיפתרא מתמעטת מדכתיב "ספר", וכמדומה שכן נקטו רבינו תם (מחזור ויטרי תקי"ז) והנמשכים אחריו.
ב. ברחבי דברי חז"ל מצאנו שימושים חשובים בדיפתרא, וכן יודעי דבר אומרים שייצרו דיפתראות והם מעולים לשימוש.
ג. מבואר בגיטין שדיפתרא יכולה להזדייף, ויש ראשונים שפירשו על פי זה שזו גם סיבת הפסול של דיפתרא לסת"ם. ויש שעוד הוסיפו שלא רצו שהמינים יזייפו בתורה, ולכן דיפתרא פסולה. ויש להקשות על זה, דסתם ספר הרי יהיו בו טעויות סופר, ועדיף שהתיקונים לא יורגשו, כי תימא דמאידך חוששים שיזייפו בו, הרי המינים יכולים להעתיק את כל התורה לספר חדש עם זיופיהם. ועוד, דגם מגילת סוטה פסולה על דיפתרא, ומי יבוא לזייף בה.
ד. לכן היה נראה לומר את הדברים בצורה קצת שונה, והיא - דיש חילוק מהותי בין עור לדיפתרא. הנה קיים שימוש בעולם של ניירת למיחזור, דהיינו עור שרושמים עליו רשימות, וכעבור זמן שאין חפץ בהם מוחקים אותם ורושמים דברים אחרים תחתיהם (וכמדומה ששכיח בממצאים העתיקים יריעות כאלה), ולבסוף העור מתבלה ועובר לשמש כמכסה לפי הצלוחית או לצלות עליו דג. ואת המסלול הזה עושים בדיפתרא, ולכן ניירת של דיפתרא לא נקראת ספר. ואילו עור שהשקיעו בו יותר, אזי ייחדו אותו לשמש לנצח לצורך טקסט מסוים, ועור כזה מראש יצא מכלל ניירת ומיקרי ספר. ולמה הדבר דומה - לטומאת כלים, דכופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים עדיין אינו מקבל טומאה, למרות שהוא ראוי לישיבה נוחה לנצח, משום שכיון שלא השקיעו בו מספיק למטרה זו, הוא לא יצא מכלל הגולמים שעלולים יום אחד להשתמש בהם לבניה או להסקה, ורק כשיחוק בו הרי הוא מקבל טומאה. וכדתנן בכלים פכ"ב מ"ט וחכמים מטהרין עד שיחוק בו. וכיוצא בזה יש לומר לענין עור וספר.
ה. כמובן שלא כל השקעה יש לה משמעות לשם ספר, כגון אם יספיג ריח טוב בעור ודאי אין זה כלום, אבל השקעה שהופכת את העור לעור שניכרות בו המחיקות, בודאי ובודאי גורמת לעור להתייחד לטקסט אחד לעולם.
ו. אבל בגאונים וברמב"ם וכן בר"ת לא נזכר כלל שהגריעות של דיפתרא היא מפני שהיא יכולה להזדייף, אלא לשון הרמב"ם בתשובה שאינו מעובד עיבוד שלם. ויש לפרש שעוד לא קנה את הגמישות ועמידות בפני נזקי לחות וקריעה. ולשון רב פירקוי - שלא יצא מתורת נבילה. ואולי כוונתם לומר שהתורה הצריכה עיבוד שמבשל את העור והופך אותו למרקם יוקרתי יותר.
ולענייננו ברצוני לחדש:
א. דשם ספר נקבע מכח השקעה שהשקיעו בעור, אבל בגויל קבעו חז"ל שהדרך שהוא ייצא משם דיפתרא לשם ספר הוא עיבודו בעפצים. אך בקלף יתכן שקבעו חז"ל שעצם הפרדת העור לשני חלקים על מנת לקבל חלק דק, היא ההשקעה שגורמת לעור לצאת מכלל ניירת ולקבל שם ספר, ואע"פ שלא עובד בעפצים.
ב. ולפי הראשונים הסוברים שהחסרון של דיפתרא הוא שהיא יכולה להזדייף, כלומר שניתן למחוק בה משהו ולכתוב תחתיו תיקון מבלי שיורגש שנעשה כאן שינוי, שמא יש לומר לישנא אחרינא, שבליצה המציאות היא שאפילו אם לא היא עובדה בעפצים כי אם במלח וקמח, ירגישו בה את המחיקה והתיקון. וצריך בירור במציאות.
ג. ובלשון אחרת יש לומר, דרק עור עבה, כגון גויל, עשוי לשמש לכתיבה ממוחזרת, שהיום כותבים בו רשימה אחת ולמחר קולפים את הכתב וכותבים רשימה אחרת. אך עור דק כליצה הוא נקבע לשימוש לכתיבה אחת נצחית, שהרי אין בו כל כך שכבות. ולכן מצד עצמו מיקרי ספר, למרות שנתעבד רק במלח וקמח ולא בעפצים.
ואפשרות זו נראית לענ"ד יותר, דבכל נושא הלכתי צריך לקבוע מה הם המאפיינים להכשר ולפסול, ונראה לי מובן מאד שחז"ל לא יקבעו את המאפיין של "ספר" לפי גודל היריעות והכמות שלהם. ובפרט שאמור להיות בתי חרושת אזוריים ליצור ניירת למיחזור, הצריכים להנפיק כמות גדולה לכמה ארצות, ולכן מעבדים יריעות רבות וגדולות בקמח. ולעומתם יכול להיות אדם פרטי שרוצה לחקוק ידיעה קטנה לדורות על עור טוב. לכן חז"ל קבעו שהמאפיין הקובע אינו הגודל אלא העיפוץ. כמובן שאין הכרח שניירת תיפול לשימוש ממוחזר, אלא יתכן שיכתבו עליה ספר לנצח, אך גם אין הכרח שהיא תיפול לשימוש ספר לנצח, ואנן בעינן שיחול על העור שם "ספר", דהיינו מיוחד לתוכן נצחי, לפני שכתבו עליו.
ומה שאני מחדש שרק גויל צריך עיפוץ כדי להיקרא ספר, בזה יבוארו דברי רש"י שבת ע"ט ב' דפירש גויל- מעובד בעפצים, ומשמע מדבריו דקלף ודוכסוסטוס אינם מעובדים בעפצים, (ויש עוד קצת גאונים וראשונים שיש לומר כן בדעתם, עיין ספר כתנות עור להרב אסף טימור שליט"א). והקשו עליו התוספות שם, דאם כן פסול לכתוב עליהן ספר תורה ותפילין ומזוזות דבעינן ספר. ולהאמור יש לחלק, דדווקא גויל צריך את העיפוץ בשביל להיקרא ספר, דבלא זה הוא בכלל ניירת, אבל קלף שטרחו בו ודיקקו אותו, בודאי הוא מיועד לכתיבה אחת קבועה לנצח, ולא למיחזור, ומיקרי ספר אף בלא עיבוד עפצים, וכנ"ל. על כן בכל המקומות שנזכר דבר זה בתלמוד דדיפתרא פסולה משום דלא עפיץ יש לומר שדיברו על העור הקלאסי, דהיינו גויל, וכמו שאמרו שלשה עורות הן וכו', אבל קלף ודוכסוסטוס יתבארו ענינם ופרטי עיבודם אצל המבינים, ואינם צריכים עיפוץ. וכמו הרבה פרטים בתורה שלא נתבארו בתלמוד מא' ועד ת' בצורה מפורטת.
וראיתי בירחון האוצר שכת"ר שליט"א סובר שקלף הוא המתוקן לכתיבה מצד בשר ולאו דוקא הליצה, מחמת הקשיים בסוגיא דשבת ע"ט ב'. אך לדעתי הפתרון לקשיים הללו הוא אחר. והעיקרון הוא שהלכות למשה מסיני (וכן דרשות הפסוקים) צריכות עיון רב בחכמת התורה וחכמת הבריאה כדי לדעת מה הגדר שלהן והאם זה נאמר לעיכובא. ובהוה אמינא הגמרא פירשה בדעת רב דמה שאמרו תפילין על הקלף ולא על דוכסוסטוס זה לא לעיכובא, מטעמים טבעיים כאלה ואחרים. ובמסקנה הגמרא הבינה (על פי סברת משתמרת) להיפך, שמה שאמרו מזוזה על דוכסוסטוס ולא על קלף זה לא לעיכובא.
אמנם גם לפי עניות הבנתי שהליצה היא הקלף והדרמיס הוא הדוכסוסטוס, יש להכשיר ספרי תורה שלנו שנכתבים על הדרמיס לצד בשר, משום דמאחר דחזינן שהתורה לא נתנה שום דין בספרי תורה על איזה חלק בעור הם יכתבו (כן הוא פשטות הסוגיות), אז אנחנו יכולים להוסיף עור רביעי לרשימה, והוא דוכסוסטוס המעובד בסיד הנקרא בלשון הפוסקים "קלפים שלנו", ובסוג הרביעי הזה אנו צריכים לדון מסברא על איזה צד כותבים, והסברא אומרת על צד בשר. וכמדומה שיש שהבינו כן בדעת רב משה גאון שהכשיר קלפים שלנו, ואמר החולק על שיטתו בתשובות הגאונים - הרכבי סימן תלב: "ולא נהגו העם לכתוב על רק אלא במקום בשר, אבל הכותב במקום שער לא נהגו להכשירו. אף אתם אל תכשירוהו".
כלומר שגם אם עושים כשיטת רב משה גאון יש לכתוב דוקא על צד בשר. וקשה, הרי קלפים שלנו הם דרמיס, ואי סבירא ליה לגאון שמקבל את הסומכים על רב משה שדרמיס הוא קלף, מה הוא צריך להסתייע מהמנהג שכותבים בצד בשר? זו גמרא מפורשת שקלף נכתב בצד בשר. אלא כפי הנראה הוא סובר בדעת רב משה גאון שבעלמא דרמיס הוא דוכסוסטוס וכתיבתו מצד שיער, אך קלפים שלנו המעובדים בסיד רב משה גאון מכשיר אותם בתור סוג רביעי. אך מלבד החידוש שלו בהלכות עיבוד, דלא בעי עפצים, משום שגם המעובד בסיד אינו עומד למחזור, יש לדון היכן לכתוב בו. ועל זה הוא אומר שהסוג הרביעי הזה המנהג יוכיח שיש לכתוב בצד בשר, ואכן הוא ראוי יותר מצד בשר.
אשמח לתגובות כל הלומדים והמבינים, הן מבחינת הסוגיא והן מבחינת המציאות והן מבחינת ההיסטוריה.
♦
תגובה מהרב עידוא אלבה
במאמר בגליון המאה ועוד מקומות הבאתי את דברי רב האי גאון, המובאים ברבינו חננאל על שבת עט, מהם עולה שכאשר מחלקים את העור ומעבדים בעפצים הקלף הוא הליצה, וציינתי שכך הוא בתפילין ממדבר יהודה, ומכאן שבימי חז"ל והגאונים כתבו תפילין על ליצה, והיא הקלף. דברי כבודו מבוססים על שאלת יסודית בהבנת המציאות, שהיא פועל יוצא של ההבנה הזו שהקלף הוא הליצה, שא"כ איך כתבו ספר תורה על קלף בזמן חז"ל, לפי הסוברים שקלף שלהם היה ליצה בלבד. מאחר שכבודו ראה מה שהבאתי בגליון המאה שהתפלין במדבר יהודה כתובים על ליצה לא מעופצת, והוא יוצא מתוך הנחה שעל עור כזה כן אפשר לכתוב גם ספר תורה. ועל כן הוא אומר שהענין יהיה מיושב אם נאמר בניגוד לדברי רב האי שקלף ודוכ' אינם צריכים עיפוץ, דאם כן יש לומר שכתבו על עור כזה.והנה בעבר כשדנתי בשאלה זו התבססתי על דברי ידידי הרב אסף טימור, שהוא בעל נסיון רב בעיבוד עורות, והבנתי מדבריו שאי אפשר לכתוב על ליצה ספר תורה כלל. וכתבתי שדבר זה מביא למסקנה שאותה ביססתי בכל מאמרי שקלף אינו דוקא ליצה, אלא כל עור שהוכשר לכתיבה בצד בשר ייקרא קלף כפי שכתבו כמה ראשונים. אך לאחרונה הרב אסף חזר בו וטוען שאפשר לכתוב אף ספר תורה על ליצה כשהיא לא מעובדת בעפצים. הוא הוכיח זאת בנסיונות מעשיים שייצר ליצה טובה בעיבוד באפר או בסיד, וכתב לי שאפשר לכתוב עליה כתיבה מהודרת, וגם למחוק ולכתוב שוב. ונראה לו שגם בימי חז"ל היו עושים כך, כי הוא בדק את 'מגילת המקדש', שעוביה נמדד כ0.1 מ"מ. כשליש מזה הוא שכבה של חומר שעליו נכתב כמו משוח. ונראה שהיא נכתבה על ליצה, כי עובי העור עצמו רק 0.07 מ"מ. ובפרט שמאחורי הכתב ניתן לראות צד שיער בשלמותו (ללא גירוד). ארכה של המגלה 8 מטר (כל יריעה בערך 25 על 40 ס"מ), והיא תפורה בפשתן. ויש גם תהילים הכתובים על הליצה, ומוכח שקיימת טכנולוגיה שהייתה קיימת בזמן חז"ל לכתוב על ליצה מגילות. עכ"ד.
אך לענ"ד השאלה המעשית איך כתבו ספר תורה על ליצה לא נפתרה בדבריו, שכן לא נראה שאפשר לכתוב בצורה כזו ספר תורה באופן שיהיה מצוי ושכיח. הוא בעצמו הודיענו שהתפירה של מגילת המקדש היא בפשתן, וברור שעשו כך בגלל עדינות העור, אבל להלכה קי"ל שספר תורה שתפרו בפשתן פסול. בצורה כזו אולי אפשר לכתוב ספר מיוחד שנשמר בגניזה, אך פשוט שספרים כאלו לא יהיו אלא חד בדרא.
שמא תאמר אולי באמת ספר תורה על קלף היו חדא בדרא. לענ"ד אינו כן, בפשטות נראה שספרי תורה על קלף היו מצויים. כך משמע בגמרא בבא בתרא יד ע"א ששאלו את רבי מה גודל הספר שבו יכתבו על הקלף, ובמ"ס (הוספה ב , א, כה) משמע ששאלה זו היתה שאלה למעשה בספרים ירושלמיים, ורבי השיב "לא שמעתי", ולא אמר להם ומי עבדינן ספר תורה על קלף, לא עושים קלף כי הוא ייקרע בקלות.
ובמ"ס בפרק ג הלכה יז איתא: "חייב אדם לעשות ציצית נאה, ומזוזה נאה, ולכתוב לו ספר תורה נאה, בדיו נאה, בקולמוס נאה, ובלבלרין נאין, ובקלפים נאין, ועורות צבועין (י"ג צבאים), ויעטפנו בשיראים נאין, שנאמר זה אלי ואנוהו, עשה לפניו מצות נאות".
חזינן דהקדים קלפים לעורות ולא הזכיר תפילין, משמע שכוונתו קלפים לספר תורה, ונקט ברישא קלפים כי ספר תורה בקלף היה דבר תדיר ומעשי כמו בגויל[1].
על כן נראה כפי שכתבתי במאמרי בגליון המאה, שהספרים הירושלמיים האלו היו כמו ספרי תורה שלנו שכתובים על דרמיס שהכשירו אותו לכתיבה בצד בשר, ואלו הספרים על הקלפים הנאים שעליהם מדובר במסכת סופרים. ומזה גופא הוכחתי שגם לפי מאי דנקטינן שכשקולפים את העורות הקלף הוא העליון, אין פסול בכתיבה על דרמיס כשהוא הוכשר לכתיבה טובה בצד בשר, כי כל עור המוכשר לכתיבה בצד בשר ייקרא קלף.
אמנם לפי דרכי מיושבת שפיר השאלה איך במציאות כתבו ספר תורה על קלף, אך עדיין לא ברור מדוע כשלא מעבדים אותו בעפצים אין בזה פסול של דיפתרא.
וידידי הרב טימור רצה לומר שבקלף כלל לא צריך את הענין שלא יהיה דיפתרא, בגלל עצם הענין שלא מצינו בש"ס שנאמר על הקלף שיש צורך שיהיה מעופץ. ולכאורה אכן כך משמע מדברי רש"י בשבת עט, שהוא כתב רק על גויל שהוא מעובד בעפצים.
אך בפשטות י"ל שרש"י כתב כך רק כדי להסביר למה גויל נקרא כך, והוא על שם העפצים. ולגוף דברי הרב אסף נראה לענ"ד שאי אפשר לומר שקלף לא צריך עיפוץ בלא לתת לזה טעם, שכן פסול דיפתרא לא נאמר כהלכתא ללא טעם. הגמרא בסוטה יז ע"ב אומרת שהוא משום דבעינן ספר. ואם כן, גם בקלף יש צורך בזה שהוא לא יהיה כדיפתרא, כי משמע שכדי שעור יוגדר כדבר חשוב שנקרא ספר צריך שהוא לא יהיה דיפתרא.
ובזה אבוא לדון על דבריך, שכבודו נוקט שבקלף ודוכ' אין צורך בעיבוד עפצים, וכתב לזה ג' טעמים:
א. אם הצורך בעפצים הוא כדי שייקרא 'ספר', י"ל שהטירחה בקילוף העור מחשיבה את העור להיות כספר.
ב. אם פסול דיפתרא הוא כיון שהיא יכולה להזדייף, י"ל שבליצה אינו יכול להזדייף.
ג. אם הצורך בעפצים הוא כדי שייקרא ספר י"ל עוד טעם, ששם ספר הוא על כתיבה קבועה, ועור קמיח היה מיועד לכתבים שבהם מוחקים וחוזרים וכותבים, וליצה או דוכ' לא היו מיועדים לזה.
על התירוץ הראשון יש להעיר שקשה לתלות את הגדרת ספר ברמת השקעה. וכך כתב לי הרב אסף טימור ביחס להסבר זה "ההשקעה בעיבוד הדיפתרא והגויל אינה שונה אם כי מעט. גם פפירוס דורש הכנה בעשייתו. מדוע זה לא ייקרא ספר? ומה המודד להשקעה כדי להיחשב ספר"?
ובאשר לתירוץ השני, שבקמיח בעלמא אפשר לזייף, אבל כשהקמיח הוא ליצה הוא אינו יכול להזדייף, נראה לי שהוא אינו תואם למציאות, שמאחר שמעבדים באופן שהדיו לא עוברת לצד השני, אפשר למוחקה ולעשות את הליצה עוד יותר דקה, שהרי בלאו הכי לא כל הליצות שוות בעוביין. וכן אמר לי הרב טימור שבליצה שהוא מכין בעיבוד סיד אפשר למחוק ולתקן.
גם על התירוץ השלישי שכתב כבודו קשה, דכבודו משוה בין קלף לדוכ', ובשלמא ליצה י"ל שלא היו מכינים אלא בשביל כתבים קבועים ומיוחדים, אך לגבי דוכ' קשה, אם הוא דרמיס מעובד בעפצים שהוסרה קליפתו, אז הוא אינו שונה במהותו מהגויל, ומאחר שגויל צריך עיפוץ, למה בו לא נצריך עיפוץ. ואם נאמר שגם הדוכ' לא היה מעופץ, והוא כמו הקלף שלנו, מה ההבדל בינו לבין עור קמיח, שעליו מדברת הגמרא שאינו נחשב ספר?
אמנם בעבר עמדתי על השאלה הזו למה העור שלנו לא נחשב דיפתרא, וכתבתי שאולי בבבל העור הקמיח לא היה מוכן טוב, והוא דוחק. אך עתה לאור דבריך נלע"ד שהענין מובן יותר, ובאמת י"ל כעין מה שאמרתי בעבר וכעין דבריך בלי לקשרם לענין דוכ', שהדפתרא שעליה דברה המשנה לא היתה נחשבה כספר, כי אצלם עור קמיח שלא עופץ היה עור שלא מתאמצים לעשותו טוב, והוא היה מיועד מתחילתו לניירת, כלומר לכתיבה ממוחזרת. אבל כל היכא שעיבדו בצורה טובה והוא ראוי ומיועד לספר, וכמו שמעבדים היום בסיד, וניכר שאינו מיועד לכתיבה ממוחזרת וארעית, הרי הוא כשר, וזהו ספר תורה שנכתב על קלף בימיהם, ועליו נשאל רב, ואלו הם הקלפים הנאים של מסכת סופרים. ומעתה מובן היטב הכשר ספרי תורה שלנו, לפי שקלפים שלנו אינם מיועדים לכתיבה ממוחזרת.
אמנם מצינו שבימי הרומאים היו קוראים דפתרא לספרים טובים שמיועדים לכתיבה. ועל כן כתב לי הרב אסף להקשות על ההנחה שאמרנו שהדפתרא לא היה מיועדת לכתיבה טובה ולא היתה עור חשוב שמוגדר ספר "קונסטנטין ראה לנכון לכתוב את 'הברית החדשה' (און גליון) על דפתרא. האם זה לא היה חשוב בעיניו? וגם התנ"ך הכי עתיק בעולם הוא על עור לא מעופץ מפני 1700 שנה והוא עובד בקיסריה".
אך לדידי גם אם הגויים האלו קראו לעור שעליהם הם כתבו דיפתרא, אין זה מלמד שזו היא הדיפתרא שאליה מתייחסים חז"ל במשנה באומרם שדיפתרא פסולה. מצינו בהרבה דברים שבלשון יוון ורומא מכנים מושג כלשהוא בתקופה אחת בשם מסוים, ובתקופה או במקום אחר הפירוש של אותו מושג קצת שונה. כך למשל ראיתי כשעסקתי לאחרונה בענין התכלת, שבספר סדר הדורות על הפורפירא הביא שפלניוס כינה את הצבע הכחול שהופק מהארגמון שהוא בעל חי עם קונכיה "קונכלינא", ומעט שנים אחריו רואים שכינוי זה היה מתייחס לקונכיה של חלזון בלי קשר של כינוי לצבע, והוא כמו בימינו. וגם כאן אנו רואים שדפתרא בשפה הערבית הוא מחברת, ואין בשם זה כל רמז לגריעות. ולכן יתכן שגם בתקופה שנכתבו מדרשי חז"ל מאוחרים (תנחומא וארא ה) שמדברים על פרעה שכתב את שם האלהות שלו על דיפתרא, וכן ספרי הנצרות שמדברים על דיפתרא, כתבו כך כי בתקופתם זה היה כינוי לספר טוב. אבל בזמן המשנה דיפתרא היה הכינוי לעור שמיועד לגיטין ולשטרות, ושפיר אפשר לומר שפסלוהו כי הוא שימש לכתיבה ממוחזרת ולא כ"כ חשובה.
ולענין עצם מה שהעליתי במאמרי שקלף שהוכשר לכתיבה בצד בשר נקרא ספר, אבהיר שמה שהביאני לסברה זו הוא קודם כל העובדה שמנהג כל ישראל במשך מאות שנים לכתוב על עור שאינו ליצה. דבר זה גורם לצורך לעיין בסוגיות כדי להבין אם אפשר להבין מהן שהקלף אינו אך ורק ליצה. לדעתי כך צריך להיות מחקר הלכתי. לכן ההסתכלות שלי בגמרא אינה ממוקדת בשאלה האם מוכרחים להבין ממנה שהקלף אינו רק ליצה, אלא האם אפשר להבין בה כך. ואם הדעת נוטה שזו האמת, בודאי עדיף. ועל כן מה שכבודו אומר שאפשר להבין את הגמרא בשבת עט באופן אחר ממה שכתבתי לא קשה לי, שהרי לא באתי לומר שהבנתי בגמרא זו הכרחית, אלא רק שיש לה מקום, והיא מסתברת. לדידי מנהג ישראל מאות שנים מוכיח שהקלף שכתבהו על דרמיס כשר, והטעם שכתבתי לכך שעיקר גדר קלף הוא הכשרו לכתיבה בצד בשר מבואר בראשונים. והראיה היותר גדולה לזה היא מה שכתבתי וחזקתי כאן שוב, והוא דבר שהוזכר כבר בימי הגאונים (כפי שעולה מהלכות ס"ת מן הגניזה), שכך משמע בבבא בתרא יד ובמ"ס שהם היו כותבים על קלפים נאים ספרי תורה, ומשמע שזה היה דבר מצוי. ומוכח מזה שהקלף אינו רק ליצה, כי על ליצה קשה מאוד לכתוב ספר תורה.
וכבודו רוצה לחדש סברה אחרת להצדקת המנהג, והיא שבאמת הגמרא לא דנה על קלף שלנו, ואין בה הגדרה לעור כזה, ובכל זאת הוא כשר אף שבאמת אינו קלף, כיון שעכ"פ הוא עור, ומסברה נראה שיש לכתוב עליו בצד בשר, והסתייע לפירוש זה מתשובת הגאונים.
ולענ"ד הסבר זה תמוה, שמאחר שחז"ל דברו רק על ג' סוגים משמע להדיא שאין עור עם הגדרה אחרת. ובפשטות עור מעובד כמו שלנו היה גם בימי חז"ל, שהרי הוא כמו העור שעליו נכתבו כתבי הנוצרים הנ"ל, ואיך נאמר שחז"ל לא התייחסו אליו. ועל כן נראה שהוא בכלל קלף. וכן נראה פשט הגמרא בבא בתרא יד שהיו כותבים ספרי תורה על קלף, ולמאי דהוכחנו קבלת הגאונים כשמעפצים הליצה היתה הקלף, צ"ל שהקלף שם הוא הקלף שלנו שמעובד היטב בסיד, ודינו כקלף כי גדר קלף הוא עור המוכשר לכתיבה בצד בשר.
ומה שאמר בתשובת הגאונים לנוהגים כרב משה גאון הוא פשוט, שהגאון הכותב הוא רב שרירא, הסובר שקלף הוא ליצה מעובדת בעפצים, אלא שרב משה סבר שגם עור מעובד בסיד, כשלנו, נקרא קלף, ויש שטענו שכיון שהוא הדרמיס יש לכתוב עליו בצד שיער כדין דוכסוסטוס. ועל כן אומר להם רב שרירא שאין לעשות כן, דכיון שאתם נוקטים שהוא קלף יש לכן לכתוב בצד הבשר כפי שהוא סובר, וכפי המנהג, ותו לא מידי.
לסיכום:
א. בימי חז"ל הקלף לתפילין היה ליצה, כמסורת שהועברה מרב האי גאון, ולא מצינו מחלוקת בגאונים על כשרות הליצה לתפילין.
ב. קלף שלנו שבו כותבים על דרמיס כשר לתפילין ולכל דברי סת"ם אף שכותבים על הדרמיס מפני שעיקר גדר קלף הוא מה שהוא מוכשר לכתיבה בצד בשר, ואינו חייב להיות הליצה. גם ממ"ס משמע שבימיהם היו מצוי שכותבים ספרי תורה על קלף, ולא מסתבר שספר על ליצה הוא דבר מצוי.
ג. גויל שלנו כשר למרות שאינו כל העור, כיון שהוא שלם בשני חלקיו, ואינו מוכשר לכתיבה בצד בשר, וממילא אינו קלף.
ד. בענין השאלה מדוע קלף זה שאינו מעופץ אינו נפסל מדין דיפתרא, שהיא עור לא מעופץ, י"ל שפסול דיפתרא מתייחס דוקא לעור שלא טרחו לעשותו היטב והיה מיועד לכתיבה של דברים פשוטים, ששימש כניירת שמיועדת גם למיחזור. לכן הליצה לא נפסלה מדין דיפתרא כשלא עבדוה בעפצים. גם קלפים שלנו אינם מיועדים לכתיבה ממוחזרת, ונראה ממ"ס שכן היו עושים בזמן הגמרא קלפים נאים בירושלים, ועל כן הקלף כשר.
ה. מכל מקום יש הידור בכתיבת דברי הסת"ם על עור מעופץ, כיון שהגאונים הקפידו על דבר זה.
♦ ♦ ♦