בעניין העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך

א.

דברי הרמב"ם והטור דהעונה אמן יכול לצאת יד"ח משאינו מחוייב בדבר

כתב הרמב"ם פ"א מברכות הי"א כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו.
ומשמעות דבריו נראית דהיכא דהעונה חייב מה"ת והשומע חייב מדרבנן אינו יוצא יד"ח עד שיענה אמן, אבל אם ענה אמן יצא יד"ח בזה. והביאור בזה הוא לכאורה דע"י זה דעונה אמן אי"צ לדין שומע כעונה, אלא הוי כמו דאומר כן בפיו להדיא. ותו לא איכפ"ל אי הלה הוי בר חיובא כותיה או לאו, דלא הוא הוציאו, אלא כמו שבירך מעצמו הוא.
וכה"ג אשכחן גבי שבועה, דאיתא בשבועות כ"ט: אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי שנאמר ואמרה האשה אמן אמן. ותו חשיב כמו שנשבע מפי עצמו ולא כמושבע מפי אחרים, כיון דעניין אמן הויא כדיבור. ותו נראה דס"ל להרמב"ם דה"נ לגבי ברכות, ע"י זה דעונה אמן חשיב כמו דמדבר, ומהני ליה.
ומ"מ הא מבואר ברמב"ם דבעינן דליהוי בר חיובא, אבל באינו מחויב בברכה זו כלל לא מהני, וי"ל דתו לא חשיב כלפי המברך כברכה אלא הוי כדיבור בעלמא, ולא שייך בזה דליהוי כמו שבירך. ובפרט דהא המברך עובר באיסור דברכה לבטלה. ולהכי אינו מוציאו יד"ח.
ובכס"מ הקשה ע"ד הרמב"ם מדאיתא בברכות כ: דאי נשים חייבות בברכהמ"ז מדרבנן אינן מוצאות לאיש יד"ח, ול"א דיכולות להוציאו יד"ח ע"י זה שיענה אמן. ובע"כ כתב דכוונת הרמב"ם לומר עד שישמע מהמחויב בדבר כמוהו או שיברך בעצמו, יעו"ש. ומ"מ אף לדבריו מהני ליה עניית האמן דליחשיב כהמברך, ורק דס"ל דלא מהני אא"כ המברך הוי בר חיובא. ובלא זה ל"ח ברכה דליחשיב כמו דאומר לה, אלא הוי כאמירה בעלמא^[1].
אמנם עי' בטור סימן רי"ט שכתב בשם הרא"ש בהא דאיתא בברכות נ"ד: רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון יתי מלאודויי ופריך והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן. וביאר הרא"ש דק"ל היאך יוצא יד"ח הגומל מינייהו והא אינם חייבים בברכה וא"י לצאת בכה"ג ע"י שומע כעונה. ולזה מפרש דענה אמן, ואה"נ יכול לצאת יד"ח הגומל ע"י זה ששומע את הברכה מאחר ע"י זה שעונה אמן. וכתב דלפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו ושמע אחר וכיון לצאת, יצא בלא עניית אמן. ומבואר להדיא כפשטות דברי הרמב"ם דאם ענה אמן יצא יד"ח אף דאינו שומע מהחייב בברכה^[2].
ועיי"ש בטור שהוסיף 'ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם'. ונראה בדבריו דאי הוי בזה איסור ברכה לבטלה, ה"נ לא היה יוצא בזה יד"ח ע"י זה שעונה אמן, וכמשנ"ת בדברי הרמב"ם.
ולכאורה אכתי צל"ע מהא דנשים אין יכולות להוציא בברכהמ"ז אי הן חייבות רק מדרבנן, ומ"ט לא מהני בזה עניית אמן דליחשיב כמוציא מפיו, וכמשה"ק בכס"מ.
ויתכן לומר בזה דברכהמ"ז שאני, דהתם עיקר הברכה הויא מן התורה. ותו י"ל דכלפי חיוב ברכה דאורייתא לא מהני מה ששומע לברכה ועונה אמן, ורק לחיוב ברכה מדרבנן תו אף דהוא חייב בהאי מצוה מה"ת והוא חייב מדרבנן יכול לצאת בהאי ברכה, ע"י זה דחשיב כמוציא שבועה מפיו. והיינו די"ל דמה דעונה אמן כמברך מדאורייתא הוא רק בשבועה, אבל בברכות הוא דין בדרבנן גרידא^[3].
עוד י"ל בזה באופ"א, דלעולם י"ל דמהני עניית אמן אף בברכה דאורייתא לצאת בה יד"ח, אך בזה בעינן דליהוי מחוייב בברכה מן התורה ולא מהני לזה מה דהוא מחוייב בברכה מדרבנן. די"ל דכל שאינו מחוייב בברכה מה"ת תו כלפי דאורייתא הוי מעשה דיבור בעלמא, וליכא שם ברכה בזה, ולהכי לא מהני מה שעונה ע"ז אמן. וכמשנ"ת דלא מהני עניית אמן אברכה לבטלה. ורק היכי דהלה מחוייב בברכה מהני עניית אמן. ורק דמ"מ תו אף דאינו מחוייב כותיה, דהוא חייב במצווה מה"ת והוא מדרבנן, שפיר מהני ליה, כיון דהוא כמוציא מפיו^[4].
והנה בביה"ל סימן מ"ז סי"ד כתב להסתפק אי אשה יכולה להוציא לאיש בברכה"ת או לאו, למ"ש הגר"א דמברכות כמו דמברכות להרמ"א בכל מ"ע שהז"ג דתו אינה יכולה להוציאו יד"ח ברכה, עיי"ש. ויל"ע אי היכי דעונה אמן מהני או לאו. ולהנ"ל נ' דתליא בשאלה אי ברכה"ת הוי מה"ת או מדרבנן, דאי הוי מה"ת אין יוצא יד"ח, אך לדעות דהוי מדרבנן שפיר יוצא בזה יד"ח מכיון דהוי כמברך בפיו, וק"ל.
♦
ב.

בדברי הגרעק"א דבכל יצא מוציא מחויב לענות אמן

והנה כתב הגרעק"א בגליון השו"ע סימן רי"ט דלפי"ד הרא"ש דיכול לצאת יד"ח ממי שאינו מחוייב בדבר רק אם עונה אמן, תו ה"נ במה דקיי"ל בעלמא דמי שיצא יד"ח יכול לחזור ולברך ולהוציא אחר יד"ח, כדאיתא בר"ה כ"ט. היינו ג"כ דווקא היכא דעונה אמן, ובל"ז לא מהני.
והנה ברש"י בר"ה שם מבואר דיכול להוציא יד"ח מדין ערבות [וכן מבואר בכמה מקומות]. ולכאורה היינו דבל"ז ל"ח כמחויב בדבר ואין יכול להוציא יד"ח. אך צל"ע למ"ש הגרעק"א דלא מהני אא"כ עונה אמן, וא"כ הא כשעונה אמן חשיב כמברך בעצמו ולמ"ל לדין ערבות. וצ"ל דבל"ז הוי כברכה לבטלה, ולהכי אינו יכול להוציאו יד"ח וכנ"ל. וע"י דין ערבות ל"ח כברכה לבטלה, אך אכתי אינו יכול להוציאו יד"ח אא"כ עונה אמן, דל"ח ממש כמחויב בדבר עי"ז.
וכ"נ להדיא ברא"ש בר"ה שם סי"ג, שכתב דבברכת הנהנין אינו יכול להוציא יד"ח דהוי ברכה לבטלה, ומבואר דלזה בעינן לדין ערבות ובל"ז יכול להוציאו יד"ח. וצ"ב דאינו מחוייב בדבר. ולדברי הגרעק"א הנ"ל א"ש, דע"י עניית אמן אי"צ דליהוי בר חיובא ורק דלא ליהוי ברכה לבטלה^[5].
אכן צל"ע לפי"ז במ"ש הרא"ש ברכות פ"ג סי"ג דנשים אינן בכלל ערבות ולהכי אינן יכולות להוציא יד"ח לאנשים במה דאינן מחויבות בעצמן. וכתב בדגמ"ר או"ח רע"א דלפי"ז אינה יכולה להוציא לאיש יד"ח קידוש באופן שכבר יצאה יד"ח, אע"ג דהיא ג"כ מחוייבת בזה מה"ת, דהא כל דינא דיצא מוציא הוא רק משום ערבות וכנ"ל. אמנם הגרעק"א שם ובתשובה (קמא ז') כתב דדוקא במצוות שאינן חייבות ליתנייהו בערבות, אבל במה דהן חייבות שפיר הוו בכלל ערבות ויכולות להוציא יד"ח. ועכ"פ מבואר דאף היכי דלא הוי ברכה לבטלה, דהנשים מברכות מדרבנן, מ"מ אינן יכולות להוציא לאיש מכיון דליתא בדין ערבות. ובהכרח צ"ל דהתם מיירי הרא"ש בלא עניית אמן, דבזה ל"ח כמוציא ברכה מפיו, ותו תליא בדין ערבות, אבל בעונה אמן שפיר מהני אף היכי דליתא בדין ערבות, כל דלא הוי ברכה לבטלה. וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש דבעונה אמן יכול להוציא יד"ח אף בדאינו מחוייב בזה.
וצריך לומר דס"ל להגרעק"א דמה דלא מהני עניית אמן בלא דין ערבות הוי משום דכל דאינו מחוייב בזה לא חשיב כמעשה ברכה כלפי המחוייב בזה דיהני לצרף לעניית אמן דידיה שייחשב כמו שענה בעצמו להאי ברכה. ואף דעיקר הברכה הוי מדרבנן, ודינו לברך בזה מדרבנן, מ"מ לא מהני לגבי חיוב דידיה ומ"מ חשיב דחסר כלפיו בברכה. ורק ע"י דין ערבות דידיה חשיב כברכה דיוכל לענות ע"ז אמן. ותו להכי בדינא דהרא"ש דנשים לא מהני ג"כ עניית אמן משום דליתנייהו בערבות, ומשא"כ בעלמא דמהני עניית אמן ע"ז^[6].
ומ"מ לפי"ד הגרעק"א א"ש ג"כ קושיית הכס"מ הנ"ל מ"ט נשים א"י להוציא בברכהמ"ז ע"י עניית אמן, דלא מהני עניין אמן בדאינו מחוייב במצוה אא"כ איתא לדין ערבות, ואשה דליתא בדין ערבות, וכמ"ש הרא"ש, אין יכולה להוציא יד"ח, ולא מהני לזה עניית אמן. אכן כ"ז טעמא בעי, דכל דלא הוי ברכה לבטלה מ"ט לא מהני להוציא יד"ח בעניית אמן בלא דין ערבות. וצ"ל כהנ"ל וצל"ע.
ובאבנ"ז (או"ח מ') הקשה ע"ד הגרעק"א מהא דאמרינן דיצא מוציא בתקיעת שופר (וכמ"ש התוס' ר"ה כ"ח:) ואף דהתם לא שייכת עניית אמן וכאומר בפיו. ובע"כ דמהני עיקר השמיעה דהשופר, וכיוצא מבר חיובא הוא ע"י דין ערבות דאי"צ לענות אמן. ועיי"ש במה שהאריך לומר דאולי שופר שאינו דיבור אלא תקיעה שאני, יעו"ש. ומ"מ מסיק דלא כהגרעק"א דאי"צ עניית אמן בזה. ולכאו' ה"נ מבואר גבי מגילה דמהני להוציא יד"ח ע"י יצא מוציא ואף דאינו עונה אמן ע"ז. ומשמע דכל דחייב בדין ערבות אי"צ לעניית אמן, דחשיב כמחוייב בדבר. ולא דמי לדברי הרמב"ם והטור, דמיירי בדאינו מחוייב בהאי ברכה דבזה צריך לעניית אמן, אבל היכי דמחוייב בזה ע"י דין ערבות, שפיר מהני להוציאו יד"ח אף בלא עניית אמן.
אכן שמעתי מזקני הגר"ש רוזנברג שליט"א דאכתי יש לדון לחלק כהנ"ל דלא מהני עניית אמן אלא היכי דשייך בעיקר החיוב דמצוה זו, כמו גבי הגומל, דאי יארע לו נס יוכל לברך ע"ז, דתו מהני בזה עניית אמן. אבל היכי דאינו שייך כלל במצוה זו, כמו גבי פטור נשים במ"ע שהז"ג וכדו', דבזה לא מהני ג"כ עניית אמן לצאת יד"ח. ותו א"ש ג"כ קושיית הכס"מ הנ"ל מ"ט בברכהמ"ז לא מהני עניית אמן לצאת יד"ח מנשים אף אי אינן חייבות בזה מה"ת. וק"ל.
ויתכן לומר הסברא בזה כנ"ל, דלא חשיב כמעשה ברכה כלפיו דיהני לזה עניית אמן ליחשיב כמו שבירך. ורק דאי הוי בהו דין ערבות, תו הוי מהני מדין שומע כעונה ואף בלא עניית אמן, וכדברי האבנ"ז הנ"ל דבמקום יצא מוציא אי"צ לעניית אמן. אבל בתר דליתנייהו בערבות, תו בעינן לדין עניית אמן, ובזה לא מהני היכי לא שייכי בזה. ובעלמא היכי דלא שייך דין ערבות, כמו בברכת הגומל או בדאינו מחוייב במצוה כוותיה וכדברי הרמב"ם הנ"ל [דלא שייך שם יצא מוציא], תו תליא בשאלה אי ענה אמן או לאו, דע"י עניית אמן חשיב כמוציא ברכה מפיו, וכדברי הרמב"ם והטור הנ"ל ודו"ק.
♦
ג.

בדין שמיעת כל הברכה וכוונת משמיע בעונה אמן

ומ"מ הא מיהת ודאי מבואר ברמב"ם לכו"ע למה דהעונה אמן הרי הוא כמברך כן בעצמו. ולכאורה תו אי"צ בזה לעיקר דין שומע כעונה, אלא בלא"ה מהני^[7]. ומ"מ כ"ז שייך בברכה וכדומה דשייך בזה לעניית דעניית אמן וכנ"ל וק"ל.
ויל"ע אי מ"מ צריך לשמוע את הברכה עצמה או דסגי כל שיודע מה בירך המברך ג"כ יכול לענות אמן ויהני ליה דליהוי כמו שבירך בעצמו. דהנה איתא בסוכה נ"א: גבי אלכסנדריא של מצרים 'ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן'. וברבינו יונה ברכות מ"ז: הקשה בהא דאיתא שם דאין לענות אמן יתומה שאינו יודע על איזה ברכה הוא עונה אמן דהיאך ענו שם אמן. וכתב דכיון דכבר כ"א התפלל, לא איכפ"ל אם יודע על מה עונה. ותו כתב 'ויש מתרצין בענין אחר דהתם כיון שהיו יודעין על איזה ברכה היו עונין אמן שכל הברכות היו אומרים על הסדר ועל כל ברכה וברכה היו מניפין והיו מבינין כלם איזו ברכה היו אומרים בכל שעה ושעה כמאן דשמע לה לברכה דיינינן ליה ולפיכך מותר וכי אמרינן אין עונין אמן יתומה זהו כשאינו יודע איזו ברכה אומרים'. וכתב ע"ז ברבינו יונה 'ולמדנו כפי זה התירוץ שאפי' לא נפטרו מן החיוב ואינן שומעין הברכה מהחזן אם יודע איזו ברכה אומר כמאן דשמעי' ליה דמי ויוצאין ידי חובתן'. ומבואר דס"ל דכל שעונה אמן, אף דלא שמע את הברכה יצא יד"ח. וצ"ל דלאו מדין שומע כעונה הוא, אלא משום דחשבינן ליה כמברך, ותו אף בדלא שמע לברכה ג"כ מהני ליה עניית אמן ליחשיב כמברך. ובב"י סימן קכ"ד כתב דכ"נ בעוד ראשונים יעו"ש.
אמנם לדינא פסק בשו"ע (רי"ג ג') 'אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי' יענה אמן אא"כ ששמעו מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו'. ונראה דס"ל דאף דחשיב העונה אמן כמברך, כ"ז דוקא בדשמע את כל הברכה, ולא מהני ליה מה שעונה אמן על הברכה בלא דשמע לברכה.
ועי' בב"י סימן מ"ו דהביא משבלי הלקט סימן מ"ו דיכול להשלים למאה ברכות בשבת ע"י שמיעת ברכות התורה דהעולים לתורה, וכתב דמשמע בהג"מ דכל זה דוקא היכי דשומע לברכה ועונה אמן. ומ"מ הוא מסיק דאף בדלא שמע לכל הברכה 'מ"מ כל שעונה אמן מהני וכמבואר בסוכה נ"א: שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים שליח צבור הברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונים אמן אף על פי שלא שמעו הברכה דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דהכי נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך'. וצ"ב, דהא להדיא פסק דאינו יוצא יד"ח בעניית אמן גרידא בלא שמיעת הברכה. ומבואר דמ"מ לגבי מאה ברכות מהני ליה מה דעונה אמן, דחשיב כמברך לגבי זה. ובאמת התם הא אינו כמברך ממש, דהא אסור לו לברך את ברכות התורה כשאינו עולה לתורה, ורק דשייך בברכות אלו כיון דדין קריה"ת הוא על הציבור, ולהכי מהני למאה ברכות. ונראה דמ"מ ס"ל דמהני לזה עניית אמן, וצל"ע.
ובשו"ע שם מבואר דה"נ בעינן דליהוי כוונת שומע ומשמיע אף היכי דעונה אמן. וצל"ע בזה, מ"ט דכל דהוי כמברך בעצמו מאי איכפ"ל אי המשמיע נתכוין להוציאו בזה יד"ח או לאו.
ואכן בשיטמ"ק ברכות נ"ד: כתב בהא דהוצרך רב יהודה לענות אמן, דלאו מטעמיה דהרא"ש הוא כיון דלא הוי בר חיובא, אלא הוי משום דלא נתכוונו להוציאו יד"ח. ומבואר דס"ל דהיכי דענה אמן לא איכפ"ל אי נתכוין להוציאו בזה או לאו. ועי' ג"כ בראש יוסף ברכות מ"ז. שכתב דמסברא נראה דאי"צ בזה כוונת משמיע, מכיון דהוי כמברך בעצמו, אך כתב דבשו"ע משמע דבעינן, עיי"ש^[8].
ויתכן לומר דבלא דאומר כן באמירה בעבורו אלא כאמירה לעצמו ס"ל דלא שייך להצטרף לדבריו וליהוי כמו דעונה. וה"נ גבי שבועה י"ל דבנשבע לעצמו ואמר אמן וכדו' לא מהני, ובעינן דליהוי בדוקא אמירה לחבירו, ובזה ע"י דעונה אמן מהני. וצל"ע^[9].
♦
ד.

בעונה דבר שמשמעו שמסכים לדבר בלא תיבת אמן

יש להסתפק אם בעינן בדווקא שיענה 'אמן' אחר האי ברכה ועי"ז חשיב כהמברך, או דה"נ מהני כל אמירה שאומר ונראה בה כמסכים לעיקר הברכה, ג"כ מהניא ליה דליחשיב ליה כמו שבירך.
ולגבי מצוות אמן נראה דבעינן בדוקא שיענה אמן, וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות ברכות הי"ג 'כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן'.
אמנם לגבי האי דינא דכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו כתב הרמב"ם פ"ב משבועות ה"א 'אחד הנשבע כו' וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו קיבלתי עלי שבועה זו וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן'. ומבואר דפשיט"ל דאי"צ לענות דוקא אמן, אלא סגי בכל לשון שמראה שמסכים לדברים. וכ"כ בפ"ב מנדרים ה"א 'אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים'^[10].
ועי' בב"ח (יו"ד רל"ז) שנתקשה בדברי הרמב"ם מנ"ל דמהני ג"כ כל לשון דנראה בזה כמקבל שבועתו, דבגמ' נזכר רק אמן, ואם כן נימא דוקא באומר אמן, הא לאו הכי אף על פי שנשמע ממנו שמקבל דבריו מ"מ לא הוי כמוציא שבועה מפיו. וכתב 'ונ"ל דס"ל דלשון אמן אין זז ממשמעו לשון האמנה שמאמן דברי שכנגדו כלומר אמת כן הוא ומקבל אני דבריך וא"כ עיקר פירושו הוא קבלת דברים אלא דאצל שבועה הוי נמי פירושו שמקבל על עצמו השבועה והוי כמוציא שבועה מפיו ואם כן היכא שמקבל בפירוש השבועה שאומר הן או קיבלתי דבריך הוי נמי כמו אמן'.
וראיתי בשם הגר"ח גריינמן זצ"ל דהביא מקור נפלא לדברי הרמב"ם מהאמור בקראי גבי שמעי בן גרא (מלכים א' סוף פ"ב) דנשבע לשלמה שלא יצא מירושלים. ואף דשלמה השביעו והוא השיב 'טוב הדבר'. ומבואר שם דחשיב כמו שנשבע, וע"כ דעניית אמן לאו דוקא, וכדברי הרמב"ם הנ"ל.
ומעתה יש להסתפק אי כמו דהתם חשיב כמו דנשבע אף שלא בעניית אמן אלא במה שאומר שמסכים לשבועה, ה"נ גבי ברכה יתכן דיהני מה שאומר הכי שמסכים לברכה ואי"צ לומר בדוקא לתיבת 'אמן'. וצל"ע.
♦
ה.

איסור ברכה לבטלה בעניית אמן

יש להסתפק אם יש בזה לאיסור ברכה לבטלה היכי דשמע ברכה וענה אמן ונתכוין לצאת יד"ח ברכה בעניית אמן זו, אי כיון דהוי כמו שבירך בעצמו יש בזה ג"כ משום ברכה לבטלה או לאו.
והנה לגבי שומע כעונה ג"כ צל"ע בזה, בשומע ברכה מחבירו ומכוין לצאת בה יד"ח אי איכא משום ברכה לבטלה או לאו.
ובצל"ח ברכות כ"א: כתב דתליא במה דנחלקו רש"י והתוס' אי הוי הפסק בשמו"ע או לאו, והיינו דפליגי אי הוי כדיבור ממש, ובזה תליא אי איכא משום ברכה לבטלה או לאו. יעו"ש. ובהגהות הגרעק"א שם כתב דמ"מ יכול לכוין בתנאי דאם מחויב בדבר הוי שומע כעונה. ומ"מ כתב דבמ"ש במג"א סימן קע"ד סקט"ו דבספק ברכה יכול לשמוע מאחר, נראה דבכ"ג ליכא בזה משום ברכה לבטלה. ובאבנ"ז (או"ח תמ"ט) ג"כ נסתפק בזה יעו"ש.
ועי' בשעה"צ תפ"ט סק"ה במ"ש דלכתחילה יברך ברכה על ספיה"ע בעצמו 'ומ"מ פשוט דאם יש לו ספק באיזה ענין דצריך לספור בלי ברכה אם יכול לשמוע הברכה מפי אחרים ויחשוב בדעתו לצאת בהברכה אם הוא מחוייב בדבר בודאי נכון לעשות כן'. ויל"ע אי ר"ל דיחשוב בדעתו להדיא דדוקא אי מחויב ברכה הוא דרוצה לצאת יד"ח ואי לאו אינו רוצה לצאת יד"ח, או דרק ר"ל למה דבעי כוונה לצאת יד"ח גרידא. ועיי"ש במשנ"ב סקל"ז בשכח לספור יום אחד במ"ש 'ונכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור'. ולא הזכיר לתנאי דאי אי"צ לברך אינו יוצא יד"ח, ונראה דלא חייש בזה לברכה לבטלה.
אכן להנ"ל יתכן דכ"ז בשומע כעונה, דהוי כמו שעונה, אבל בעניית אמן, דהוי כמו שבירך ממש, גרע טפי ושפיר חשבינן ליה כמו שבירך להאי ברכה לבטלה. וצל"ע.
♦ ♦ ♦