סוגיית פריעת מזונותיו של עבד נכרי בפסח מציבה בפנינו דילמה הלכתית חדה: כיצד ניתן לקיים את חובת הזנת העבד, בעוד חמץ אסור בהנאה לישראל? הגמרא בעבודה זרה (דף ס"ג) משרטטת קו גבול מבחין בין מתן דינר מראש לבין הבטחה לפרוע. הבחנה המהווה את אבן היסוד למחלוקת עקרונית בין הראשונים. מאמר זה יבקש לבחון את שורש המחלוקת בין הראשונים, תוך התמקדות ביסודות המחשבתיים המבחינים בין האכלה ישירה, או אחריות עקיפה על הנאת חמץ, לבין פעולת תשלום חוב גרידא, שאין בה איסור.
שנינו בגמרא בעבודה זרה דף סג: "מתיב רב ששת, אומר אדם לחמריו ולפועליו: לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך, ואם אמר להם: צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך".
דהיינו רב ששת מחלק בין נתינת הכסף מראש לפועל לרכוש לו אוכל, אף שיתכן שהוא ירכוש מוצר שאיננו כשר, שכן בעצם נתינת הכסף הרי הוא למעשה פורע את חובו לזון. וכלשון הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יג הלכה כו) - "ולא נתייחד שעבודו". לעומת זאת, כאשר משלם הוא למפרע ופורע את חובו לאחר שנקנה המוצר, אזי הוא הוא שרוכש את המוצר האסור דייקא, ואינו רשאי לעשות כן, כפי שמפרש רש"י על אתר (ד"ה 'ואני פורע') - "הוי איהו לוקח האיסור ומאכילו דהשתא לא סליק נפשיה מינייהו בפריטי".
כתב המרדכי בשם האו"ז, ועפ"ז פסק הטור (או"ח סימן ת"נ): "מותר לומר לעבדו בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול אף על פי שיודע שיקנה חמץ ואין זה כקונה חמץ אף על פי שמזונותיו עליו".
דהיינו, שמותר לבעל הבית יהודי לתת לעבדו הנכרי כסף מראש בפסח, גם אם ידוע לו שהעבד עשוי לרכוש בכסף זה חמץ ולאכול אותו. המרדכי, בשם האו"ז וכן הטור, לומדים שפעולה זו אינה נחשבת כרכישת חמץ על ידי הבעלים היהודי, ואין בה איסור של 'בל ייראה ובל יימצא' או 'האכלת חמץ', אף על פי שמזונותיו של העבד הם באחריות הבעלים. זאת, משום שמרגע שהכסף עבר לידי העבד, הרכישה היא על דעתו וחשבונו של העבד, והחמץ אינו נחשב שייך לבעל הבית היהודי. כמובן מציין הב"י על אתר "דמיירי במזונותן עליו ואפילו הכי שרי".
אך מה הדין באמר לו "צא ואכול ואני פורע"?
נחלקו בכך המרדכי עם התוספות, האו"ז הטור:
א. מרדכי - אפילו אם אמר צאו ואכלו ואני פורע נראה דמותר, שכן הברייתא שאסרה מיירי דייקא במקדים דינר או נשא ונתן ביד. לשיטתו, אם התשלום הוא למפרע, ואין לבעל הבית מעורבות ישירה בקנייה עצמה – מותר.
ב. תוספות, או"ז וטור - חולקים על המרדכי וסוברים שאסור לומר לעבד הנכרי "צא ואכול ואני פורע" בפסח. לדעתם, גם תשלום למפרע על חמץ שאכל העבד נחשב כפעולה אסורה מצד הבעלים, ואין בכך היתר. וכלשון התוספות (ע"ז דף סג ע"ב, ד"ה 'תני טלו ואכלו טלו ושתו') - "כיון שלבסוף הוא פורע איגלאי מילתא שהוא קונה האיסור ומדידה קאכלי".
מה ענינו של הקדמת הדינר או מתן ביד? ביאר המ"ב (סימן ת"נ, ס"ק י"ט) שכשמקדים ליתן לו הדינר, "הו"ל כמאכילו בידים החמץ שהחנוני הוא שלוחו של בעה"ב, ובזה אסור אפילו אינו יודע בודאי שיקנה חמץ... אבל אם הרשהו להוציאו עכשיו בהוצאה מותר דבשעה שנותן להפועל אין כאן דינר שיקנה לבעה"ב אבל כמה אחרונים חלקו עליו והסכימו דאסור בכל גווני". המ"ב למעשה מדייק דבר נוסף והוא שהקדמת הדינר היא לאו דווקא, וה"ה כשנעשה במקביל – אסור.
א"כ מצינו שלושה מצבים שיש בהם אולי בכדי ללמד על יסודות המחשבה בדין. מחד נראה שעל בעל הבית מוטלת החובה להאכיל עבדו ולהביא לו מזונותיו, מאידך הרי מזונותיו אינן בהכרח כשרים לפסח, ושרי לנכרי לאכול חמץ. אם כן כיצד יעשה? המרדכי סבור שכאשר החוב רובץ לפתחו של בעל הבית, הרי שכאשר הוא משלם עליו בין שהיה זה מראש בנתינת כסף ובין שהיה למפרע כשהביא והחזיר לו דמי האוכל, הווי כפורע חוב עבורו, ואין לו נגיעה בחמץ שרכש הנכרי. מדוע? משום שהחובה עליו היא להזינו, והנכרי בוחר בשלו. נמצא לפי דבריו שיכול הוא אף לשלם למפרע, ואין המרדכי חושש לכך. אעפ"כ כאשר הוא בא ביחד עמו ומקדים לו דינר הווי כמאכילו חמץ בידיים ואו אז יש בזה איסור. התוספות לעומת זאת מחמירים וסוברים שכאשר הבעל הבית מסלק לו חובו בנתינת הכסף סגי בכך, ודייקא כך אין לו לעבד כלום ויכול לקנות מה שירצה, שהרי הביא לו בעל הבית את כספו לקנות לו מזונו בין שיהיה זה מזון כשר ובין שלא. לעומת זאת, אם הוא משלם ופורע חובו, הרי בכך הוא משלם ממש על מזון חמץ, ואזי פריעת החוב לדידו לשלם לו מזונותיו חלה על החמץ ועל כן אסור.
נמצאו למדים כי יסוד ההיתר או האיסור תלוי בעומק - האם פעולת בעל הבית מוגדרת כאחריות ממשית על רכישת החמץ, אם בהקדם התשלום, אם בפריעת חוב עיסוק, או שמא די בניתוק שבין הכספים פעולות של העבד כדי לבקש את האחריות ממנו. המרדכי מיקל ורואה בחוב מעין חיוב ניטרלי שאינו תלוי בתוכן הרכישה, כל עוד אין מעשה ישיר של האכלה. אולם התוספות, האור זרוע והטור מחמירים וסוברים שכל סילוק חוב על מזון חמץ שלנו הוא שותפות באיסור.
המחלוקת ההלכתית סביב פריעת מזונות עבד נכרי בפסח משקפת הבדל מהותי בגישות הראשונים: האם איסור חמץ בפסח חל רק על בעלות ישירה והנאה אקטיבית (מרדכי), או שהוא מתרחב גם לאחריות עקיפה על הנאת חמץ באמצעות סילוק חובות (תוספות, או"ז, טור). בכך, היא מאירה את גבולות האחריות של הישראל ואת עומק איסור החמץ.
♦ ♦ ♦
בעניין משלוחי המזון המהיר (ובהם מאכלי בשר וכדו'), אם אין לחוש בזה משום בשר שנתעלם מן העין♦ חומצה אולאית בציפויי תפוחים♦ בדין השכרת בית לגויים♦ האם בדיקת ראשון או בדיקת שמיני עולות?♦ פרטי דינים בהלכות קריעה♦ שרטוט ספר תורה, מגילת אסתר, מזוזה, תפילין♦ כשרות הקלף המעובד בסיד - תגובה♦ מצוות ערלה♦ טהרת שדה המכפלה - חלק ב