בקשה שבח והודאה
בברכות[1] דף לב, א: דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל, מנלן ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא, וכתיב ה' אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'. וכ"ה בע"ז ז, ב. וע"ע בברכות לא, א[2]. [ושם בע"ז ז, ב נח' ר"א ור"י בזה. והרשב"א בפי' להגדות ברכות לב, א ביאר שהנידון שם הוא בבקשת צרכי יחיד, ובבקשת ציבור לכו"ע בעי' שבח תחילה, וכתקנת אנשי כנה"ג בתפילת שמונה עשרה. וע"ע רשב"ץ ברכות לא, א[3] ובמרומי שדה, שם. (וראה פנ"י ומילי דברכות כאן). ובמק"א בעניין 'חובת התפילה בעת צרה' נתבאר בזה עוד ואכמ"ל].ובפשטות מבואר שחלק מחובת התפילה הוא הקדמת השבח לבקשה, אלא שבדברי התלמוד לא מבואר אם חובה היא או שכך הוא הסדר הראוי, והאם חיוב זה הוא מדאו' או מדרבנן, לסוברים דתפילה מדאו' [או בזמנים שהתפילה מדאו'].
♦
דעת הרמב"ם ומקור דבריו
וברמב"ם הלכות תפילה פרק א הלכה ב, אחר שכתב את דעתו שחובת התפילה בכל יום היא מדאורייתא, כתב: אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו. ובכס"מ כאן כתב שמקורו מדברי התלמוד כאן (אלא שבתלמוד לא הוזכר לעניין חיוב ההודאה בסוף. וקרית ספר ולח"מ תמהו למקורו, וע"ע בן ידיד מעשה רוקח מרכבת המשנה אלפנדרי ועוד). ובדברי הרמב"ם מבואר שהוא נכלל בחיוב התפילה, וכן נראה בפשטות מדבריו שהוא חובה מדאורייתא. וכ"ה בכסף משנה כאן: כלומר כיון שאין מטבע תפלה זו מן התורה א"כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין... וכיון דממרע"ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא הרי ישוב למ"ש שאין מטבע תפלה זו מן התורה. וכ"ה בלח"מ. וכ"כ בראש יוסף לברכות לב, א בדעת הרמב"ם שהוא מדאו'. וכ"כ בפתיחה להל' תפילה ד"ה והנה, ובפמ"ג קו, א"א, ב. וכן נקט בפשטות באגרות משה או"ח ב, טז, ובח"ד, ע, ד[4].ובאור שמח כאן הביא מקור גם לחיוב ההודאה בסוף: מפורש בספרי פרשת ברכה שמג, שמשה לא פתח בצרכן של ישראל עד שפתח בשבחו של מקום, ואחר כך בצרכן של ישראל, ואח"כ סיים בשבחו של מקום, וכן דוד וכן שלמה, וכן תקנו אנשי כנה"ג, שבתחילה פתחו בשבחו של מקום ואח"כ בצרכן כו' וסיימו בהודאה יעוי"ש, וזה שאמרו בתוספתא מנחות פרק ששי (הי"ב) הלל ושבח ותפלה מעכבין זה את זה, הלל הוא בראש התפילה ושבח הוא סוף התפלה שהוא ההודאה, ותפלה, שלשה אלו מעכבין זה את זה, ולכן למד רבינו מהתוספתא דמדעכבין בעל כרחין דכולהו הוו דבר תורה כמו תפלה לשיטת רבינו, ובספר האמונות לרס"ג כתב במאמר ג, כו' השכל מחייב כו' לצוות לברואיו לעבדו והודות לו בעבור שבראם יעוי"ש, ולכן חשבו זה באגדה ריש עו"ג (ג, א) יבוא זה כו', דחשיב מצות שמצוין בני נח, ויבוא דריוש [ויעיד] על דניאל שלא ביטל את התפלה כו', דהיא מצוה ראשית דבר תורה ודוק, ולכן לא חשיב יבוא שר הסריסים ויעיד שלא נתגאל במשתה יינו, דזה הוי דברי סופרים, יעוין ודוק, ויעוין דברי רבינו בחיי בשער חשבון הנפש בחשבון הט', וראוי לך שתדע אחי, יעוי"ש לשון קדשו עכ"ד. וגם בדבריו מבואר שהוא חיוב מדאו' וגם ההודאה בסוף התפילה. והראיה מהספרי כבר קדמו בפמ"ג בפתיחה להל' תפילה ד"ה והנה והוכיח שהוא מדאו'. (ואינו מוכרח לגמרי, וכ"נ מדברי האו"ש, וע' גם קרית מלך כאן.) ומה שהביא האור שמח ראיה מהתוספתא במנחות, ראה מהרש"ם א, א וחי' מרן רי"ז הלוי חנוכה ג, ז שהוא לעניין הלל, אלא שמפשטות דברי התוספתא נראה כהבנת האור שמח.
ובפשטות הכוונה בכל זה היא שחובת התפילה כוללת שלושה עניינים, בקשה שבח והודאה, ולא בקשה לחוד.
♦
דעת שאר הראשונים
ועניין זה שתפילה כוללת מלבד הבקשה גם את השבח וההודאה מבואר עוד בדברי הראשונים (רובם צויינו במקורות וציונים ברמב"ם מהדו' רש"פ ע"ד הרמב"ם כאן). הרמב"ם בספר המצוות שורש ט: וצונו לומר מאמר מן המאמרים, כמו מה שצונו לשבחו ולהתפלל אליו (ע' ה) [ולא הזכיר כאן הודאה].ור"א בן הרמב"ם במעשה ניסים סימן א, בישוב מה שהקשו מ"ט לא מנה הרמב"ם למצות הלל: ואף אם נודה למחשבה הזאת ונאמר כי נתחייב מן התורה בשבח סתם, עם כל זאת לא יקשה עלינו, כי אנחנו כבר מנינו חיוב מצות תפלה, וענין חיובה כולל שבח והגדלה ובקשה וכדומה, והשבח הוא ענף מחוב התפלה, ואין פנים למנותו מצוה לעצמו.
ובמשנת רבי אליעזר פרשה יב עמוד 228: מניין לעיקר תפלה בתוך המצוות, שנ' את יוי אלהיך תירא, הוא תהלתך. ותפלה ותהלה אחת היא. [ובספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה: ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. וצ"ע.]
ובסידור רב סעדיה גאון במבוא הסידור עמ' ג גם הביא המקור מהיא תהלתך (ומקורו ממשנת ר"א וכדלעיל שם), וכתב: כי תהלה תחול בלשוננו על שלשה ענינים אלה או התודה על מה שעבר... או הבקשה בנוגע למה שעתיד להיות... או ההודאה ביכולת (ה')... ונתחוור ג"כ שעצם התפילה היא תודה ובקשה והודאה [ולכל אלו הדברים הביא מקורות שנכללים בכלל התפילה]. ושם בעמ' ד כתב שעיקר ענין התפילה הוא דרך הבקשה, והוכיח זאת ממה שהתפלה בלשון תרגום נתפרשה על בקשה במקרא בדניאל, והוסיף ממה שעשרה לשונות התפילה (בספרי ואתחנן, כו ועוד) מורות על בקשה[5].
ובהערה בעמ' ג, הובא מס' המצוות לרס"ג: והמצוה השלישית שאנו מצווים לקיים התפילה יום יום ולהללו ולהודות לו על מעשיו ומעלתו ככתוב הוא תהלתך והוא אלהיך והגיע השכל לזה שתהלתך תפילה...
ובמשנת רבי אליעזר שם, עמוד 233: ומניין שמודין על הטובה, שנ' ויבא המלך [דוד] וישב לפני יוי וגו', ונקראת תפלה, שנא' על כן מצא עבדך את לבו להתפלל לפניך, ואומ' ותתפלל חנה ותאמר. ואומ' מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו. והו' במבוא לרס"ג, שם עמ' ה. וע"ע שם עמ' ט-י.
ולסיכום, בדעת רס"ג מבואר גם כדברי הרמב"ם שהתפילה כוללת שלושה עניינים - בקשה על העתיד, תודה על העבר, הודאה ביכולת ה' [והחלק השלישי הוא השבח]. ובדבריו מבואר שכולם חלק מהתפילה ומדאורייתא. [ובאור שמח כבר הביא מדברי הרס"ג באמונות ודעות שחובת העבודה וההודאה מחיובי השכל הוא].
ובפי' הרס"ג לדניאל ו, יא בתוך הלימודים מהמקרא שם לעניין התפילה כתב: וכן שעצם התפלה היא שאלות ובקשות דוקא שהרי תרגמה ואמר בעה בעותיה והם כאמרנו חננו השיבנו סלח לנו רפאנו וכל הנספח לכך. ואולי כוונתו לדבריו הנ"ל בעמ' ד שעיקר התפילה היא הבקשה, אבל לא מהני בבקשה לחוד אלא גם בשבח והודאה, וככל הנ"ל, וצ"ע[6]. ובאמת להלן כתב: ואחרי סיום עניני הבקשות צריך להודות לה' כמו שאמר מצלא ומודא קדם אלהה, והוא מה שאומרים אחר הבקשות מודים אנחנו לך וחותם הטוב לך להודות.
וכ"ה בספר הבתים במגדל דוד ספר מצוה עשין מצות עשה יג: ... וענין העבודה בתפלה לגדל ולרומם ה' ולספר בשבחיו כפי מה שהותר. וכן מענין העבודה לה', ר"ל לקבלת מלכותו שאלת הצרכים ממנו לכל מה שיצטרך, וכן מענין התפלה וההודאה וההכרעה וההשתחואה אליו, וזה לפי הדרך שבארנו. ובשלשה ענינים אלו או באחד מהם תמצא עניני התפלות בנביאים ובמדברים ברוח הקודש, ובמה שתקנו אנשי כנסת הגדולה כמו שיתבאר.
ושם להלן: וכבר בארנו שהתפלה מן התורה, אמנם אין לתפלה זמן קבוע מן התורה ולא סדר מיוחד. וענין התפלה שיתפלל האדם אל ה' בכל עת שירצה [רמב"ם פ"א מהל' תפלה ה"א] באחד מן הדרכים שכתבנו ולכונה שכתבנו עכ"ד. ויש להבין אם כוונתו בסוף דבריו שמהני תפילה בא' מן הדרכים שכתבנו, שא"צ לכל אלו הדברים בקיום מצות התפילה, ומהני גם בקשה או שבח או הודאה לחוד שכולם שם תפילה עליהם. ויש להוסיף שכיון שבמקרא תפילה נתכנתה בכל אלו הדרכים, מהני גם בא' מהם לחוד. וצ"ע, שבדברי הרמב"ם לא נראה הכי.
ובחדושי הרא"ה לברכות מח, ב: ותימה דהא קיימא לן ברכת המזון דאוריתא והכי אמרינן דמשה ויהושע ודוד ושלמה תקנום, וכי תימא כי אמרינן אנן דאינהו תקנוה מטבע שלה אמרינן דתקון אבל ברכת המזון גופה דאוריתא, והרי תפלה דעקרה דאוריתא כדאמרינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה ומשום דמטבע שלה דרבנן אמרינן בכל דוכתא בכלהו דינהא דתפלה דרבנן הכי נמי נימא דברכת המזון דרבנן כיון דרבנן תקנו מטבע שלה, איכא למימר דתפלה אין לה עיקר מן התורה במטבע שלה כלל אלא כל דהוא מודה כלל סגי ולית לה משום נוסח הלכך האי תפלה בהאי נוסחא ודאי דרבנן היא, אבל ברכת המזון יש לה קצת נוסח מן התורה שהוא צריך לברך על מזונו ולהזכירו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ולהזכיר הארץ וירושלם כדכתיב על הארץ הטובה ודרשינן ליה לירושלם מלשון הטובה, אשתכח דכלהו בקרא בהדיא ואין צריך לומר בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אשתכח דברכת המזון כלה דאוריתא שהרי נוסח זה שלנו אינו אלא דברים אלו ובודאי (אימרינהו) [אי אמרינהו] באנפי אחרינא נפיק עכ"ד. ומלבד מלשונו שכתב כל דהוא מודה סגי, גם מעיקר העניין שכתב שלתפילה אין כלל נוסח, מבואר שלא ס"ל ששבח ובקשה והודאה מעכב, דא"כ דמי לבהמ"ז. ובדבריו נראה שבהודאה לחוד מהני. [והוא מחודש יותר מבקשה לחוד, שהוא עיקר התפילה וכנ"ל].
ובספר החינוך, מצוה תלג: ... אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו כי כל הממשלה אליו והיכולת להשלים כל בקשה, ע"כ. ומן הדומה כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכול לעמוד ולכוין תפלה, כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה לומר צרכי עמך ישראל מרובין וכו', כמו שבא במסכת ברכות (כט, ב) עכ"ד. והנה בצרכי עמך ישראל מרובים אין לא שבח ולא הודאה ואפ"ה מהני לשיטתו מדאו', ונראה מדבריו שמקיים מצות תפילה מדאו' בבקשה לחוד. (וראה אבי עזרי תפילה א, א שציין לדבריו וראה שם.) ובדבריו כאן מבואר שבעי' גם הודאה. אמנם מבואר בדבריו שההודאה היא על היכולת להשלים את הבקשה, וא"כ הוא כבקשה. וראה גם להלן, לעניין שבח לתועלת הבקשה[7].
וכדברי החינוך נראה קצת בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש א (עמ' לב מהדו' רש"פ), בדבריו לעניין מניית מצות הלל לדעת בה"ג, וכתב בדעת הרמב"ם: והנה לדעתו צריך שנפרש ונאמר שנצטוו ישראל להתפלל אל הקדוש ברוך הוא ושיבקשו ממנו לבדו יתעלה משאלותם ויפילו לפניו תחנותם בעת צרכם, אבל שיתחייבו להתפלל בכל יום בקר וערב זה תקנת חכמים הוא וכנגד תמידים תקנום. ומלשונו שהזכיר רק את עניין הבקשה נראה שבזה מתקיימת מצות התפילה.
וכן נראה בדברי רבינו בחיי דברים, יא, יג עה"פ ולעבדו בכל לבבכם: וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן: אבות, וגבורות, וקדושת השם, ושלש לאחריה והן: עבודה, והודאה, וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך עכ"ד. ופשטות דבריו מורה שלפני תקנת אנשי כנסת הגדולה לא היו משבחים לפני תפילתם. וע"ע בדבריו כד הקמח, תפלה.
ובשו"ת רדב"ז, חלק ו סימן ב אלפים קעו, מבואר שבתפילת הדרך יוצא ידי חובת תפילה מן התורה: ושאר התפלות תפלת הדרך עומדת במקומם הילכך צריך להתפלל אותה כל יום ויום ויוצא בה ידי תפלה מן התורה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וארז"ל איזו היא עבודה שבלב זו תפלה ואין מנין התפלות מן התורה ואין חיוב התפלה אשר אנו מתפללים מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה הילכך זה היוצא לדרך ששאל צרכיו מאת הקדוש ברוך הוא יצא ידי תפלה מן התורה אבל מ"מ צריך להתפלל אותה בכל יום כעין מה שתקנו לנו להתפלל בכל יום... וגם מדבריו מבואר שאינו לעיכובא השבח וההודאה, וכשמבקש לחוד מהני.
ויעו"ע להלן מדברי רבי נתן אב הישיבה מהערוך, ומדברי אור זרוע מרבינו חננאל בביאור דברי רב במעין כל ברכה, שנראה שמהני בקשה לחוד.
ובאמת מדברי התלמוד בברכות אין מקור מבורר שהוא חיוב מן התורה, וגם שאר ראיות האור שמח וכנ"ל. וא"כ אינו מוכרח שהוא לעיכובא, אלא שכך הוא הסדר הראוי לתפילה[8].
קיום מצות התפילה בבקשה לחוד
והנה במגן אברהם סימן קו ס"ק ב כתב: כ"כ הרמב"ם דס"ל דתפלה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה, ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. ומדקדוק דבריו נראה שמהני בקשה לחוד, והוא שלא כדברי הרמב"ם. וכדברי המג"א מבואר גם במ"ב תקצג, ב וביאור הלכה שם ד"ה זו את זו שיכול לומר ברכה אחת של בקשה.ורבים מהאחרונים כתבו שלא כדברי המג"א, מטעם זה (וצויינו במשנה אחרונה כאן) - בפמ"ג א"א, כאן, מגן גיבורים אלף למגן, ג, והובאו בשעה"צ, ה. וכן הוא בחסד לאלפים, א, והשדי חמד בשו"ת אור לי, ח. ובקובץ שיח תפלה ע' רסג הביא כן מהגר"ח מבריסק. [והעיר עוד דפשטות לשון השו"ע מורה שהנשים חייבות להתפלל שמו"ע בנוסח שתיקנו חכמים, ולא סתם בקשה בעלמא. וע"ע אור לציון ב, ז, כד[9]]. וכן תמה הגרש"ז אויערבאך, בשש"כ פנ"ב הערה מב, ובאשי ישראל פ"ב הערה צד, ופ"ז הערה יט). והגר"י קמנצקי (בהליכות בת ישראל פ"ב הערה ד) הנהיג בביתו לנשים שאינן יכולות להתפלל כרגיל, שיאמרו ברכות השחר עם יהי רצון שלאחריהן, שעל ידי זה כוללות בתפילתן שבח בקשה והודאה.
ולהמבואר לעיל יש סימוכין לדברי המג"א מדברי החינוך ורבנו בחיי, והרדב"ז ואולי הרמב"ן, שמהני בקשה לחוד. ובאמת בדעת נוטה א, עמ' רלז, כתב דמדברי החינוך מבואר שאינו לעיכובא, והיינו גם לדעת הרמב"ם, ואינו מוכרח. (וכבר הובא מהאבי עזרי הנ"ל שהרמב"ם ס"ל שלא כדברי החינוך, ולא מהני בקשה לחוד. ובעיקר הדברים, בא"ר קי, ו צידד בתפילת צרכי עמך דבעת צרה אינו מחוייב להקדים שבח, וא"כ אין הכרח מדברי החינוך לנידו"ד. ובמק"א ב'חובת התפילה בעת צרה' נתבאר עוד בזה.) וע"ע מדברי הראשונים שלהלן שצורך השבח לבקשה, ואולי לדבריהם יותר ניחא שתועיל בקשה לחוד, אף שאינו מוכרח, שסו"ס כיון שתקנו הכי שתתקבל הבקשה מחוייבות בזה. וכ"נ יותר. וע"ע להלן בכ"ז.
ושו"ר בבארות יצחק (להגר"י רצאבי), חלק א בהלכות תפילה (עמ' קצט-רג), שהרחיב בדברי המג"א, וצידד שם שסדר שבח בקשה והודאה אי"ז לעיכובא, ואסמכתא הוא. ודקדק הכי מדברי אבודרהם בתחילת שער השני שהעתיק את דברי הרמב"ם, ועניין זה לא העתיק, ורק כשביאר את תקנת אנשי כנה"ג העתיקו. וכן דקדק מדברי הסמ"ג עשה יט. ומה"ט העלה למנהג הרבה מן הנשים בקהילות ישראל שעיקר תפילתן היה בקשה לחוד.
והביא שם מדברי ר' שרירא (הובא באוצה"ג ברכות, חה"ת, רג, ע' 77): כך שמענו שלא היה להן בתפלה בבית ראשון אלא ברכות אבות וגבורות וקד' השם והן שלש ראשונות, ועבדה וברכת כהנים לבסוף אחר שמברכין על המאורות וקוראין עשרת הדברים וקורין שמע והיה אם שמוע ומזכירין יציאת מצרים בפרשת ויאמר ומברכין אחת לאחריה על גאולת ישראל באמת ויציב. ושאר ברכות שלתפלות בית שני תקנום הנביאים ואנשי כנסת הגדולה, וכך היה מנהג מקדש גם בבית שני דתנן (תמיד, ה, א) אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו וקראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמע ויאמר וברכו שלש ברכות ואמת ויציב ועבדה וברכת (השם) כהנים.
ומבואר בדבריו שבבית ראשון סדר תפילתם היה שבח והודאה לחוד, ודקדק מזה שאין סדר התפילה המבואר בתלמוד לעיכובא. ודקדק כן גם מדברי הזוהר ויגש, א, רז, ב: פתח ההוא יודאי אבתריה ואמר (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, וכי לא מברכינן ליה לקודשא בריך הוא עד לא ניכול, והא אית לן לאקדומי בצפרא ולסדורי שבחא דיליה (דמאריה) כדקא יאות ולברכא בשמיה עד לא יברך לאחרא בעלמא, וכתיב (ויקרא יט) לא תאכל על הדם אסור ליה למיכל עד לא יברך למאריה עכ"ד. ומשם נראה שתפילה דאורייתא, וכמש"כ בגליון הזוהר, ונראה שדווקא שבח והודאה אמרו.
ונראה שאינו כן, וודאי עיקר התפילה בקשה הוא (וכדלהלן), ולא שייך תפילה ללא בקשה. וכוונת רש"ג היא רק שלא סדרו סדר מיוחד לבקשות, אלא כל אחד היה מבקש הנצרך לו, ורק בבית שני קבעו גם נוסח לסדר הבקשות. וכן נראה בדברי הזוהר, שעיקר כוונתו כאן להקשות שכבר יש סדר ברכות לפני האכילה, אבל ודאי שהחלק העיקרי בתפילה הוא הבקשה.
♦
טעם הצורך לתפילה בשבח והודאה
ובפשטות עד כאן נתבאר שכמו שיש צורך לתפילה בבקשה, גם השבח וההודאה הם חלק ממשמעות התפילה.אמנם בראשונים כשכתבו טעם לדברי ר' שמלאי נראה שהוא לתועלת הבקשה. והרשב"א בפי' להגדות בברכות כאן הרחיב בזה. ועיקר דבריו, שבהקדמת השבח מתעורר שאין הבקשה מהקב"ה כבקשה מבשר ודם. [וכמש"כ ג' חילוקים שם בין בקשה מב"ו לבקשה מהקב"ה: הא' שישאל השואל על צד הגמול או על צד החסד המוחלט לבד, והב' שישאל כמסתפק ביכולת מי ששואל ממנו בשאלתו, או שנתאמת אצלו שיש ביכלתו למלאות שאלתו, והג' שהוא מסתפק אם לא ישלים שאלתו מי ששואל ממנו אם ימצא שאלתו אצל אחרים, או שנתאמת אצלו שאם לא ירצה להשלים שאלתו מי ששאל ממנו, שאי אפשר לו למצוא שאלתו אצל אחרים. וביאר שם בזה עניין ג' ברכות ראשונות.]
ובספר המחכים ד"ה בשחר אומר: ואסור לספר בין ישתבח ליוצר, שאחרי שסידר שבחו של מקום יש לו להתחיל תפלתו שכן תכסיסי מלכות כשצריכין מן המלך שולחין לו דורון ואח"כ מבקשין ממנו ונוח לו כשאנו ממליכין אותו כדאית' במעשה מרכבה.
וברלב"ג שמואל ב פרק כב, ד: מהלל אקרא ה' - ר"ל כשאקרא לשם יתעל' ואתפלל לו הנה יהיה קודם זה מהולל ר"ל שאסדר שבחיו תחלה כי בזה יתכן שתהיה התפלה נשמעת כי בספור השבחים ישלם לאדם הדבקות עם הש"י ואז יתכן שתהיה תפלתו נשמעת מפני דבקות ההשגחה בו.
ובספורנו לך לך, טז, יג: ותקרא שם ה'. הנה קריאת שם ה' היא התפלה, אשר בה שבחו של הקדוש ברוך הוא במחשבת המתפלל או בדבריו, כאמרם ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל (ברכות לב א), כי בזה יכוין המתפלל לאל יתברך, כענין "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), וכן "קראתי שמך ה'" (איכה ג, נה), וכן "ושמואל בקוראי שמו" (תהלים צט, ו), וכן "כי שם ה' אקרא" (דברים לב, ג). אמר א"כ שכאשר התפללה סדרה שבח האל יתברך שדבר אליה, באמרה - "אתה אל ראי", אתה אל של ראייה בכל מקום, לא בביתו של אברהם בלבד, כאמרם ז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה (ב"מ נט, א). [ובדבריו לא מתבאר בהדיא שהוא תועלת לבקשה].
ומכל טעמי הראשונים נראה שהוא שייך לקבלת התפילה ולא עניין בפני עצמו. וא"כ י"ל שהם הבינו שעניין התפילה הוא הבקשה, והשבח וההודאה הם חלק מתכסיסי בקשת הצרכים, וכמבואר בדבריהם.
ובאחרונים גם כתבו טעמים להקדמת השבח, וגם בדבריהם מבוארת השייכות לבקשה. במהר"ל בנתיבות עולם נתיב העבודה פרק יב: ... כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עלה והאדם הוא העלול אל העלה ובזה הוא מספר שבח הש"י שהוא ית' עלתו והעלה הוא התחלתו והוא ית' תכליתו. ולכך תקנו ג' ראשונות שהם שבח המקום בתחלה וג' אחרונות שהם שבח הש"י בסוף, לומר כי הוא ית' שהוא העלה הוא התחלתו והוא ית' תכלית האדם. ולכך מה שהוא ית' נותן לו צרכו, אין זה בשביל כי האדם נחשב לדבר מה, זה אינו רק בשביל בוראו שהוא ית' התחלתו ותכליתו והכל הוא למענו ית' ומצד הזה ראוי שיתן לו הש"י צרכו, ולכך מספר בשבח התחלתו בתחלה ובסוף מספר בשבחו ג"כ בשביל שהוא ית' ג"כ תכליתו והעלול הוא באמצע... ובכלי יקר דברים ג, כד, ביאר שע"י הסדרת השבח תחילה צורת בקשתו תהיה כמתנת חינם. וע"ע דבריו בעוללות אפרים, תצט.
ובבית אלהים, שער התפילה, ב, כתב כעין דברי הרשב"א הנ"ל: לומר שהוא יודע ומכיר כי מצד שבחו וגדולתו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, הוא ראוי שיתפללו אליו, כי הוא מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, ואומר ועושה גוזר ומקיים, ואין מי יאמר לו מה תעשה. ולכן שואל ממנו שאלותיו ומשליך עליו יהבו והוא יכלכלהו. ובתרומת הכרי, פתח השער: ... אמנם מעט המה אשר יזכו לתפלה בכוונה כי העבירות של אדם מעכב תפלתו וכל תפלה שאינה בכוונה אינה עולה למעלה וע"ד סכותה בענן לך מעבור תפלה [איכה ג, מד], לזה אמרו חז"ל עצה טובה שמקודם שרוצה לעמוד בתפלה יסדר שבחו של מקום וזה בלתי מתעכבת וכשהשער פתוח יטיף תפלתו ונשמעת... וגם בשעורי דעת חלק א - אמונה והשגחה שעור טו: ובאמת נמצא בזה גם ענין יותר עמוק, כי מתחלה קודם שיתפלל צריך האדם לצייר לפניו למי הוא מתפלל, ולזה דרוש שיספר בשבחו של מקום, היינו כי בזה שמברר לפניו ההכרה באדון העולם, דרכו והנהגתו ורצונו בעולמו שברא, שע"ז סובבות הברכות הראשונות, שבהן הוא מספר מגדלות ונוראות הבורא, וכי תכלית העולם הוא לגאולה העתידה ולחיי נצח אחרי התחי', מרגיש הוא בזה גדלות ונוראות הבורא, וממילא יודע הוא ומרגיש לפני מי הוא מתפלל[10]. וע"ע גליוני הש"ס ברכות כאן, דעת תורה, ביאורים, דברים ג, כד (וע"ע מה שהובא להלן מדבריו), ובמשנת ר' אהרן א, עמ' צב.
אמנם בספר הבתים שם נראה שהם עניינים חלוקים: והכונה לרומם ולגדל ה' ולספר בשבחיו, הוא כדי שיקבל האדם מלכותו ואדנותו עליו, כי כאשר יתבאר הגדולה והגבורה לסבה ראשונה, ירחיק הגדולה והממשלה למשרתים, ויתעורר ויתבונן שה' הוא סבת הכל, ותמלט נפשו מהדעות הכוזבות. תמצא זה בתפלת הנביאים והוא אמרו [דברים ג, כד] אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. ואמרו [תהלים צז, י] מאד נעלית על כל אלקים, וכן רבים. והכונה בשאלת צרכים ממנו, כי כאשר יתעורר שמידו הכל יתפלל אליו בכונה, וכאשר יתפלל אליו בכונה רצויה אין תפלתו חוזרת ריקם [לב, ב][11], והכונה בענין התפלה ההודאה ההכרעה וההשתחויה אליו, להעיר האדם שיתבונן וידע גדולת ה' ויכיר שפלותו, וידע שהוא בריאה קטנה שפלה לפני תמים דעות עכ"ד. [ובדבריו לעניין השבח יש מקום לומר שהוא הקדמה לבקשה].
♦
תפילה - בקשת רחמים
לעיל הובא שדנו הראשונים האם השבח וההודאה הם מעיקרי התפילה או מטכסיסי הבקשה, ועיקר התפילה בקשה היא.והנה בכמה מקורות בדברי חז"ל מבואר שעניינה של התפילה היא הבקשה. בברכות דף כ, ב, בחיוב נשים בתפילה: וחייבין בתפלה דרחמי נינהו. וכגי' זו גרסו רבים מהראשונים כאן, בה"ג, רש"י, תוס', רא"ה, ר"י מלוניל, רא"ש, ג, יג, מאורות, רשב"ץ ריא"ז שטמ"ק, ועוד. וכ"ה בירושלמי מסכת ברכות פרק ג הלכה ג: וחייבין בתפילה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. [ויש מהראשונים שגרסו שם אחרת, ראה תוס' ר"י שריליאון: מ"ש הני ומ"ש הני... תפלה ומזוזה מ"ע שלא הזמ"ג. וכ"ה ברי"ף וראב"ד שם, והרמב"ן במלחמת ה', ורמב"ם תפלה א, ב ואכמ"ל]. ובסוטה לג, א לעניין תפילה שנאמרת בכל לשון: תפלה רחמי היא כל היכי דבעי מצלי.
שם, דף לא, א: יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה. [אמנם כאן מבואר שהרינה יש לה גם שייכות לתפילה, אלא שמשמעות המקרא תפלה הוא לבקשה][12].
שם, לב, א: דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל מנלן ממשה... מבואר שהתפילה עניינה בקשת רחמים, אלא שסדר התפילה תחילתה שבח, ואח"כ יתפלל, ולא שזה מעיקר התפילה.
ובשבת דף י, א: רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וברש"י: חיי עולם - תורה, תפלה צורך חיי שעה היא - לרפואה לשלום ולמזונות. ובבית אלהים למבי"ט שער התפילה פרק ט: ועיקר התפלה הוא על צרכי האדם בזה העולם, וכמו שאמרו בפ"ק דשבת על המאריך בתפלה ומקצר בזמן תלמוד תורה, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, שיראה היות התפלה צורך חיי שעה, לרפואה לשלום ולמזונות כפירש"י ז"ל. וע"ע דבריו שם בפרק א. וראה חת"ס שבת, שם.
במשנה באבות פרק ב משנה יג: כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר (יואל ב) כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה[13].
ובברכות דף כט, ב, על מה שאמרו במשנה רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה, ופי' את סדר התפילה ואמרו שם רק בקשות (וראה במק"א ב'חובת התפילה בעת צרה', מהלבוש קי, ג וא"ר, ו). ובפשטות כוונת הגמ' שמהני כתפילה.
ולעיל הובא שנחלקו הראשונים האם מהני בקשה לחוד, וכדעת ספר החינוך, תלג, וכתב דבריו מההיא דברכות הנ"ל. והנה בברכות ל, א, אמרו: בתפלה קצרה לא בעי לצלויי לא שלוש קמייתא ולא שלוש בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי למהדר לצלויי. ובפשטות היינו טעמא שלא יצא בה ידי חובת תפילה. (וראה אמת ליעקב קמנצקי ברכות כח, ב).
וברמב"ם הלכות תפילה פרק ד הלכה יט, כשהביא את דין תפלה קצרה, כתב: ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות. [וברבנו מנוח שם: שהרי לא התפלל כלום מתפלת י"ט ברכות, ויל"ע].
ובאור שמח: קיצר רבינו, ובפירוש המשנה (ברכות פ"ד מ"ד), וכשמגיע לישוב ונשאר זמן שאפשר בו למלאות חסרון התפלה יתפלל אותה כראוי, דייק הא אם שהה בדרך עד שעבר זמן התפלה, הגם דבשכח ולא התפלל חוזר ומתפלל, כאן שכבר התפלל תפלה קצרה במקום שהיה אנוס אינו צריך לחזור ולהתפלל, אם כבר עבר זמן התפלה רק להשלים אינו חוזר ומתפלל, כיון דליכא שכר תפלה בזמנה, וכן משמע דברי הרמ"א בסימן קי סעיף ג, וזה כלל רבינו בלשון כתקנתה, שזה על התפלה בזמנה, כמו שדייק לעיל פ"ג הלכה א, מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמינו כו', ודו"ק היטב עכ"ד. וע"ע אמת ליעקב (קמנצקי) שם. ומבואר בדבריו שגם לדעת הרמב"ם יש משמעות לתפילה זו וא"צ להשלים אחר שעבר זמנה, ובדיעבד מתקיימת בה מצות התפילה.
ונראה בדברי הרמב"ם שבדיעבד במקום אונס מהני בקשה לחוד. ונראה מזה שגם לדעתו משמעות התפילה היא בקשת הרחמים, אלא חובה מדאו' להקדים שבח ולסיים בהודאה, וי"ל כטעמי הראשונים הנ"ל שהוא לתועלת קבלת הבקשה. [ולשון הרמב"ם הנ"ל תפלה א, ב, מתחנן ומתפלל, שתיהם מעניין בקשת הרחמים, וראה המיו' ליונתן ריש ואתחנן.] ובפרט שלא מסתבר שהחינוך במצוה תלג יחלוק על דברי הרמב"ם ולא יזכיר את דבריו[14].
ולעיקר הדבר שנראה שעיקר התפילה עניינה כבקשה יש להעיר שהנה בברכות דף כט, א אמרו: רבי יהושע אומר מעין שמנה עשרה, מאי מעין שמנה עשרה, רב אמר מעין כל ברכה וברכה. ובראשונים נחלקו בצורת התפילה. ברא"ה ר"א אלאשבילי, נימוק"י ועוד: כגון אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת וכן כלם. וכ"ה בפירוש המשנה לרמב"ם כאן ד, ג במהדו' ראשונה (ובמהדו' שניה כתב כשמואל שהוא הביננו (ששם הכל בקשות), ויש מהגאונים שפסקו כרב, כיעוי' באוצה"ג חה"ת ע' 70-71). ובדק"ס כאן הביא מכת"י: רב אמר תחילת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. ויעו"ע ירושלמי כאן. וצ"ע לדבריהם שאין בנוסח הברכה בקשה[15].
ובפי' רבי נתן אב הישיבה (אל המקורות, תשט"ו) ע' 17: מעין יח פי' בעל הערוך מעין כגון חנינו מאתך דעה ברוך חונן הדעת. ובאור זרוע חלק א - הלכות תפילה סימן צ: ופר"ח מזכיר ג' ראשונות כסדרן ואומר ברכה רביעית חננו מאתך דעה בינה והשכל בא"י חונן הדעת. וכאן מבוארת רק בקשה.
ובהלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק רביעי עמ' נא: רב אמר מעין כל ברכה וברכה ובקשה בכל אחת ואחת, כגון אתה חונן לאדם דעת חננו מאתך דיעה והשכל. ובדבריו מבוארות הודאה ובקשה. [ולדבריו יל"ע מ"ט לר"ג בעי' כל הברכות, כיון שכלל בנוסח הברכה בקשה והודאה, וכבר כתב הרשב"א בברכות יא, א שממה שלא פי' חז"ל כל נוסח הברכות מבואר שאין קפידא אם מקצר בנוסח הברכה כל שאומר עיקרה, וצ"ע].
♦
תפילה – עבודה
והנה בכ"מ בחז"ל, מבואר שתפילה עניינה עבודה, בתענית דף ב, א: דתניא לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה[16].ובספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה: והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג, כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (ראה יג, ה) ואותו תעבודו ואמר (ואתחנן ו, יג) ואותו תעבוד ואמר (ס"פ עקב) ולעבדו. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (פרש' יב עמ' רכח) אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות מהכא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד.
ובהקדמה להלכות תפילה כתב הרמב"ם: מצות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפלה. ובהלכה א: מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.
והיה מקום לומר שעניין בקשת הצרכים עיקרה להורות על מה שאנו תלויים בו, וכעבד שאדונו מספק צרכיו, ולא לתועלת קבלת צרכיו.
וכן מבואר בדברי רבינו מנוח בתחילת הלכות תפילה: כתב הרב מצוה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם וכו'. אמר המפרש פסוק זה הוא בסדר ואלה המשפטים ושם לא דיבר מענין הקרבנות שנפרש ועבדתם עבודת קרבנות המקדש, א"כ מה היא עבודה זו הנזכרת כאן אלא כן למדום חכמים מפי הקבלה עד משה רבינו ע"ה שפסוק זה בא למצות תפלה, כלומר התנהגו עמו מנהג עבד לאדוניו והעבד בעת חסרון צרכו מבקש אליו להשלימם, וכן תעשו לד' ית' כי כל עניני האדם הבאים אין פגע מפגעיו בא במקרה...
ובחובות הלבבות שער ח - שער חשבון הנפש פרק ג, חשבון ט: וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו[17]. ושם חשבון יח: אמרו על א' מן הצדיקים, שהיה אומר אחר תפלתו: אלהי לא נשאני לעמד לפניך סכלי בפחיתות ערכי ומעוט ידיעתי בגדולתך ורוממותך, כי אתה רם ונשא ואני נקלה ונבזה וקטן משאל ממך ומקרא אליך שבח והלל, וקדש שמך המקודש בקולות המלאכים העליונים הקדושים, אבל נשאני על זה מה שרוממתני בצוותך אותי לקרא אליך, והרשתני לשבח את שמך העליון, כפי הכרתי אותך וידיעתי בכבודך עם הראותי עבודתי לך ושפלותי לפניך. ואתה יודע תקנתי ואופני הנהגתי, ולא הודעתיך בצרכי להעיר אותך עליהם, אלא שארגיש בגודל חסרוני אליך ובטחוני בך[18]. ואם אשאל ממך בסכלותי מה שאינו טוב לי ואבקש ממך מה שאין בו תקנתי, בחירתך העליונה טובה מבחירתי. וכבר הנחתי כל עניני אל גזרתך הקיימת והנהגתך העליונה, כמו שאמר דוד ע"ה: ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי.
ובספר מצוות קטן מצוה יא: וכשיתפלל אם יבקש דבר אל יצפה לומר מחמת תפילתו יביא לי הקדוש ברוך הוא שאלתי. כי זה מן הדברים שאמרו חכמי' (דף נה) שמזכירים עונותיו של אדם. אלא יחשוב שהקב"ה יביאנו בחסדו. ומה שאני מבקש ממנו כדי להזכיר אל לבי כמה אני משועבד לבוראי שאני צריך ממנו מזה ומזה. ואין זולתו יכול להביא ולעשות שאלתי.
ובספר החינוך, מצוה תלג: משרשי המצוה מה שהקדמתי הרבה פעמים כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולותם וטוב לבבם וכושר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצוותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא אשר בידו ההסתפקות והיכולת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודעה להם בזאת המדה ציום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבתנו כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו. ובכל עת ובכל רגע ישמע זעקתנו אליו לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפוץ[19].
והרחיב בזה בבית אלהים שער התפילה, ב: וכמו שצריך לסדר שבח קודם, צריך לתת הודאה בסוף אל חלקו, שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, כמו שדרשו ז"ל (ברכות לד). וצריך לתת טעם למה אמרו שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, שנראה שהוא מקוה שמיד תשמע תפלתו. ואפשר שהורו לנו כאן עיקר מעקרי התפלה, והוא שלא ישים אדם מגמת פניו כשמתפלל שתשמע תפלתו, וכמו שאמרו (שם דף לב, ב) סוף בא לידי כאב לב, כדכתיב (משלי יג) תוחלת ממושכה מחלה לב, ואמר רבי חמא בר חנינא (שם לו) כל המתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' קוה אל ה' וגו' וקוה אל ה', ואם כן מה שאמרו כעבד שקבל פרס מרבו, הוא שיחשוב בעצמו כאלו כבר נענה, כי לא היתה תכלית התפלה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא ית', ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא, אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפלה לא היה אומר אותה. ובזה יתורץ דבר קשה בענין התפלה. שנראה דבר בלתי הגון ונאה לשאול שאלה אחת כמה פעמים, כי לפני מלך בשר ודם אם ישאלו ממנו דבר א' פעמים או שלש, יחרה לו על השואל, כי אם היה רוצה המלך להשלים לו שאלתו בפעם הראשונה או השניה היה משלים חפצו, ואם כן ההפצר הוא דבר מותר ומזיק להשאלה, ואנחנו מתפללים לאל בכל יום ערב ובקר וצהרים תפלה א', י"ח ברכות שתקנו, וגם כי אין אנחנו נענים ברובם, אין אנו נמנעים מלאומרם בכל יום. אלא שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל ית', שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל ית' ועליו אנו משליכים יהבנו, ואנחנו יוצאים ידי חובותינו בהתפלל על הכונה הזאת, וה' הטוב בעיניו יעשה, אם לקבל תפלתנו אם היא הגונה אם לאו...[20].
והנה הרמב"ם הנ"ל והרמב"ן בהשגותיו לס' המצוות נחלקו האם חובת התפילה בכל יום או דווקא בעת צרה (ולא החליט כן הרמב"ן, ואכ"מ). והיה מקום לומר שדעת הרמב"ם שעיקר עניין התפילה עבודה היא, ועבודה שייכת בכל יום. וע"ע דבריו במורה נבוכים ג, נא בעניין התפילה: ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת. ועיי"ש. ושם, פרק לו בעניין התפילה בעת צרה: וכן המצוה אשר צונו לצעוק אליו בעת צרה ר"ל והרעותם בחצוצרות וגו', היא מזה הכלל, מפני שהוא פעולה שיתחזק בה הדעת האמתי, והוא שהשם יתעלה משיג ענינינו ובידו לתקנם אם נעבדהו ולהפסידם אם נמרהו, לא שנאמין שהוא מקרה ודבר שאירע, וזהו ענין אמרו אם תלכו עמי קרי, ר"ל שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם אם תחשבו בהם שהם מקרה, אוסיף לכם מן המקרה ההוא כפי מחשבתכם יותר חזק ויותר קשה, והוא ענין אמרו והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כי האמינם שהוא במקרה ממה שמחייב התמדתם על דעותם הרעות ועל מעשה העול ולא ישובו מהם, כמו שאמר הכית אותם ולא חלו, וכן צונו להתפלל אליו ולהתחנן לו ולצעוק לפניו בעת צרה עכ"ד. ומבואר מדבריו שעניין התפילה בעת צרה היא לקבוע בלבנו שה' הוא אדוננו, ויתקן עניננו אם נעבד אותו.
ואילו דעת הרמב"ן שעניינה בקשת הצרכים, וס"ל שבקשת הצרכים היינו דווקא בצרכים מיוחדים ולא בכל יום. אמנם גם הרמב"ן צידד שם ללמוד זאת מעניין העבודה. ואולי ס"ל שעיקר העבדות מתבטאת בזמן צרה, שבזמן שאין עושים מעשה בנים אין קרויים בנים. וכ"ה בספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן קצד, בביאור דברי הגמ' בשבת י, א: אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שרי גלימא כו'. הכי נמי אמרינן בעלמא ישראל קרויין בנים וקרויין עבדים כאן שעושין רצונו של מקום כאן שאין עושין רצונו של מקום. [וע' שו"ת הרשב"א ח"א סי' קצד וסי' רמב שכתב דהלכתא דתמיד קרויים בנים[21], וי"ל]. ובמק"א ב'צורת התפילה בעת צרה', וב'חובת התפילה בעת צרה' נתבאר עוד בזה[22].
♦
עבודה ובקשת רחמים
אמנם פשטות הדברים שעניין התפילה מלבד עניין העבודה הקיימת בה, שבבקשת הצרכים אנו עומדים כעבדים לפניו, קיימת בתפילה גם עניין בקשת הרחמים שיקבל בקשותינו, וכדברי חז"ל שהובאו לעיל. וכן נראה בדברי החינוך הנ"ל ששני העניינים קיימים (וכ"ה בדרך ה' לעיל, ועוד).ובחיבור התשובה למאירי - משיב נפש מאמר ב פרק יב, כתב ששני עניינים קיימים בתפילה, אלא שחילקם לעניין ג"ר ואחרונות, לבקשת הצרכים, ולהמבואר י"ל שבבקשת הצרכים עצמה ישנם שתי פנים. וז"ל: שכבר בארו המבינים שהתפלה שני מינים, המין האחד הוא בקשת האדם על עניני גופו וצרכי חמרו בדברים הצריכים לו, ועל זה המין אמרו שאין צד הפלגה בהארכתו אמרו ז"ל, יכול יתפלל אדם כל היום כלו וגו', ואמרו ז"ל רבא אשכחיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והיא הסבה אצלי שלא הותר זה המין בשבתות וימים טובים להיותם זמנים בדרכי השם ובנוראות מפעלותיו. והוא אצלי באור אמרם בנוסח ברכת שבת הקבועה בברכת המזון ברצונך הנח לנו יי אלהינו אל תהא צרה יגון ואנחה ביום מנוחתנו, רוצה בו אצלינו שתניחנו על צד שתהא מנוחתנו בו בהפקת רצונך, והוא בהשלים נפשנו ולתתנו מחיה לעד ולנצח, ולא תתערב בשכלנו מחשבה זרה וסיג דבר נכרי, ולא יבדיל בין הטוב ובינינו מסך המוני ומחיצה חמרית והוא אמרו, אל תהא צרה יגון ואנחה וגו'. והמין האחר בתפלה והיא הכונה הראשונה בענינה הוא, לספר בשבחי השם ובנפלאותיו ובגודל מעשיו, שמתוך מה שיבחן בהשמיע לאזנו מה שיוציא בפיו יגיע אל השלמות המכוון בו, וידבק באל ובדרכיו עד שישפיעהו שפע אלהי יגיעהו אל התכלית הנכבד, ואל זאת הכונה קבעו בתפלה שלש ראשונות ושלוש אחרונות על זה הצד, וגם באמצעיות העירו בתחלתן אל זאת הכונה, תחלה העירו היות תכלית התפלה אל הגעת התכלית אמר, אתה חונן לאדם דעת וכו' וחננו מאתך דעה ובינה והשכל, והוא אמרם בירושלמי אמר ר' תמה אני מפני מה בטלו חונן הדעת וכו' וחננו ובינה בתפלה בשבת וכו', והוא שתפלת השבת גם היא אל זאת הכונה, אמר קדמו עיני אשמורת לשיח באמרתך, צדק עדותיך לעולם וגו', והוא אצלי אמרו האירה עיני פן אישן המות, אף על פי שבאורו אצל המפרשים שהוא מבקש על הארכת חייו, כלומר האירה עיני לשוב לך פן אמות ואישן שנת עולם, אבל אצלי לבאר שהוא מבקש על החיים הנצחיים, כלומר האירה עיני, והוא המשל בהשלמת ענינו עד שלא ישן במותו אבל ישאר ער אחר מותו, על דרך צדיקים במיתתן קרואים חיים, והוא אצלי על דרך מה שאמרו תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, והוא המין הנכבד בתפלות ראוי להאריך ולהתמיד בו...
ובאמרי נועם ברכות כח, ב: בענין התפילה נמצא ב' דברים הא' שהוא מצווה דאורייתא כמש"כ לעבדו בכל לבבכם זו תפילה, והב' שע"י התפילה יוכל להשיג כל חפצי האדם מה שמבקש בה לכך התפילה נקראת כלה לפי שבה נכללו כל הענינים שיש בכל המצוות בכלל יש בתפילה לבדה, כי בכל מצוה ומצוה עושה תיקון לאבר אחד השייך לאותה מצווה ובכל הרמ"ח מצוות עשה מתקן כל הרמ"ח אברים, ואם חסר מצווה אחת אז פוגם אבר אחד ובתפילה נכלל בה כל התיקונים השייך לכל האברים... ויעו"ש כל דבריו.
ונראה עוד (וראיתי כ"ז מהגר"א עוזר בשיעורו 'מצות התפילה ויעלה ויבא' – רצט, וארא תשע"ג, והרחיב שם עוד בזה) שהנה בברכות כו, ב נחלקו האם תפילות אבות תיקנום או נתקנו כנגד התמידים. והרמב"ם בהלכות תפילה א, ה כתב שכנגד תמידים ובהלכות מלכים ט, א הביא שאבות תיקנום. ובלחם משנה כאן: ואעפ"י שכתב רבינו כנגד תמידין תקנום לא הוי דלא כר' יוסי בר חנינא דכבר פירשו בגמרא לדעתו דרבי יוסי בר חנינא דאסמכינהו רבנן אקרבנות ואם כן אפי' דנאמר דאבות תקנום מכל מקום שפיר קאמר רבינו דכנגד תמידין תקנום.
וברמב"ם הלכות תפילה ג, א: תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה, שכשם שתפלה מצוה מן התורה כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים עכ"ד. ומבואר שיש מצות תפילה ובזמנה, וצ"ב.
ובמרכבת המשנה (חעלמא) שם: עכ"מ ולח"מ ובאחרונים סי' פ"ט. והנכון דודאי תקנו האבות התפלות כמ"ש רבינו ריש פ"ט מהל' מלכים ועיקר תקנת האבות היתה ערב ובקר וצהרים עיין פ"א ה"ו וברכות דף ל"א. וכל קודם חצות נקרא בקר ומן הצהרים עד הערב הכל נקרא צהרים וכמ"ש המג"א דזמן תפלת המנחה מיד אחר חצות וערבית זמנו כל הלילה. וכל זה לפי תקנת האבות. אמנם חז"ל אסמכינהו אקרבנות כדמסיק ברכות דף כ"ו ע"ב ומשו"ה קי"ל כר' יהודה עד ד' שעות ובדיעבד לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה [דהיינו בזמן תקנת חז"ל] אחר ד' שעות אבל יצא ידי חובת תקנת אבות עד חצות משא"כ לאחר חצות אף ידי תקנת אבות לא יצא דשוב לא נקרא בקר אלא צהרים ולא מבעיא הזיד דאין תשלומין אלא אפי' טעה דמשלים [דוקא בשעת תפלת מנחה כמ"ש הרשב"א] אין לו על ההשלמה שכר תפלה [אפי' שכר תפלה שלא בזמנה כפי תקנת אבות] זולת דההשלמה מכפרת על שגגתו ובהזיד הוי מעוות לא יוכל לתקון העון עכ"ד.
ומבואר בדבריו שיש שתי גדרים בתפילה - מטעם תקנת האבות וכנגד התמידים. ויש להבין בכוונת הגדרים הללו.
ומסתבר שהוא העניין המבואר שבתפילה ישנם שני עניינים = העבודה ובקשת הרחמים, והעבודה משתייכת לתמידים ובקשת הרחמים כנגד תקנת האבות.
ובחי' רבנו חיים הלוי ד, א מבואר שבתפילה יש שתי כוונות - כוונת עמידה לפני המלך וכוונת המילים, והוא העניין המבואר לעיל. [ואגב, המבואר בדבריו שם שהעמידה לפני המלך היא בכל התפילה, בחינוך תלג מבואר שהוא רק בברכה ראשונה ראה שם].
ובתפילה עצמה נתקנו שתי ברכות על עניין התפילה, על קבלת התפילות – שומע תפילה, וריצוי העבודה שבתפילה – רצה. [ומהגר"א וייס 'מצות התפילה' חיי שרה התשפ"ד, ראיתי שצידד שתפילה מדאו' ומדרבנן גדרן שונה, שמדאו' עניינה עבודה ורחמי הוא מדרבנן. ויישב בזה את קו' שאגת אריה, יד מברכות כא, א לדעת הרמב"ם שתפילה מדאו', שאף שחלוק שתפילה אין לה נוסח מה"ת וכדברי הרא"ה הנ"ל, סו"ס עיקרה מה"ת ומ"ש מבהמ"ז, וביאר להנ"ל. והדברים מחודשים, ולא מסתבר שהגדר מדרבנן בתפילה שונה, ויותר נראה כנ"ל ששני הגדרים קיימים].
♦
פירוש 'תפילה'
והגר"א וייס שם כתב בנידון זה אם מהות התפילה עבודה או בקשת צרכים שתלוי הדבר בפירוש תיבת 'תפילה' [ואגב, בתורה כמדו' שכלל לא נזכר לשון תפילה ורק בדברי הנביאים], שהרד"ק בס' השרשים ערך פלל כתב: ואמר על התחנה והבקשה בבנין התפעל ויתפלל אברהם אל האלהים, והתפלל אל הבית, ויתפלל בעדך וחיה, והשם תפלה למשה, שמעתי את תפלתך תפלה, לפי שהמתפלל יבקש ממנו שישפטנו ברחמיו ולא יפנה לרוב הרעות שעשה כי המשפט הוא שיעזוב לו מעונותיו ולא יזכירם לו כלום כמו שאמר הנביא יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.ובאבודרהם תקון התפלות ועניניהם: וכ' החכ' ר' דוד קמחי שנקראת התחנה והבקשה תפלה מלשון (ישעיה כח, ז) פקו פליליה שענינו דין ומשפט. והטעם כי המתפלל מבקש מאת השם שישפטנו ברחמיו ולא יפנה לרוב הרעות שעושה, כי המשפט הוא שיעזוב לו מעונותיו ולא יזכרם לו כלם כמו שאמר הנביא (ירמיה י, כד) יסרני י"י אך במשפט אל באפך פן תמעיטני עכ"ד. ופלילים דין, הוא כבר מבואר בתורה, במשפטים כא, כב ונתן בפלילים.
ובפי' המאירי למשלי טו, ח כתב: זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו. ותפלת ישרים ר"ל המשפט והדין שהישר עושה בעצמו ללכת בדרך ממוצעת לתת לכל אחד חוקו, ותפלת ישרים ר"ל המשפט והדין שהישר עושה בעצמו ללכת בדרך ממוצעת לתת לכל אחד חוקו, ובלשון לע"ז (יוגיימנ"ט) כי לשון תפלה הוא לשון משפט ודין, ראה פניך לא פללתי, כלומר לא שפטתי בבחינת לבי, ולא הכרעתי בשכלי שאראה עוד פניך, ויעמוד פנחס ויפלל, ר"ל שפט בעצמו והכריע בעצמו שראוי הוא לדקור את זמרי בחרב, אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, כלומר מי יזקק להשמט בעדו, וכן כל לשון תפלה הוא בקשה מהאל יתברך שלא ידינהו כמעלו, אבל שישפוט בעצמו איך יחמול עליו ואיך ינחהו במעגלי הרחמים והחסד, וכן הסכימו בה כל המדקדקים עכ"ד. וצויין שם שהר"י אבן ג'אנח בערך פלל לא הסכים לפי' זה. [ובעיון תפילה להכתב והקבלה, בפתח דברים בהערה גם כתב שהוא מלשון פלל אלא שכתב שהוא מלשון הבדלה כמו והפלתי בשמות ח, יח, והיינו שמתפלל שיבידלו ממזלו הרע. ובבאר הגולה באר ד כתב גם מלשון פלל אלא שכתב שהוא מלשון מחשבה כבראשית מח, יא ראה פניך לא פללתי, ועיי"ש].
ומכל דברי הראשונים הללו מבואר שעניין התפילה הוא בקשה שלא ידונו כמעלו ויפנה למעשיו הרעים, אלא ידונו ברחמיו. ומדבריהם נראה שעניין התפילה עיקרו הוא בקשת הצרכים[23].
ובפתרון תורה פרשה עמוד 239: ופתרון תפלה נפילה הוא שיפול על פניו. ואין לתפלה פתרון אחר אילא נפילה, לפיכך תיקנו חכמ' כשיעשה תפלה יפול על פניו, ואומ' אפים ארץ ישתחוו לך, ואומ' ויאמר ה' אל יהושע קום לך וג', ללמד שתפלה נפילה על פניהם הוא. ועניין הנפילה נראה שהוא שייך לתחנונים, ואכ"מ.
אמנם ברש"י עה"פ בויצא פרק ל, ח ותאמר רחל נפתולי אלהים נפתלתי עם אחתי, כתב: נפתולי אלהים - מנחם בן סרוק פירשו במחברת (במדבר יט טו) צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים. ואני מפרשו לשון (דברים לב ה) עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שוה לאחותי. גם יכלתי - הסכים על ידי. ואונקלוס תרגם לשון תפילה, כמו נפתולי אלהים, נתפללתי בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי עכ"ד. וי"ל שהתפילה עניינה התחברות וכדברי מנחם ובזה יותר מודגש העבודה. [והביא שם עוד ממהר"ם שיק דרשות א, טו שתפילה לשון חיבור והביא דברי תוי"ט סוטה ג, ב שכל המלמד בתו תורה מלמדה תפלות, ופי' שהכוונה לדבר טפל, וט' ות' מתחלפים. ולפי"ז פי' שתפילה גם מלשון טפל, שדבק בהקב"ה וטפל אליו]. וע"ע מה שהובא לעיל מדברי התלמוד בברכות לא, א ומהרש"א שם.
♦
ברכת אבות
קיי"ל בברכות דף לד, ב: המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. ומבואר שדווקא הכוונה באבות מעכבת. וכ"פ הרמב"ם תפילה י, א ושו"ע קא, א. ומסתבר לפי"ז שיש משמעות בברכה זו לכל התפילה. והנה ברכה ראשונה נראה שעניינה רק אמירת שבח המקום וזכירת האבות, ואינה שייכת לעניין בקשת הצרכים.אמנם בנתיבות עולם, נתיב העבודה פרק י ביאר: ויש לך לדעת כי ברכה ראשונה שהיא נקראת ברכת אבות אשר האבות הם השתלשלות העולם, ראוי שיתן הש"י ג"כ צרכו של עולם, וכמו שמסדר את העולם כך הוא ית' מסדר צרכו מה שצריך אליו. לכך קאמר שם אמר ר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד כאן. ומפני מה אמרו שתהיה כיון תפלה באבות ולא שאר ברכות, אבל הפירוש כמו שאמרנו כי בכח הברכה הזאת הוא כל התפלה כי ברכה זאת נזכר שהוא יתברך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, והאבות הם השתלשלות העולם כי הם התחלה לעולם ובכח ההתחלה הוא הכל ובפרט ישראל אשר הם זרע האבות עכ"ד. ומבואר בדבריו כנ"ל שברכה זו היא כל התפילה, וביאר שיש בה גם מעניין הבקשה, שכיון שהאבות הם השתלשלות העולם ראוי שיתן צרכו של עולם.
ובדרך ה' חלק ד פרק ו אות יא: והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיה נכללים כל מיני ההשפעות ופרטיהן, הם שלושה, והם הנרמזים בשלוש אותיות השם, ברוך הוא, וחיבורם ביחד להשלמת הבריאה כולה נרמז בה"א אחרונה, וכנגדם שלושה הכינויים "הגדול הגבור והנורא", והממשיכה אותם כראוי היא זכותם של אברהם יצחק ויעקב, והממשיכה ההשלמה היוצאת מחיבורם היא זכותו של דוד המלך, עליו השלום, שמתחברת עם האבות ומשלימה תיקונם של ישראל. והנה כנגד שלושה הסוגים האלה נתקנו שלוש ברכות ראשונות של התפילה, ובהן נמשך השפע העליון בכלל, ואחר כך באמצעיות נמשך לפרטים כפי הצורך, ובשלוש אחרונות מתחזק ומתיישב במקבלים על ידי ההודאה שנותנים עליו, וזה כלל תיקון התפילה כולה[24].
וכעי"ז מבואר בדברי רש"י, והעירני לזה אחי הר"ח נר"ו, שהנה בספרי, וזאת הברכה פיסקא שמג: ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר, מגיד הכתוב שכשפתח משה לא פתח בצרכם של ישראל תחילה עד שפתח בשבחו של מקום, משל ללוטייר שהיה עומד על הבמה ונשכר לאחד לדבר על ידיו ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה עד שפתח בשבחו של מלך, אשרי עולם ממלכו אשרי עולם מדיינו עלינו זרחה חמה עלינו זרחה לבנה והיו אחרים מקלסים עמו ואחר כן פתח בצרכו של אותו האיש וחזר וחתם בשבחו של מלך אף משה רבינו לא פתח בצרכי ישראל עד שפתח בשבחו של מקום שנאמר ויאמר ה' מסיני בא ואחר כך פתח בצרכם של ישראל ויהי בישורון מלך חזר וחתם בשבחו של מקום אין כאל ישורון. והובא בדברי רש"י שם לג, ב. ושם כתב רש"י: ויאמר ה' מסיני בא - פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה עכ"ד. מבואר ששם הזכרת השבח הוא מדרך ריצוי, וי"ל גם כאן ע"י הזכרת האבות, וכמבואר לעיל.
ובפסחים דף קיז, ב: אמר רבה בר שילא דצלותא מצמיח קרן ישועה דאפטרתא מגן דוד. ובמהרש"א בחדושי אגדות: כיון דצלותא רחמי נינהו מתפללין אנו בזכות האבות בכל התפלות דהיינו אלהי אברהם כו' עד מגן אברהם אבל מגן דוד אין לומר בתפלה דרחמי היא ולא שייך להתפלל בזכותו שהרי אנו מתפללין על צמיחתו ויש לו לתלות בזכות אחרים אבל תקנו מגן דוד גבי קריאת תורה לקיים המקרא ועשיתי לך שם גדול גו' ולפי שדברי נביא היה תקנוהו לגבי קריאת נביאים בהפטורה וק"ל.
והשייכות לרחמים גם בג' ברכות ראשונות ואחרונות, ראה ראבי"ה חלק א - מסכת ברכות סימן קיד: וראינו בשם רבינו שמעיה דבתפלה בי"ח ברכות ובשתים [של קריאת שמע] לפניה ולאחריה לא אמרינן מלכות משום דרחמי נינהו, וכל מלך הוא משמע מדת הדין, דכתיב מלך במשפט וכו' (משלי כט, ד). וע"ע שם דבריו. ואינו מוכרח שסו"ס עיקר התפילה רחמים.
♦
תפילת שבת
הנה בתפילות השבת אין בקשת רחמים, ובברכות כא, א אמרו בטעמו: רבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת. ובפשטות הטעם הוא שלא רצו להטריח שיתפלל תפילה ארוכה משום כבוד שבת[25]. [ואף שיש קריאת התורה, ואולי אדרבה מה"ט שלא יוסיפו עוד].וצ"ע, שאם עניין התפילה עיקרה רחמי האיך יכלו לעקור את עיקר מהות התפילה ולא להזכיר כלל עניין זה, וצ"ע.
וא"נ שעניין בקשת הצרכים הוא רק לבטא בליבנו שאנו תלויים בידי ה', וכדברי הראשונים הנ"ל, י"ל שבשבת שעיקר ביטויה השביתה ומה שאנו תלויים בבורא ית' א"צ לזה. ולפי"ז י"ל שכוונת הגמ' משום טירחא, הוא שכיון שבשבת יש קיום לעניין הבקשה, א"צ להטריח בבקשה גמורה. וצ"ע.
ובדברי המאירי הנ"ל מבואר שבשבת אין מקום לבקשה: והיא הסבה אצלי שלא הותר זה המין בשבתות וימים טובים להיותם זמנים בדרכי השם ובנוראות מפעלותיו. והוא אצלי באור אמרם בנוסח ברכת שבת הקבועה בברכת המזון ברצונך הנח לנו יי אלהינו אל תהא צרה יגון ואנחה ביום מנוחתנו, רוצה בו אצלינו שתניחנו על צד שתהא מנוחתנו בו בהפקת רצונך, והוא בהשלים נפשנו ולתתנו מחיה לעד ולנצח, ולא תתערב בשכלנו מחשבה זרה וסיג דבר נכרי, ולא יבדיל בין הטוב ובינינו מסך המוני ומחיצה חמרית והוא אמרו, אל תהא צרה יגון ואנחה וגו'.
ובתשובות הרמב"ם, פאר הדור, קל: ואלו התחינות ובקשות ותפלות אשר העתיקו מספרי הגאונים ז"ל, לא חזי לי אמירתם לא ליחיד ולא לצבור, לא בשבת ולא ביום טוב, מפני שחז"ל כאשר תיקנו דבר כדי לומר בשבת לחולה וכיוצא, אמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים, והוא הודעה לבד, ולא מנעו ברכות אמצעיות של שמונה עשרה כי אם מפני שהם רחמים ותחנונים, והטעם כי התפלה עבודה נכונה לכבוד האל יתברך, וצריך להזכיר בכל יום עניינא דיומא, ובבא יום שבת ויו"ט צריך להיות שמח ונעלז, ולהודות לאל אשר נתן מנוחה לעמו ישראל שבתות ומועדים לשמחה, לא שיהיה יום תענית וזעקה ויגון, ואל יאמר בהם אלא הדברים הנאותים והמשמחים, ולהזכיר נפלאותיו אשר עשה לאבותינו ולנו עכ"ד. [ובבלאו, רח הנוסחא שונה ראה שם]. ובדבריו מבואר שכיון שהתפילה עניינה עבודה, לכל יום יש עבודה הראויה לו, וי"ל שגם אם עניין התפילה הוא בקשת רחמים, סו"ס עיקר עניינו הוא העבודה שבזה, ובשבת צורת העבודה שונה.
♦ ♦ ♦