חומר הציפוי הינו במקרים רבים שלאק - הפרשה מגופם של חרקים, אבל יש שהתירוהו מפני שלאחר הפרשתו הוא מתקשה כעץ, ולצורך עיבודו כחומר ציפוי יש לרסקו ולהמיסו (ראה אג"מ יור"ד חלק ב' סימן כ"ד). אולם, החומצה האולאית, שמקורה הן מן החי והן מן הצומח, המהווה כ-15% מכלל הציפוי, הינה לכאורה בגדר ספיקא דאורייתא.
הפירות הגדלים ונארזים בישראל מצופים בחומרים כשרים[3], אבל בחו"ל אין השגחה על מקור החומצה האולאית. עקרונית גופי הכשרות למהדרין הפועלים בישראל מנחים את הציבור לקלוף תפוחים מיובאים, אולם רבים אינם שמים לב להנחיות אלו. בחו"ל אין כל מודעות לבעיה. עגבניות מצופות, שכאמור מצויות שם, כלל לא ניתנות לקילוף.
במאמרנו נדון בצדדי היתר אפשריים לציפויים הללו, בהתבסס על כך שאת השלאק ניתן להתיר, ואילו החומצה האולאית הינה מיעוט בשכבת הציפוי, והיא אינה בעלת טעם עצמי הניכרבתערובת[4].
♦
טעימת קפילא
חולין צ"ח ע"א: "כל איסורין שבתורה בשישים". רש"י: "היכא דבדיקניה ולא יהיב טעמא אבל היכא דבדיקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל". לדעת רש"י איסור שאין שישים כנגדו אוסר אף אם גלוי וידוע שהוא אינו נותן טעם בתערובת. הטעימה מכריעה האם התערובת מותרת או אסורה רק אם יש שישים בהיתר כנגד האיסור. תד"ה "כל איסורין": "פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי שישים ואין נראה".דברי רש"י אינם תואמים לכאורה את דברי רבא בדף צ"ז ע"א: "אמרו רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בשישים הלכך מין בשאינו מינו דהיתרא (רש"י: "כגון תרומה וחולין") בטעמא. דאיסורא בקפילא (פי' רש"י לעיל: "נחתום גוי"). ומין במינו דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בשישים." משמע ששישים נדרש רק כאשר אין אפשרות לשלילת טעם האיסור בתערובת ע"י קפילא. ואכן הרא"ש (פרק שביעי דחולין סימן כ"ט) חלק על רש"י: "משמע דלא הוזכר ששים אלא היכא דליכא למיקם אטעמא אבל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא מצריכינן ששים ואי לא יהיב טעמא שרינן ליה אפילו בפחות מ - ס'."
הרמב"ן (דף צ"ח ע"ב ד"ה "כל איסורין") כותב על דברי רש"י: "והנה אמת הנה נכון." הטור מביא את תמצית דבריו: "היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אע"פ שאין שישים כנגד גוף האיסור אבל כשגוף האיסור נתערב וצריכין שישים לבטל אז לא סמכינן אקפילא בבציר משישים, אבל בשישים מיהא שרי ואין צריך לחזור אחר קפילא כלל". לדעת הרמב"ן קפילא מועיל בדליכא שישים רק כאשר האיסור לא נימוח, וניתן ליטלו מן התערובת לאחר שנתחמם בתוכה, דאף שאין בהיתר שישים כנגד גוף האיסור לא ידעינן כמה באמת פלט, ורק לחומרא אמרינן דבעינן שישים כנגד כולו. להכי מהני קפילא. אך בנימוח כולו לא סגי בקפילא ובעינן שישים. הבית יוסף מציין שגם הרשב"א (תה"א ריש בית ד' ד' ע"ד) נקט כהרמב"ן וכן הר"ן בסוגיא. מאידך מביא הטור את דברי הר"י והרא"ש דבכל ענין סמכינן אקפילא בבציר משישים.
עוד הביא ב"י דברי הרמב"ם (פרק ט"ו מהל' מאכ"א) דכל מין בשאינו מינו נימוח ואינו נימוח תליא בקפילא בין יש שישים בין אין, באם קפילא מצוי. לא אמרו שישים אלא בדליכא קפילא.
לסיכום, לדעת רש"י לא מהני טעימת קפילא להתיר בדליכא שישים כנגד האיסור. טעימת קפילא נצרכת בדאיכא שישים. לדעת הרמב"ן, הרשב"א והר"ן טעימת קפילא מועילה אף בדליכא שישים כנגד האיסור, אולם זאת רק כשהאיסור לא נתערב פיזית (נימוח) בתערובת אלא רק פלט לתוכה טעם, דאף שאין שישים כנגד גוף האיסור איננו יודעים מהי כמות הטעם שבאמת נפלטה, ולכך מהני קפילא. מאידך, באיסור שנמחה בתערובת וליכא שישים כנגדו לא מהני טעימת קפילא. לדעת ר"י והרא"ש מהני תמיד טעימת קפילא בדליכא שישים, בין נימוח האיסור בין לא נימוח. כן היא דעת הרמב"ם, אלא שלדעתו יש להטעים קפילא אף בדאיכא שישים.
בנדון דידן, החומצה האולאית נימוחה בתוך יתר רכיבי הציפוי. מאחר שידוע שאין היא נותנת טעם, עפ"י מה שהוסבר לעיל, יש מקום לדמות זאת לטעימת קפילא או אף לטעימת ישראל בתערובת היתר בהיתר, כדלקמן.
♦
מחלוקת הש"ך והמנחת כהן באיסור שידוע שאינו נותן טעם
בית יוסף סימן ק"ג: "כתוב בהגהות אשירי פרק בתרא דע"ז (סימן ט') נותן טעם לפגם מותר ואם אינו נו"ט לא לפגם ולא לשבח אסור". ש"ך (סימן ק"ג ס"ק ב'): "ונ"ל ראיה ממאי דקי"ל חולין צ"ט ע"ב: "דאין בגידין בנותן טעם ואפילו הכי קי"ל (שו"ע סימן ק' סעיף ב') דגופו של גיד שנימוח צריך ס' כנגדו... וה"ה לכל דבר איסור דאע"ג דאינו נותן טעם צריך ס' כנגדו". הפרי מגדים מבאר שהאיסור עליו מדבר הש"ך בנימוח הוא איסור דרבנן.על דברי הש"ך הללו כתב בספר מנחת כהן (ספר התערובות חלק ראשון פרק עשירי): "והנה מה שכתב בעל שפתי כהן דקימ"ל גיד שנימוח צריך שישים כנגדו כן כתב הטור בסימן ק'... וכן פסק מהרי"ק בסעיף ב' והם דברי הרשב"א בתורת הבית הקצר. אמנם נראה לי ברור שהרשב"א כתב כן מפני שדעתו היא שבכל איסורים שבתורה אם נמחה גופם בהיתר ואין ס' כנגדו אפילו טעם הגוי התערובת ואמר שאינו מרגיש טעם האיסור, עם כל זה אסורה התערובת וכמו שכתב בבירור בתורת הבית בית רביעי שער א' וכן דעת הרמב"ן והר"ן... וא"כ ה"ה בגיד הנשה... אבל לפי מאי דקי"ל שאיסור שנתערב עם היתר מותר אפילו בפחות מס' אם אין בו טעם ואע"פ שנמחה גוף האיסור בתערובת למה לא יהיה הדין כן בגיד הנשה".
נראה דהש"ך שסתם להחמיר ס"ל שיש לחלק בין טעימת קפילא בתערובת שלפנינו, המועילה אליבא דחלק מהראשונים, לבין היתר על סמך ידיעה כללית שהאיסור אינו נותן טעם, שאינו קיים בנימוח. (יעוי' יד יהודה סימן ק' פירוש הארוך ס"ק ט' כיצד ביאר את ההבדל בין טעימת קפילא לגיד שנימוח).
מן הדברים עולה שדין החומצה האולאית המעורבת בחומר הציפוי העיקרי תלוי במחלוקת הש"ך ומנחת כהן בגיד הנשה ובכל איסור אחר הידוע כחסר טעם, הנימוח בתוך היתר. (זאת בהנחה שחומר הציפוי, כולל השלאק, אכן הינו חומר היתר). לדעת מנחת כהן יש להקל לשיטות המתירות הסתמכות על קפילא בנימוח, ולדעת הש"ך התערובת אסורה מדרבנן. מאחר שבד"כ איננו יודעים האם מקור החומצה האולאית מן החי או מן הצומח, הרי שגם אליבא דהש"ך איכא ספיקא דרבנן לקולא.
♦
טעימת קפילא בזמן הזה
כתב הרמ"א (סימן צ"ח סעיף א'): "ואין נוהגים עכשיו לסמוך אגוי ומשערינן הכל בשישים". ש"ך ס"ק ה': "מדלא קאמר ואין נוהגין עכשיו לסמוך אטעימה משמע דווקא אגוי הוא דלא סמכינן משום דגוי הוא אבל אטעימת ישראל סמכינן במין באינו מינו דהתירא כגון תרומה שנפל לחולין דטעים לה כהן... ודלא כעטרת זהב (ס"א') שכתב ועכשיו אין נוהגים לסמוך אטעימת כהן וגוי". מנחת כהן (חלק ראשון סף פרק שביעי) מבאר את שיטת הש"ך: "ואפשר שהטעם הוא משום שעכשיו מצויים הגויים יותר להטעות את ישראל ואפילו קפילא חיישינן שישקר".בהבנת שיטת הלבוש שלא סמכינן גם אטעימת ישראל ביאר בדי השולחן (ס"ק י"ד): "טעם חומרא זו הוא מפני שאנו, ואף האומנים שביננו, איננו בקיאים כ"כ להבחין בטעמים ולכן אין סומכים על הטעימה אף שנתכוון להגיד את האמת".
ונראה שהקביעה הכללית שהחומצה האולאית אינה נותנת טעם כלל, או לפחות לא נותנת טעם בציפוי הפירות שכשלעצמו חסר טעם, תלויה במחלוקת הנ"ל. אם חיסרון הקפילא הוא בנאמנות, הרי שגם יהודים טועמים תפוחים מצופים ומעידים שאין בהם טעם. אולם אם הסיבה שאיננו סומכים על קפילא היא שאין אנו בקיאים כל הצורך בזיהוי טעמים, הרי שאיננו יכולים לקבוע שחומר חסר טעם אלא אם כן העידו על כך חז"ל או פוסקי הדורות.
ושמא י"ל אף אליבא דהלבוש דמ"מ מידי ספק לא יצאנו, והחומצה האולאית ספק נותנת טעם ספק לא נותנת טעם. ספק זה מצטרף לספק האם החומצה האולאית שבציפוי כשרה. ספק חיסרון ידיעה מצטרף לספק ספיקא (ראה בדי השולחן סימן ק' סעיף ט' ביאורים ד"ה "מכל מקום" עמ' שט"ו). כאמור, זאת רק לשיטת המנחת כהן שחוסר הטעם של החומצה האולאית מהני להתיר תערובתה. לשיטת הש"ך, הקביעה שאין לחומצה האולאית טעם תועיל רק לשוות לציפוי המכיל אותה שם איסור דרבנן.
♦
דבר שעיקרו לכך
תפקידה של החומצה האולאית בציפוי הפירות אינו רק במתן אפשרות להמיס את חומר הציפוי במים בטרם המריחה ע"ג הפרי, אלא גם בסיוע לפעילות שלשמה נועד חומר הציפוי.החומצה האולאית מקנה לציפוי גמישות המונעת היווצרות שברים בציפוי. שברים כאלו פוגעים בהגנה המוקנית ע"י הציפוי. עפ"י הרשב"א (שו"ת חלק ג' סימן רי"ד) תערובת שכזאת מוגדרת כדבר שעיקרו לכך, והיא אסורה אף שהביטול נעשה ע"י גוי. (יש חולקים על הרשב"א. דנו בנושא בקובץ "ידידות משכנותיך" ניסן תשפ"ג).
♦
סיכום
ציפויי פירות ללא הכשר עשויים מהפרשת החרקים שלאק, אשר בה מעורבת חומצה שומנית חומצה אולאית בריכוז 15%. את השלאק יש מקום להתיר, אך החומצה האולאית אסורה אליבא דכולי עלמא אם מקורה משומן מן החי.החומצה האולאית נחשבת לחומר חסר טעם. לדעת הש"ך היא אוסרת את התערובת מדרבנן. לדעת מנחת כהן יש להתיר את התערובת אליבא דחלק מהראשונים. אליבא דהש"ך יש מקום להקל מדין ספיקא דרבנן לקולא באשר איננו יודעים האם מקור החומצה אולאית משומן מן החי או משמן צמחי.
ההיתר או הקולא לראות בחומצה האולאית רק איסור דרבנן הוא בתנאי שבימינו ניתן לסמוך על קביעה שחומר איסור הוא חסר טעם. לדעת המחבר אכן כך, אך לדעת הרמ"א אליבא דחלק מהאחרונים אין אפשרות להקל באיסור שלא בטל בשישים על סמך היותו נחשב לחסר טעם. עוד מותנית האפשרות לראות בחומצה מבוטלת בכך שאין לאסרה מדין דבר שעיקרו לכך - שיטת הרשב"א.
נראה שרצוי מאד להסדיר אספקת פירות וירקות ללא ציפוי במקומות בהם א"א להבטיח שימוש בציפוי כשר. ניתן לזהות את עצם נוכחות הציפוי בבדיקות מעבדה המשוות את כמות החומצה אולאית בפרי לכמות המצויה בו באופן טבעי[5].
♦ ♦ ♦