ידידי וחביבי הרה"ג ר' שלומי אסייג שליט"א, מו"ץ בבית ההוראה אצלנו "מעין טהור" בראשון לציון ורב קהילה שם, ביקשני לחוות דעתי, בענין משלוחי המזון המהיר כיום הנעשים ע"י חברת "וולט" או "תן ביס" ודומיהם, ובהם מאכלי בשר וכיו"ב, האם אין לחוש בזה משום בשר שנתעלם מן העין. בהיות ששמע מרב מפורסם שדרש ברדיו שאין לזה כל היתר, ואף בדיעבד המאכל אסור. ולענ"ד אין זה נכון, ואמרתי אבוא בזאת לומר את חלקי ומה' אשאל מענה שלא אכשל בדבר הלכה. ומחמת הטרדות הרבות הרובצות עלי בשיעוריי למורי ההוראה שע"י בית ההוראה מעין טהור בס"ד, אבוא בקיצור נמרץ.
♦
מקור הדין
בגמ' חולין (צה ע"א) אמר רב בשר, כיון שנתעלם מן העין אסור. מיתיבי, רבי אומר מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד גוי מותר, נמצא ביד גוי שאני. ופירש"י נמצא ביד גוי שאני, שהיתה בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטרפה לא מכרו לו למוכרה כאן, אבל בשר המונח שמא עורבים חלפוהו, עכ"ל. ולעיל מינה פירש"י דברי רבי דקאמר בשר הנמצא ביד גוי מותר וז"ל: שלוקחו מן הטבחים להשתכר בו דהוא ודאי לא שחטה. מותר, דבתר רוב טבחים אזלינן ולטרפה ליכא למיחש דאם איתא דאיכא טרפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין, עכ"ל. ומדברי רש"י מבואר שכשהבשר ביד גוי והוא נמצא במקום בית המטבחיים של רוב ישראל לא חוששים לבשר שנתעלם מן העין.אולם הרמב"ם (פ"ח מהל' מאכלות אסורות הי"ב) כתב וז"ל: וכן בשר הנמצא ביד גוי ואינו ידוע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, זה הוא דין תורה, "וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל", עכ"ל. ומבואר שאסר, ולכאורה זה היפך דברי הגמ' הנ"ל. והמגיד משנה העיר מזה וכתב שמדברי הגמ' בבלי מבואר שהוא מותר, וביאר את דעת הרמב"ם וז"ל: ורבינו שכתב דכשנמצא ביד גוי אסור, נראה שסמך על מה שאמרו בירושלמי דשקלים (פ"ז ה"ב) ובנמצא הלך אחר הרוב, א"ר יוחנן בשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל, רב נחית לתמן חמיתון מקילים וחמר עליהון, "אלמא דטפי אסור נמצא ביד גוי מנמצא בפלטיא, ואין צ"ל מבשר שהניח בביתו ומצאו במקום שהניחו שאסור לדעת רב שהרי יש לחוש כשנמצא ביד גוי שמא תחילתו מן האסור הוא", ואף ע"ג דלמיעוטא לא חיישינן וסוגיין היא עיקר לענין דינא, אבל כיון דחזינן בירושלמי דרב משום חומרא אמרה ודאי בכל גוונא היא ונמצא ביד גוי נמי אסור, זהו דעת רבינו ואינו מתחוור לפי גמרתנו, וכבר כתבתי שדעת הרבה מן המפרשים לומר דבנמצא ביד גוי במקום שרוב טבחי ישראל מותר, ומכל מקום ראוי להחמיר בדבר עכ"ל.
ומרן בבית יוסף (יו"ד סי' סג) הב"ד הה"מ וכתב עוד: ומצאתי כתוב דהא דאמרינן "נמצא ביד גוי שאני", באתרא דמכרזי אי איכא בההוא יומא טרפה בבית המטבחיים, דאז אם לא הכריזו באותו יום עדיף נמצא ביד גוי מבשר המונח בבית ישראל שנתעלם, והרמב"ם איירי בזמן הזה דלא מכרזי דבהא ודאי עדיף מונח בבית ישראל שנתעלם מנמצא ביד גוי, עכ"ל. ולתירוץ ה"מצאתי כתוב", יתיישבו דברי הרמב"ם גם עם הבבלי. ולמעשה מרן פסק בש"ע (סי' סג סעיף א) כדעת הרמב"ם שאף ברוב טבחים ישראל אסור אא"כ מכריזים.
ומבואר בגמ' כנ"ל שרב אמר בשר, כיון שנתעלם מן העין אסור, אבל לוי פליג עליה. וכתב בחידושי הרמב"ן (שם) וז"ל: והסכימו מן הגאונים ז"ל שהלכה כרב שהרי כולה סוגיא כרב ריהטא, ובפ' אלו מציאות נמי מקשינן מינה אלמא הלכתא היא, ע"כ. וכן כתב מרן בב"י (יו"ד סו"ס סג): ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לפסוק כרב, יש לאסור בשר שנתעלם מן העין ואין לו בו סימן ולא טביעות עין, אלא אם כן תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח, ע"כ. ולמעשה מרן פסק בש"ע (סי' סג סעיף א) כדעת הרמב"ם שאף ברוב טבחים ישראל אסור אא"כ מכריזים.
אמנם כל הנאמר בגמרא כנ"ל הוא דוקא בגוי העומד במקום בית המטבחיים ומוכר, שהוא כמתווך בין הטבחים (השוחטים) לבין הקונים, אבל גוי שמשמש כשליח להעביר בשר ממקום למקום נראה דכ"ע מודו לאסור, שהרי בגמ' עבודה זרה (טל ע"א) אמר רב, חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד, חלב, בשר, יין, תכלת אסורין בחותם אחד. חילתית, מורייס, פת, גבינה מותרין בחותם אחד. ופירש"י אסורין בחותם אחד, "לשגר ביד גוי דכיון דבשר ותכלת דמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפם", ועל היין לנסכו, ואחלב פריך לקמן. חילתית, להחליף זה בזה פורתא הוא דמהני ולא טרח ומזייף, עכ"ל. ומבואר שבדבר יקר כמו בשר חוששים שהגוי יחליף ביניהם בזמן שליחותו אא"כ יש בהם שני חותמות. וכ"פ מרן בש"ע (יו"ד סי' קיח ע"ש כל הסימן). [ועיין למרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל בכה"ח (יו"ד סי' קיח סק"ב). ועפ"ד שם נתבאר שאם מדובר בעיר שרוב הטבחים בה ישראל, הרי שדי בחותם אחד. ולפ"ז בעיר שכן המציאות הוא קיל טפי. וע"ע לידידי הרה"ג ר' יאיר חדד שליט"א בשו"ת דבריך יאיר (ח"ה סי' כד עמ' קיט), ואכמ"ל].
♦
חותם בתוך חותם
ובראשית מאמר אציין את העובדות במציאות משלוח ה"וולט" ודומיו. כפי הידוע לי, המזון המהיר וכגון מנות "שווארמה", "המבורגר" וכל כיו"ב, מגיעות ע"י משלוחן בתוך שקית של בית העסק (שיש עליו לוגו ומיתוג של בית העסק- לשם פירסום), שהיא סגורה בהידוק סיכות ומהודקת לה מבחוץ הקבלה מבית העסק בה מפורט מה רכש הקונה. ואם כך, לכאורה הרי זה כסגור בשתי חותמות, וממילא הרי זה מותר. כמ"ש בש"ע הנ"ל (יו"ד סי' סג סעיף א) וז"ל: וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי, אעפ"י שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל וכו', אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, "או שהיה צרור וחתום", עכ"ל. ובנ"ד הרי הוא צרור וחתום, שהרי הוא סגור בהידוק השקית ויש הידוק נוסף על הקבלה מבחוץ על מה שהזמין. ומבואר דלא חיישינן שמא פתח והחליף ושוב צרר, ובפרט שע"י פתיחת השקית, שהינה שקית קרטון, יש צד גדול שיקרע ממנה מעט ויתגלה קלונו, וממילא מירתת ולא יעשה כן. וע"ע בספר אהל יעקב (הלכות מאכלי עכו"ם עמוד תרפד) שכתב בזה דדעת הגר"א נבנצל להתיר "אם ניכר שלא שלטה בזה יד". [ומיהו עיין בכלבו הלכות גיד הנשה סי' קה שבב' חותמות חותם אחד צריך להיות על הבשר, וצע"ע בדברי שא"פ].♦
חותם שאפשר לפותחו אם נקרא חותם
וידידי הרב שלומי הנ"ל נרגש בזה, אולם כתב לדחות את הדבר עפ"ד הט"ז ביו"ד (סי' קל סק"ז) שכתב דטיחה שטח בטיט ונתייבש הוי חותם אחד בכל גווני, "אבל בלא יבישה נראה דלא הוי חותם, דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו". וכן כתב רש"י בגמרא, העתיקו ב"י כאן, וז"ל שדבוקה בחבית ונתייבשה כו' עכ"ל. והסכימו לדבריו האחרונים, כפי שהביא מרנא הגר"ע יוסף זצ"ל בכה"ח (יו"ד סי' קל ס"ק כג).אבל באמת נראה מדברי הט"ז שכל זה בטיט לח דחשיב פתוח ממש, וכמ"ש איהו גופיה בסו"ד שם בזה"ל: ונ"ל דזהו דוקא כשהחבית מונח בביתו של עובד כוכבים אבל אם מוליכו בדרך לבד ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל, כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל, וזה דבר מצוי מאוד ודרך מוליכי היין לתקן הטיט תמיד מחמת זה סביב המגופה, "על כן הוי כפתוח לגמרי בלי חותם" וכו', וע"כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר, רק במונח אז מועיל טיחה כן נ"ל, עכ"ל הט"ז. ומבואר דכוונתו היא שכן מצוי בטיט יבש, שמחמת הטלטול היין עולה למעלה והטיט מתרכך ונפתח וצריך לטוח אותו כל פעם מחדש - היינו לסוגרו מחדש. ולכן הרי הוא נחשב כפתוח ממש ואין שם "חתום" עליו, ולמה יחשב כחותם. ומבואר שכל שהטיט לח חשיב פתוח ממש כי עדיין לא נסגר - היינו לא התייבש, אבל בנ"ד, שהרי הוא סגור באמת ע"י הידוק הסיכות, אף שאפשר לפתוח את ההידוק לכאורה לאו מילתא היא, דא"כ גם את הטיחה בטיט יבש אפשר לפותחה ע"י ריכוך (וכשם שיכולה להפתח בטלטול הדרך מחמת ריכוך היין שיגע בה או באופן שפותחים אותה כשהיא מגיעה), וממילא יכול הגוי לפותחה בדרך זו ולשוב לסוגרה עם טיט חדש ולייבשו. ומוכח שלא חששו לכך, וכל שהדבר סגור חשיב סגור, דאם לא כן אין לדבר סוף. וכ"ז מלבד מה שהערנו כנ"ל, שאם יפתח את הסיכות יכול מאוד להיות שהשקית תקרע או שייראה מקום הפתיחה, ואת זה לא יוכל לתקן, ודוק[1]. וע"ע להדרכי תשובה (סי' קיח ס"ק טל) שדן במי ששלחה אחותה אווזה שמנה טובת מראה ובריאת בשר ביד הגוי ודרך האחות המשלחת לחתוך האווז בדרך משונה משאר נשים, שאין לחוש שהגוי ראה איך היא חותכת וחתך משונה כמותה, דא"כ גם בניקור נחוש לזה, ע"ש.
♦
יש מעקב על השליח וממילא מירתת
עוד בה שכפי העולה מבירור שעשיתי, הרי שיש על המשלוחן מעקב צמוד של בית העסק או חברת "וולט", והמה יודעים בכל זמן נתון מתי הוא אמור להגיע, עד כדי כך שהם יכולים להודיע ללקוח בעוד כמה דקות בדיוק יגיע המשלוח לביתם בכל רגע נתון. ואם יתעכב המשלוחן בכדי להחליף המנה באחרת, שצריך שתהיה שווה למה שהזמין הלקוח וגם מנה חמה ולא קרה וכו', הרי ודאי שיצטרך לסור לבית עסק אחר וממילא הדבר אורך זמן. ונמצא שהרי זה ממש כמו במסעדה שיש בה מצלמה והגוי מירתת, שהתירו בזה הפוסקים[2], שהרי זה דומה למ"ש בש"ע יו"ד (סימן קיח סעיף י) וז"ל: המניח גוי בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות, מותר, ולא חיישינן שמא החליף, אפילו אם הוא נהנה בחליפין, והוא שלא סגר הבית עליו, "לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר עתה יבוא ויראני", ע"כ. וכן נראה בסברא שהחשש הוא בדבר שהגוי יכול לשנות את הדבר מבלי להתעכב כלל בדרך הילוכו, שהרי אם יתעכב ייתפס בקלקלתו.ושו"ר שכ"כ בהדיא הגאון ר' יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סי' קל ס"ק יא): דאף על גב דבנקל יכול הגוי להוציא טיחה זו ביין כנ"ל ולחזור ולטוחה כבראשונה, מכל מקום כיון שהטיחה ראשונה כבר נתייבשה "ואם יחזור לטוח בטיט לח יעבור זמן מה עד שיתייבש כמו שהופקד אצלו ומירתת הגוי שמא ביני וביני יבא ישראל בעל היין ויראה שהטיט לח" ויתפס הגוי עליו כגנב, ומשום הכי נקרא האי טיחה כחותם אחד, עכ"ל. ובנ"ד נמי הרי צריך הוא ללכת ולקנות מנה אחרת דומה בדומה ממש ולהחליפה ובכל זמן זה יכולים לתפוס אותו במעשיו[3].
וע"ע להדרכי תשובה (סי' קיח ס"ק טל) הנ"ל שצירף להקל בנידונו הנ"ל מחמת הסברא דאומן לא מרע אומנותיה, ע"ש. וע"ע להגר"מ שטרנבוך בתשובות והנהגות (כרך ב סי' שעב) שג"כ כתב להקל בשליח שזו עבודתו משום שאומן לא מרע אומנותיה, ע"ש. וכיו"ב מצאתי עוד בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' רכח) שדן במעביר משלוח של תבשיל, שהגרש"ז אוירבך השיבו שאין בזה חשש, משום שירא הנהג שיפטרו אותו אם ימצאו שהחליף את הבשר, ע"ש. וכ"כ בשו"ת מנחת חן (ח"א סי' ז אות ג) להקל מחמת שהשליח חושש שיפטרוהו מהעבודה, ע"ש. וזו עוד סברא אלימתא להקל בפנ"ע.
♦
יש במנה סימן או טביעות עין
ועוד, שכבר בש"ע (סי' סג סעיף א) כנ"ל נזכר שאם יש לו בו סימן או טביעות עין והוא מכירו מותר. והרי כל מי שמזמין דבר מאכל, וכגון מנת "שווארמה", לא ראי זה כראי זה, וכל אחד מבקש כפי טעמו מיני תוספות וממרחים בתוך מנתו, וכגון חומוס או חריף ומיני רטבים וסלטים וכו'. וכל זה לא מצויין ע"ג הקבלה או העטיפה, ולמשלוחן אין מושג מה מרכיב בדיוק המאכל, וממילא לא יוכל להחליפו דומה בדומה, ויודע שיעלו עליו ויתפסוהו בקלקלתו. ונמצא שגם מטעם זה יש להקל. ומו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז (שליט"א) זצ"ל הכ"מ, השיב לידי"נ הרה"ג ר' א"ח פנחסי שליט"א בספר הכשרות למעשה (עמ' קפ בהערה ה) שאף כאשר הוא מכיר את הבשר ע"י "אופן טיבולו" הוי היכר. וכיו"ב כתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' רכח) שדן במעביר משלוח של תבשיל כנ"ל, שלא חוששים שיש לשליח עמו בנמצא בשר מבושל כמו שמעביר במשלוח.♦
האיסור לא היה במנה מוכנה למאכל עם מיני תוספות
ובאמת במקור הדין לא שמענו על איסור בשר שנתעלם מן העין כשהוא מוכן בתוך פיתה עם מיני תוספות. ואפשר שכל זה (הפיתה והתוספות) חשיבי גם כן כעין "חותם בתוך חותם". וכשם שמצינו במקור הדין בגמ' עבודה זרה (לא ע"א) שקשירה של שקית וכדו' בדרך משונה חשיבא ג"כ כחותם בתוך חותם, ע"ש. ובפרט שמלבד שקית הקרטון עם הידית שבה אוחז המשלוחן עוטפים את הפיתה וכיו"ב בשקית ומארז פנימי שאורז את הפיתה עצמה. וכמ"ש לעיל נמצא שבמציאות כיום הוא חשש חדש, שלא דברו עליו הפוס', דהיינו לא חשש שיחליף הבשר גרידא, אלא חשש שיחליף ויכניס בפיתה ויוסיף מיני תוספות ורטבים ויעטוף הכל וכו', וזה לא שמענו.וצריך לומר שעיקר החשש בזמנם היה בבשר חי ופתוח, שהיו מצויים בתי מטבחיים והיו רגילים להעביר חתיכות פתוחות ממקום למשנהו, וכשיראה הגוי חתיכה חשובה יחליפנה בחתיכה אחרת פחות חשובה (וכפי הנראה בדברי מרן והפוס' ביו"ד סי' סג בדבריהם בזה). ואף שיש בזה עוד גדרים כמובן, מ"מ רב המרחק באופנים כמו נ"ד ודומיו.
♦
אם השליח אינו נהנה מההחלפה
ומלבד כל האמור הנה יש להקל בכל זה עוד עפמ"ש בגמ' עבודה זרה (יא סע"ב) ישראל וגוי ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים. מאי לא חשו להם חכמים? אמר אביי משום בשר נבילה, לא אמרינן דלמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה ושדי גוי נבילה בקדירה. וכתבו התוספות (שם יב ע"א בד"ה ושדי) ושדי גוי נבילה בקדירה, פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה "כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן" אפילו הולך למרחוק, עכ"ל. וכ"פ מרן בש"ע (יו"ד סי' קיח שם) וז"ל: ואם אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו הנאה בדבר, עכ"ל. וכ"פ האחרונים, עייין בכה"ח (שם ס"ק קיא ד"ה ולענין. ועע"ש בס"ק קיב) ובספר הוראה ברורה (ס"ק פח). וע"ע בשו"ת אבני ישפה (ח"ב סי' נט) שכתב כיו"ב בשם הגרי"ש אלישיב, ע"ש.והנה אף אמנם שעלות מנה שאינה מהדרין, וכל שכן אינה כשרה כלל, הרי היא זולה ממנת מהדרין, ולכאורה יש לגוי בזה הנאה, אבל דבר מופרך הוא, שהרי טעמו לא שונה ולא משובח יותר, והעלות היא מחמת עלות ההשגחה ולא טיב האיכות והטעם. וכשיבוא הגוי להחליף מנה זו באחרת (וכמובן אינו יכול להחליף בשר משובח כמו סטייק במנת עוף וכל כיו"ב, כי יבחינו מיד, אלא יחפש להחליף דומה בדומה ממש), הרי ודאי שלא יהיה לו בזה רווח אלא הפסד, מחמת שיתכן מאוד שהמנה והתיבולים המצורפים לה אינם כפי טעמו, וכגון שיש בה "חריף" והוא אינו אוהב חריף או להיפך, שזה דבר המצוי ביותר. ולמה לו להחליף מנה שלא ידעה במנה שיכול לרכוש בעצמו כפי טעמו ורצונו, מבלי להסתבך בפיטורין, שהרי בודאי שהשליח יודע עוד שאם יעשה טעות כזאת, אחת דתו לאבד את עבודתו כליל, ובודאי שיש לו בזה מירתת ממש. וע"ע בכה"ח (יו"ד סי' קיח ס"ק קיג).
♦
מקרים של תקלות
ומה שטען עוד אותו חכם שליט"א שדיבר ברדיו שהיו מקרים של תקלות, אינו טעם לאסור הכל, וגם בתוך מסעדות פנימה קרו מקרים של תקלות בכשרויות המהודרות ביותר, וכן הוא בשחיטה ומפעלים ועוד שטחים נרחבים, ולא מצאנו שמחמת כן אסרו רבני ישראל את האכילה במקומות אלו במוחלט. וכל מקרה יש לדון לגופו ולתקן המעוות. ואה"נ שמי שחפץ לחוש ולהחמיר ע"ע הרשות בידו, וכשם שיש שאוכלים בשר רק משחיטה מסויימת או שאינם אוכלים במסעדות או אולמות, הנה קדוש יאמר להם. אבל לבוא ולאסור לכלל ישראל מחמת שאירעו מקרים של תקלות, זה לא שמענו.♦ ♦ ♦