נשאלתי מאברך חשוב נר"ו, שהזדמנה לו אפשרות לקנות דירה בשכונה יהודית בא"י לצורך השכרה, ודירה זו מיועדת משכבר הימים למגורי פועלים גויים [אריתראים] והם דרים שם שלא בקביעות אלא מתחלפים בכל תקופה מסוימת. ואע"פ שיוכל לחפש דירה אחרת, ומה לו ולצרה זו, לדבריו נתן עיניו בה היות והרווח מהשכירות בדירה זו גדול הוא [מאחר שהיא מחולקת לכמה שותפים וכן תשלום על תקופה קצרה גבוה יותר מחוזה ארוך]. דא עקא, שהלכה היא בידינו (יו"ד סי' קנא ס"ט) שאסור להשכיר לשלושה גויים ביחד בשכונת היהודים, אפי' אינם עובדי ע"ז. ונפשו בשאלתו האם איסור זה הוא דוקא בג' בתים נפרדים, או אפי' כאשר שלושת הגויים דרים בבית אחד, כמו בנידון דידן.
תשובה: ראשית יש לציין שכל הנידון הוא לענין השכרת הבית ע"י הקונה בעצמו, אבל אם הגויים כבר דרים בשכירות מותר לקנות את הדירה, כי יש להם קנין פירות בנכס מהבעלים הקודם והקונה אינו יכול לשנות את תנאי השכירות [כמבואר בב"מ קא ע"ב ובטוש"ע חו"מ סי' שיב סי"ג, ולהבדיל כן הוא לפי החוק בדיניהם], וממילא אינו נחשב "משכיר". והנידון לפנינו הוא על חידוש השכירות כשמסתיים החוזה, או כאשר נכנסים שוכרים חדשים מעת לעת.
♦
א.
מקור הדין בפרק אין מעמידין (ע"ז כ ע"ב), דתנן התם "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחו"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוץ לארץ מוכרין אלו ואלו. אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה" וכו'. ובגמ' (כא ע"א) מבואר שיסוד המחלוקת בין ר"מ לרבי יוסי הוא בתרתי: א. האם גזרו שכירות אטו מכירה. ב. האם כיבוש יחיד [סוריא] שמיה כיבוש. לדעת רבי מאיר גזרו איסור שכירות אטו מכירה, שיש בה איסור דאורייתא דלא תחנם (עי' רש"י כ ע"א ד"ה אין משכירין), ולכן אסור להשכיר בתים בא"י, וכ"ש שדות דאית בהו תרתי, דקא מפקע לה ממעשר. ולכן האיסור להשכיר שדות הוא גם בסוריא, ולא הוי גזירה לגזירה [חו"ל אטו א"י], דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש ומכירה בסוריא אסורה מן התורה. אבל השכרת בתים מותרת בסוריא, דלית בהו תרתי ולא גזרו בהו רבנן. ובחו"ל, שדה דאית בה תרתי גזרי בהו רבנן במכירה אטו א"י, ורק שכירות מותרת [דלא גזרו גזירה לגזירה], בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן כלל, ולכן מותר אפי' למכור. אבל לדעת רבי יוסי לא גזרו חז"ל איסור שכירות אטו מכירה (עי' רש"י כא ע"א ד"ה רבי יוסי) אא"כ יש במכירה שני איסורים, ולכן אין איסור להשכיר בתים לגוי אפי' בא"י, אבל שדה דאית בה תרתי במכירה [לא תחנם והפקעה ממעשר] גזרו בה רבנן לאסור גם שכירות. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירים שדות, דקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ושדה דאית בה תרתי גזרו בה רבנן, בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן. ובחו"ל מוכרין אלו ואלו דכיון דמרחק לא גזרינן. עכת"ד הגמרא.
ולאחר ביאור שיטות התנאים איתא שם בגמ': "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. אמר רב יוסף: ובלבד שלא יעשנה שכונה. וכמה שכונה, תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם. ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד גוי, ואזיל היאך ומזבין לה לתרי! אמר אביי: אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן". ומקושיית הגמ' "ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד" וכו', מבואר שאיסור עשיית שכונה הוא אפי' בחו"ל [ואליבא דרבי יוסי גם בסוריא], דאע"פ שמותר למכור שם בתים לגויים, בכל זאת אסור לעשות שכונה, דאילו בא"י אסור למכור אפי' לאחד גם בלי שעושה שכונה. ומסתימת הגמ' נראה שבא"י איסור זה שייך לענין שכירות, דאליבא דרבי יוסי מותר להשכיר בית לגוי בא"י, ובלבד שלא יעשנה שכונה. ולא נתבאר בגמ' טעמו של איסור זה, אך הוא מבואר בדברי הראשונים כפי שיובא להלן.
ודין זה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קנא ס"ט): "לא ימכור ולא ישכיר לג' גויים ביחד בשכונות היהודים. אבל לאחד או לשנים, מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה, ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים". ובש"ך (סקט"ו) כתב "אף בחוץ לארץ" (ועי' דרכ"ת סקכ"ג). ונראה שלמד כן משאלת הגמ' "ולחוש" וכו' וכמבואר לעיל. וכ"כ בדגמ"ר שם, ושכן מוכח מדברי הטור שכתב כלשון השו"ע "לא ימכור ולא ישכיר" ולא הזכיר סוריא כלל, וע"כ שאיסור שכונה הוא גם בחו"ל. וע"ש עוד מה שכתב בדעת הרמב"ם דלכאורה משמע שאין איסור שכונה אלא בא"י. וצ"ע.[1]
ומלישנא דתלמודא "אין שכונה פחותה משלושה בני אדם" וכן מלשון השו"ע "לג' גויים ביחד" [וכ"ה בטור "לג' נכרים"], משמע לכאורה שיש איסור אפי' בבית אחד. ועוד יש להביא ראיה מהא דשרי למכור או להשכיר לאחד או לשניים ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים [דאלפני דלפני לא מפקדינן]. והרי בנידון זה שמוכר או משכיר לאחד נראה פשוט דמיירי שמשכיר בית אחד [ולא שלושה בתים לגוי אחד], ועל אופן כזה אמרו חז"ל דאין חשש שהקונה ימכור חלק מהבית לאחרים, ומבואר שכאשר היהודי עושה כך בעצמו זהו איסור שכונה. וכן יש ללמוד מדברי רש"י בסוגיא שם: "ואזיל - ומזבין לה לתרתי פלגי לתרי, ומעכב השלישית לעצמו ואיכא שכונה". כלומר שמוכר שני חלקים לשני גויים, והחלק השלישי לעצמו. ולענ"ד דוחק לומר שכוונת רש"י שמחלקים את הבית לשלושה חלקים ממש עם פתחים נפרדים לכל אחד. וגם אם נאמר שיעשו כך במכר, הרי לענין שכירות ודאי לא שייך לומר שהשוכר ישכיר חלק מהבית לאחרים וגם יבצע שינויים מהותיים במבנה הבית (ועי' חו"מ סי' שטז ס"א שבכלל יש איסור לשוכר להוסיף דיורים, ופשוט שכן הוא בדיניהם).
אלא שמדברי רוב הראשונים מבואר לכאורה דהאיסור למכור או להשכיר הוא דוקא בג' בתים. כ"כ הסמ"ג (ל"ת מח), דאין שכונה פחותה מג' בתים, "הילכך אסור לישראל למכור ג' בתים זה בצד זה לשלושה גויים, אם שום ישראל נשאר סמוך להם". וכתב בדינא דחיי שם לבעל כנה"ג שנראה שהסמ"ג גרס בגמ' "אין שכונה פחותה משלושה בתים" ולא "משלושה בני אדם" כדאיתא לפנינו. וסיים שהאיסור הוא דוקא כשהבתים זה בצד זה, אבל במפוזרים שרי, דאין כאן שכונה. וכן מבואר בפי' תלמידי רבינו יונה (ע"ז שם). וכדברי הסמ"ג שהאיסור בג' בתים, כן נראה גם בתוס' בכתובות כח ע"א (ד"ה ואם), וכן דייק במשנת חכמים על הרמב"ם (הל' ע"ז סי' מב, יבין שמועה סק"ג). ויש להוסיף שכן משמע בדברי רש"י בגיטין (ו ע"א ד"ה משכונה), שכתב "סתם שכונה ג' בתים, במסכת ע"ז", וכוונתו לסוגיא דידן. וע"ע בביאור הגר"א (יו"ד סי' ריז סקל"ד). וכן מבואר בחי' הריטב"א (ע"ז שם) שכתב "אין שכונה פחות משלושה בני אדם, בשלושה בתים". וכ"כ המאירי שם: "והוא שימכור שלשה בתים בשורה אחת לשלשה בני אדם". והכלבו (הל' ע"ז סי' צז) וכ"ה בארחות חיים (ח"ב הל' ע"ז אות ג) ובספר התרומה (סי' קמג) וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כד ח"ג) ועוד. וגם בלבוש (יו"ד שם ס"ט) שינה מלשון השו"ע וכתב "ג' בתים". וידוע שכן הוא לגבי שאר ענינים שנאמר בהם "שכונה", כמו דין מים שבשכונת המת, שכתבו הראשונים (עי' יו"ד סי' שלט ס"ה ובט"ז סק"ד), ודין לא תנשא בשכונתו (כתובות כז ע"ב, אה"ע סי' קיט ס"ז) ועוד מקומות [מאידך עי' יו"ד סי' ריז סל"א בהגה (ומקורו בתשו' הרשב"א) לגבי הנודר לדור בשכונת היהודים, ועי' ערוה"ש שם סנ"א].
אכן, בניגוד לדברי כל הראשונים והפוסקים הנ"ל דמשמע מדבריהם שהאיסור הוא דוקא בג' בתים, בפסקי הריא"ז (ע"ז פ"א הלכה ו) מבואר שיש לאסור גם בבית אחד. וז"ל: "ובחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו, ובלבד שלא ימכור ביתו לשלשה גוים, שעושה שכונה של גוים בדירתו". ונראה מדבריו שבכל ג' גויים שהם זרים זה לזה (שאינם ממשפחה אחת) יש איסור למכור או להשכיר להם אפי' כאשר הם דרים בבית אחד.
ודברי הרמב"ם בפסק ההלכה (פ"י מהל' ע"ז ה"ג) עמומים ואין בהם הכרע בשאלה זו. וז"ל: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל וכו', ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה", ולא פירש אם הכוונה לשלושה בתים או לשלושה בני אדם [ובכס"מ ציין לדברי הגמ' "שלשה בני אדם", ונראה שכך הבין בכוונת הרמב"ם]. אמנם תיבת "שלושה" מוסבת על הנאמר לעיל "ומשכירין להם בתים", אבל אין הכרח שכוונת הרמב"ם לשלושה בתים, דאפשר שתיבת "שלושה" מתייחסת לגויים, כלומר לתיבת "להם", שהרי בגמ' עצמה מתייחסים ל"בתים" ובכל זאת איתא "שלושה בני אדם", והדגשת הבתים היא לאפוקי שדות. ודו"ק. ועי' בפירוש המאיר לארץ לרבי מאיר סולובייצ'יק, דאפשר שהרמב"ם סתם ולא הכריע מחמת המחלוקת הנ"ל. וראה להלן מדברי מהרש"ל.
ולכאורה הדבר פשוט שהעיקר כדעת רוב ככל הראשונים, ולפ"ז יש להתיר להשכיר לשלושה גויים בבית אחד. וכן ראיתי להג"ר שמאי קהת הכהן גרוס בקובץ הישר והטוב (גיליון ח, תשס"ט, עמ' שט-שיב), וע"ש שכתב שכן מבואר בדברי מהרש"ל בביאורו לסמ"ג [ונתייחס להלן לדבריו]. ולפ"ז צ"ל דמש"כ בשו"ע ג' גויים הכוונה בג' בתים.
אולם בעניותי עדיין יש לחכוך בזה, דלכאורה שאלה זו תלויה בטעמי האיסור. דהנה הריטב"א בחידושיו (ע"ז כא ע"א) כתב: "אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה. אפילו בחוצה לארץ, דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן". וכ"ה בקצרה בחידושי הרא"ה "אין שכונה פחותה משלשה בני אדם. פירוש משום דקבע לה". ומבואר שכאשר הוא מוכר או משכיר לג' גויים הוי קביעות שיתבססו שם, וכמו שמצינו במקומות רבים ששלושה הוי חזקה וקביעות. אבל בתוס' (כא ע"א ד"ה אלפני) ובמרדכי (ע"ז סי' תתה) ובסמ"ג (שם) ובכלבו (שם) ועוד רבים מן הראשונים נראה שהאיסור הוא מחשש סכנה ליהודים, שמא יחרשו רעה ויהרגום או יזיקום. וכן נקט הלבוש (יו"ד שם ס"ט) וז"ל: "כדי שלא יעשו אגודה וקנוניא ביחד להזיק את היהודים". וכ"כ הפרישה (שם אות יז) והט"ז (שם סק"ז) דשמא תארע סכנה לישראלים ע"י כך ח"ו.
ובפשטות דברי הריטב"א מסתברים יותר, שהרי הסוגיא עוסקת באיסור לא תחנם והמסתעף, ומסתבר שאיסור שכונה גם הוא מצד קביעות הגויים, שהוא לתא דלא תחנם. וצריך ביאור בדעת הראשונים שכתבו טעם חדש משום היזק וסכנה, מדוע לא פירשו כהריטב"א. אכן נראה לומר שהראשונים חידשו טעם זה משום שבסוגיא מבואר דאליבא דרבי יוסי אין כלל איסור להשכיר בית לגוי בא"י, דלא גזרינן שכירות אטו מכירה, ובכל זאת אמר רב יוסף שיש איסור לעשות שכונה. ואין לומר שכאשר משכיר לג' גויים חששו חז"ל וגזרו אטו מכירה כיון שיש יותר לחשוש שיבוא למכור כאשר משכיר לכמה גויים, דלפ"ז היה להם לאסור כל השכרת בתים לג' גויים אפי' במקומות שונים ולאו דוקא שכונה. וע"כ ביארו הראשונים שאיסור זה הוא מטעם אחר, שאם יעשה שכונה יבוא היזק ליהודים הדרים שם.
ולהנ"ל חזרה הקושיא על שיטת הריטב"א, מה פשר האיסור משום קביעות, והרי לרבי יוסי בבתים לא גזרינן שכירות אטו מכירה. ונלע"ד שגם הריטב"א לא התכוון שבעשיית שכונה יש לתא דלא תחנם, אלא יש כאן דין חדש של קביעות גויים במקום. ויש להוכיח כן ממה שכתב הריטב"א לאסור עשיית שכונה גם בחו"ל, כפי שהבאנו לעיל שכתב: "אפילו בחוצה לארץ, דהשתא הוי קביעותא טובא וגזרינן". והרי בחו"ל אין כלל איסור לא תחנם, ולכו"ע מותר למכור שם בתים לגוי, וממילא אין שום סיבה לגזור בזה. וע"כ שאיסור עשיית שכונה הוא שקובע מקום לגויים בשכונת היהודים. נמצא שבין לריטב"א ובין לתוס' וסיעתם, דין זה אינו שייך לאיסור לא תחנם אלא הוא איסור חדש[2].
ולענין נידון שאלתנו נראה שלפי טעמו של הריטב"א יש להתיר להשכיר לג' גויים בבית אחד, דסו"ס אין בזה קביעות, וגדר קביעות הוא דוקא בבתים שונים. ואכן י"ל דאזיל לשיטתיה שהאיסור "לשלושה בני אדם בשלושה בתים" דוקא, והוא היחיד בין הראשונים שכתב לשון מפורשת כזו. אבל לפי טעם התוס' וסיעתם וכך נקטו הפוסקים להלכה, נראה שאין טעם לחלק בזה, אלא כל היכא שמתאגדים שלושה גויים יחד (שאינם בני משפחה) יש בכך חשש היזק וסכנה ליהודים הדרים שם. ואדרבה, כאשר הם דרים בכפיפה אחת יותר יש לחשוש שיטכסו עצה היאך להתנכל ליהודים שבשכונתם.
ואע"פ שבלשונות הראשונים [למעט הריא"ז] נראה שנאסר דוקא בשלושה בתים וכנ"ל, אך יש מקום לומר לענ"ד שאין מחלוקת בין הראשונים. ומה שכתבו ג' בתים לא באו למעט בית אחד, אלא דיברו בהווה, שכך דרך העולם שכל אחד לוקח בית לעצמו, ו"בית" הכוונה "בית אב". אבל באמת אם יארע ששלושה גויים [זרים] חפצים לשכור או לקנות בית אחד לדור בו יחד [מה שנקרא בימינו 'דירת שותפים'] גם זה אסור, דזיל בתר טעמא, וכמו שנתבאר.[3] ויש להוסיף ש"בתים" בלשון הראשונים הכוונה גם ל"חדרים" שלנו (כעי"ז עי' בהל' עירובין סי' שסו וסי' שפב ועוד), כי יסוד הענין כאן הוא שכל אחד דר במקום מיוחד לו ואינם בני משפחה המעורבים זה בזה, אלא יש כאן שלוש דעות ויש חשש סכנה. ולגבי השכרה לאחד, דאין חוששים שישכיר לאחרים, ג"כ דיברו בהווה, שהדרך היא להשכיר לאחד בית אחד, וכמו שהובא לעיל מדברי רש"י ומרן השו"ע. ובזה מובן שדברי רש"י בסוגיא דע"ז ובגיטין אינם סותרים, אלא שבגיטין ביאר את המציאות השכיחה של שכונה, שהיא שלושה בתים, ובע"ז נחית לבאר את הציור של הגמ' במשכיר לאחד. ופשוט.[4]
ורק להריטב"א דס"ל שהטעם הוא משום קביעות, לכאורה אין לאסור בפחות משלושה בני אדם הדרים בשלושה בתים דווקא, וכלשונו שהבאנו. אבל בדעת המאירי אין ראיה שסובר כן, דמש"כ "שלושה בתים בשורה אחת לשלושה בני אדם" כוונתו לאפוקי שלושה בתים לשני בני אדם או לאחד, שאין בזה איסור [ויש להעיר שמדברי המאירי עולה דטעם האיסור הוא לא משום קביעות ולא משום סכנה, אלא משום ע"ז, שכתב "הואיל ושלשה הם וכו' אי אפשר להם בלא ע"ז", וא"כ מסתברא דה"ה ג' גויים בבית אחד. אכן נמצא לפי דבריו שבגויים שאינם עע"ז אין איסור כלל,[5] אבל אנן לא קי"ל הכי אלא כטעמא דסכנה, אשר עינינו הרואות ואזנינו השומעות שהוא שייך גם בזה"ז ביתר שאת]. ובאמת גם להריטב"א יתכן שיש לאסור כאשר משכיר לאנשים זרים זה לזה, שהם בתי אב שונים וכנ"ל, דאפשר שגם בזה יש קביעות וגם זה נחשב "שלושה בני אדם בשלושה בתים", ולא בא אלא לאפוקי שלושה בני אדם מאותה משפחה ממש. וצ"ע.
אמנם דברי מהרש"ל הנ"ל בעמודי שלמה [שציין הגר"ש גרוס במאמרו] עומדים לנגדנו, דלכאו' התיר בהדיא. ועיינתי במקור דבריו, וז"ל רש"ל אחר שהביא לשון הסמ"ג "ואין שכונה פחות מג' בתים": "תמיה לי, כי בגמ' לא נאמר כן, רק אין שכונה פחות מג' בני אדם, וכן במיימו"ן לא כתב בתים. ואפשר שג"כ השמיע לנו קולא אחרת דפחות מג' בתים אפי' לג' גוים אינו אסור. ואפשר שסמך על זה שסתם שכונה לעולם ג' בתים ואין המאמר יוצא מידי פשוטו. ואפשר שלכך כתב ג"כ במיימו"ן אין שכונה פחות מג' ולא הזכיר אדם ולא בתים, לכלול שניהם כאחת". ונראה שלא הכריע בדבר, שהרי לא התיר במוחלט אלא בדרך אפשר. [והגר"ש גרוס הבין דמש"כ רש"ל "שסמך על זה שסתם שכונה לעולם ג' בתים" כוונתו לגמ', אבל לענ"ד ברור למעיין בלשונו שכוונתו לסמ"ג]. וכך ביאר גם בדעת הרמב"ם שכתב סתם "שלושה" דאפשר שרמז שבפחות מג' בתים מותר. אכן לעיל הבאנו שיש מקום להבין אחרת ברמב"ם (וכהבנת הכס"מ). ועוד, שגם להבנה זו יתכן שהרמב"ם ס"ל שטעם האיסור משום קביעות וכהריטב"א [שהרי לא כתב את טעם הדין].
ועכ"פ בשיטת מהרש"ל שכתב בדרך אפשר בדעת הסמ"ג שיש להתיר בפחות מג' בתים באמת צ"ב, שהרי הסמ"ג סובר דטעם האיסור משום סכנה, ולפי טעם זה לכאורה אין סברא לחלק בין בית אחד לכמה בתים אלא העיקר תלוי בדעות. ואולי ס"ל למהרש"ל דטעמא דסכנה אינו עומד בפ"ע אלא יחד עם ענין הקביעות, דהיינו שאם דרים בבית אחד אינם מרגישים קבועים במקום וחוששים להצר לישראל, משא"כ אם הם בבתים נפרדים, וצ"ע. ומ"מ יתכן שבנידון דידן שכל אחד מן הפועלים הגויים דר בחדר נפרד, יודה מהרש"ל דהוי ג' בתים וכמו שכתבנו לעיל [וממילא גם בדעת הרמב"ם י"ל כן]. ובר מן דין, הרי רש"ל כתב זאת רק בדרך אפשר, וקשה לקבוע הלכה עפ"ז, ובפרט שהדעת נותנת דאין חילוק מטעמא דסכנה.
ואחרי כתבי מצאתי און לי בס"ד בדברי בעל כנה"ג בדינא דחיי על הסמ"ג שם, שביאר דאף לגירסת הסמ"ג הנ"ל "ג' בתים", מ"מ אין למכור לג' גויים אפי' בבית אחד, רק מפני שאין דרך למכור בית אחד לג' בני אדם גרס הסמ"ג "בתים", והיינו כדאמרן. ושמחתי שזכיתי תלי"ת לכוון לדעתו הרחבה. ובטעם הדבר נראה כנ"ל, שהואיל והאיסור הוא מחשש היזק וסכנה ואינו כהלכתא בלא טעמא, ממילא יש לאסור גם באופן כזה.[6]
♦
ב.
ואף גם זאת, הנה מבואר בדברי הפוסקים (שו"ת קול אריה יו"ד סי' נט, הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קנא סקכ"ג) שגם אם דרים שם כבר שני גויים, אסור להשכיר או למכור לגוי נוסף, שעי"ז משלים לשלושה ואיכא איסור שכונה. והראני אחי היקר, הרב בן-ציון נר"ו, שכן מבואר בפירוש ר"י מלוניל (ע"ז ו ע"ב מדפי הרי"ף) וז"ל: "ובלבד שלא יעשה שכונה, כלומר בין בסוריא בין בחוצה לארץ דשרי' למכור לגוי ובלבד שלא ימכור לשלשה גוים דהיינו סתם שכונה משום דחשידי אשפיכות דמים, אי נמי אם היו שם בסמוך לו שני גוים שיש להם שני בתים אסור למכור לשלישי אפי' בית אחד בסמוך להם דהא ליהוי שכונה בהדיא". ועוד יש להוכיח כן מדברי הגמרא, שמבואר שם שאין חוששים שמא לאחר שימכור לגוי אחד ימכור הגוי לשני גויים נוספים, דאלפני דלפני לא מפקדינן, ומשמע שלעשות כן בידיים ע"י ישראל, כגון שיש שם כבר שני גויים ומשכיר לאחד או שיש שם אחד ומשכיר לשנים, יש איסור אם ע"י כך משלים את עשיית השכונה.ז וא"כ כל מה שכתבנו הוא גם במציאות שאין כלל גויים בשכונה זו והוא משכיר לג' גויים נפרדים בדירה אחת, שגם בזה יש איסור.[7]
ויתרה מזו, גם בנ"ד, שכבר יש שם יותר משלושה גויים, נראה שיש איסור להשכיר לגויים נוספים, שהרי מוסיף בזה עוד חשש היזק [או קביעות]. וכן יש להוכיח ממש"כ המרדכי (סי' תתה): "ובלבד שלא יעשנה שכונה, נראה הטעם משום דלמא מייעצו עצה על ישראל וכו', ולהאי טעמא [אם אין] ישראל דר בכל אותו רחוב מותר למכור אפילו לגויים". ובסמ"ג (ל"ת מח) כתב: "אסור [לישראל] למכור להם וכו' אם שום ישראל נשאר סמוך להם". וכ"ה בספר התרומה (סי' קמג) ובכלבו (סי' צז) ועוד. ומבואר מדבריהם שאם ישראל אחד דר באותו רחוב סגי בהכי כדי לאסור למכור או להשכיר לגויים, אע"פ שכבר דרים שם גויים רבים.[8] אכן יש להעיר שבטוש"ע כתבו שהאיסור הוא "בשכונת היהודים", וביאר בב"י שהטור כתב כן "משום דהאידנא העיירות מליאות בתי גוים, וכל שאינו בשכונת היהודים אפילו מוכר כמה בתים מאי הוי, הילכך לא מיתסר אלא בשכונת היהודים". ועולה מזה דלא סגי במגורי יהודי אחד כדי לאסור להשכיר שם לגויים.[9] אבל נראה שגם לדעת הב"י יש איסור להשכיר לגויים נוספים אע"פ שכבר גרים שם ג' גויים, שהרי משמע מדבריו שגדר שכונת יהודים היינו שיש שם רוב יהודים, וא"צ דוקא שיהיו כולם יהודים. ואע"פ שכבר דרים בה מיעוט גויים [ואפי' יותר משלושה] אסור להשכיר לגויים נוספים, דטעמי האיסור שייכים גם בכה"ג.
♦
ג.
עוד הסתפק הרב השואל, האם מותר לו להשכיר את הדירה ל'חברת כח אדם' של יהודים, והם יעמידו את הבית לצורך מגוריהם של פועלים גויים העובדים אצלם, כחלק מתנאי העבודה. ויש לברר בזה האם נחשב הדבר כשכירות, ויש לדון בו מצד מסייע בידי עוברי עבירה. ואת"ל שאינו שכירות אלא מתנה, האם גם במתנה יש איסור, דלכאו' לפי טעמא דסכנה אין חילוק בין מכר למתנה, וא"כ שוב יש לדון בדין מסייע. [אמנם בעיקר הדין נראה שאין זו מתנה אלא שכירות, דהיות שהחברה מעמידה את הדירה למגוריהם של הגויים כחלק מחוזה העבודה, הוי כשכירות חלף עבודתם,[10] עי' בקצה"ח סי' רמג סק"ד וסי' רמט סק"ב ובאבי עזרי פ"ד מהל' מתנ"ע ה"ט].
ולכאורה דין זה הוא בכלל מה שאמר אביי בסוגיין (וכן לעיל יד ע"א) דאלפני דלפני לא מפקדינן, ולפ"ז יש להתיר. אולם כבר נודע מש"כ התוס' (שם טו ע"ב ד"ה לעכו"ם) והרא"ש (שם סי' יד) דהאי היתרא היינו דוקא כאשר הנכשל הוא גוי, אבל אם הנכשל הוא ישראל אסור. וכן מבואר בחי' המאירי (שם יד ע"א) ועוד. מאידך במנ"ח (מצוה רלב ובקומץ המנחה שם) כתב שמדברי התוס' בדף כא ע"א (ד"ה אלפני) משמע שאין חילוק, שכתבו "האי סימנא בעלמא הוא, כלומר דכולי האי לא חיישינן", ולפי טעם זה אין לחלק בין גוי לישראל. וכן משמע בחי' הריטב"א (שם יד ע"א) וע"ע בתורי"ד שם.
ברם גם לשיטת המתירים לפני דלפני בישראל, בפשטות כוונת הגמ' דאלפני דלפני לא מפקדינן היינו בחשש רחוק שהגוי ישכיר לגויים נוספים, דלזה לא חיישינן (וכלשון רש"י ותוס' שם) או אפי' בספק, אבל בנידון דידן של חברת כוח אדם שבוודאי יתנו לגויים לגור שם ולשם כך הוא מוכר להם את הבית, יש בזה איסור.
ובאמת גם בשאלה זו נחלקו הדעות, האם הותר לפני דלפני כאשר ודאי יכשלו אחרים באיסור: בתוס' (שם יד ע"ב ד"ה חצב) וסמ"ג (ל"ת מה) וסה"ת (סי' קלח) ועוד ראשונים כתבו שבכה"ג אסור להכשילם אף ע"י אדם אחר, והרמ"א (יו"ד סי' קלט סט"ו) הביא שיטה זו בשם י"א. וביארו האחרונים (ב"ח שם אות ט, הגר"א שם סקל"ב) דהוי כאילו מתחילה נתן להם המכשיל באופן ישיר [וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קכו אות ט)]. ומאידך בתה"ד (פסקים סי' כז) כתב בדרך אפשר שמותר להכשיל אדם על ידי אדם אחר, אף אם ודאי יכשל בו [אמנם יש לציין שכתב "גבי נכרי", ונראה דס"ל כהתוס' והרא"ש שההיתר הוא רק בנכרי]. וכן משמע בפ"ת (יו"ד סי' קנא סק"א) בענין שוחד לשופט גוי, שיש להתיר לתת לעבדו של השופט שיתן לאדוניו או ישתדל עבורו דהוי "לפני דלפני", ונראה דס"ל להתיר אפי' בודאי מכשול, ע"ש. ויש שדייקו כשיטה זו גם בדברי הראשונים [עי' למהר"י טייב בערך השולחן יו"ד סי' קנא סק"ב].
ועי' להרמ"א באה"ע (סי' ה סי"ד) בשם תה"ד (סי' רצט) שמותר למכור לגויים בהמות ותרנגולים, אע"ג דבודאי הגוי קונה אותם לסרסם, ויש אוסרים. ומיהו אם אין הגוי הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לגוי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי. והטעם מבואר שם בתה"ד (והובא בב"ש סקי"ט) דבכה"ג הוי לפני דלפני. ומבואר שהתיר אף בודאי מכשול. ויש לתמוה, שביו"ד סי' קלט סט"ו הביא הרמ"א שתי דעות בזה וסיים דהמחמיר תע"ב. [ועי' בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' פג) דאפשר דבכה"ג יש לצרף את דעת הסוברים דבן נח אינו מצווה על הסירוס ולכן התיר הרמ"א בשופי. אבל לשון הרמ"א "לכו"ע שרי" לא א"ש. ונשאר בצע"ג. ואפשר דהיכא דאדעתא דנפשיה קעביד שרי, כמבואר בב"י והביאו הרמ"א לעיל שם, ועוד י"ל ע"פ הח"מ סק"ח ואכמ"ל.] ועכ"פ, גם למתירים מיירי דוקא בגוי.
ומעתה נראה בנידון דידן שיש ס"ס לאסור, שמא לפני דלפני לא הותר בישראל, ואף את"ל שמותר בישראל, שמא בודאי מכשול לא הותר כלל. [ובפרט לפי האמור לעיל שגם התה"ד שהתיר אף בודאי מכשול, ס"ל שיסוד ההיתר הוא רק בגוי ולא בישראל, וכן בכל המקורות שהתירו איירי בגוי.][11]
♦
ד.
והנה האברך השואל הציע את השאלה לפני הגאון רבי שלמה ידידיה זעפראני שליט"א, גאב"ד עמלי התורה, ולאחר העיון ענה לו שנראה להתיר. וטעמו ונימוקו עמו, שבהלכות ציצית פסק השו"ע (סי' כ סעיף ב) ע"פ הגמ' (מנחות מג ע"א) דאין מוכרין טלית מצוייצת לגוי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו. [פירש"י שמא יתלוה ישראל עם הגוי הזה וסבור ישראל הוא דהא יש לו ציצית ויהרגנו]. ובגמ' שם אמרו טעם נוסף, משום זונה [ורש"י שם כתב ב' פירושים בזה, ע"ש]. וכתב החיי אדם (כלל יא סמ"ב) שהטעם שהוא בשו"ע שמא יתלוה עם ישראל ויהרגנו ליתא בזמן הזה דאינם חשודים על שפיכת דמים. אבל טעם דזונה אפשר לחוש. עכ"ד. והובא במ"ב (סק"ז). ועפ"ז יצא הגר"ש זעפראני לדון בדבר חדש, דה"ה בגויים כאלה שמדובר בהם בשאלתנו אינם חשודים על ש"ד, וממילא בטל טעמא דסכנה ונתבטל האיסור להשכיר להם. עכת"ד.
ולענ"ד אחהמ"ר ממעכ"ת, לכאורה יש לדון בהיתר זה. ראשית יש לציין שדברי הרב חיי אדם אינם מוסכמים, והגרי"ח סופר בכף החיים שם (אות יב) הביא את דבריו וחלק עליהם בתוקף, וז"ל: "כתב חיי אדם כלל י״א אות מ״ב וזה לשונו: נראה לי דליתא בזמן הזה, דאינם חשודים על שפיכות דמים, עכ"ל. ולי נראה דאיתא ואיתא, דהא שמענו כמה וכמה פעמים שעשו וגם בקשו לעשות רחמנא ליצלן. ודברי רז״ל אינם זזים ממקומם". [וכמובן לדינא אין מח' בין האחרונים, דאכתי אסור מחמת הטעם השני המובא בגמ']. והכה"ח כותב זאת במר לבו בהכירו את סובביו, שהמציאות גופא אינה כדברי הח"א אלא גם בזה"ז הם חשודים על שפיכות דמים, ויודע צדיק נפש בהמתו עם הדומה לחמור, ולכן ס"ל שאין לזוז מדברי חז"ל. והח"א כנראה סבר לפי מקומו ושעתו שהגויים 'נאורים' ולא ירימו יד על היהודים [לכל הפחות מיראת העונש מצד הממשלה], וכעבור למעלה ממאה שנה נתגלתה 'נאורותם' במלוא הזוועה.[12]
ויתכן שמקורו של הח"א שבאינם חשודים על ש"ד אין איסור הוא מדין יחוד עם גוי (ע"ז פ"ב מ"א ובשו"ע יו"ד סי' קנג ס"ב) שאמרו בגמ' ע"ז כה ע"ב דבאשה חשובה מותר משום דמירתת (ופירש"י שהאשה קרובה למלכות ומיסתפו מינה). ויש שכתבו דלפ"ז בזה"ז יש להתיר לכו"ע יחוד עם גוי, דכולם חשובים לענין זה שהרי המלכות מענישה בחומרה. ועי' גם עירובין סה ע"ב דמירתת נכרי וכו', ובגיטין נה ע"ב בגזירה בתרייתא דסיקריקון. וה"ה לענין תספורת עם גוי שנאסרה במשנה שם (פ"ב מ"ב) ובשו"ע (יו"ד סי' קנו ס"א) והותרה באדם חשוב (בגמ' שם כט ע"א ובשו"ע שם). ויסוד ההיתר מובא בחי' ריטב"א (ע"ז כו ע"א) לענין מינקת נכרית וז"ל: "יש נוהגין אפילו ברשות הנכרית ואומרים שבזמן הזה ליכא חשש שפיכות דמים דאית להו אימת מלכות ועוד דלא מרעי נפשייהו". ומעתה אפשר שהח"א למד מזה גם לענין ציצית, דטעמא דיתלוה עמו בדרך ויהרגנו אינו שייך באינם חשודים על ש"ד [או משום שיראים מעונש המלכות, או דס"ל שאינם חשודים מצד עצמם].
אמנם יד הדוחה נטויה, שבגמ' לא אמרו זאת אלא במקרים מיוחדים וחריגים כאשה חשובה ואדם חשוב, אבל לעשות מזה כלל גורף לא שמענו. ובאמת גם לגבי יחוד ותספורת אין מקור ברור לקולא זו בפוסקים, כי ההיתר של מירתת אינו גורף אלא במקרים מסוימים. וכן משמע בשו"ת חוות יאיר (סי' סו וסי' עג) שלא קיבל את המנהג שהביא הריטב"א. וכן בשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' פ"ב) כתב שאין לסמוך ע"ז, שהרי הריטב"א כתב שיש נוהגין כן אך לא כתב לנהוג כן [ואדרבה כתב שם: "ובכל ארצינו נוהגין שלא להניק חלב נכרית כלל, והוא מנהג יפה"]. וע"ע בכתב עת פעמי יעקב (גיליון עה-עו) במאמר הרב פישל בידרמן. ויש להעיר שלענין מסירת בהמה לרועה גוי שנאסרה מחמת שהם חשודים על הרביעה (ע"ז פ"ב מ"א), מובא בשו"ע להדיא (סי' קנג ס"א; ע"פ הר"ן ז ע"א מדפי הרי"ף) שאם אינם חשודים על הרביעה ואדרבה מכין ועונשין על כך, מותר. ואילו לענין יחוד עם גוי לא כתב סייג זה. ודוחק לומר שבזמן הראשונים היו גויים שאינם חשודים על רביעה אבל כולם היו חשודים על שפיכות דמים, שהרי בדברי הריטב"א מבואר שגם על ש"ד אינם חשודים בזה"ז. ויותר נראה דס"ל דלענין חשד דשפיכות דמים אין לחלק בזה, דבכל גוונא יש לחשוש, דהלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב. ולא דמי לרביעה, שאם אינם חשודים על כך אין לחשוש שיחזרו לסורם. וצ"ע.
ומ"מ לסברת החיי אדם צ"ל דס"ל שבכה"ג כיון שבטל הטעם בטלה התקנה, וכמ"ש בתשו' הרא"ש (כלל ב סי' ח, והובא בשו"ע או"ח סי' ט ס"ו) דהיכא שטעם האיסור ידוע לכל, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ועי' בתוס' ע"ז נז ע"ב ד"ה לאפוקי (ובפסקי הרא"ש שם פ"ד סי' ז) בדין גוי שנגע ביין בזה"ז דאינו נאסר משום שעכשיו אינם מנסכים לע"ז, ואע"פ שגזירת ניסוך היא דבר שבמנין, מ"מ א"צ מנין אחר להתירו כי מתחילה לא גזרו אלא על המנסכים וכו'. ומזה מבואר שאם הגזירה אינה חלה על אנשים מסוימים מחמת שהטעם אינו שייך בהם, שוב בטלה הגזירה אפי' באותם האנשים שהאיסור חל עליהם, משום שכאשר נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. וכיו"ב י"ל כאן בדעת הח"א שהגזירה היתה בגויים החשודים על ש"ד, וכיון שלפי דעתו בזה"ז אינם חשודים על כך, בטל האיסור.
והאחרונים האריכו מאוד בפרטי הדינים של דבר שבמנין ובדין בטל הטעם האם בטלה התקנה (למשל עי' בשו"ת תורת חסד מלובלין או"ח סי' יז) ואפשר לפלפל בזה עוד בביאור דעת הח"א. אבל לענייננו נראה כי האריכות בזה אך למותר, דאף לסברת הח"א שבימינו אינם חשודים על ש"ד, בעיקר הענין צ"ע אם אפשר לדמות מילתא למילתא, שהרי גבי ציצית הטעם מבואר בתלמוד, ויש מקום לעסוק בשאלה מה הדין כאשר בטל הטעם, אבל בנידון דידן לא אמרו שום טעם בש"ס אלא איסור בסתם, רק הראשונים נתנו טעם כדי לבאר את הדין, ויתכן שיש טעמים נוספים (כמו שכתבו ראשונים אחרים כהריטב"א והמאירי). ולענ"ד זהו חידוש גדול לומר שדין המפורש בש"ס וברמב"ם ובשו"ע בסתמא לאיסור, נתבטל בזמן הזה, בפרט שלא מצאנו לאף אחד מהפוסקים שכתב כן. [ולא דמי לנידון דלעיל האם האיסור בג' בתים או בג' בנ"א, שהרי בש"ס ובשו"ע נאמר בסתם בני אדם, ולכן יש מקום לומר שגם הראשונים שכתבו בתים התכוונו לפי דרך העולם, דאל"ה הרי טעמא דסכנה עומד על תלו, וזה גופא היה עיקר התקנה בכל ג' בנ"א, וכמשנ"ת באורך לעיל]. ועי' בתשו' הרא"ש (כלל ב סי' ח, ונפסק בשו"ע או"ח סי' ט ס"ו ובמקומות נוספים) דדוקא היכא שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא.
ועוד, והוא עיקר, אפי' את"ל דבטל הטעם בטלה הגזירה גם במקום שהטעם לא נתבאר בש"ס אלא בדברי הראשונים, לכאורה אין הנידון דומה לראיה, שהרי בלשונות הראשונים מבואר דטעם האיסור להשכיר לג' גוים אינו רק משום סכנת נפשות אלא גם משום שאר נזקים, כדברי התוס' שם "דאיסור שכונה שלא יבוא היזק לישראל", ובסמ"ג ומרדכי וספר התרומה וכלבו שם כתבו: "דילמא מייעצי עלי עצה רעה וקטלין ליה או מזקי ליה". וכעי"ז בלבוש שם. ובפירוש תלמידי רבינו יונה: "לפי שהם מתיעצין להרע לישראל". ובתוס' רבינו אלחנן: "שכשיש גוים הרבה דרים ביחד ניקל לבוא היזק לישראל". [רק בט"ז שרטט וכתב לשון "סכנה" סתם, אבל ברור שכוונתו לדברי הראשונים הנ"ל]. וא"כ לא דמי למקום שיש חשש שפיכות דמים בלבד [שהרי לא כתבו "שחשודין על ש"ד"[13], כמו שאמרו חז"ל גבי ייחוד עם גוי או תספורת] אלא כאן הטעם של סכנה הוא כללי ולא חילקו בו, וכלולים בזה גם נזקי ממון או צער אחר, כגון ירידת ערך הדירות מחמתם (כמבואר בהלכות מצרנות חו"מ סי' קעה סעי' מ-מא, ע"ש) הגוברים והולכים כאשר יש שם שכונה של גויים. והעולה על כולם חשש גדול ונורא שיפגעו בבנות ישראל רח"ל, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. ולדאבוננו כבר היו דברים מעולם.
[ומו"ח רבינו ראש הישיבה הגר"ג סרף שליט"א אמר שלכאורה הדרך היחידה להתיר היא אם היהודים הדרים בשכונה אינם חוששים כלל מהגויים וכך המנהג ש., וצ"ע אם אכן מחילה מועילה בזה. ובפרט צ"ע במציאות אם אמת נכון הדבר, שלפעמים זו לא מחילה ממש אלא השלמה עם המצב העגום.]
ובשולי הדברים יש להוסיף מהמיית הלב, דהנה גם אם היה מקום להבין את עצם ההיתר, מ"מ לענ"ד בנושאים כאלו יש לנו לראות את הנולד, ואין לפסוק בהם רק מתוך מחשבה על רווחת הפרט אלא להעמיד לנגד עינינו את טובת כלל ישראל ועתידו. הוראה מחודשת כזו שדינא דגמרא ורמב"ם ושו"ע נתבטל לגמרי משום שבזמננו כביכול אין חשש סכנה בגויים מסוימים, עלולה להביא לפרצה חמורה ולמכשול גדול שאחריתו מי ישורנו. ע"י היתר כזה, אותם נכרים ש"אין בהם סכנה" ידורו בהמוניהם בשכונות היהודים ויצרו את צעדיהם בכל צרה וצוקה, בהרס ובחורבן ובכילוי כל חלקה טובה, כפי שאנו רואים את המתרחש בכמה וכמה ערים ושכונות ברחבי א"י, בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר ועינינו רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידינו, עד שאחינו בני ישראל נאלצים להדיר רגליהם ממקומות אלו ונחלתנו נתונה לחרפה למשול בה גויים רח"ל.
ולחומר הענין נעתיק מדבריו של מופה"ד הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' כב) בענין 'שכנים רעים הבאים לדור ליד שכונה של ישראל', וז"ל: "הנה בדבר ענין הידוע ששלטון העיר החליט לבנות שם בנינים שהוא נגד רצון התושבים אשר נקבצו לשם מכל המקומות שהוכרחו לברוח, ונתיישבו שם בהמחשבה ששם יהיה מקום מנוחה קצת ועלה לכל אחד ואחד בסך גדול אשר לא לפי הכחות, וגם נבנו שם בתי כנסיות ומדרשות וישיבות קטנים וגדולים ובתי ספר בית יעקב, ועתה מצב בנינים אלו ח"ו שגם בפארעסט הילס וכל העיירות הסמוכות לשם שכולל מיליאן (מיליון) יהודים ויותר לא יוכלו לדור שם מפני הפחד כידוע, לכן פשוט וברור שאסור לכל אדם להיות מן המסייעים לשלטוני העיר אפילו במקצת לא במעשה ולא בעצה, אלא שאדרבה מצד השבת אבדה דהגוף והממון איכא חיוב על כל אחד ואחד לעזור להתושבים אחינו בני ישראל הנמצאים שם בכל מה שאפשר לבטל דבר זה. ולהתושבים אחינו בני ישראל אני אומר שלא יעלה על דעת של שום אדם בין עני בין עשיר להתחיל לברוח משם ולהתיישב במקומות אחרים כי גם זה הוא עשיית היזק גדול להנשארים שיעשה מצד זה בהלה ופחד יותר מכפי שיש לפחוד, וכדאמרו חז"ל בסוטה מ"ד ע"ב בכה"ג שתחלת נפילה ניסה, וגזירה עבידא דבטלא אמרו חז"ל. ומקוה אני שיתבטל הגזירה וכל אחד ואחד יהיה בשלום על מקומו עד ביאת הגואל צדק במהרה". עכ"ד הנחרצים והיקרים. ואם דבריו אמורים בשכונת היהודים בחו"ל, ק"ו בן בנו של ק"ו בארצנו הקדושה, שהיא נחלת ה'. ודי למבין שעיניו בראשו, ובזאת אשים קנצי למלין. הנלעד"כ והיעב"א.
♦ ♦ ♦