במהלך שבעת ימי הנקיים על האשה לבדוק עצמה ולהיות מוחזקת כטהורה. אנו נעסוק במאמר במקרים בהם האשה עשתה בדיקות חלקיות – האם בכך היא הוחזקה כטהורה והיא רשאית לטבול מטומאתה, או לא?
♦
בדיקת ראשון בלא שביעי
מחלוקת התנאים והאמוראים
נשאלתי מזוג, שהאשה עשתה הפסק ובדיקת יום ראשון, אך החליטה לדחות את הטבילה מליל שמיני. כתוצאה מכך, שכחה האשה לבדוק ביום השביעי, ונשאלתי מה דינה.ראשית נפנה אל המשנה בנדה סח: "הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתיים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום ז' בלבד".
בהמשך העמוד אנו רואים שהלכה כר' אליעזר: "תני ר' יוסי ור' שמעון אמרי נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא מדברי כולן אבל הלכה כרבי אליעזר".
מפשטות דברי ר' אליעזר עולה שהמינימום הנדרש הוא בדיקת ראשון ושביעי. הגמרא מסתפקת בדעת ר' אליעזר: "איבעיא להו: הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו - לרבי אליעזר מהו תחלתן וסופן בעינן והכא תחלתן איכא סופן ליכא או דילמא תחלתן אף על גב שאין סופן? אמר רב היא היא תחלתן אף על פי שאין סופן. ורבי חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן הכא תחלתן איכא סופן ליכא".
כלומר, האם צריך גם התחלה וגם סוף – רב סובר שמספיק רק התחלה, ולר' חנינא צריך שניהם. הגמרא דנה לגבי מקרה הפוך – סוף ללא התחלה: "אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב... זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה (לאחר ראיה שלישית שנעשית זבה) סופרתו למנין ז' נקיים... לבר משלישי. בר משלישי פשיטא! לא צריכא כגון דלא בדקה עד שביעי ואשמועינן התם תחלתן אף על פי שאין סופן והכא קמ"ל סופן אף על פי שאין תחלתן דמהו דתימא תחלתן אף על פי שאין סופן הוא דאמרינן דאוקמינהו אחזקייהו אבל סופן אף על פי שאין תחלתן לא קמ"ל".
כלומר, לפי רב היה מקום לומר שדווקא תחילתן בלא סופן עולה, שכבר מעמידים על חזקת טהרה שהיתה בתחילה, אך סופן בלא תחילתן – לא, קמ"ל שאף בזה סובר רב שעולה לה.
♦
פסק ההלכה
רוב הראשונים נקטו כרב, ומיעוטם החמיר כר' חנינא[1]. השו"ע (יו"ד סי' קצ"ו סע' ד') פסק: "בכל יום מז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעמים בכל יום, אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות; ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי או באחד מהאמצעים, מאחר שבדקה ביום שקודם השביעי ומצאה טהורה, עלו לה. אבל אם לא בדקה בכל הז', וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה, אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו. וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי, ואין להקל".כלומר, השו"ע סתם כרב, והביא י"א כר' חנינא, אך השו"ע מסיים "ואין להקל". וכפי שביאר זאת בב"י (יו"ד סי' קצ"ו): "אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת". כלומר, למעשה צריך להחמיר כר' חנינא. אך כפי שאמרנו רובם של הראשונים פסקו כרב, ולכן ערוך השלחן תמה על פסיקת השו"ע (יו"ד סי' קצ"ו, סע' ו): "ובאמת הדבר תמוה שהרי הרמב"ם בפ"ו והראב"ד בס' בעלי הנפש והרשב"א בתורת הבית והרא"ש והטור כולם פסקו דדי בבדיקה אחת בתוך הנקיים לבד הבדיקה של הפסק טהרה כרב דס"ל כן בגמ' אלא שהסמ"ג חשש שמא הלכה כר' חנינא בגמ' שם דפליג עליה דרב וס"ל דתרתי בעינן ע"ש וגם הסה"ת וראב"ן ור"ש והגהמ"י מספקא להו ומ"מ אין ספיקן מוציא מידי וודאי של רבותינו דפשיטא להו".
למעשה ערוה"ש אינו מהין לחלוק על השו"ע, אך כותב שבמקום שקשה להיטהר, ודאי שיש לסמוך על רוב הפוסקים כרב.
♦
האם צריך גם שמיני?
ההבנה המקובלת, וכן עולה מדברי השו"ע, שלפי רב מספיקה בדיקת ראשון בלבד לאחר ההפסק, והיינו "תחילתן אע"פ שאין סופן"[2]. אך נראה שאין הדברים פשוטים.כך לשון הספק בגמרא - "הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו - לרבי אליעזר מהו?" כלומר, אמנם אין בדיקת שביעי, אך ישנה בדיקת שמיני.
בערוך לנר תמה למה נאמרה בדיקת שמיני (סט. ד"ה בגמרא תחילתן): "ק"ק דא"כ למה נקט שבדקו עצמן גם יום שמיני כיון שבדיקה זו לא נחשב לכלום... ולכן צ"ע לענין מה נקט הכא בדיקת שמיני".
אך התשובה הפשוטה היא שאם הגמרא כותבת כן, נראה שצריך דווקא בדיקת שמיני, והיא כן נצרכת. רב אומר שאינה צריכה בתוך שבעת הנקיים בדיקה גם בסופן, אך עדיין צריך בדיקה לפני הטבילה, כדי לתחום את המסגרת שהחלה בבדיקת יום ראשון. כך היא תאשרר למפרע שהיא הייתה טהורה בכל שבעת הנקיים עד היום השביעי, וממילא הוחזקה טהורה עד עכשיו. לולא שבדקה משביעי ואילך – אין כאן מסגרת טהרה של שבעה נקיים. אין אנו יודעים שעכשיו טהורה היא, או שבסוף שבעת הנקיים עדיין הייתה טהורה.ג
ניתן להוכיח זאת משני מקומות נוספים בש"ס:[3]
הדיון של רב ור' חנינא נסוב על דעת ר' אליעזר, שאמר במשנה כאמור "הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתיים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה". אם כן אחרי שר' אליעזר הצריך ראשון ושביעי, קשה להבין שבא רב ומבין בדעתו שבאמת לא צריך שביעי כלל, והלא ר"א אמר בפירוש שביעי! אלא ודאי רב בא לומר שאין צורך שהבדיקה ההתחלתית תהיה ביום הראשון דווקא, אלא אפשר להסתמך על ההפסק שלפני, וכפי שפירש רש"י (סט. ד"ה והכא אשמועינן סופן) "דמשום בדיקת ז' מחזקינן כל ששה לפניו בטהרה הואיל ופסקה בשלישי" (לזיבתה). כמו כן, אין צורך שהבדיקה הסופית תהיה ביום השביעי, אלא אפשר לבדוק לאחר מכן, ובכך לתחום את שבעת הנקיים עם בדיקת יום ראשון.
עוד יש להוכיח מ"סופן אע"פ שאין תחילתן". הגמרא אומרת שרב ששת בשם רב ירמיה בר אבא חידש דין זה בשם רב. היה מקום לומר שדווקא תחילתן אע"פ שאין סופן "דאמרינן דאוקמינהו אחזקייהו", אך בסופן אע"פ שאין תחילתן – לא, לכן חידשו שאף בזה עולה לה. אם נבין שתחילתן אע"פ שאין סופן היינו ראשון בלבד – הדברים מרפסין איגרא. מדוע דווקא בזה מעמידים על חזקתה יותר מאשר תחילתן אע"פ שאין סופן (הפסק ושביעי)? מסתבר בדיוק ההפך – דווקא בהפסק ושביעי יש מסגרת של טהרה, ומסתבר להחזיקה באמצע כטהורה, אך אם בדקה ראשון – אין שום חזקה שתמשיך בטהרתה כל שבעה! אלא ודאי מוכח כדברינו, וכפשט הגמרא – תחילתן אע"פ שאין סופן היינו ראשון ושמיני, וחידש לנו רב שאין צורך שהבדיקה האחרונה תהיה בשבעת הנקיים, וגם בדיקה לאחר מכן מחזיקה את שבעת הנקיים כטהורה. כעת מובן, שהיה מקום לומר - דווקא בזה שאני יודע מתחילת שבעת הנקיים על סמך בדיקה שטהורה היא, ולכן כיוון שאף עתה לאחריהן בדקה ומצאה טהורה – מוחזקת שהיתה טהורה כל שבעת הנקיים. אך בהפסק ושביעי, כיוון ששבעת הנקיים לא התחילו בבדיקה, אין מוחזקות לטהרה עד השביעי. חידשו לנו שאף בזה "הואיל ופסקה בשלישי" (הפסק קודם שבעת הנקיים), כפי שביאר רש"י, הרינו מחזיקים שהתחילה בטהרה את שבעת הנקיים עד היום השביעי, שבו בדקה.
גם בדברי הראשונים אנו מוצאים שהזכירו את הצורך בבדיקת שמיני. נתחיל בדברי הגאונים. כך מבאר בתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי יורה דעה סימן רנא): "וקא בעינן בעיא זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו, לר' אליעזר מהו - כי מטהר ר' אליעזר היכא דבדקו עצמן יום ראשון ויום שביעי, דאיכא תחילתן וסופן, אבל הכא דלא בדקו עצמן ביום השביעי אלא ביום שמיני לא מטהר, דתחלתן איכא וסופא ליכא, או דילמא כיון דאיכא תחילתן, אף על גב דליכא סופן, אפילו הכי מטהר ר' אליעזר".
נעבור לראשונים. ראשון לראשונים רש"י (ד"ה התם), שכך מבאר את המשפט עליו דנו כעת "התם תחלתן אף על פי שאין סופן והכא קמ"ל סופן אף על פי שאין תחלתן": "התם - דאמר רב לעיל דמטהר רבי אליעזר בבודק ראשון ושמיני אשמועינן תחלתן אף על פי שאין סופן".
וכן נראה בתוס' (ד"ה והכא קמ"ל): "ראשון ושמיני דקאמר רב לרבי אליעזר היא היא".
בנוסף, כן נראה מפסיקת הרמב"ם (איסורי ביאה פ"ו, הכ"ב): "וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור וביום הח' ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה".
כך גם דעת הרמב"ן. הב"י (יו"ד סי' קצ"ו) מביא הגמ"י בשם הרמב"ן שדעתו להחמיר כרב. נראה שמסתמך הוא על דברי הרמב"ן בהלכות נדה (פרק ט אות כב): "תבדוק ביום ההפסקה מבעוד יום בדיקה יפה בדיקת חורין וסדקין יפה יפה ותחליף חלוקה, וכן (נ"א, ואין) בדיקת יום ראשון מימי הספירה ובדיקת יום השביעי כענין זה בבדיקת חורין וסדקין, ודי לה בבדיקת יום ראשון ושביעי, אך מן המובחר הוא לבדוק בכל יום ויום מז' ימי הספירה".
כיוון שכתב שדי לה בבדיקת ראשון ושביעי, משמע שלא די לה באחד מהן. אלא שהרמב"ן במקום אחר סותר זאת (פרק ב אות ג): "בדקה ביום הראשון או בשני או בשלישי ושוב לא בדקה בודקת בשעת טבילתה ודיה, אפילו בדקה ביום שביעי בלבד הרי זו בחזקת טהורה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן".
כלומר, הרמב"ן להדיא פוסק כרב שבדיעבד מספיק תחילתן או סופן. לכן נראה שכוונת הרמב"ן בפרק ט' אינה לומר "די לה" בדיעבד, אלא "די לה" לכתחילה, שכן באות זו הוא בא לתת הוראות כיצד לנהוג – "תבדוק ביום וכו'". בפרק ב' הוא דן מה קורה בדיעבד אם לא בדקה ראשון ושביעי – והוא פוסק כרב שעלתה לה. מכל מקום רואים ברמב"ן להדיא שלא די בבדיקת ראשון בלבד, אלא צריכה בנוסף לבדוק בשעת טבילתה (מה שכתבה הגמרא "שמיני"), ודיה – שאין צורך שבדיקה אחרונה תיעשה דווקא בתוך שבעת הנקיים. אך עדיין צריכה להיות בדיקה אחרונה.
כן רואים גם בדברי הסמ"ג (לאוין קיא)[4]: "אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי בזה נחלקו רב ורבי חנינא בפרק אחרון ואליבא דרבי אליעזר, שרב מתיר הואיל ובדקה בתחילתן של שבעה אף על פי שלא בדקה בסופן ורבי חנינא אוסר הואיל ולא בדקה בסופן".
כלומר, ר' חנינא אוסר הואיל ולא בדקה בסופן אלא לאחר מכן, ורב מתיר אפילו שלא בדקה בסופן כיוון שסוף סוף בדקה לאחריהן.
וכן מפורש בדברי האור זרוע (חלק א הלכות נידה סי' שמ"א): "והיכא שבדקה עצמה יום ראשון ויום השמיני ומצאת טהור' ושאר הימים לא בדקה איפליגו פרק תינוקת ואמר רב היא היא דכמו שהתיר ר' אליעזר כשבדקה בשביעי ה"נ בשמיני".
כלומר, רב רק מפרש את ר"א שאין הכוונה שביעי (סוף השבעה) דווקא, אלא אף לאחר מכן.
וכן בתרומה (הלכות נידה סימן פח): "א"כ משמע דסבר התלמוד דלר"א דהלכה כמותו לא בעינן ספורין לפנינו א"כ אם בדקה יום שביעי אבל יום ראשון לא בדקה - טהורה לטבול לערב, וכן אם בדקה יום ראשון ויום שמיני, והיינו כרב דשרי".
♦
מסקנת ביניים
לכן נראה למסקנה שאף במקרים שיש להקל בדיעבד במקרה ששכחה האשה לבדוק בשביעי, ולסמוך על שיטת רב שתחילתן אע"פ שאין סופן – עולה מהגמרא ורבים מהראשונים שאף לשיטת רב צריכה לבדוק פעם נוספת כדי להחזיק שאכן סיימה את שבעת הנקיים בטהרה, ואז רשאית לטבול, ולא כמקובל להבין שאינה צריכה בדיקה נוספת כלל. ואם יטען הטוען – הלא השו"ע אינו מזכיר בדיקת שמיני, ולכן להלכה יש להקל כמותו – נענה לו: אם נפסוק כשו"ע, הרי שלפסיקתו אין להקל כרב, וראשון בלי שביעי אינו מועיל כלל. האפשרות להקל היא רק אם לא נלך בדרכו של השו"ע, אלא בדרכם של הראשונים, ואם כן רבים מהם הצריכו בדיקת שמיני, וכפשט הגמרא.♦
בדיקת שמיני בלבד
דעת התפארת למשה
ראינו בדברי השו"ע שהובאו לעיל, שאם לא בדקה כל שבעה, אלא רק בשמיני – אין לה אלא שמיני בלבד. בתפארת למשה על השו"ע שם מתקשה בדין זה. כיוון שהאשה עשתה הפסק טהרה – אפשר לקבוע ששבעת הנקיים יחלו מהיום השני, שהרי מההפסק היא בחזקת טהרה עולמית עד הוסת. הוכחה לדבריו הוא מביא מכך שאפשר לעשות הפסק גם בתוך ימי הנידה, ואפילו ביום א'[5]. במשנה בנידה (סח.) אנו רואים את מחלוקת חכמים ור' יהודה: "נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהורה... ור' יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה".בהמשך (סח:) הגמרא מביאה את תגובת חכמים: "תניא אמרו לו לר' יהודה אלמלי ידיה מונחות בעיניה כל בין השמשות יפה אתה אומר עכשיו אימר עם סלוק ידיה ראתה מה לי הפרישה בטהרה בז' מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון".
הגמרא דנה על "הפרישה בטהרה בראשון" שהוזכרה בדברי חכמים: "בראשון מי איכא למאן דאמר? אין, והתניא: אמר רבי שאלתי את רבי יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכים בדרך נדה שבדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר הימים בדקה ומצאה טמאה מהו אמרו לו הרי זו בחזקת טהרה ששי חמישי רביעי שלישי שני מאי א"ל לא שנא בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק".
כלומר רואים שאף אם הפסיקה ביום ראשון לנדתה – סוף סוף הפסק יש כאן ובחזקת טהורה היא עד הוסת הבאה שתראה. מקשה בתפארת למשה – אם כן, מדוע שלא נקבע ששבעת הנקיים יחלו מיום שני שלאחר ההפסק, ויסתיימו בשמיני, הלא בחזקת טהרה היא עד אז! כך נקבל שיש בדיקת "שביעי", והלא לשיטת רב מועיל "סופן אע"פ שאין תחילתן". אמנם כפי שראינו בסעיף הקודם – הגמרא דנה על ראשון ושמיני, משמע ששמיני בלבד לא. אך מיישב התפארת למשה, שהיינו למקרה שתרצה לשמש ביום שמיני אחרי בדיקה וטבילה – שאסורה עד הלילה, כיוון שנחשבת זו רק בדיקת "שביעי" ואסורה לשמש ביום. אך ודאי יכולה לטבול בליל מוצאי שמיני.
את דברי התפארת למשה מביא בפניני הלכה (טהרת המשפחה, פרק ד – שבעה נקיים, הערה 9): "אמנם למעשה, בשעת הדחק כשקשה להם מאוד להחמיר, אפשר שתבדוק ביום השמיני ותטבול, ותחשיב את היום השני שאחר הפסק הטהרה ליום ראשון, והשמיני יהפוך לשביעי, ונמצא שבדקה בשביעי, ובמוצאי שמיני שנעשה לשביעי תטבול (תפארת למשה). וזאת משום שאין חובה להסמיך את שבעת הנקיים להפסק טהרה, וכמבואר להלן בהערה 11, שגם אם הסיחה את דעתה מהספירה, הימים הללו עולים לה, הרי שתוכל להחשיב מהיום השני את שבעת הנקיים".
♦
האם יש מקום להקל כדעת התפארת למשה?
אנו נראה שאין להקל כלל בבדיקת שמיני בלבד, ואף לא בשעת הדחק. הרב מלמד מוכיח שאין חובה להסמיך שבעה נקיים להפסק טהרה מכך שאין בעיה של הסחת הדעת. אך לא מובן מדוע מכך שאין בעיה של הסחת דעת בשבעת הנקיים, יש להסיק שמותר שלא להסמיך את שבעת הנקיים להפסק טהרה.דברי התפארת למשה קשים מאד, ואף הוא עצמו מודה שפשטות הש"ס אינו כך, אלא שהוא מיישב כאמור שכוונת הש"ס שלא עולה לה שמיני לעניין טבילה באותו יום, והדברים דחוקים עד מאד. בנוסף, אנו מוצאים מפורש בראשונים שלא כך. כך כותב הר"ן שם (חידושי הר"ן, נידה סט.): "ומ"מ נראה אליבא דרב דוקא בתחלתן או בסופן אבל אם לא בדקה בהן כלל אלא שבדקה בח' אינו עולה לה משום סופן וצריכ' לספור ז' מח' ואילך".
וכן ברא"ש שם (נדה י, ה): "אבל אם לא בדקה עד יום השמיני לא מיקרו ספורין דבדיקה בתוך ז' בעינן".
וכן הרמב"ן (הלכות נדה ב, ד): "ישבה לה כל שבעה ולא בדקה וביום שמיני בדקה אף על פי שכבר הפסיקה טהרה קודם שתספור אין לה אלא יום אחד ומשלמת עליו ששה וטובלת".
וכן ברשב"א (תורת הבית הקצר בית ז, שער ה): "לא בדקה עצמה מימי הספירה ובדקה ביום השמיני אף על פי שמצאה טהור אינה טהורה שאין כאן ספורים ולא עלה אלא יום שמיני בלבד".
וכאמור, אף בשו"ע פסק כן. כלומר הגמרא, הראשונים והשו"ע מראים שבדיקת שמיני עולה לה כבדיקת יום ראשון בלבד. וכן נראה פשוט מכל הראשונים שהבאנו לעיל, שמצריכים בדיקת ראשון ושמיני בדווקא, כמופיע בגמרא, ואם כן פשוט ששמיני בלבד אינו מועיל. ולא הזכיר אחד מהם שהיינו דווקא לעניין טבילה בשמיני עצמו. ולפי מה שביארנו לעיל, רואים בבירור שמועיל ראשון עם שמיני ("תחילתן אע"פ שאין סופן") והפסק עם שביעי ("סופן אע"פ שאין תחילתן") – אך לא כשאין לא תחילה ולא סוף.
ומה ששאל התפארת למשה, מדוע לא לקבוע ששבעת הנקיים יהיו שני עד שמיני, שהרי מרגע שהפסיקה מוחזקת בטהרה, ויכולה להפסיק אף בראשון לנידתה. נראה שהסוגייה לגבי הפסק לפני סוף ימי הטומאה דנה בנידה. שם המטרה היא לדעת, שכעבור שבעה ימים לא המשיכה לראות דם, ולכן כל שהפסיקה אף בתחילת ימי הנדה – הריהי בחזקת טהרה, ומדין תורה טובלת בסוף שבעת ימי הנדה. אך הדיון שם אינו קשור לשבעה נקיים, שלא שייך בנידה דאורייתא. הדיון שלנו שבסיסו במשנה הבאה לגבי שבעה נקיים הוא בזבה, וצריכה להיות לה – כפי שדברנו בסעיף הקודם – מסגרת של ראשון ושביעי, שתוחמת את שבעת ימי הנקיים כנקיים. אלא שרב אומר שאין הכרח דווקא בבדיקת ראשון של שבעת הנקיים, אלא מועיל גם הפסק טהרה שנעשה יום קודם לומר לי שהתחילה את שבעת הנקיים בטהרה (בין השמשות של ראשון). אך הפסק אינו יכול להחליף בדיקה של יותר מיום לאחר מכן, ולכן אינו יוצר התחלה של מסגרת טהרה יותר מיממה לאחר מכן. עבור שבעת הנקיים לא די לי בכך שהיא מסתמא טהורה, אלא צריך מסגרת של התחלה וסוף שבהם היא בדקה את עצמה ומצאה טהורה. אף ברמב"ם אנו רואים שלאחר שהוא מביא את המשנה לגבי נדה שבדקה באמצע ימי הנדה (איסורי ביאה ו, כ), ולאחר שהוא מביא את בדיקות ראשון ושביעי בזבה (שם שם, כא-כב), בסוף הפרק הוא דן בספק נדה ספק זבה. כלומר, רואים שהדיון הקודם היה לגבי נדה וזבה דאורייתא, ולכן דווקא בנדה דאורייתא, שאין לה שבעה נקיים, יועיל הפסק אף באמצעם. אך באשה שנזקקת לשבעה נקיים – היא יכולה להמיר את תחילת המסגרת מבדיקת ראשון להפסק יום קודם, אך לא יותר.
♦
זאת תורת העולה
מסקנת המאמר תתחלק לשנים:
א. השו"ע מחמיר כר' חנינא, שהבודקת ראשון ושמיני – אסורה. במקום שיש להקל כרוב הראשונים שפסקו כדעת רב להתיר בבדיקת ראשון בלא שביעי – נראה שיש להחמיר כפשט הגמרא, ורבים מהראשונים, שכוונת רב לראשון ושמיני (או אחריו, קודם הטבילה) בדווקא, ובכך לתחום את שבעת הנקיים כימים הבדוקים מטומאה, ורק אז לטבול.
ב. אם בדקה בשמיני בלבד – אין להקל לטבול במוצאי שמיני, אלא עולה לה כבדיקת יום ראשון בלבד, וצריכה למנות עוד ששה נקיים, כעולה מפשט הגמרא, דברי הראשונים ופסק השו"ע, ודלא כתפארת למשה.
♦ ♦ ♦