קריעת הגופיה והחליפה
בגמ' במו"ק כ"ב ע"ב איתא: אפיקרסותו אינה מעכבת [את הקריעה] ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור מילה זו.
♦
דעת הראשונים שאפיקרסותו הוא כסות הראש
דעת רש"י שאפרקסותו זהו כיסוי הראש, אלא שיש בזה ב' ביאורים בטעם הפטור, וכמו שכתבו כמה ראשונים משמו. וכ"ה ברש"י האמיתי שנדפס מכת"י, וז"ל ואפרקסותו, סודר שעל הראש שתלוי לו על כתיפו. אינה מעכבת, אינה צריכה לקרוע. לישנא אחרינא נופל אותו אפרקסותו על החזה ומכסה קריעת החלוק ואעפ"כ אין זה עיכוב קריעה ע"כ. וללשון הראשון הפטור הוא משום שאינו חשוב בגד, וללשון השניה החידוש הוא שאינו מעכב את קריעת הבגד שתחתיו בזה שמכסה את הקרע. והר"י מלוניל העתיק רק את הלשון השני, והאו"ז העתיק את ב' הפירושים עי"ש, והריבב"ן העתיק רק את הפירוש הראשון עי"ש. והריטב"א העתיק רק את לשון ב' ברש"י והסכים לזה עי"ש. וכתב הרמב"ן בתוה"א שגם הראב"ד פירש כרש"י [בפירוש הראשון] עי"ש.אולם הפירוש השני של רש"י הנ"ל נסתר מדברי מסכת שמחות פ"ט ה"ו [והובא ברמב"ן], דאיתא שם: אפיקריסין אין מעכבין את הקריעה, רבי בנימין אומר משום רבי עקיבא קורעין את אפיקריסין ע"כ. ומבואר מדברי ר"ע שהנידון הוא האם קורעים את האפיקרסין, ולא האם הוא מעכב את הקריעה שמתחתיה.
♦
דעת הראשונים שהוא הבגד העליון שהולכים איתו בחוץ
כתב הסמ"ג [עשה דרבנן ב']: רבותינו שבצרפת רגילין לומר שהמטרונא אין בה חיוב קריעה שהוא מעניין אפקריסותו שהוא סודר העליון שאינו אלא לצניעות [והוא ס"ל כדעת הרמב"ם דלקמן] עי"ש. וכן הביא הסמ"ק [מצוה צ"ז] מנהג זה, וז"ל: ונהגו העולם שלא לקרוע בגלימא העליונה שקורין גורנ"קא או טב"ר או מנ"ט או קא"פא משום דכי אפקריסותא חשיב ע"כ. וכ"כ עוד בהמשך: ואינו קורע באפקרסותו שקורין קאפ"א[1] ע"כ. ובהמשך כתב להדיא שקורעים את החלוק וז"ל: גם האשה קורעת כל בגדיה על אביה ועל אמה ואפי' התחתון שקורין קמי"זא עי"ש. וכ"ד המאורות וז"ל אפרכסותו פירוש מלבוש עליון שמכסה כל בגדיו כגון הגלימא וכו' עי"ש. וכ"כ המאירי וז"ל מלבוש שאינו מכלל מלבושיו אלא שהוא עשוי להתכסות בו בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים לצניעות, והוא מה שיראה לנו לפרש במלת אפרקסותו האמורה כאן וממה שאמרו מבליעו באפרקסותו, אין חובה בקריעתו אף באב ואם עי"ש. וכן המכתם כתב שנהגו במקצת מקומות שלא לקרוע הגלימא ואפילו על אביו ואמו, והטעם מפני שאינה מלבוש קבוע, שאינו לובש בתוך הבית, אלא שפושטין אותה בשעת קריעה כדי שיהא קורע מבחוץ כדלקמן עי"ש.♦
דעת רוב הראשונים שהוא בגד הזיעה
דעת רוב הראשונים שאפרקסותו היינו בגד הזיעה, ורק הוא פטור מקריעה. הב"י בסי' ש"מ ס"י הביא שכ"ד הערוך, הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש והסמ"ג [שכתב אבל הרמב"ם וכו' וכן הערוך וכו' והעתיק את ראיות הערוך ונראה שמסכים לזה]. ויש להוסיף שמקור דברי הערוך הוא מפירוש הגאונים לטהרות כלים פכ"ט עי"ש. וכן הר"ש והרא"ש [והרמב"ם] שם פירשו כן בסתמא, וכן בסוף מקואות פירשו כן בסתמא עי"ש. וכן הריב"ב העתיק את דברי הרמב"ם עי"ש. וכ"כ ר"ש ב"ר נתן בסידורו פי"ד בחלק השביעי וז"ל על שאר הקרובים א"צ לקרוע מה שעליו אלא הבגד העליון אבל על אביו ואמו חייב לקרוע את כל המלבושים חוץ מן הבגד המכסה גופו עי"ש. וכ"כ הריא"ז וז"ל אפיקרסותו וכו' והוא הבגד התחתון הסמוך לבשר כמבואר בקונטרס הראיות וכ"ה בספר הערוך, והמורה אומר שהוא סודר שעל ראשו עי"ש. וכן המכתם הביא את דברי הרמב"ם והערוך וראיותיהם ונראה שמסכים לזה עי"ש.ובאמת שהערוך הביא ראיות חזקות מאוד מהרבה מקומות לפירושו, ואחת מהן היא ממסכת דרך ארץ פרק הנכנס ה"א, ששם סידרו את פשיטת ולבישת הבגדים במרחץ וז"ל חולץ את מנעליו, ומסלק את כובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר את אפיקרסו התחתונה. רחץ ויצא וכו' מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו ע"כ. הרי שאפיקרסו הוא בגד הזיעה הצמוד לגוף. והמאירי הביא ראיה זו וכתב: מ"מ נראה לי שמאחר שהזכיר בה התחתונה אלמא יש בה עליונה והיא אותה שהזכרנו ע"כ. אולם דבריו צ"ע, דאם איתא לעליונה הו"ל להזכיר שם שפושט אותה בתחלה, דהא שם מוזכרים הבגדים שהאדם לובש וסדר פשיטתם, וגם לא מצאנו בשאר מקומות אפרקסותו העליונה, וע"כ דה"ק פושט את הבגד 'התחתון' שלו, שהוא אפירקסו. וגם משאר הראיות שהביא הערוך מבואר להדיא שזהו בגד הזיעה, וכמו שקיבלו הגאונים בפירוש מילה זו וכנ"ל.
ובקונטרס גן המלך [שבסוף ספר גינת ורדים] סי' צ"א כתב שאמנם ראיות הערוך ברורות, אולם הביא ב' ראיות כנגד הערוך, שאפקרסותו אינה בגד הזיעה אלא סודר העליון. ראיה אחת, דאמרינן בברכות פרק מי שמתו [כ"ד ע"ב] שאם נזדמן לו רוק מבליעו בטליתו, ואם טליתו נאה היא מבליעו באפרקסותו כו'. ואם הוא בגד זיעה הוא טורח הרבה להוציאו מתחת למדיו ולהבליע בו הרוק, אמנם אם הוא סודר העליון ניחא שבנקל יכול להבליעו בו בלי טורח ועיכוב ע"כ [וכבר כתב כן בקצרה המאירי שהבאנו לעיל]. אולם כבר דחאו לנכון בשו"ת יבי"א ח"ו יו"ד סי' ל"ב אות ד', וז"ל: ונעלם ממנו דברי תר"י (ברכות כד:) שכ', פרש"י אפרקסותו סודר שעל ראשו וקשה לי וכו', והנכון כפירוש רבינו האי גאון, שהוא בגד התחתון שלובשו תחת החלוקה, והיה מנהגם לעשות בו כיסים סביב הצואר, ולהכי אמרו שצורר מעותיו בכיס אחד ותפילין בכיס אחר, וה"נ אמרי' במסכת דרך ארץ פושט חלוקו ואח"כ פושט אפרקסותו, דמשמע שהוא תחתון יותר מחלוקו, וה"נ מבליע באפרקסותו ר"ל שמבליעו בכיס אחד ממנו. ע"ש. הא קמן דאדרבה בההיא דברכות גופא מסתבר ליה טפי פי' הערוך והרמב"ם דס"ל כפי' רה"ג. וגם הרמב"ן והרא"ש שפירשו כדבריהם הזכירו ד' הגמ' דברכות הנ"ל. ומוכח שראית הרב גן המלך מההיא דברכות דחויה היא עכ"ד.
ראיה שניה, דתניא בפרק בא סימן [מ"ח ע"ב] לענין היכר סימנים שתי שערות רשב"א אומר בנות עשירים צד ימין ממהר לבוא שנישוף באפרסקותן, בנות עניים צד שמאל ממהר לבא מפני ששואבות כדי מים עליהם. ופרש"י אפרקסותן מעפורת והוא סודר ותולה על דד הימין אבל בנות עניים אין להם מעפורת עכ"ל ועל כרחנו לפרש דהוי סודר העליון, דאלו הוי בגד זיעה לא הוי מקום לומר שצד ימין יקדים להביא ב' שערות תחלה שהרי בין צד ימין בין צד שמאל שניהן נישופין בו בשוה. ותו דנראה דעניות נמי אית להן בגדי זיעה ע"כ. אולם גם כאן נעלמו ממנו דברי הערוך בערך פקרס שהזכיר את הגמ' בנדה הנ"ל וכתב וכבר פירשנו בערך א' עי"ש. וכונתו למה שפירש בערך אפרקסין שזהו בגד הזיעה. וא"כ אדרבה הערוך מפרשו גם שם בהאי גונא. וצ"ל שלא פירשו כרש"י בנדה אלא שהעני אין לו בגד הזיעה כלל, וכמו שמשמע מהירושלמי בברכות פ"ב שהביא הערוך, דאיתא שם אפקרסותו היה לבוש מבפנים עי"ש, ומשמע שאין זה בגד כל אדם. ומה שהקשה מה ההבדל בין צד ימין לצד שמאל אם זה בגד הזיעה – עיין במאמרו של יהושע בראנד, 'תלבושת מהתקופה התלמודית', בספר יובל לר' ישראל אלפנביין, ירושלים תשכ"ג, עמ' מ"ה שהביא את המשנה במקואות פ"י מ"ד: הקשר שבפרקסין שבכתף, וכתב: יש להניח שקשר זה היה על הכתף השמאלית, והיד הימנית היתה חפשית, אבל הבד נהדק אל הלב מצד זה, וזהו כמין בגד יוני הנקרא exomis שהיד השמאלית היתה מכוסה, והיד הימנית גלויה עי"ש. ולפ"ז אתי שפיר ממש מדוע צד ימין ממהר, משום ששם אין את כיסוי הפרקסין הנ"ל.
וא"כ אדרבה התבאר היטב, שכל המקומות בחז"ל מוכיחים כדעת הגאונים והערוך וסיעתם שהפרקסין זהו בגד זיעה[2].
ויש להוסיף שכ"ה בתרגום הסורי 'פשיטתא' [מסוף המאה ה2 למניינם], בשופטים י"ד י"ב שתרגמו את המלה 'סדינים' – 'אפקרסין'. וסדינים הם בגד שמכסים בו את 'הגוף', וכפי שכתב הרד"ק שם ובספר השרשים ערך סדן עי"ש.
♦
ההלכה והמנהג בדורות האחרונים
הב"י הביא את דברי ר"פ [שהבאנו בהערה לעיל] שלאחר שהביא את מחלוקת הסמ"ק והערוך, וכתב שבמקום שההלכה רופפת הלך אחר המנהג. ולפ"ז דנו הב"י והרמ"א מה המנהג בארצותם במקומותם.♦
מנהג אשכנז
הדרכ"מ בסי' ש"מ אות ה' כתב: ובמדינות אלו נוהגים כדברי הסמ"ק שלא לקרוע בחלוק של פשתן ולא בסרבל 'שלובשים משום אבלות' אבל שאר בגדיו קורע כולן על אביו ואמו ע"כ. וכ"פ בהגהת שו"ע בס"י, אלא שכתב בסתמא שלא קורעים את 'הסרבל העליון', ולא פירש מהו. והנה מה שכתב 'כדברי הסמ"ק' – עי' לעיל שהבאנו שדעת הסמ"ק הוא להיפך, שיש לקרוע את החלוק ולא את המעיל העליון. וכונת הדרכ"מ הוא לפי מה שהביא הב"י בשם הסמ"ק – עי' בהערה דלעיל.אלא שנחלקו המשאת בנימין סי' פ' והט"ז מהו הסרבל העליון שפטור מקריעה לדעת הרמ"א. והמעיין בדבריהם יראה ששניהם מסכימים שהבגד שחייב בקריעה הוא בגד שלובשים גם בבית וגם בחוץ, אלא שנחלקו לגבי בגד שנקרא 'ראק', שהמשאת בנימין כתב שהדרך ללובשו אפילו בשבתו בביתו, וגם יוצאים בו לשוק, ולכן חייב בקריעה, ומה שפטר הרמ"א זהו ב'מנטיל' שדרך קצת זקנים בקראקא ללובשו בב"ה בשעת התפילה, וכן כשמת לו מת לובשין בבית הקברות, שזהו ודאי לאו מלבוש גמור הוא ואין האדם נהנה בלבישתו, ואין לובשין אותו המנטיל לא בבית ולא בשוק רק לצניעותא בעלמא מפני הכבוד כשהולכין לדבר מצוה כגון בב"ה או בבית הקברות או כיו"ב עי"ש. והט"ז כתב שגם הראק פטור מקריעה משום שלא לובשים אותו בבית, והלובש כן בטלה דעתו, וכיון שרק בחוץ לובשים אותו לצניעות בעלמא – פטור מקריעה עי"ש.
ולפי דבריהם נראה ש'חליפה' שלנו פטורה מקריעה לדעת הרמ"א, שהרי לא לובשים אותה בבית אלא כשיוצאים לחוץ.
אולם פירוש זה קשה מאוד בדברי הרמ"א, שהרי לפ"ז יוצא שהוא פסק כקולי דמר וקולי דמר, ונקט שאפקרסותו זהו גם בגד הזיעה וגם הבגד העליון, וכבר הבאנו בהערה לעיל מדברי ר"פ שאינו כן, אלא החייב למר פטור למר, וכן להיפך. ובקונטרס גן המלך הנ"ל כתב: דתרי אפרקסות הוו, אחד למעלה ואחד למטה, את שלמטה - לקבל זיעה, ואת שלמעלה - לכבוד ולתפארת, ושניהם פטורות מקריעה משום דאין עיקר לבישתם להנאת מלבוש להגן על הגוף עי"ש. אולם כאמור לא מצאנו כן לאף אחד מהראשונים, ואדרבה כתבו להדיא הסמ"ק ור"פ שלדעה שלא קורעים את הגלימא – קורעים את החלוק, וכן להיפך. וע"ע מה שכתב הערוך השולחן בסוף ס"ט, וגם דבריו נסתרים מדברי הראשונים הנ"ל.
ובדעת הרמ"א נראה ברור כפי שכתב הוא עצמו בדרכ"מ שהעתקנו לעיל שהסרבל האמור הוא 'שלובשים משום אבלות'. וסרבל זה נזכר גם בדברי מהר"י וייל סי' י"ז ומהר"ם מינץ סי' פ"ו עי"ש. ולפ"ז נראה שהמנהג שפסק אותו הרמ"א הוא כדעת הערוך וסיעתו שלא קורעים את בגד הזיעה, ואת החליפה שיוצאים בה בחוץ קורעים, אף שלא לובשים אותה בבית, ואין פטור של בגד העשוי לכבוד וכדומה. ומה שפטר הרמ"א את הסרבל זהו 'מסברא בעלמא', שכיון שזהו בגד שמיוחד רק לאבלים ואינו בגד של כל השנה – אין עליו חובת קריעה, דכל מטרת הבגד היא לשם אבלות, וא"צ לקורעו.
ולפ"ז, לדעת הרמ"א - גופיה שלנו, שהיא בגד הזיעה, א"צ לקורעה, אולם חליפה צריך לקורעה.
♦
מנהג ספרד
כתב הב"י בסי' ש"מ סוף ס"י: ועכשיו פשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה [מעיל העליון, חליפה] על שום מת אפילו על אביו ואמו ולקרוע הקאמיז"ה [חלוק, בגד הפנימי] על אביו ואמו ע"כ. וכ"פ בשו"ע שם. וזה כדעת הסמ"ק וסיעתו. אולם אחרוני הספרדים כתבו מנהגים שונים בזה. השו"ג [באות ל"א] כתב שהמנהג כדעת השו"ע עי"ש. וכן מתבאר מדברי הגן המלך עי"ש. ובספר ארץ חיים [סתהון] כתב בשם ספר ויקרא אברהם [אדאדי] דף קכ"ה סוף ע"ג כי מנהג א"י לקרוע את הבגד העליון הנקרא אנטארי עי"ש. ובספר תורת המנהגים מנהגי קושטא מערכת הא' [עמוד ב'] כתב שלא נהגו לקרוע הקאמיזה אלא האנטירי וג'אקיטה [שהם הבגדים העליונים כמו החליפה שלנו]. ונראה שהם מנהגים משלימים, שנהגו בקושטא ובא"י כדעת הערוך וסיעתו, לקרוע את החליפה ולא את החלוק. ובספר נתיבי עם כתב שהמנהג שלא קורעים לא הבגד העליון ולא בגד הזיעה עי"ש [וכ"פ בשו"ת יבי"א הנ"ל]. ונמצא שאם באנו ללכת אחר המנהג בזה, אין בזה דברים ברורים.והנה המנהג שהזכיר הנתיבי עם צע"ג, שתפסו קולי דמר וקולי דמר, דהא אין אף אחד מהראשונים שפירש שאפקרסותו זהו גם בגד הזיעה וגם בגד העליון אלא או זה או זה, וכבר הבאנו את דברי הסמ"ק ור"פ שכתבו כן להדיא. ולכן נראה שאין לנהוג כמנהג זה, אלא או כדעת השו"ע או כדעת הרמ"א.
ולמעשה, כיון שדעת הערוך וסיעתו [שכמותו פסק הרמ"א] היא הדעה המרווחת ביותר, הן מצד שרוב הראשונים נקטו כמותה, הן מצד שכך המשמעות של המלה הזו בחז"ל וגם אצל אומות העולם, ומנהג ברור אין לנו, שהרי המנהג שכתב מרן השתנה לכמה מנהגים שונים – לכן נראה שהעיקר הוא לתפוס כדעת הערוך וסיעתו, וכפסק הרמ"א, ולקרוע גם את החליפה, אע"פ שאין הולכים איתה בבית בד"כ, ואת הגופיה לא לקרוע, כדין בגד הזיעה.
וכתב המאירי בדף כ"ב ע"ב שאף במקום שנהגו לקרעה [את החליפה] - כשהם מחליפין אותה תוך שבעה אינו קורע, אע"פ שבשאר בגדים אם החליף תוך שבעה קורע באב ואם עי"ש.
♦
קריעת הטלית
בשו"ת יבי"א שם הביא מחלוקת אחרונים האם צריך לקרוע טלית של מצוה או לא, ופסק שאין צריך לקורעה עי"ש. ובאמת שכן מפורש בדברי האו"ז ח"ב סי' תי"ח, וז"ל על אביו ועל אמו קורע את כולן, ולאו דוקא חלוק אלא ה"ה לשאר בגדים, אלא שכן דרך התלמוד שכל כלים שאדם לובש כמו חלוק קרי חלוק, ולמעוטי טליתו של אדם שאינו חייב לקרוע ע"כ [וכ"ה בפסקי או"ז שם]. וע"כ בודאי שכ"ה העיקר בזה.
♦
קריעת הסוודר
כתב בשו"ת יבי"א הנ"ל שיש מקום לדון שלא לקרוע את הסוודר בחורף, שאינו לובשו אלא להגן מפני הצנה, כמ"ש הארחות חיים ח"ב (עמוד תקס"ו) בשם הראב"ד, לפטור מקריעה בגד שלובש מחמת הקור. וצ"ע ע"כ. ובחזו"ע אבלות ח"א עמ' ר"ל ורל"ג פסק בפשיטות כהבנתו בדעת הארח"ח הנ"ל שסוודר פטור מקריעה עי"ש. אולם המעיין בדברי הארח"ח יראה שאין זו כונתו, ואדרבה מבואר מדבריו שיש לקרוע סוודר.
בגמ' בדף כ"ד ע"א מבואר שאם האבל מחליף את הבגד הקרוע 'על אביו ואמו' – צריך לקרוע גם את הבגד השני [כמובן שבגד זה אינו מכובס], ועל שאר מתים מחליף ואינו קורע [ואפילו לכתחלה יכול להחליף, ודלא כהמכתם שרק אם החליף באונס, עי"ש ובמאירי] עי"ש. וכ"פ השו"ע בסי' ש"מ סי"ד עי"ש.
וכתב תלמיד הרשב"א וז"ל וכתב הרב אבא מרי ב"ר יוסף ז"ל הא דאמרינן על אביו ועל אמו מחליף וקורע - דווקא מחליף אבל לובש בגד אחר על גביו אין נראה שיהא צריך לקרוע וכ"ש אם לובשו תחת בגד אחר כיון שלובש בגד קרוע על גביו. ויש מי שחולק בזה ואמר אפילו ילבשנו תחתיו צריך לקרוע באביו ואמו כדי שיהא ניכר לרבים דלאו כולי עלמא ידעי שאחר כן לבשו וצ"ע ע"כ לשון הרב ז"ל ע"כ. וכן הביא מחלוקת זו בקצרה במכתם עי"ש. והמאירי הביא ענין זה והוסיף וז"ל ובתלמוד המערב פירשו שצריך לקרוע [אם הוסיף]. ויראה לי להכריע שכל שזה שהוסיף הוא בגד עליון צריך לקרוע ואם אינו בגד עליון אינו צריך לקרוע ע"כ.
והנה בארח"ח הלכות אבל אות ו' [עמ' 566] כתב בזה"ל וקורע כל הבגדים שעליו. ובגד הזיעה הדבוק על בשרו אינו מעכב כאשר ביארנו. ואם בא להחליף קורע כל שבעה על אביו ועל אמו, פירוש לכבודם. ודוקא מחליף אבל מרבה בגדים מחמת הקור אינו קורע, וכ"נ דעת הראב"ד ז"ל, וכן נמי דעת הבעל השלמן ז"ל וכשמתה אמו עשה בה מעשה ע"כ. ובחזו"ע ח"א עמ' ר"ל ורל"ג הבין בדעת הראב"ד והארח"ח שא"צ לקרוע בגד שעשוי להגן מפני הקור כגון סודר ופסק כן למעשה עי"ש. אולם במחכ"ת אין זה נכון, דכונת הראב"ד פשוטה כדעת הראשונים הנ"ל שאם בא 'להוסיף' בגד ולא 'להחליף' בגד - א"צ לקרוע. והמעיין בדברי המכתם יראה דאדרבה נראה שכל הענין שכתב שם מתחילה ועד סוף הוא מדברי הראב"ד, כולל דין זה, וזה גם מה שהביאו המאירי ותלמיד הרשב"א את המחלוקת. ומה שכתב הארח"ח שמוסיף בגד מפני הקור – דיבר בהוה, אבל ה"ה לכל מוסיף בגד אחר לדעת הראב"ד א"צ לקרוע, אבל הבגדים שהיו לו מתחלה צריכים קריעה, כולל הסוודר. וכך מדויק מדברי הארח"ח גופיה, שכתב מתחלה שקורע כל הבגדים שעליו מלבד בגד הזיעה, הרי שכלל את כל הבגדים, וזה גם החליפה והסודר וכדומה, ורק במוסיף כתב שא"צ לקרוע.
וע"כ העיקר הוא שיש לקרוע גם את הסוודר וכן אפודה וכדומה, וכדעת הראב"ד והארח"ח וסיעתם, דגם בגד העשוי להגן מהקור חייב בקריעה על הוריו.
עוד כתב המאירי וז"ל ומאחר שאין החלוף בדין קריעה אלא שלא להראות כפורק עול אבלות - יראה שאם החלוף להפליג במרירות כגון אלו שלובשים שחורים וכיוצא בזה - שאין צריכין לקרוע שהרי אין כאן פירוק עול אבלות אדרבה יש בה תוספת אבלות וכן נראה לי ע"כ.
♦
קריעת נשים
בגמ' בדף כ"ב ע"ב מבואר בפשיטות שהאשה חייבת בקריעה עי"ש. וכ"פ כל הפוסקים פה אחד, כולל מרן השו"ע בסי' ש"מ סי"ד עי"ש. וכן נהגו ברוב תפוצות ישראל.
והנה בשו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כ"ז כתב השואל בתוך הדברים: כי פה העיר בגדא'ד אין נוהגים הנשים לעשות קריעה באנשים כלל. והרב פעלים בתשובתו גם חזר על הדברים: ומנהג הנשים של עיר בגדא'ד אין עושין קריעה כלל והיא עשתה חמום בבכיה וצעקות גדולות כמנהג הנשים וכו'. ועוד חזר על זה בסוף התשובה: לפי מנהג עיר בגדא'ד דאין הנשים נוהגין לעשות קריעה כלל, ואין לנשים סימני אבלות כי אם חמום של בכיה וצעקות גדולות וטפוח על ראשיהם עי"ש. הרי שסבר וקיבל את מנהג בגדאד הנ"ל ולא העיר עליו מאומה.
ובשו"ת יבי"א ח"ו יו"ד סי' ל"ב אישתפוך חמימי על מנהג בגדאד ושתיקת הבא"ח למנהג זה, וזת"ד: נוראות נפלאתי על מה ששנה ושילש בניחותא שמנהג בגדאד שאין הנשים קורעות על מת, והרי מנהג זה בניגוד לדברי רבותינו בש"ס ובפוסקים ובשו"ע בלי כל חולק, ועכ"פ היה לו להעיר שמנהג זה מנהג גרוע הוא ויש לבטלו, לבל ייכשלו בני אדם כשיראו בדבריו שמביא מנהג זה ויחשבו שיש איזה סמך למנהג זה וכו'. ובהמשך כתב: ומכ"ש למנהג זה שהוא בניגוד גמור לדברי רבותינו חכמי התלמוד וכל הפוסקים, שבודאי לא נעשה ע"פ הוראת חכם, רק הנשים נהגו כן מעצמן בלי כל יסוד מוסד, הא ודאי שאין לו כל ערך של מנהג וכו'. ועוד כתב: ואם יתעקש אותו חכם [שהורה בא"י כדעת הבא"ח] וימשיך להורות כן, צריך לגעור בו בנזיפה ומחינן לה במרזפתא דנפחא עד שיודה על האמת, ויחדל מלהכשיל ולהטעות תמימים שאינן מבחינים בין הוראה לשיבוש עיש"ב.
אולם, יש להקשות, דלדידיה מי ניחא? והרי בדיני קריעה נהגו בהרבה דברים נגד דינא דגמ' והשו"ע, וכפי שהארכתי בתורת הקדמונים ח"ב סי' ע"ג, שדין 'המתאבל עליו מתאבל עמו' [מו"ק כ' ע"ב ושו"ע סי' ש"מ ס"ד] לא נוהג בזמננו, וכפי שכתב הרמ"א שם, וגם אחרוני הספרדים, וכפי שהביא הארץ חיים שם. וכן דין קריעה על העומד בשעת יציאת נשמה [שבת ק"ה ע"ב ושו"ע סי' ש"מ ס"ה], שכתב השו"ג [שהובא בארץ חיים שם] שבירושלים ושאר מקומות לא נהגו בזה, וכתב איזה טעם לדבר עי"ש. וכן דין קריעה על אדם כשר [שו"ע סי' ש"מ ס"ו] – כתב הרמ"א שלא נוהגים בזה, ובב"י תמה על מנהג העולם בזה, מ"מ נהגו להקל בזה, וכפי שהביא הארץ חיים שם בשם השו"ג עי"ש. וכן דין קריעה על חכם ות"ח ששואלים אותו הלכה בכל מקום [מו"ק כ"ה ע"א ושו"ע סי' ש"מ ס"ז] כתב הרמ"א וכן השו"ג שלא נהגו בזה. והרואה במקורות הנ"ל יראה שהסברות שלא לקרוע הן נגד פשטות הגמ' ורוב הראשונים, והן סברות יחידאיות, ואעפ"כ סמכו עליהן שלא לקרוע.
וא"כ, יש לתמוה אמאי ניחא ליה למרן הגרע"י זצ"ל בביטול מנהגי הקריעה הנ"ל, שהם מוסכמים בגמ' ובראשונים ובשו"ע. אטו איכפת לן מתי והיכן ביטלו דינא דגמ'? האם יש הבדל בין ביטול דינא דגמ' לפני 300 שנה בירושלים ובשאר מקומות לבין ביטול דינא דגמ' בבגדאד לפני כ150 שנה? אידי ואידי דינא דגמ' ושו"ע נינהו ולא נהגו בהם מחמת טעמים קלושים, ולא הורו לשנות את המנהג ולחזור לדינא דגמ'. וממילא גם מנהג בגדאד שנשים לא קורעות מצטרף לשרשרת המנהגים הנ"ל שנהגו בקריעה נגד דינא דגמ', והשאירום חכמי הדור על מתכונתם.
ואם כי בודאי שבא"י ושאר המקומות שלא נהגו מנהג זה – יש לקרוע כעיקר הדין. אולם אין לההביל ולתמוה על מקום שנהגו שלא לקרוע וכנ"ל.
♦
סיכום
נחלקו הראשונים מה הוא אפיקרסותו האמור בגמ' שפטור מקריעה. דעת רוב הראשונים שהוא בגד הזיעה, ורק הוא פטור. אבל שאר הבגדים, כולל החליפה שהולכים איתה רק בחוץ ולא בבית – חייבים בקריעה, וכן פסק הרמ"א [לפי המבואר בדרכ"מ]. דעת מעט ראשונים שהוא הבגד שהולכים איתו בחוץ [החליפה], אבל שאר הבגדים, כולל בגד הזיעה, חייבים, וכך פסק השו"ע ושכן המנהג.
מנהג הספרדים בדורות האחרונים השתנה והתחלף ממקום למקום ומזמן לזמן, ולכן אין לנו ללכת אחרי המנהג בזה אלא אחרי עיקר הדין, שהוא כדעת רוב הראשונים שרק בגד הזיעה פטור, אבל שאר הבגדים, כולל החליפה, חייבים בקריעה על אביו ואמו. ואם החליף חליפה בתוך שבעה פטור מלקורעה, וכפי שכתב המאירי.
הטלית פטורה מקריעה, אולם הסוודר העשוי להגן מן הקור חייב בקריעה, אלא שאם בתחלה לא היה לבוש סוודר, ולאחר מכן הוסיף סוודר – פטור מלקורעו, וכמפורש בארח"ח ובעוד ראשונים.
נשים חייבות בקריעה. אולם במקום שנהגו שלא קורעים אין לבטל מנהגם, דלא גרע מעוד דיני קריעה שגם אנו לא נוהגים ולא מיחו בידם.
♦
הלובש בגד יקר בשעת מיתת קרובו האם יכול להחליפו בבגד פשוט ואז לקרוע או לא
הנה מהרי"ל בתשובה סי' קצ"ח כתב שיכול להחליף את הבגד, והביא ראיה ממו"ק כ"ו ע"ב [ונפסק בשו"ע בסי' ש"מ סל"ד] דהשואל בגד מחבירו ולא הודיעו שהולך לבקר חולה לא יקרע אותו, אע"פ שהוא רוצה לשלם, כיון שהוא חס על מעותיו שיצטרך לשלם בגד חדש, וה"ה הכא עי"ש. והביאוהו רבים מהאחרונים. וכתב הברכ"י באות י"א שאע"פ שראייתו אינה מוכרחת כבר הורה זקן עי"ש. וכ"פ עוד אחרונים – עי' בחזו"ע אבלות ח"א עמ' רנ"ב, וכן פסק הוא ז"ל. אולם נראה שיש כמה ראיות לאסור דבר זה.
הנה השו"ג בסי' ש"מ סוף את צ' כתב: ואני מצאתי ראיה 'ברורה' בהגמ"י פ"ט מאבל [הי"א אות ג'] שהביא לנו ירושלמי וז"ל רבי יוחנן הוה סליק מן טבריא לצפורי, חמא בר נש נחת מן תמן, א"ל מה קלא אית במדינתא, א"ל חד רבן דמך וכל עמא פרין מטפלא ביה, הוה ידע רבי יוחנן דהוא ר' חנינא ואייתי מאני טביא דשבתא ובזען ע"כ והוא שלהי פרק אלו מציאות [הי"א. ובקצרה בסנהדרין פ"ב ה"א עי"ש]. ואם איתא דחיוב קריעה חל על מה שהיה לבוש בשעת פטירה או בשעת שמועה ולא יכול להחליפו, איך החליף ר' יוחנן מלבושו מחול לשל שבת, אלא ודאי דיכול להחליפו מטוב לרע או מרע לטוב, דאין לחלק וכו'. ותמהני מן הפוסקים שלא הביאו הך ירושלמי וכו' דאיתא בהדיא עי"ש. אולם דברי השו"ג תמוהים טובא, דהירושלמי גופיה מקשה ולא כן תנינן כל קרע שאינו של בהלה [פי' חימום, כ"כ הפנ"מ, וכ"פ ראבי"ה בסי' תתקמ"ח] אינו קרע, ומשני לכבודו הוא דעבד עי"ש. ומבואר מזה להיפך מדברי מהרי"ל והשו"ג, שאם אינו לכבודו אלא לגריעותו, שחס על בגדו ואינו רוצה לקרוע אסור, דצריך מיד בשעת המיתה לקרוע מדין קרע של בהלה. וכ"כ הדע"ת בסי' ש"מ סי"ח שמהירושלמי יש ראיה דלא כמהרי"ל, אלא שכתב שיש ליישב. ועי' בספר חיים וברכה למשמרת שלום אות ק' [פ"א] שרצה לדחות ראיה זו, דהתם משום שחיכה זמן רב שיביאו לו מביתו את בגדי השבת הקשו שאינו קרע של 'בהלה', אבל לא מדין החלפת הבגד בעלמא. אולם דחה זאת, דבבבלי כ"ד ע"א וברש"י שם משמע דעיקר החיוב הוא לקרוע בגד שלבוש בו ברגע ראשונה דהתחלת הצער דשעת מיתה או שעת שמיעה, ויש ראיה מהירושלמי דלא כמהרי"ל עי"ש. ובאמת שהרוקח בסי' שי"ג כתב וז"ל וקורע ממלבושו הטוב. ירושלמי בשילהי מועד קטן ר' יוחנן כד שמע דר' חנינא דמך אייתי מניה טבייה ובזען ע"כ, ומבואר שלמד מירושלמי זה להלכה שיש לקרוע ממלבושו הטוב בדוקא, וכ"ש שלא לפשוט את מלבושו הטוב ולקרוע בגרוע.
ובספר זכרון בצלאל [דבליצקי] בס"א [עמ' ד'] הביא ראיה מהנהגת רש"י המובאת במחזור ויטרי [במהדורת גולדשמידט ח"ג עמ' תרס"ב] וז"ל פעם אחת נפטר מת בחולו של מועד והיה לרבי לבוש חדש וחס עליו שלא לקורעו על המת ורצה להפשיטו 'קודם יציאת נשמה' והביט בבית צואר חלוקו ומצאו שנקרע כבר על מת אחר וכו' עי"ש. ומפורש שכל מה שאפשר להחליף הבגד זהו קודם יציאת נשמה אבל לאחר יציאת נשמה לא מהני עי"ש. וע"ע בספר הנ"ל מהדורת תשס"ט בעמ' רכ"ט מה שהשיב לנכון תלמיד אחד מתלמידי הרב דבליצקי על מי שדחה את ראייתו.
נמצא, שראיית מהרי"ל להיתרא – כתבו האחרונים שאינה ראיה. ומאידך מהירושלמי מוכח להיפך ממהרי"ל, וכן מתבאר מדברי הרוקח בביאור הירושלמי, וכן מתבאר מהנהגת רש"י, והאחרונים לא ראו את דבריהם.
וע"כ נראה שהעיקר להחמיר בזה ולא לפשוט את הבגד היקר שעליו, אלא יקרע אותו אף שהוא חשוב. אולם להיפך מותר אם רוצה להרבות כבוד על הנפטר, וכעובדא דר' יוחנן[3].
♦
אבלות וקריעה לקטן שהגיע לחינוך
בשו"ת יבי"א ח"ז יו"ד סי' כ"ט האריך בזה בדברי הראשונים והאחרונים, ונבאר את עיקרי הדברים בקצרה.
במו"ק י"ד ע"ב וכ"ו ע"ב מובאת ברייתא: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש. ומבואר מזה שמעיקר הדין [במקום שאין עגמת נפש] אין חיוב קריעה לקטן. ודנו הראשונים האם מיירי בקטן שהגיע לחינוך, ואעפ"כ אין לו חובה מעיקר הדין לקרוע, או דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך חייב, ככל מצוות דרבנן שמחנכים אותו.
כמו כן, בגמ' בדף י"ד ע"ב הנ"ל למדו מהדין שמקרין לקטן מפני עגמת נפש, שאין אבלות לקטן עי"ש. וגם בזה יש לדון האם מיירי בכל קטן או רק בקטן שלא הגיע לחינוך, שעליו דנה הגמ' עי"ש.
הנה מהר"ם בתשובה ד"פ סי' תל"ז כתב בזה"ל קטנים בני י"ב שנה אין צריכין להתאבל אלא מקרעין להן כדאיתא במו"ק ע"כ. ומבואר דס"ל שגם 'כשהגיע לחינוך' אין דין 'הקריעה' אלא מפני עגמת נפש. וגם מבואר מדבריו שגם אין דין 'אבלות' לקטן שהגיע לחינוך. והב"י בסי' ש"מ סכ"ז [בדין קריעה לקטן] ציין לסי' שצ"ו בדברי מהר"ם והרא"ש שמבואר שם שאין אבלות לקטן אפילו בקרוב לגיל י"ג עי"ש. ועוד מבואר בהלכות שמחות למהר"ם סי' י' [שהובא בקצרה בב"י בסוף סי' שפ"ד] וז"ל מכאן [מהגמ' בדף י"ד ע"ב] יש להוכיח דאין אבילות לקטן, ואם ראובן אבל ויש לו בנים קטנים לא יבטלו מלימודם ע"כ. ומבואר ג"כ דמיירי בהגיעו לחינוך, דהא לומדים תורה, ואעפ"כ כתב שאין אבלות לקטן [אלא שהאחרונים הקשו דהא הקטנים אינם אבלים, ומאי איריא שאין אבלות לקטן. ומ"מ מבואר מדבריו שאין אבלות לקטן וכנ"ל. נמצא, שדעת מהר"ם שאין חיוב קריעה ולא אבלות לקטן אף שהגיע לחינוך [אלא מדין עגמת נפש בקריעה].
וכן מצאנו לעוד ראשונים גבי אבלות. באוה"ג עמ' 43 תשובת גאון וז"ל ואפי' הלך גדול הבית ונשתייר שם קטן שבהם בבית, כשחזר גדול הבית סומך עליו, והוא דהגיע למצות אותו קטן, ואבילות חלה עליו, וכמה עד שלש עשרה שנה עי"ש. וברוקח בסי' שי"ד איתא תינוק שאינו בן י"ג ויום אחד אין צריך לישב באבלות, ואין להביא ממסכת נדה בפרק יוצא דופן דבעינן מעת לעת עי"ש.
והר"י מלוניל כתב שמקרעין מפני עגמת נפש דלאו בר מצוה הוא עי"ש. ונראה שאין הכרח דס"ל דמיירי אף בהגיע לחינוך, דאפשר דמצוה דרבנן קאמר ומדין חינוך. וכן מתבאר מדברי הנימוק"י, שהעתיק בסתמא כדרכו את דברי הר"י מלוניל ומיד לאחר מכן העתיק את דברי הריצ"ג עי"ש, ודוק.
ובשו"ת יבי"א שם בסוף אות א' כתב: גם המאירי (מועד קטן כו ב) כתב בזה"ל: אף על פי שהקטן אינו בר קריעה ולא בן חיוב לשום אבלות, מ"מ אם מת אביו או אמו מקרעים לו מפני עגמת נפש. ע"כ. אולם אין ראיה דמיירי בקטן 'שהגיע לחינוך', ודוק.
אולם הרמב"ן בתוה"א בענין הקריעה כתב: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש וכו'. להרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל אם הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצות שמחנכין אותו בהן ע"כ. והובא ברא"ש ובנימוק"י – עי' בב"י בסי' ש"מ סכ"ז. ומדברי הב"י שם נראה דס"ל שרק לגבי קריעה נאמר דין זה, דהא כתב ע"ד הריצ"ג שלענין חיוב קטן באבלות יתבאר בסי' שצ"ו עי"ש. ומבואר שאע"פ ששם כתבו הראשונים שפטור – לענין קריעה חייב. וכ"נ מדברי הרא"ש, שבסי' ע"ד העתיק את דברי הריצ"ג [לענין חיוב קריעה בהגיע לחינוך], ואעפ"כ ס"ל שקטן פטור מדיני אבלות, כמבואר בסי' שצ"ו. אולם בדברי הריצ"ג גופיה מפורש לא כך, שכתב [ח"ב עמ' ל"א] וז"ל מקרעין לקטן מפני עגמת נפש 'אבל אין נוהגין בו אבילות' דהכא אמרינן א"כ נמצאת נוהג אבלות בקטן אלמא אין נוהגין בו אבילות, ובקטן שהגיע לחינוך נוהגין דגבי סוכה אמרינן לרבות הקטנים ואוקימנה בקטן שהגיע לחינוך ע"כ. ומפורש בדבריו, וכפי שכבר כתב היצחק ירנן שם, דס"ל שאין חילוק בין קריעה לאבלות, ובשתיהן בקטן שהגיע לחינוך נוהג ככל המצוות. וא"כ הרמב"ן שהעתיק את דברי הריצ"ג, וראה את דבריו במקורם – ג"כ ס"ל כמותו שיש אבלות בקטן שהגיע לחינוך. והרא"ש שחילק בין קריעה לאבלות – כנראה שלא ראה את דברי הריצ"ג במקורם, אלא רק את מה שהעתיק הרמב"ן בקצרה, וס"ל שרק לגבי קריעה אמרה, וכפי שהבין הב"י, אבל לפי האמור אינו כן וכנ"ל.
ובעיקר הדין נראה שגם ר"ש בן היתום ס"ל כדעת הריצ"ג, שכתב בדף י"ד ע"ב וז"ל ואין אבילות נוהגת בקטן 'ולא שום מצוה דלאו בר עונשין הוא'. ואם נפשך לומר תניא מקרעין לקטן שמת אביו – ההוא קרע לאו חובה הוא אלא להראות לבנ"א צערו עי"ש. ומבואר דס"ל שהדין שאין אבלות לקטן - ה"ה לשאר מצוות, וא"כ מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בהגיע לחינוך חייב ככל המצוות, ודוק.
נמצא שנחלקו הראשונים לענין אבלות וקריעה לקטן שהגיע לחינוך, האם נוהג או לא נוהג. ואין חילוק בין קריעה לאבלות.
והשו"ע בסי' ש"מ סכ"ז כתב בקצרה שמקרעין לקטן מפני עגמת נפש. ולא כתב מה הדין בקטן שהגיע לחינוך כשאין עגמת נפש. ובסי' שצ"ו ס"ג פסק כדברי מהר"ם והרא"ש שאין אבלות לקטן שהגיע לחינוך. ודנו האחרונים מה הדין לגבי קריעה בהגיע לחינוך ואין עגמת נפש. ובספר שיו"ב בסי' ש"מ אות ט"ז כתב להקל בזה עי"ש. ולפי האמור כן נראה עיקר, ואין הבדל בין קריעה לאבלות, וכפי שביארנו. והאחרונים שהחמירו בענינים אלו, בין שהחמירו רק בקריעה ובין שהחמירו גם באבלות, לא ראו את דברי הראשונים במקורם ושזו מחלוקת ראשונים מפורשת וכנ"ל. והדרינן לכללא דספק דרבנן לקולא ופטרינן ליה מכולהו.
♦
קטן שהגדיל לענין אבלות ז' ל' וי"ב חדש
בסי' שצ"ו הביאו הטור והב"י את מחלוקת מהר"ם והרא"ש לענין אבלות ז' ול' בקטן שהגדיל, שדעת מהר"ם שמונה מיום שהגדיל ז' ול', ודעת הרא"ש שפטור לגמרי כיון שהיה פטור ברגע החיוב עיש"ב. ופסק הב"י כדעת הרא"ש, וכ"פ בשו"ע שם בס"ג עי"ש.והפת"ש באות ד' הביא את דברי החכמ"א כלל קס"ח דין ו' שכתב: משמע דגם אבילות של יב"ח פטור. ואפשר שיש לחלק, דבשלמא ז' ול' שהם מצות שקבעו חז"ל באבל וכיון דהיה פטור בשעת חובתו אין לו תשלומין משא"כ אבילות יב"ח שאינו אלא משום כבוד או"א י"ל דעכ"פ בזה חייב עכ"ל. וכ"כ בפשיטות הערוך השולחן שם בסוף ס"ה: ומ"מ במת אביו ואמו משום כבודם ינהוג בדברים הנוהג י"ב חודש דזה אינו נמשך מסתימת הגולל אלא ענין בפ"ע הוא משום כבודם ע"כ. ובחזו"ע ח"ב עמ' קי"ח כתב על דבריהם: אולם לפע"ד כיון דאבלות די"ב חודש על אב ואם הם המשך לאבלות דשבעה ושלשים שהם עיקר האבל - נמשך פיטורו גם לאבלות די"ב חודש, ולכן סתם מרן בש"ע שבטל ממנו כל דין אבלות וכ"כ בשו"ת שיבת ציון סי' ס"א ע"ש ע"כ. אולם יש להעיר, שיש עוד הרבה אחרונים שנקטו כדעת החכמת אדם, ומהם: הקיצוש"ע סי' רי"ז ס"ב, ספר חדרי דעה בסי' שצ"ו שם [מדנפשיה] עי"ש [והובאו בספר נטעי גבריאל ח"א עמ' תרפ"ט אות ה' עי"ש]. וכ"פ בספר דרכי החיים [בילגורי תרצ"ז] סוף סי' כ"ה עי"ש. וכ"ה בספר טעמי המנהגים בעניני שמחות עמ' 59 עי"ש. הרי שרוב האחרונים נקטו והסכימו לדברי החכמ"א, והשיבת ציון דעת יחיד הוא. ובפרט שדעת מהר"ם ורי"ו להחמיר אף באבלות שבעה ושלושים.
וע"כ נראה שהעיקר הוא שבאבלות י"ב חדש שהיא מדין כיבוד הורים יש לקטן שהגדיל לנהוג אבלות, וכדעת רוב האחרונים. וכ"פ רבים מאחרוני זמננו הלא בספרתם.
♦ ♦ ♦