שאלה, יש לדון בחיוב תפילה המוטל על האדם בעת צרה האם הוא חייב להיות דוקא בדרך תפילה, המבואר בכמה דוכתי שהוא בסדר של שבח בקשה והודאה, או שסגי בבקשה בלבד.
תשובה, כדי לענות על שאלה זו יש להקדים את עיקר חיוב תפילה מה גדרו, ומינה לדון לכאן.
♦

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם תפילה דאורייתא או דרבנן

הנה ידוע שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם תפילה היא מצוה מן התורה או מדרבנן. ושיטת הרמב"ם בסה"מ מצוה ה' שהיא מצוה דאורייתא, ונלמד מכמה פסוקים ועבדתם את ה' אלוקיכם, יעו"ש ברמב"ם. ומאידך, הרמב"ן בהשגות על ספר המצות מוכיח מכמה דוכתי דתפילה דרבנן, וכגון מהא דספק התפלל או לא התפלל דהוא נדון בדרבנן, ומהא דבעל קרי פטור מתפילה.
והרמב"ם בה' תפלה פ"א ה"א כתב מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
ויעויין שם בנו"כ הרמב"ם שכתבו את היישוב לקו' הרמב"ן בהשגות מהא דמבואר בכמה דוכתי דחיוב תפילה הוא דרבנן, דאיירי במי שכבר התפלל באותו יום לכה"פ תפילה קצרה, דנוסח התפילה הוא דרבנן, ובעוד דרכים יעו"ש.
והמקור שחייב בתפילה בכל יום, יש מהמפרשים שביארו דאם לא בכל יום כיצד נקבע שיעור חיוב זה, אבל בקרית ספר על הרמב"ם ביאר דהמשך הפסוק של ועבדתם את ה' הוא וברך את לחמך ומימיך, שלזה אדם זקוק בכל יום.
♦

צורת מצות התפילה

והרמב"ם בה"ב כתב וז"ל ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
ומש"כ הרמב"ם דצורת התפילה היא שבח בקשה והודאה, יש לדון אם חיוב דאורייתא הוא גם שבח וגם בקשה וגם הודאה או לא. ובכס"מ שם - כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א"כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (דף ל"ב.) דרש רב שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואח"כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלהים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וכיון דממרע"ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא וכו'.
ומבואר בכס"מ דהוא דין דאורייתא של שבח קודם התפילה, אבל המקור לזה שגם צריך הודאה אין מבואר שם בואתחנן, וכן אין מבואר דהבקשה הוא דאורייתא, דאולי רק השבח הוא דאורייתא. ובספר דברי ירמיהו (לעוו) כתב להוכיח דע"כ הבקשה היא דאורייתא, דאם שבח לבד דאורייתא, הרי יוצא כן בק"ש שיש בו שבח. והוכיח עוד דברמב"ם בה' תעניות איתא דיש חיוב דאורייתא לזעוק ולהריע בעת צרה, ושיטת הרמב"ן דתפילה דאורייתא היא רק בעת צרה, וע"כ דזה חיוב בקשה. אבל לכאו' יש לדחות, דהרמב"ם שם בה' תעניות, אחר שכתב בה"א את חיוב הזעקה כתב בה' ב' דזה מדרכי התשובה. א"כ יתכן דאין ראי' מחיוב תפילה בעת צרה לחיוב תפילה בכל יום להרמב"ם דמדאורייתא יהיה חיוב בקשה, ואולי סגי בשבח לבד.
ובאור שמח שם כתב וז"ל מפורש בספרי פרשת ברכה שמ"ג שמשה לא פתח בצרכן של ישראל עד שפתח בשבחו של מקום, ואחר כך בצרכן של ישראל, ואח"כ סיים בשבחו של מקום, וכן דוד וכן שלמה, וכן תקנו אנשי כנה"ג, שבתחילה פתחו בשבחו של מקום ואח"כ בצרכן כו' וסיימו בהודאה יעוי"ש, וזה שאמרו בתוספתא מנחות פרק ששי (הי"ב) הלל ושבח ותפלה מעכבין זה את זה, הלל הוא בראש התפילה ושבח הוא סוף התפלה שהוא ההודאה, ותפלה, שלשה אלו מעכבין זה את זה, ולכן למד רבינו מהתוספתא דמדעכבין בעל כרחין דכולהו הוו דבר תורה כמו תפלה לשיטת רבינו, וכו'
ומלשון הרמב"ם דפתח דמצות התפילה שישאל צרכיו בכל יום ואח"כ מבאר שאומר שבח ושאלת צרכיו והודאה, לכאו' נראה דעיקר חיוב התפילה הוא הבקשה, אמנם יתכן דמדאורייתא חייב גם בשבח והודאה אבל עיקר המצוה הוא בקשת צרכים. אבל דיוק זה אינו מוכרח וכמו שית'.
♦

נדון אם גם בעת צרה יש חיוב זה של שבח ובקשה והודאה

ויש לעיין אם גם בעת צרה מעכב בסדר התפילה שיהיה שבח ובקשה והודאה. ומסברא היה נראה דלהרמב"ם דיש חיוב תפילה כל יום, א"כ יתכן דעיקר החיוב הוא שבח ולא בקשת צרכים, ובעת צרה יש חיוב בקשת צרכים, והוא מדרכי התשובה, אבל אין חיוב שבח והודאה. אבל להרמב"ן דעיקר תפילה דאורייתא הוא בעת צרה ושאר התפילות דרבנן, א"כ כמו ששאר התפילות מבואר דצריך להיות שבח ובקשה והודאה, ה"ה בעת צרה כן הוא סדר התפילה. ויתבאר להלן בע"ה.
♦

הטעם שנשים חייבות בתפילה

והנה בגמ' ברכות כ' ב'. וחייבין [נשים] בתפלה, דרחמי נינהו, מהו דתימא, הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמשמע לן. וברש"י וחייבין בתפלה דתפלה רחמי היא, ומדרבנן היא, ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים, הכי גרסינן, תפלה דרחמי נינהו, ולא גרס פשיטא, דהא לאו דאורייתא היא.
אבל הב"ח סי' קו כתב וז"ל לשון השלחן ערוך (ס"א) ונשים ועבדים אף על פי שפטורין מק"ש חייבין בתפילה מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא עכ"ל ולשון זה למדו מדברי האלפסי שכתב כך בפרק מי שמתו (יא ב) וכו' ונראה דלהרי"ף אף על גב דתפילה היא מדרבנן מכל מקום איכא תפילה דאורייתא דחובת התפילה עצמה היא דאורייתא אלא דזמני התפילה אינן מן התורה אלא מדרבנן ואסמכום אקראי וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילה (ה"א) והסמ"ג בעשה סימן י"ט (ק ע"ג) והסמ"ק סימן י"א (עמ' ח) עיין שם באריכות והשתא ניחא דברי הרי"ף שכתב דכיון דעיקר תפילה שהיא מצות עשה מן התורה אין לה זמן לפיכך הנשים חייבות ואף על פי דאית לה זמן מדרבנן לית לן בה ואחריו נמשך בשלחן ערוך ואף על גב דבגמרא קאמר דטעמא דנשים ועבדים חייבין בתפילה משום דרחמי נינהו ומביאו ב"י צריך לומר להרי"ף דלא היה כתוב האי טעמא בגירסתו מדלא כתב האי טעמא וכתב טעמא אחרינא משום דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא. וכן כתב הפמ"ג בא"א ק"ו ב'.
♦

ביאור המ"א מדוע לא נהגו נשים להתפלל

ויעויין מ"א ק"ו ס"ק ב, וז"ל כ"כ הרמב"ם [דנשים חייבות משום דזה מצוה דאורייתא שלא הזמן גרמא] דס"ל דתפלה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס' דברכות דף כ' ריש ע"ב ובסמ"ק כ' שמצו' להתפלל בעת צרה.
והיינו דמנהג הנשים הוא ע"פ שיטת הרמב"ם דחיוב תפילה דאורייתא, וסגי בבקשה שהיו אומרות בבוקר.
♦

קו' המגן גבורים הפמ"ג

ובמגן גבורים על המ"א כתב וז"ל ומיהו אף לדעתם [דתפילה דאורייתא] דוקא פעם אחת ביום ובכל נוסח שירצה ורק שיתחיל בשבחו של מקום ויבקש צרכיו ואח"כ יתן שבח והודיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ועיין בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שכ' דלמדו מהא דסיים בקרא דלעבדו, ובירך את לחמך וכו' ולא כמו שהבינו האחרונים דבק"ש וברכותי' קיים גם מצוה זו של תפלה מה"ת וע' בצל"ח דף כ"א דאנן אם כי אין הנוסח מעכב אבל כעין נוסח התפלה של אנשי כנה"ג בעינן, ועיין במ"א שכתב שלכך נהגו רוב נשים שאין מתפללין בתמידות משום דאומרין איזה בקשה סמוך לנטילת שחרית ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבו יותר עיין שם, ולפמ"ש בעינן שיהיה כעין נוסח התפלה שלנו, וכן העיר בא"ו ק"ו ב'.
ומבואר דלהמ"א סגי בבקשה, והמגן גבורים הבין דבעי גם בקשה והודאה. ולכאו' יסוד המחלוקת הוא האם מדאורייתא יש חיוב של שבח והודאה או סגי בבקשה, והמ"א הבין ברמב"ם דס"ל דתפילה דאורייתא, דעיקר המצוה הוא בקשה ושבח והודאה הוא דרבנן, אבל המגן גבורים הבין דמדאורייתא חייבות גם בשבח והודאה, וכן הביא מהצל"ח בברכות כ"א. וכן הבאנו לעיל דברי הכס"מ והאור שמח.
♦

ראיה לנדון זה מדין של ההולך במקום סכנה

והנה במתני' ברכות כ"ח רבי יהושע אומר: ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, ואומר: הושע ה' את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
ולכאו' מבואר דתפילה במקום סכנה אינה פותחת בשבח. וגם אם נימא דההולך במקום סכנה אינו חשוב עת צרה, הרי בהמשך הגמ' בברכות כ"ט איתא תנו רבנן, המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה. ואיזה היא תפלה קצרה, רבי אליעזר אומר: עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפלה, רבי יהושע אומר, שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך אתה ה' שומע תפלה. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם, ברוך אתה ה' שומע תפלה, אחרים אומרים, צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה, ברוך אתה ה' שומע תפלה. אמר רב הונא, הלכה כאחרים, וברש"י ד"ה שועתם: לשון גניחה יותר מתפלה.
ובצל"ח שם מקשה דהרי במתני' אמר ר' יהושע ההולך במקום סכנה אומר הושע ה', ובברייתא איתא שמע שועת עמך, וכתב לבאר דמתני' דהולך במקום סכנה הכונה שהדרך משובשת ויכול להינצל אם יתרכז בדרך, רק צריך תפילה שלא יסיח דעת וינזק, אבל ההולך במקום גדודי חיה וליסטים, שם אינו יכול להינצל בכוחות עצמו וצריך להתפלל יותר, ולכן התפילה הוא בלשון שועה, וכמו שכתב רש"י לשון גניחה יותר מתפילה. ויתכן לבאר דזה נקרא עת צרה וזה חיוב וגדר תפילה אחר. ולפ"ז לכאו' יוצא דלהצל"ח מי שהתפלל כשהולך במקום סכנה אליבא דר' יהושע הושע ה' את עמך ואח"כ הגיע למקום גדודי חיה ולסטים ונעשה עת צרה, שוב מתחייב בתפילה של שמע שועת עמך וכו'. וגם כאן מבואר לכאו' דגם בעת צרה התפילה היא בלי הקדמת לשון שבח קודם, אם לא שנדחה כמו שכתב, דכיון שהוא בדרך ואח"כ חוזר ומתפלל כשמגיע לישוב לא הטריחו יותר מדברי בקשה. ולכאו' גם מבואר מזה דהודאה יותר עיקרי בתפילה מדברי שבח, ולכן גם בתפילה קצרה תקנו ברוך אתה ה' שומע תפילה, אע"ג דלא תקנו דברי שבח.
ובצל"ח שם כתב דברע"ב שם לא משמע כדבריו דכתב דדברי ר' יהושע במתני' אינו להלכה וכן הוא בפי' המשנה. ומשמע דכיון דלא נפסק כר' יהושע בנוסח התפילה בברייתא שמע שועת אלא כאחרים דמתפלל צרכי עמך מרובים, גם לא נפסק כנוסח דמתני'.
והנה לשון התפילה בכל הסוגיא שם הוא בלא דברי שבח קודם, ואע"פ שהוא בעת צרה במקום גדודי חיה ולסטים, מבואר דאין צריך דוקא לשון שבח. אמנם יתכן דכיון דהוא בדרך במקום סכנה גדולה לא חייבו דברי שבח, שאינו יכול להתרכז מחמת הסכנה ומתפלל רק מה שיכול, שזה בקשה והודאה בלא דברי שבח קודם.
♦

דברי הפוסקים דצריך להקדים שבח גם בתפילה קצרה

אמנם יעויין מגן גבורים על השו"ע בסי' ק"י על נוסח התפילה צרכי עמך מרובים כתב וצריך להתחיל ברבון העולמים, אבודהם ולבוש וא"ר, ע"כ, ולכאו' הטעם משום דין שבח בקשה והודאה לכן הוסיפו רבון העולמים. והמגן גבורים לשיטתו דמקשה על המ"א בסי' ק"ו דביאר מדוע נשים אין מתפללות משום שאומרות איזה בקשה, ומקשה עליו המגן גבורים שהרי אין אומרות שבח והודאה ובקשה באמצע. וזה לשיטתו דגם לצאת הדאורייתא צריך שבח בקשה והודאה, א"כ ה"ה תפילה קצרה בעי שבח קודם. ובפשטות כן הייתה הגירסא לפני האבודרהם בש"ס. ובא"ר שם על הלבוש שכתב את הנוסח רבון העולמים כתב וז"ל וכתב מלבושי יום טוב [סק"ב] הא דפותח רבון העולמים נכון הוא, אלא שלא ראיתי כן בש"ס ופוסקים, ואולי סמכו על הכלל [ע"ז ז ע"ב] לעולם יסדר אדם שבחו וכו' ע"כ. וכ"כ לחם חמודות דף כ"ו [פ"ד אות נג]. ולענ"ד י"ל דכיון שהוא במקום סכנה אין הקדוש ברוך הוא חפץ בשבחו, דוגמא לדבר מה תצעק אלי [שמות יד, טו]. ועוד הא במתני' [ברכות כט ע"ב] דאמרו הושע ה' וכו', אי אפשר לומר שיאמר רבון העולמים הושע ה'. גם י"ל דעיקר התפלה מתחיל מויהי רצון, ומתחילין בו כמו שאר דברים המבוארים לקמן בסימן ר"ל, אך מצאתי באבודרהם דף קמ"ז [עמוד שסח] שכתב כנוסחת הלבוש רבון העולמים.
ומה שהביא מסי' ר"ל כוונתו היא דמצאנו כמה תפילות שתיקנו חז"ל שלא פותחות בדברי שבח, והן מבוארות בסי' ר"ל, כגון בנכנס למוד גרנו והנכנס לכרך או הנוטל רפואה כמבואר שם. ובדעת האבודרהם יתכן דדוקא תפילה בעת צרה שהוא דאורייתא בעי שיהיה קודם דברי שבח של רבון העולמים. וגם מתפילת הדרך גופיה מבואר, דפותחת ביהי רצון בלא דברי שבח, כמבואר בסי' ק"י.
אלא דיש לדון דדוקא תפילה שהוא עומד לפני המלך יש בה דין זה של שבח בקשה והודאה, וכמבואר בגמ' ברכות ל"ד שלש ראשונות דומות למסדר שבחו של מלך וכו', אבל בשאר בקשות אין הכרח שיש דין זה של עומד בפני המלך. רק בתפילה בעת צרה, יתכן שכיון דיש חיוב תפילה צריך להיות גם גדר מסויים כעין תפילה של עומד לפני המלך, שהוא שבח ובקשה והודאה.
ומבואר דאיכא פלוגתא בזה אם בעת צרה אומר ג"כ שבח בקשה והודאה. אמנם מגוף דברי האבודרהם אין ראי' לכל עת צרה, דיתכן דדוקא במי שלא התפלל תפילת שחרית ויצא לדרך שיש בה סכנה תקנו כן, כיון שלא התפלל עדיין, ואם כן אין ראי' דגם תפלה בעת צרה כן בעי שבח ובקשה והודאה.
♦

דברי הביאור הלכה

והנה עד השתא אמרנו דיש ב' דרכים בדברי הפוסקים דכ' לומר רבון העולמים קודם תפילה קצרה - או משום דלא התפלל עדיין או משום דזו תפילה בעת צרה. ובאמת דיש לדון בעצם הדבר האם תפילה קצרה מתפלל רק מי שעדיין לא התפלל שחרית ויצא לדרך, או גם מי שכבר התפלל והגיע למקום גדודי חיה וליסטים מתפלל תפילה זו.
ויעויין בביאור הלכה בסי' ק"י דכתב ההולך במקום גדודי חיה ולסטים וכו' עיין במ"ב וכן משמע ברמב"ם דדין זה איירי שהגיע לו זמן תפלה באמצע הדרך ואעפ"כ פטור, ומ"מ אפשר דה"ה אם הוא מוכרח לצאת לדרך של גדודי חיה ולסטים אחר שכבר התפלל אין צריך להתפלל ג"כ רק תפילה קצרה זו ולא תפילת הדרך וכן משמע באור זרוע ואם יצא לדרך והתפלל תה"ד ובאמצע הדרך נודע לו שהוא מקום גדודי חיה ולסטים נ"ל דאין צריך עוד להתפלל תפילה קצרה זו דנכלל במה שאמר מתחלה והצילנו מכל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פגעים רעים וכו'.
והנה מבואר בביאור הלכה דגם מי שכבר התפלל מתפלל תפילה קצרה כשיוצא לדרך במקום סכנה, אלא דמי דכבר התפלל תפילת הדרך אינו מתפלל תפילה קצרה. ויש לעיין דלהצד דביארנו הטעם דכ' הפוסקים הנ"ל להקדים רבון העולמים משום דהוא תפילה דאורייתא דחשוב כעת צרה, א"כ גם מי שהתפלל תפילת הדרך, אם נתחדש שהגיעו ליסטים א"כ נעשה עת צרה וחל עליו חיוב תפלה של תפילה קצרה.
♦

מברר דנדון זה תלוי אם חיוב תפלה דאורייתא כל יום או רק בעת צרה

ולעיל כתבנו דיסוד הנדון אם בעת צרה ג"כ בעי שבח בקשה והודאה תלוי במח' הראשונים - דאם חיוב תפילה בכל יום הוא דאורייתא, א"כ יתכן דמה דילפינן דתפילה הוא בדרך שבח בקשה והודאה הוא דין בתפילה המחוייבת כל יום, אבל בתפילה בעת צרה, אע"ג דיש חיוב מיוחד להתפלל מדאורייתא בעת צרה, יתכן דיסודו הוא בקשה. וברמב"ם בה' תעניות כתב דחיוב תפילה בעת צרה הוא מדרכי התשובה. ויתכן דאינו מגדר חיוב תפילה שבכל יום, שבזה נאמר דין שבח בקשה והודאה. אבל להרמב"ן דתפילה דאורייתא היא בעת צרה ושאר התפילות דרבנן, מסתבר דגדר כל התפילות יסודן הוא הבקשה, ובזה ילפינן דיש סדר שבח בקשה והודאה. א"כ גם בתפילה בעת צרה בעי כן.
ויסוד דברינו ראיתי בספר הערות למרן הגריש"א, דביאר את המ"ד דאין תפילת המוספים רק בחבר עיר משום דיסוד חיוב תפילה הוא בעת צרה, רק תקנו חז"ל על כל צורך האדם להתפלל על צרכיו כעין דאורייתא. ולכן מוסף, שאינו בקשת צרכים, איכא מ"ד דאין חייבים ביחיד.
♦

דברי המבי"ט דתפילה בעת צרה היא בדרך זעקה

ולדברינו עולה דלהרמב"ם יסוד התפילה בעת צרה הוא מדין אחר מדין תפילה בכל יום. וז"ל הרמב"ם בפ"א מה' תעניות מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו, ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
וראיתי בספר שיח יצחק דמביא דהחיד"א ז"ל בחיבורו יוסף תהלות (מזמור ס"ד פסוק א') מביא שהרב המבי"ט ז"ל חידש לדינא בספרו בית אלקים (שער א' שער התפלה סופ"ו) דמ"ש רז"ל שהתפלה בלחש, היינו בתפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, אבל התפלות שמתפללים בעת צרה והצער אי אפשר להתפלל בלחש. אמנם כן, החיד"א ז"ל שדא ביה נרגא מגמ' ברכות כמובא בשע"ת או"ח (סי' ק"א סעיף ו') ממ"ש בס' מחזיק ברכה, יע"ש.
ומבואר דיתכן דצורת מעשה התפילה בעת צרה היא אחרת מהתפילה בכל יום, ולהנ"ל ברמב"ם הוא חיוב אחר מחיוב תפילה בכל יום, והוא מדרכי התשובה. אבל להרמב"ן, דכל דין תפילה יסודו מעת צרה, א"כ כל דיני תפילה שתיקנו חכמים כפי הצורה של שבח בקשה והודאה הוא ג"כ בעת צרה. ולפ"ז גם בעת צרה תפילת שמונה עשרה בלחש.
ויש עוד להעיר, דהרי חיוב תפילה בעת צרה הוא לאו דווקא י"ח ברכות, אלא תפילה קצרה ג"כ סגי לזה, וכל היותר צריך להיות בדרך שבח בקשה והודאה. ומהיכ"ת דבשמונה עשרה יוכל להגביה קולו בתפילתו, וצ"ע. אבל עכ"פ מדברי המבי"ט עולה דבעת צרה גם הי"ח ברכות הן דאורייתא. ויש לעיין א"כ במי שנמצא בעת צרה [דגם בצרה של יחיד איכא דין זה, כמבואר בדברי ירמיהו הנ"ל], דיש לדון דלא יוכל לצאת מאחר שמונה עשרה, כיון שאצלו חיוב תפילה הוא דאורייתא. אבל למאי דכ' דחיוב תפילה בעת צרה הוא גם תפילה קצרה, א"כ יוצא ידי חובה.
ובשיח יצחק כתב שם וגם לענ"ד נראה להביא כעין סמיכה לזה ממה שכתב המגן גיבורים בסי' ק"א [באלף המגן אות י'] משמיה דתמים דעים [ס"ק פ"ד] דאף דאסור ליחיד להתפלל בלשון ארמי, המתפלל בדמעה וצעקה על אונאה או בכיוון גדול מתוך צער נשמעת אף בלשון ארמי. הרי בעליל חילוק לעת צרה.
ואגב אורחן, יעויין חשוקי חמד בברכות דכתב ואמנם כתב המשנה למלך (פ"ג מכלי המקדש סוף הי"ט) שהתפילה של הכהן גדול היתה רק מדרבנן, אולם רבנו ירוחם (נתיב ז ח"ג) כתב שהתפילה שם היא מדברי קבלה. ויעוין בריטב"א (תענית דף יב ע"ב) שכתב שהתפילה בעשרת ימי תשובה נחשבת לתפילה בעת צרה. אם כן אף לפי הרמב"ן (ספר המצוות עשה ה) שכתב שהתפילה היא מהתורה רק בעת צרה, א"כ התפילות ביום זה הם ודאי מהתורה.
♦

חידוש התשובות והנהגות ומו"מ בדבריו

בספר תשו' והנהגות (כרך ד קכ"ז) כתב ולפ"ז אמינא דבר חדש, דהנה שיטת הרמב"ם דתפלה כל יום היא מ"ע דאורייתא ולרמב"ן רק דרבנן, אכן בעת צרה נראה דלכ"ע מצוה דאורייתא להתפלל, והנה ידוע דהרבה נשים טרודות בילדים ואינן מתפללות כלל או רק בשבתות, וצ"ל דסמכו על השיטה שהחיוב רק מדרבנן, והואיל ומעיקר הדין אדם הטרוד ולא מכוין פטור, ואפילו בא מן הדרך פטור, י"ל דהואיל ונשים טרודות בצרכי הבית ולא אפשר להן לכוין, סמכו על זה דבכה"ג אין עלייהו גם החיוב דרבנן (ולהשיטות דתפילה מה"ת חייבות מה"ת לומר איזה בקשה).
ומעתה יש לדון דאי חיוב תפילה בעת צרה הוא מה"ת, הלוא בזמננו בארץ ישראל יש לפעמים עתות צרה רח"ל, מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אזי חייבות בתפלה מה"ת לכ"ע, ותו אי אפשר להן ליפטר. ואפילו לדעת הרמב"ן שתפלה דרבנן יהיו חייבות להתפלל כל יום שבח תחלה והודאה וכלשון הרמב"ם ריש הלכות תפלה ע"ש, ועכ"פ בזמן הזה כשיש פרעות וצרות בארץ ישראל ודאי ראוי לנשים להשתדל להתפלל עכ"פ פעם אחת ביום או בשעת הדחק בלילה, שבעת צרה אי אפשר לסמוך דהחיוב מדרבנן ולא חייבו נשים הטרודות, דהרי חייבין מה"ת בכה"ג.
ויש לדון בדבריו, דהרי במ"א ביאר מדוע נשים לא נהגו להתפלל, משום דהיו אומרות איזה בקשה בקומן בבוקר. א"כ מבואר דחיוב דאורייתא אינו מחייב דוקא כל הי"ח ברכות. א"כ גם חיוב תפילה בעת צרה לא מחייב את כל הי"ח ברכות אלא בקשה, או אפילו בדרך שבח בקשה והודאה, וכמו שכתב לדון. אבל אין זה מחייב שיתפללו כל הי"ח ברכות. וביותר צ"ע, דדהתשובות והנהגות בעצמו ציין לדברי המ"א, וצ"ע. אמנם לעיל הבאנו את המבי"ט דבעת צרה גם מתפלל שמונה עשרה בקול, וחזינן דהוא נקט דחיוב תפילה בעת צרה הי"ח ברכות משתנה גדרו, וצ"ע.
♦

דברי האבי עזרי ביסוד גדר מצות התפילה

ויעויין אבי עזרי על הרמב"ם פ"ד ה' ט"ו שהביא את דברי מרן הגר"ח בריש ה' תפילה דכתב דכונה של עומד לפני המלך היא מעכבת בכל השמונה עשרה, דאין זה מעשה תפילה אלא כמתעסק. ובאבי עזרי שם תמה מאין מקור דין זה. ואח"כ כתב דגם ליסוד דברי הגר"ח דכשחסר בכונה של עומד לפני המלך הוא גדר של מתעסק, יש לדון דמספיקה כונה זו רק באבות. וביאר הדבר וז"ל וכן הוא כאן לענין מה שנאמר בהברייתא בסוף פ' אין עומדין להתפלל בדף ל"ד ע"ב שאם כיון לבו בברכה ראשונה יצא שהוא ג"כ מהאי טעמא שהעיקר הוא שבח לה' דהיא העבודה שבלב אלא שצריכין שהשבח תחול על בקשתו צרכיו, וע"כ בדיעבד אף אם לא כיון בשאר הברכות יצא וכו'.
ויש לדון, דזה ניחא למאי דביארנו בדעת הרמב"ם דיסוד תפילה בכל יום אינו אותו יסוד של חיוב תפילה בעת צרה, א"כ יתכן דעיקר מהות התפילה הוא השבח, והבקשה והודאה הן מצטרפות לשבח, אבל להרמב"ן, דיסוד דין תפילה דאורייתא הוא בעת צרה, א"כ אין מסתבר דסגי בכונה באבות להגדיר שחשוב מעשה תפילה אע"ג שבשאר התפילה הוא מתעסק. ויתכן דכל דברי האבי עזרי הם בדעת הרמב"ם, דעליה קאי דברי הגר"ח, ולא בדעת הרמב"ן.
אלא דיש לעיין, דלכאו' לא יתכן לומר דלהרמב"ן יסוד התפילה הוא הבקשה, דהרי קי"ל דמי שלא כיון פירוש המילות בכל התפילה אלא רק באבות יצא, ואם נימא דעיקר התפילה הוא הבקשה, הוה צריך להיות איפכא. וזה צ"ע באמת.
אלא דמאידך יש להביא ראי' דיסוד החפצא של תפילה הוא הבקשה. דהרי בגמ' מבואר דהתפילה צריכה להיות בדרך תחנונים, ויש מן הראשונים הסוברים שזה מעכב. וחזינן דאם אין גדר בקשה שזה דרך תחנונים מעכב בתפילה. ובאמת היה מקום לדון אם דין זה דדרך תחנונים הוא דוקא בברכות אמצעיות או גם באבות ובברכות אחרונות. ובתהילה לדוד סי' צ"ח כתב דגם באבות איכא דינא דדרך תחנונים. ומשמע דעיקר דין דרך תחנונים הוא בברכות אמצעיות. אבל בביאור הלכה צ"ח ג' ד"ה דרך תחנונים כתב דכל הדין של דרך תחנונים גם להשיטות דהוא מעכב הוא רק באבות. וזה כדרכו של האבי עזרי, דעיקר החפצא של המעשה התפילה הוא שבח, ודרך תחנונים הוא שמשבח כדרך מי שמשבח קודם שמבקש תחנונים.
♦

מקור מהש"ס לנדון זה מה הוא גדר מעשה התפילה

והנה בגמ' בברכות שם שהבאנו לעיל דמבארת מדוע נשים חייבות בתפילה ואין לזה דין של זמן גרמא, לגי' שלנו איתא הטעם משום דרחמי נינהו, וגם נשים בעי רחמי. אבל הרמב"ם דסבר דחיוב תפילה דאורייתא ולכן נשים חייבות לא גרס דבר זה בש"ס, וכמו שהבאנו לעיל מהב"ח. א"כ ניחא הדבר כפתור ופרח, דלהרמב"ם אין מקור בש"ס לכך דעצם החפצא של התפילה הוא רחמי, ויתכן דיסוד התפילה הוא שבח וכמו שכ' האבי עזרי. אבל להרמב"ן מבואר בש"ס דיסוד תפילה הוא רחמי, וזה לשיטתו דתפילה דאורייתא יסודה בעת צרה, וגם רבנן תיקנו גדר זה בכל יום, וכמו שהבאנו לעיל בשם הגריש"א. אמנם עצם היסוד דתפילה הוא רחמי מבואר בעוד דוכתי, דלכן מי שבקי אינו יוצא בי"ח ברכות, משום דיסוד תפילה הוא רחמי. וע"כ דגם להרמב"ם אחר שתקנו חכמים י"ח ברכות יש גדר זה של רחמי, רק הנדון הוא מה יסוד החיוב של תפילה, ונ"מ ליסוד חיוב נשים בזה.
♦

העולה מדברינו

העולה מכל הנ"ל במה שפתחנו לדון אם בעת צרה צריך להיות בדרך שבח בקשה והודאה תלוי במח' הראשונים - דלהרמב"ם יסוד חיוב תפילה בעת צרה הוא חיוב אחר מתפילה בכל יום והוא מגדר זעקה להינצל מהצרה, ואינו מחייב שזה דוקא באופן של שבח בקשה והודאה. אבל להרמב"ן דכל יסוד התפילה הוא מדין תפילה דאורייתא בעת צרה, ואופן התפילה הוא בגדר של שבח בקשה והודאה, וכשמתפלל יש להקדים לשון שבח. וביארנו דבאמירת רבון העולמים חשוב כאמירת דבר שבח, ולסיים בהודאה. וכן יש לנהוג, דבפוסקים מבואר דדעת רוב הראשונים דתפילה היא דרבנן, וכהרמב"ן. ויש לזה גם סמך מדברי האבודרהם דתפילה קצרה פותחת ברבון העולמים.
ועוד עולה דלשיטת הרמב"ם גדר תפילה בעת צרה הוא חיוב מיוחד מדרכי התשובה, א"כ אופן מעשה התפילה הוא אחר. וכמו שהבאנו מהצל"ח, שדייק ברש"י בברכות לשון שועה שזה גניחה יותר מתפילה. ויש לזה סמך מדברי הש"ס שבת י' ע"א אמר רב אשי, חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא, שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר, כעבדא קמי מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר, הכון לקראת אלהיך ישראל.
ויהי רצון שיתקבלו תפלותינו לרחמים ולרצון לפי אדון כל, וניוושע במהרה בתשועת עולמים בגאולה השלימה ובבנין בית המקדש, במהרה בימינו אמן.
♦ ♦ ♦