מכסיקו
מניין חוטי התכלת בציצית
הנה ראיתי את הקובץ מריח ניחוח (פרשת שלח לך תשפ"ג), וראיתי שם במאמרו של הרה"ג עמנואל מולקנדוב נר"ו, בעמח"ס תורת הקדמונים, שכתב בענין מספר חוטי התכלת. ושם נקט כדעת הראב"ד דיש לשים 6 חוטי לבן ו2 חוטי תכלת. ואמרתי לעיין בסוגיא זו, מכיון שזה ענין העומד על הפרק להלכה ולמעשה, אחרי שבס"ד מצאו את התכלת הנראה שהוא האמיתי בשנים האחרונות.♦
הספרי, גירסאותיו ופירושיו
הנה איתא בספרי (שלח פיסקא עמ' 126) ועשו להם ציצית. שומע אני יעשה חוט בפני עצמו ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ש. וב"ה אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כב"ש.וע"ש בפירוש המיוחס הראב"ד שכתב וז"ל: ואין פחות משלשה דברי ב"ה. נר' דב"ה דרשי גדילים שנים ופתיל תכלת אחד הרי שלשה מיהו מודו ב"ה דאי בעי למעבד ארבעה שנים של לבן ושנים של תכלת שפיר דמי והיינו דקאמר אין פחות משלשה משמע הא יותר שפיר דמי ובזה ניחא דעבדי כב"ש והא תנינא בברכות (יא עמ' א) העושה כב"ש לא עשה כלום ואי משום דתני בבריתא והלכה כב"ש הא ק"ל אין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי ברייתא אלא ודאי משום דב"ה מודו להו כדפירשית מיהו במנחות (מא עמ' ב) ליכא במילתייהו דב"ה אין פחות ופי' ר"ת לשם (תוס' ד"ה בית שמאי אומרים) דב"ה מלשון גדילים נפקא להו דגדילים מש' שלשה כמו עבות דאמ' בסוכה (לב עמ' ב) דהוי שלש מעשה עבות מתורגם עובד גדילו ופי' ז"ל דארבעה דב"ש לא הוו כמו שלשה דב"ה דארבעה דב"ש הוו כפולים ושלשה דב"ה בלא כפולים. בש"א ארבע של צמר. היינו לבן, וארבע לאו דוקא אלא שנים שנכפלים לארבע וארבע של תכלת גם הוא צמר צבוע תכלת והשתא לב"ש הוו ארבעה שהם שמנה, גדילים משמע שני חוטין גדילים לפחות, וכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ודרש הכנף מין כנף והיינו לבן, תכלת ד' משמע ואקשינן קרא לומר שיתן מן התכלת כל כך שיעור כמו כן מן הלבן, אם כן פתיל דכתב רחמנא לדרשא, לומר עשה גדיל ופתליהו מתוכו כלומר כפלהו ובמנחות דריש גדיל שנים גדילים ארבעה, עשה גדיל ופותליהו מתוכו. עכ"ל המיוחס לראב"ד.
והגר"א (שם) גורס אחרת, וז"ל: ועשו להם ציצית. שומע אני יעשה חוט אחד תלמוד לומר גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי ב"ה וב"ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כב"ש.
ועוד איתא בספרי (תצא פיסקא רלד): גדילים תעשה לך למה נאמר לפי שנאמ' ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצו ת"ל גדילים כמה גדילים נעשים אין פחות משלשה חוטים כדברי בית הלל. ובית במי אומ' מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן של ארבע ארבע אצבעות, והלכה כדברי בית שמי.
אמנם לגר"א (שם) יש גירסא שונה, וז"ל: גדילים תעשה לך. למה נאמר לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים. כמה גדילים נעשים אין פחות מג' חוטים של ג' אצבעות כדברי ב"ה. ובש"א בג' חוטין של לבן ורביעית של תכל של ד' אצבעות גדלים זה לבן מנין לרבות רביעית של תכלת תלמוד לומר ונתנו ע"צ הכנף פתיל תכלת, הלכה כדברי ב"ש. עכ"ל הגר"א. וע"ע בתוספות (בכורות לט:).
ועי' למר"ן בכסף משנה (פ"א מהל' ציצית ה"ו) שכתב שכדעת הרמב"ם כן משמע בספרי ולא פירש לאיזה ספרי התכוון.
ועי' בענין זה בספר בירורי הלכה במצות התכלת שבציצית, שכתב לבאר הספרי דודאי הוי דלא כדעת התוספות. אמנם כבר ענה על כל הטענות של הספר הנ"ל בקונטרס הנפלא רמוני תכלת לרבי משה אינדיק נר"ו (פרק ב), וכן הוכיח שם דהגירסא הנכונה בספרי היא כדעת התוספות. ע"ש וצרף לכאן. ואחרי שכתבתי לר' עמנואל מולקנדוב הנ"ל לעיין בספר רמוני תכלת בענין הגירסא בספרי, כתב לי דעיין אמנם עדיין הוא ממשיך בשיטתו כשיטת הראב"ד, מפני שזו הפשטות בספרי ובמדרשים. ע"כ.
אמנם לענ"ד כל זה איננו שוה לי, כי אין בידינו לומר דהראשונים לא ראו או לא הבינו הספרי, וגמרות מפורשות, לכן כל זה לענ"ד מותרות. ואפי' שבספר בכנף איש יהודי ועוד הרבה ספרים רצו להביא ראיה מזה. לענ"ד אין מזה ראיה כלל, ואנן אחר כללי ההוראה יש לנו לילך וכדלקמן.
♦
הסוברים דיש לשים ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן[2]
הנה כתבו התוספות[3] (ברכות ט: ד"ה אלא) דיש שני חוטין של לבן, ומוכרחין לומר דא"כ יש שני חוטין תכלת, וכ"ה ביבמות ד: ד"ה דאפילו, וכ"כ בכתובות מ. ד"ה כגון, וכ"ה מפורש יותר במנחות לח. ד"ה התכלת, במנחות לח: ד"ה אלא לגרדומין), במנחות לט: ד"ה או גדיל, במנחות מב. ד"ה תמניא) ובבכורות לט: ד"ה כמה, וכן בעלי התוספות על התורה[4] פרשת קורח עמ' 279. וכן דעת רש"י[5] (שבת כז: ד"ה סד"א כדרבא; מנחות לח. ד"ה התכלת; מנחות לט: ד"ה חוטי צמר; מנחות מא: ד"ה חוץ מקלא אילן; מנחות מא: ד"ה מיתיבי; מנחות מא: ד"ה מביא תכלת). וספר יראים (סי' תא, במהד' תועפות ראם עמ' רכב). ובעל העיטור (הלכות ציצית שער א ריש ח"ב). ורבנו ירוחם[6] (נתיב יט ח"ג עמ' קסט). והסמ"ק (מצוה לב). והמרדכי (מנחות לח., ריש פרק התכלת). והטור[7] (סי' יא סעיף א). ועי' בבית יוסף שהביא את המחלוקת, והביא רק את שיטת התוס', הרמב"ם והסמ"ג. ונראה דלא רצה לפסוק וכתב דבזמננו אין לנו בעיה זו. וכן בדרכי משה הארוך העתיק את הבית יוסף ולא פסק בענין. והרשב"א (יבמות ד: ד"ה ומכל מקום). ורבנו גרשם (מנחות לח., הובא בקובץ שיטות קמאי). ורב יהודה עניו הריבב"ן (הלכות ציצית, הובא בקובץ שיטות קמאי מנחות לח.). ותוספות רבינו פרץ (ברכות ט:). ובתוספות הרשב"א משאנץ (כתובות מ.). ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג ח"ד תשו' תמד). ורבנו יהונתן מלוניל (ברכות ט: ד"ה משיכיר). וספר האגודה (מנחות לח. ד"ה התכלת, ריש פרק התכלת). והנמוקי יוסף (על הרי"ף הלכות קטנות דף לד מדפי הרי"ף ד"ה התכלת). והרא"ש[8] (שו"ת הרא"ש כלל שני אות יב; תוס' רא"ש יבמות ד: ד"ה ואפילו צמר; תוס' רא"ש סנהדרין פח ע"ב ד"ה הא איכא; פסקי הרא"ש מנחות לח.). ובספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז (חלק שלישי סי' עא, הובא בקובץ שיטות קמאי יבמות ד:). והרי"ד (בפסקיו יבמות ד ע"א ולט ע"ב; נדה סא ע"ב; ספר המכריע ערך פח). ורבנו פרץ הכהן בחידושיו המיוחסים לרשב"א (בחידושיו למנחות לט ע"ב ד"ה של פשתים). תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת (סי' עח, הובא בקובץ שיטות קמאי מנחות מא ע"א). וכן בשיטמ"ק בשם תוס' אחרות (במנחות לח. וכן בע"ב, וס"ל שאי"צ אלא ב' חוטים של לבן בזמן שאין תכלת). רבנו זעליקמן בינגא תלמיד המהרי"ל (חידושים ביאורים ופסקים בהוצאת מכון ירושלים עמ' ד; (שם הל' ציצית עמ' ז). שו"ת בנימין זאב (ח"ב דיני תפילין ציצית ומזוזה עמ' קמג).ועי' בס' דברי יעקב – עדס (מנחות לח ע"א) שכתב בדעת רבינו תם[9] המובא בשו"ע סי' יא ס"א, דגם דעתו כדעת רש"י והרא"ש וסיעתם. (ויש לעי' אם דעתו לא נכללת בדעת התוס', וכל מה שמובא בתוס' לכאורה נקרא דעה אחת, ועי' בס' אבני יסוד. וצ"ע). ובס' רמוני התכלת (עמ' כח) כתב דכן מבוארת דעת הר"י המובא בטור בסי' יא סי"ב.
ובס' הנ"ל רמוני התכלת (עמ' כח), הביא עוד שני ראשונים שלדעתו מוכרח דהם סוברים כדעת התוס', והם: רבנו דוד (כן נראה מדבריו בסנהדרין פ"ח), הר"ן (שם).
ועי' בס' החותמת והפתילים (עמ' צט והלאה), שהביא עוד כמה ראשונים שלדעתו מוכרח שסוברים כן, ואלו הן: רבינו יעקב הזקן (רבו של רש"י, הביאו ברש"י מב. ד"ה רמי ח'), אגור (נראה שנוטה לדעת ר"ת בגרדומין), פי' רבינו מיוחס עה"ת (פ' שלח), ר"ש מדונפיירא (כת"י הובא בחוברת צפונות חלק ו' עמ' ט'), רבי אברהם חילדיק (כת"י שנדפס במוריה כרך קי"ב עמ' ה').
וכן נראה דעת ההגהות מיימוניות (הל' ציצית פ"א). ע"ש. והביאו בס' גדילי הגדולים (עמ' 38).
וכעת ראיתי לרה"ג ר' עמנואל מולקנדוב נר"ו (בקובץ מריח ניחוח הנ"ל) שכתב: מבואר בפיוט יניי, מפייטני א"י הקדומים, במאה השישית לספירה לכל המאוחר, בזמן שעדיין נהגה מצות התכלת בעם ישראל, או סמוך לזמנה ממש [והובא בתורה שלמה קורח אות ח'] וז"ל: ושאלו ולא בושו מה יכשירו 'שני חוטי תכלת' לִכְסוּת כולה תכלת עי"ש, ומבואר שעכ"פ יש ב' חוטים ולא חוט אחד, אלא שאין הכרע האם כונתו לשני חוטים מתוך ארבע או לשנים מתוך שמונה, אולם עכ"פ מבואר שלא כדעת הרמב"ם. עכ"ל.
ולולי דמסתפינא מצאתי ראיה דלא כדעת הרמב"ם בשאילתות דרב אחאי גאון (פר' שלח), שכתב לשון: חוטי.
הנה מדברי הרמ"א בדרכי משה הארוך (סי' יא סק"א) נראה דדעתו כדעת התוספות, וז"ל: עוד כתב ב"י וכן כתבו רש"י ותוספות דבעינן שני חוטים תכלת וכן כתבו הרא"ש והמרדכי דלא כרמב"ם דכתב דהלכות ציצית דלוקח חוט של של תכלת. עכ"ל.
וכן ראיתי בספר ים של שלמה (יבמות פ"א ס"ג) שכתב לפסוק בענין זה כהתוספות.
וע"ע בלבוש (סי' יא ס"ד) שהביא את שיטת התוס' וגם את שיטת הרמב"ם, וז"ל: מניין החוטים צריכין להיות לעולם שמנה שהם ארבע כפולין ולא פחות וילפינן לה מדכתיב גדילים תעשה לך וגו' לשון רבים ולא כתיב גדיל ואמרינן גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל תעשה לך הוה משמע שני חוטין שאין יכולין לעשות גדיל פחות משני חוטין והשתא דכתיב גדילים משמע שני גדילים והם ד' חוטין ובזמן שהיה תכלת י"א שהיו עושין ב' חוטין מתכלת וב' חוטין מלבן כמו שיתבאר בסמוך ומסתברא כיון שצוותה התורה לעשות תכלת ולעשות לבן יהיו שניהם שוין. וי"א שלא היו צריכים אלא פתיל אחד של תכלת מדכתיב פתיל משמע אחד ואחד מן הד' היה חציו צבוע וחציו השני לבן שהרי לא צוותה התורה לצובען וסתם צמר או שאר מיני מטוה הוא לבן והרי פתיל א' צוותה לצבוע תכלת ונשארו ז' חוטי לבן. עכ"ל.
ועי' בגליון מרי"ח ניחוח (פר' שלח תשפ"ג) שכתב הרה"ג ר' עמנואל מולקנדוב נר"ו, וז"ל: הרמ"ק בספר אור יקר על התיקונים (ח"ב עמ' ר"ד) שכתב שגודל ד' חוטי לבן, הויה, עם ד' חוטי תכלת, אדנות, עי"ש. וכ"כ עוד (בח"ד שם עמ' ק"ו) שכתב: והם ד' חוטי לבן פנים, ד' חוטי תכלת ארבע כנפים וכו' עי"ש. וכ"כ עוד בפירושו לרע"מ (חט"ו עמ' רכ"ח) עי"ש.
וכן כתב בפירוש בעל ההפלאה (כתובות פ"ג תוס' ד"ה כגון וכו'). וכ"כ בספר צרור החיים (הלכות לולב פרק א' עמ' עד ד"ה וגם).
וכתב המשנ"ב (סי' יא סקנ"ח): דאמרינן בגמרא גדיל שנים, גדילים ארבע, פירוש, אי הוה כתיב גדיל הוה משמע שתים, דאין גדיל בפחות משתים, השתא דכתיב גדילים, ארבע משמע. ובזמן שהיה תכלת היו עושין שנים מתכלת ושנים מלבן, והאידנא הוי לבן במקום תכלת, ועושין ארבעה ארוכים משל לבן. וכדבריו ממש, כן כתב הט"ז (שם, ובסי' ט סק"ג).
וכתב השלחן ערוך הגר"ז[10] (או"ח סי' יא אות א), וז"ל: מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצוי היה מצותן שיקח ב' חוטין צבועין הנקרא תכלת וב' חוטין שאינן צבועין הנקראים חוטי לבן מפני שאין אנו מצווים לצבען ממילא נשארים בלבנותם, ועכשיו שאין לנו תכלת צריך ליקח ב' חוטי לבן במקום ב' חוטי תכלת מפני שאין ציצית פחות מד' חוטים. עכ"ל.
וכן כתב השאגת אריה (שו"ת ח"א הל' ציצית עמ' רפד ד"ה ונ"ל): ונ"ל דהא וודאי תרי מילי נינהו וקמ"ל בהא דתכלת אין בו משום כלאים דרישא דאפי' אם מטיל בסדין של פשתן כל הד' חוטין של תכלת שהוא צמר אין בו משום כלאים, אף על גב דאין דינו אלא בב' חוטין תכלת, והשאר בשני חוטי לבן של מינו סגי ליה דאין בו משום כלאים, אפ"ה אם מטיל בסדין כל הד' חוטין של תכלת שהוא כלאים לית לן בה וכהא דאמר שמואל התם (דף לט) משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. עכ"ל.
וכעת מצאתי בספר דרך החיים להגאון רבי יעקב מליסא זיע"א (סי' ו אות ג) שכתב: ויכול לכרוך הגדיל קצת מחוט זה וקצת מחוט זה משום דבזמן התכלת כרוכין קצת מחוטי תכלת וקצת מחוטי לבן. עכ"ל. ומבואר דלא כהרמב"ם, ובפשטות י"ל דדעתו כדעת התוס', אמנם לא מוכרח ואפשר דפוסק כהראב"ד.
וכתב המחצית השקל (סי' טו ד"ה יש לטוות), וז"ל: דאנן סבירא לן דבזמן דהוי תכלת מצותה ליקח שני חוטין תכלת שהן ד' ראשין, וב' חוטין לבן והם ג"כ ד' ראשין. אבל הרמב"ם סבירא ליה... ע"כ.
ומצאתי בספר רמוני תכלת (עמ' כט הע' מד) שכתב וז"ל: וע"ע בהקדמת פרי מגדים להלכות ציצית (והובא בביה"ל סי' י"ג ד"ה ודוקא) שמבואר שסמך על שיטת תוס' לקולא. שכתב שבשעת הדחק אם נפסקו (לגמרי) ב' חוטים במקום שיש כבוד הבריות יש לסמוך על הראשונים (הרא"ש בתשובה) שצריך רק ב' חוטים מעיקר הדין והשאר הוי זכר לתכלת. וצד זה רק ניתן להאמר לדעת תוס', ואם היה גם צד גדול שההלכה כהרמב"ם, כמה רחוק היה לסמוך על זה אפילו בשעת הדחק, שהרי גם אליבא דהתוספות הוא רק דעת יחיד בראשונים שיוצא יד"ח בשני חוטים בלבד. עכ"ל. ונראה שדבריו דבר טעם הם.
וכעת מצאתי בדרישה (סי' יב אות ב) דגם כתב כן אגב ריהטיה. ע"ש.
וכן מצאתי ברור במגן גבורים אלף המגן (סי' יא סעיף יב אות כט), שכתב וז"ל: ובלאו הכי י"ל דגם אין אנו עושין כל הד' לשם לבן בלבד רק שנים לשם לבן ושנים לשם תכלת כמ"ש ר"ת שם ע"ב תוס' ד"ה דאגרדים. עכ"ל.
וכן מצאתי להגאון רבי חיים פלאגי בשו"ת לב חיים (ח"א סי' עג ד"ה הדרן עמ' 190) שכתב בפשיטות אגב ריהטיה כדעת התוס', וז"ל: הדרן לדמעיקרא למאי דקי"ל כחכמים א"כ במצות ציצית דציונו השי"ת תכלת ולבן בזה"ז דליכא תכלת כיון שקי"ל כחכמים דאינו מעכב את הלבן ואם במקום ב' דתכלת עושה הד' מלבן או הד' מתכלת כמ"ש רש"י א"כ שפיר מקיים המצוה במין א' משניהם והוי הכל מצוה אחת ולא ב' מצות ואע"פ דהתוס' והרא"ש בהל' ציצית הביאו פי' אחר לכאור' בהא דתכלת א"מ הלבן דהיינו במקום ד' חוטי' שנים דתכלת וב' דלבן סגי בב' דלבן אי ליכא תכלת. ע"כ.
והערוך השלחן (סימן ט סק"ב) כתב: הציצית צריך להיות משני מינין מחוטי לבן וחוטי תכלת כדכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. ורש"י ותוס' כתבו בר"פ התכלת דבעינן שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת. והרמב"ם ריש הל' ציצת כתב חוט אחד של תכלת וג' של לבן (א"ה: כנראה דהיה לו ט"ס בגירסת הרמב"ם, דהמדפיס התבלבל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הראב"ד בהשגותיו שם). והסמ"ג במצוה כ"ז כתב כשני הדעות וז"ל שתים של לבן ושתים של תכלת או ג' של לבן ואחת של תכלת עכ"ל. ומשמע דאין קפידא בזה אבל מתוס' שם משמע דשנים לעיכובא. עכ"ל. ולכן נראה דכיון דרק לדעת התוספות יש קפידא בכמה חוטים ישים, דגם הוא עצמו יודה דיש לעשות כשיטת התוספות.
ועוד ראיתי בספר הנ"ל, שכתב: וכן שיטת המלבי"ם בארצות החיים הוא כשיטת התוספות בכמה מקומות. בסימן ט' סעי' ה' בדין שצריך להיות הציצית מצבע הטלית, הוסיף המלבי"ם (לב הארץ ה') שזה רק בשני חוטין שהם כנגד לבן, ולא בחוטין שהם כנגד תכלת. וכן בסימן י"א (המאיר לארץ ט') כתב בזה הלשון "וצ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דא"צ רק חוט א' של תכלת כו' אבל לדידן דס"ל דצריך ב' חוטי תכלת דפתיל משמע שנים ממילא א"צ ללמוד ממשכן כו'" עכ"ל. עכ"ל ספר רמוני תכלת.
ומצאתי בחזון איש (או"ח הל' ציצית סי' ג אות ה) שכתב גם כדעת התוס', וז"ל: לח ב תוד"ה אלא, ויש לדקדק קצת כו', נראה דדוקא אגרד תכלת וקאי לבן כשר אבל נפסק חוט אחד מן התכלת וחוט אחד מן הלבן אף שנשאר כדי עניבה פסול, דבעינן מין אחד קיים כולו, ולפ"ז לרבנן דלא מעכבי אהדדי, כשנותן תכלת ולבן יש כאן ב' מצוות אחת של תכלת ואחת של לבן ואפי' את"ל דכשאין לו אלא מין אמד נותן ד' חוטין, מ"מ כשנות ב' תכלת וב' לבן יש כאן ב' מצוות וכל אחת סגי לה בב' חיטין, ולפ"ז אם נפסק חוט אחד בין מן התכלת בין מן הלבן הפסיד מצוה זו של הנפסק וחייב לתקנו ואע"ג דחציו קיים לא דמי לנפסק תכלת וקאי לבן דזה לא דמי אלא לנפסק חצי תכלת וחצי לבן. עכ"ל. ומבואר היטב דהוא סבר כדעת התוספות.
והראני אחי, הבה"ח ר' יוסף נר"ו, בספר מקבציאל (הנדמ"ח עמ' 10 ד"ה ובזמן) שנראה דסובר בזה כדעת התוספות. ואעתיק לשונו בס"ד: ובזמן שהיה תכלת נמצא, היו צריכין לעשות ציצית של תכלת אפילו בבגד פשתים, וציצית לבן של פשתים אפילו בבגד צמר עם שני חוטין של תכלת בבגד של פשתים, וכל שכן שני חוטי לבן של צמר עם שני חוטין של תכלת בבגד של פשתים. ע"כ. אמנם לקמן נביא בס"ד שדעתו נראית עיקר כדעת הרמב"ם והאריז"ל.
וע"ע בקובץ והיה לכם לציצית (חלק יד עמ' יח) בראיית הראי"ה קוק זיע"א לדעת התוס', ונראה דכך היתה דעתו למסקנא.
וכששאלתי את הגאון רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א בענין זה כתב לי דיש ג' שיטות, ואחרי זמן (ט סיון תשפ"ג) שלחתי לו חלק מהרשימה הנ"ל, ושאלתי אותו איך לפסוק וענה: לכאורה כפי רוב מנין ורוב בנין. עכ"ל. כלומר דכפי רוב מנין ובנין של הראשונים.
ובדעת הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי זצ"ל, שאלתי את אחיינו הרב ישראל בארקין שליט"א, וכתב לי וז"ל: שלום וברכה להבחור החשוב בנש"ק ר' יצחק ני"ו. בענין מספר חוטי התכלת למעשה, קיבלתי מדודי הגאון רבי ישראל בעלסקי זצ"ל שהעיקר למעשה הוא להטיל שתי חוטי תכלת ושתי חוטי לבן. ובבחרותי כתבתי חיבור קטן בשם "החתמת והפתילים" לבאר הדברים וגם לדחות הפקפוקים ע"ז.
ובקיצור יש ג' טעמים חזקים לזה, אך אחד מהם רק שייך לאשכנזים.
א. שרוב מוחלט של הראשונים ס"ל שיש שני חוטי תכלת [וע"פ כללי מרן הב"י, כשאחד מהג' עמודי הוראה אינו כותב דעתו, יש ללכת אחר רוב שאר הראשונים, וכאן הרי"ף אינו כותב דעתו],
ב. שבט"ז, שו"ע הרב, ביאור הגר"א, ארצות החיים ומשנה ברורה ועוד, נפסק פעמים רבות שיש ב' חוטי תכלת, כולל הלכות למעשה הנוהגות בזמן שאין תכלת מצוי שטעמם תלוי במספר חוטי תכלת.
ג. -ושייך רק לאשכנזים- שהכלל של הרמ"א הוא להעדיף בדרך כלל למעשה שיטת תוספות והרא"ש והמרדכי והטור. וכאן כולם פה אחד אומרים שיש ב' חוטי תכלת.
יש לי כמה הרהורי דברים בענין הפסק להספרדים, וקרוב לברור שאם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל היה פוסק על שאלה זו שהיה ג"כ פוסק להטיל כ' חוטי תכלת, ואולי במכתב אחר ארחיב הדיבור בזה. בידידות, ישראל בארקין. עכ"ל.
וע"ע בהסכמת הגאון רבי ישראל בעלסקי זצ"ל לקונטרס ביאור שיטת הגר"א בענין מספר החוטים, שכתב דיש לעשות כהתוספות ומי שלא סובר כן הוי מילתא דתמיהה ואין זו דרך הוראה לעשות נגד התוספות בזה.
וכן נוקט למעשה הרב ישראל בארקין נר"ו בקונטרס החותמת והפתילים. וכן ידידי הרב משה אינדיק נר"ו בקונטרס רמוני התכלת.
♦
הסוברים דיש לשים חוט אחד תכלת מתוך השמונה חוטים
והנה הרמב"ם רוח אחרת אתו, ודעתו דיש לשים רק חוט אחד מתוך השמונה מתכלת, כלומר חצי חוט מהארבע החוטים השלמים צריך להיות צבוע מתכלת. ויש כמה ראשונים שהולכים בדעתו, ואלו הן:רמב"ם (פ"א סוף הלכה ו; שו"ת הרמב"ם סי' כא; פיה"מ מנחות פ"ד מ"א). וספר המספיק לרבינו אברהם בן הרמב"ם (עמ' 273). וכ"ה במדרש הגדול (פרשת שלח עמ' שסג). ובפירוש רבנו שלמה בן היתום (על מו"ק, מובא בקובץ שיטות קמאי מנחות לח.). ורבינו פרחיה ב"ר נסים תלמיד הרמב"ם (שבת כה:). עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ (הל' ציצית פ"ב, הובא בקובץ שיטות קמאי מנחות לט ע"א). אורחות חיים (נראה דכן פוסק כי מביא את דברי הרמב"ם, בהל' ציצית סי' יא – יב, הובא בקובץ שיטות קמאי מנחות מא:), מגדל עוז (על הרמב"ם שם).
וכן נראה דעת רבינו שמואל בר חפני גאון (בספרו הנדפס בסו"ס כליל תכלת נספח א' עמ' רמט - רנ), אמנם לא מוכרח, ואפשר דסובר כדעת הראב"ד.
וכן דעת רבינו משה הדרשן (סו"פ שלח), לפי דעת המשך חכמה (סו"פ שלח), והגאון הנאמ"ן (או"ת אדר ב תשע"א עמ' תרלב).
וכן בספר הקנה (דף מ ע"ב) כתב מפורש כדעת הרמב"ם. וכן נקט מר"ן במגיד מישרים[11] (פרשת קרח). וכן האריז"ל בשער הכוונות (דף ו ע"ב), ובספר עולת תמיד (ענין הציצית ד"ה ועתה עמ' 48). וכן כתב הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה פד עמ' קכד). וכן בספר שערי צדק למהר"י גיקאטליה (שער א' עמ' 19). וכן בספר תולעת יעקב (סוד הציצית עמ' 22). וכן דעת הספר חרדים (פ"י מ"ד).
וע"ע בלבוש (סי' יא ס"ד) שהביא את שיטת התוס' וגם את שיטת הרמב"ם, וז"ל: מניין החוטים צריכין להיות לעולם שמנה שהם ארבע כפולין ולא פחות וילפינן לה מדכתיב גדילים תעשה לך וגו' לשון רבים ולא כתיב גדיל ואמרינן גדיל שנים גדילים ד' פי' אי הוה כתיב גדיל תעשה לך הוה משמע שני חוטין שאין יכולין לעשות גדיל פחות משני חוטין והשתא דכתיב גדילים משמע שני גדילים והם ד' חוטין ובזמן שהיה תכלת י"א שהיו עושין ב' חוטין מתכלת וב' חוטין מלבן כמו שיתבאר בסמוך ומסתברא כיון שצוותה התורה לעשות תכלת ולעשות לבן יהיו שניהם שוין. וי"א שלא היו צריכים אלא פתיל אחד של תכלת מדכתיב פתיל משמע אחד ואחד מן הד' היה חציו צבוע וחציו השני לבן שהרי לא צוותה התורה לצובען וסתם צמר או שאר מיני מטוה הוא לבן והרי פתיל א' צוותה לצבוע תכלת ונשארו ז' חוטין לבן. עכ"ל.
וכתב לי דודי, הגאון רבי יוסף פרץ נר"ו מח"ס פריו יתן, וז"ל: בס' עץ החיים לכמוהר"ר יהודה בר חנין (מצוה כו) כתב ז' לבנים ואחד תכלת וכדעת הרמב"ם. ועיין הגהות רבי יעקב פינטו על ספר הכוונות (שערי בינה דף ב ע"א) שכתב שדברי האר"י שם הם כדעת הרמב"ם. ועיין שיורי מצוה לרבי אברהם מונסונייגו (פ' שלח עמ' קעט) שכתב שיתנו פתיל אחד תכלת ואם רוצים יכולים להוסיף רק שלא יהיה רוב כיון שהלבן הוא רומז לרחמים והתכלת לדין, ע"ש. עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב (ח"א או"ח סי' יג) כדעת הרמב"ם אחרי הבירור בתשובה כהלכה שסידר המחבר שם. וע"ע בדעתו בספר החותמת והפתילים לידידי ר' ישראל ברקין (עמ' 14). ועוד ראיתי בס' הנ"ל שכתב דהרבה פעמים מביא המשנ"ב את המשכ"י, ומהא דכאן לא הביא אותו ראיה דאין לפסוק כמותו. עכ"ד. ולענ"ד לא מוכרח, דאפשר דכיון דזה לא ענין מעשי, בעל המשנ"ב לא נכנס לעובי הקורה בזה לברר בעיון ובעומק את הענין.
וע"ע בס' פתיל תכלת להאדמו"ר מראדזין (הפרט השישי) שנקט למעשה כשיטת הרמב"ם, אמנם כתב דהעושה כהראב"ד או כהתוס' ודאי דלא הפסיד, ולמעשה דלא שייך להכריע בזה. (וכעי"ז אמר לי הגאון רבי שריאל רוזנברג שליט"א דלא שייך להכריע בזה).
ומצאתי שדעת היפה ללב (ח"א סיק חי אות ה' עמ' 96) לפסוק בזה כהרמב"ם והאר"י.
וכן הגאון בעל הבן איש חי בספר מקבציאל (הנדפ"מ פרשת נח עמ' 6 אות ב) כתב: כיצד עושין הציצית?, ביש לו תכלת – נוטל שלשה חוטין לבן וחוט אחד שמקצתו תכלת ומקצתו לבן ומכניסן בנקב הכנף, וכופלן ויהיו שמונה, ונמצא אחד מהשמונה חוטין הוא חוט תכלת והשבעה לבנים. ויש אומרים דבזמן התכלת בעינן שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, דכיון דתרי מיני בעי רחמנא, סברא הוא שיהיו שניהם שוים. ומיהו, סברא ראשונה היא העיקר, יען שכן הסכים רבנו האר"י ז"ל בשער הכוונות [דף ו ע"ב] בסודן של דברים. עכ"ל.
והנה לא אכחד דהראני אחי, הבה"ח ר' יוסף נר"ו, בספר מקבציאל (הנ"ל עמ' 10 ד"ה ובזמן) שנראה דסובר בזה כדעת התוספות. ואעתיק לשונו בס"ד: ובזמן שהיה תכלת נמצא, היו צריכין לעשות ציצית של תכלת אפילו בבגד פשתים, וציצית לבן של פשתים אפילו בבגד צמר עם שני חוטין של תכלת בבגד של פשתים, וכל שכן שני חוטי לבן של צמר עם שני חוטין של תכלת בבגד של פשתים. ע"כ. אמנם נראה דדעתו עיקר כהרמב"ם וכנ"ל, משום דשם פירט והביא השיטות, משא"כ כאן שהוי אגב ריהטיה.
וכששלחתי חלק מהראשונים הנ"ל להגאון הנאמ"ן רבי מאיר מאזוז נר"ו, כתב לי וז"ל: אנחנו סומכים ע"ד ר' שמואל בן חפני מהגאונים שדבריהם דברי קבלה, ואחריו נמשך הרמב"ם. אין לי פנאי וכח בעוה"ר. תפרסם את דבריך בעלונים תורניים ויראו רבים ויעיינו. עכ"ל. וכששאלתיו מה לעשות למעשה, כתב לי: חוט אחד של תכלת כד' הרמב"ם. עכ"ל.
וצ"ע למה הכריח שדעת ר' שמואל בן חפני גאון היא כדעת הרמב"ם ולא כדעת הראב"ד.
וע"ע בס' מקור נאמן (ח"ב סי' פ) שכתב הרב הנאמ"ן וז"ל: חוט אחד (ולא שניים) כשיטת הרמב"ם והאר"י. [ועי' אור תורה אדר ב' התשע"א, סי' סו אות ג].
וכששאלו אותו (שם פא) למה הוא מורה כהרמב"ם, כתב: כי כן נראה מפירוש רש"י סוף פרשת שלח לך בשם ר' משה הדרשן, וכן דעת האר"י ז"ל ומרן בספר מגיד מישרים ועוד. ובדרך כלל נקטינן כהרמב"ם. [וע"ע באו"ת הנ"ל]. עכ"ל. וע"ע באסף המזכיר (ערך תכלת). ובגליון בית נאמן (גליון 17 אות יד, טו).
וע"ע בשו"ת יוסף לקח - פרץ (ח"א סי' א) שכתב לפסוק כדעת הרמב"ם. וע"ע באור תורה (שנת תשעו מס' תקצא עמ' תתרס) במאמרו של הרה"ג אביה חדוק נר"ו שנקט ג"כ כדעת הרמב"ם.
וכששאלתי בזה את הגאון רבי שמאי קהת הכהן גרוס שליט"א, בעל השבט הקהתי, כתב לי וז"ל: בדרך כלל מורים כהרמב"ם. עכ"ל.
וכתב לי הרב ישראל בארקין נר"ו, שהגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל היה לובש כשיטת הרמב"ם.
והרב עובדיה יוסף נר"ו בן הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, כתב וז"ל: "לובשים רק אחד כשיטת הרמב"ם היות ושער הכוונות כך כתב. כי עושים כשער הכוונות, גם לצד לומר שזה לא תכלת הנה אם זה חוט אחד כמאן דליתא דמי וקל יותר לרווחא דמילתא".
וע"ע בשו"ת הראשון לציון – יוסף (ח"א סי' א) שכתב דהנוהגים ללבוש תכלת בדרך כלל נוהגים בזה כהרמב"ם.
והגאון רבי חיים רבי שליט"א כתב לי דיש לו ט"ק אחד כשיטת הרמב"ם.
ועי' למו"ר זקני עט"ר, הגאון רבי מיכאל פרץ שליט"א (בסו"ס עבדך אני הבינני בקונטרס סוד התכלת סי' ד' ותחילת סי' ה), דדעתו נוטה דיש לעשות כדעת הרמב"ם, וכן אמר לי כמה פעמים בע"פ. [אמנם עי' במכתב שהבאנו בסוף המאמר שחזר בו וכעת סובר כדעת התוספות].
וכן דעת הגאון רבי ינון מלאכי נר"ו בשו"ת יוסף לקח (ח"א סי' ו). וכששלחתי מכתב להגאון רבי ינון מלאכי נר"ו בענין זה ובוא הבאתי את דעת רוב הראשונים דיש לילך אחר התוס', כתב לי וז"ל: שלום וברכה, כבודו דן מאד יפה ואתה אומר שאתה בחור אזי צריך לשמוח שיש ת"ח צעיר כזה ויישר כחך גדול, וגם טוב שהגענו לדור שהויכוח זה רק איך לשים את התכלת.
ועכשיו לנידון דידן נכון שרוב הפוסקים חלקו על הרמב"ם, אבל הואיל והאריז"ל הביא את הסוד על דבריו כך יש לנהוג. ואחרי שכתבתי תשובה זו יצא לאור ספר מקבציאל של מאור עיננו הבן איש חי ושם כתב שאם יהיה תכלת יש לעשות כמו הרמב"ם מסיבה הנ"ל.
בברכת התורה הצב"י ינון מלאכי. עכ"ל.
ושוב כתבתי לו מכתב תשובה, וענה לי וז"ל: זה שאנחנו הולכים כמו אריז"ל אף שיש מיעוט פוסקים כמוהו, אינך צריך אותי תוכל לברר עם כל ת"ח ספרדי שגר אצלכם. וזוהי דעת רבותנו הרחיד"א ובא"ח והכף החיים והשדי חמד ופתח הדביר ורבינו חיים פלאגי ועוד. ולכן אתה מברך בבוקר ברכת הנותן לייעף כח נגד השו"ע. ולגבי האם נשים יותר חוטי תכלת יהיה זה קפידא לרמב"ם או בכלל מאתיים מנה. הנה לפשטות הרמב"ם צריך לכתחילה לעשות דוקא אחד משמנה וזהו פתיל תכלת האמור בתורה. ולכן להולכים אחר רבינו האריז"ל אין להוסיף על זה. בברכת התורה. עכ"ל.
וכן כתב הרב שלמה טיטלבאום בקובץ והיה לכם לציצית (חלק ב' עמ' נח) כדעת הרמב"ם.
ועי' בקובץ והיה לכם לציצית (ח"ו עמ' ז) במאמר של הגאון רבי משה מרדכי קארפ שליט"א שכתב לפסוק בזה כהרמב"ם.
וגיסי, הרה"ג ר' אליהו אשכנזי נר"ו מח"ס לעילא מן כל ברכתא ושא"ס, כתב לי תשובה ארוכה בענין זה, והסיק וז"ל: אולם נלע"ד בשב ואל תעשה עדיף (תפסת מיעוט תפסת) וכן מסתבר יותר לכאו' ובפרט דכבר כת' דלפענ"ד כפי כללי הפוס' יש לנו לילך כאן אחר פסק הרמב"ם. עכ"ל.
♦
דעת הסוברים דיש לשים חוט אחד תכלת ושלש חוטין לבן
ודעת הראב"ד, דיש לשים חוט אחד תכלת ושלש לבן, וכשכופלם יוצא שני חוטין תכלת, ושש לבן, ויש כמה ראשונים שהולכים בדעתו, ואלו הן:הראב"ד[12] (בהשגותיו על הרמב"ם פ"א מהל' ציצית ה"ו). ערוך (ערך תכלת)[13]. מאירי (יבמות ה:). והריא"ז (פסקי ריא"ז, הובא בקובץ שיטות קמאי מנחות לח.). חכמי לוניל (שו"ת הרמב"ם סי' כא, בשאלה מחכמי לוניל העתיקו את השגות הראב"ד על הרמב"ם וביקשו תשובתו, ואיני יודע אם זה היה דהם סברו כך, או דרק רצו להבין את דבריו). רבינו יהודה ממיץ (נדפס בסו"ס פירושים ופסקים לרבינו אביגדור צרפתי עמ' תפח, אות א שהוא פסק רעד).
וכעת ראיתי לרה"ג ר' עמנואל מולקנדוב נר"ו (בקובץ מריח נחוח הנ"ל) שכתב: מבואר בפיוט יניי, מפייטני א"י הקדומים, במאה השישית לספירה לכל המאוחר, בזמן שעדיין נהגה מצות התכלת בעם ישראל, או סמוך לזמנה ממש [והובא בתורה שלמה קורח אות ח'] וז"ל: ושאלו ולא בושו מה יכשירו 'שני חוטי תכלת' לִכְסוּת כולה תכלת עי"ש, ומבואר שעכ"פ יש ב' חוטים ולא חוט אחד, אלא שאין הכרע האם כונתו לשני חוטים מתוך ארבע או לשנים מתוך שמונה, אולם עכ"פ מבואר שלא כדעת הרמב"ם. עכ"ל.
ולולי דמסתפינא מצאתי ראיה דלא כדעת הרמב"ם בשאילתות דרב אחאי גאון (פר' שלח) שכתב לשון: חוטי.
ודודי הרב יוסף פרץ נר"ו כתב לי: וכדעת הראב"ד כ"כ מקובלי תארודאנת הקדמונים, ס' גנת ביתן (עמ' 86) שג' חוטים לבן, ואחד תכלת. מנחה חדשה להרב יעקב איפרגאן (פ' שלח עמ' תקעה). מו"ה משה אלבאז היכל הקודש (ציצית ה). וכ"כ מו"ה משה חלאוה בס' פני חמה (פ' שלח). וכ"כ מו"ה דוד אביחצירא בס' פתח האהל (פ' שלח). וכ"כ דרך פסק רבי וידאל הצרפתי בס' צוף דבש (סוף פרשת שלח) והביאו החיד"א בס' חומת אנ"ך (שם אות י). עכ"ל. וכן הוא עצמו פסק למעשה. עכ"ל דודי נר"ו.
ומצאתי שגם כך היא דעתו של הגאון רבי ברוך עפשטיין זצ"ל בעל התורה תמימה (סו"פ שלח). וכן מצאתי בספר מים אדירים (אד"ז רפט: עמ' 156) להגאון רבי מנחם מנדל משאקלוב תלמיד מובהק לרבינו הגר"א זיע"א שכתב בפשיטות כדעת הראב"ד בזה.
וכתב בזה הרה"ג ר' עמנואל מולקנדוב נר"ו (קובץ מרי"ח נחוח פרשת שלח לך תשפ"ג), וז"ל: אם באנו לדון עפ"י דברי חז"ל יש צדדים לכאן ולכאן, אולם נראה יותר כדעת הראב"ד וסיעתו ולא כתוס' וסיעתם;
הנה התוס' הביאו ראיה מדברי הספרי בפרשת כי תצא דאיתא שם אין פחות מג' חוטים דברי ב"ה, ב"ש אומרים ד' של תכלת וד' של לבן ע"כ. אולם כמה דחיות לראיה זו; חדא שכבר העתקנו לעיל את דברי הערוגת הבושם שהביא ראיה זו וכתב שלדעת החולקים אפשר לפרש ד' חוטין של תכלת 'או' ד' חוטין של לבן, ומיירי באין לו את המין השני, ועיקר הכונה היא לחלוק על ב"ה שאמרו שיש ג' חוטין ואמרו ב"ש שיש ד' אבל לא מיירי בכל הח' חוטים. וכדמות ראיה לפירוש זה דהא בדעת ב"ה לא אמרו כמה חוטים מתוך הג' הם תכלת וכמה לבן, וא"כ גם ב"ש לא מיירו בהכי אלא רק במספר החוטים שהם ד'. ועוד שבחלק מכתה"י ליתא למשפט זה כלל בספרי שם – עי' במאמרו של הרב ישראל מאיר בוגרד בקונטרס והיה לכם לציצית תשע"ג. ויש להוסיף שכ"נ גירסת ר' הלל בביאורו לספרי שם שכתב בש"א מד' חוטין דכי כפיל להו הויין שמונה חוטין, 'וד' חוטין של ד' אצבעות' [המשך דברי הספרי] כלומר וכו' עי"ש, הרי שלא גרס את המשפט 'של תכלת וד' של לבן'.
ומאידך בספרי בפרשת שלח הנוסח בדברי ב"ש שלשה של צמר ורביעית של תכלת, וכ"ה גירסת הלקח טוב, ר' הלל וילקוט שמעוני שם. וזה להדיא שלא כדעת התוס' וסיעתם אלא כדעת הראב"ד וסיעתו, וכפי שהביא ראיה זו במרכה"מ על הרמב"ם פ"א ה"ו עי"ש, וכן בפירוש אמבוהא דספרי על הספרי זוטא פרשת שלח עי"ש.
וכבר הבאנו לעיל את דברי מדרש משלי והתרגום המיוחס ליונתן שיש חוט אחד תכלת, ויש להוסיף שכך פשטות הגמ' בסוטה י"ז ע"א וחולין פ"ט ע"א שישראל זכו ל'חוט של תכלת' בזכות אם מחוט ועד שרוך נעל עי"ש, ונראה שהוא חוט אחד.
וע"כ נראה שבמחלוקת בין התוס' וסיעתו לראב"ד וסיעתו – העיקר כדעת הראב"ד שנותנים חוט אחד ולא שני חוטים.
ובמחלוקת הראב"ד עם הרמב"ם נראה שהעיקר כדעת הראב"ד וסיעתו שכ"ד רוב הראשונים, וכך מבואר בפיוט יניי, מפייטני א"י הקדומים, במאה השישית לספירה לכל המאוחר, בזמן שעדיין נהגה מצות התכלת בעם ישראל, או סמוך לזמנה ממש [והובא בתורה שלמה קורח אות ח'] וז"ל ושאלו ולא בושו מה יכשירו 'שני חוטי תכלת' לִכְסוּת כולה תכלת עי"ש, ומבואר שעכ"פ יש ב' חוטים ולא חוט אחד, אלא שאין הכרע האם כונתו לשני חוטים מתוך ארבע או לשנים מתוך שמונה, אולם עכ"פ מבואר שלא כדעת הרמב"ם.
והסיק שם, בזה"ל: לאור האמור נראה שכיון שבספרי מפורש כדעת הראב"ד, ובפיוט יניי מפורש שלא כדעת הרמב"ם [הערת המעתיק, עי' לעיל שהבאנו דאפשר להסביר גם כשיטת הרמב"ם], ובמדרש משלי ובתרגום המיוחס ליונתן מפורש שלא כדעת התוס' – העיקר לדינא הוא כדעת הראב"ד וסיעתו לשים חוט תכלת אחד מתוך ארבעה, ובפרט שהיא הדעה הממוצעת. ואין לומר בזה שכיון שיש מחלוקת בפשט – הקבלה תכריע, וכדעת הרמב"ם, דאחר שיש ראיה ברורה מדברי חז"ל בספרי ובפיוט יניי שלא כדעת הרמב"ם וסיעתו [הערת המעתיק, כנ"ל], ודאי שכך הוא העיקר, ובפרט שגם בזוהר אין הכרח שלא כדעת הראב"ד וכנ"ל. עכ"ל הרב מולקנדוב.
והגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל אמר דהוא נוהג כשיטת הראב"ד בזה ולא ביאר טעמו (מתוך שיכתוב קלטה ששלח לי בנו, הרב עובדיה יוסף נר"ו).
והרב ישראל בארקין נר"ו, כתב דהגה"צ רבי שריה דבליצקי זצ"ל היה נוהג לעשות כהראב"ד, אבל לא מפני שכך הוא סבר, אלא שזה היה מה שהביאו לו.[14]
והג"ר חיים רבי נר"ו כתב לי דבט"ג שלו יש כשיטת הראב"ד וכן באחד מהט"ק שלו.
וכן נוהג הגה"צ כמוה"ר רבי דב הכהן קוק שליט"א בציציותיו ובטליתיו, וכתב לי בזה וז"ל: וגם כל ענין הכריכות של תכלת דוקא (שמוזכר גם בגמרא) מורה שאין כאן חליקת שנים ושנים באה – שא"כ אין מקור ואין משמעות לקשירת הקשר בתכלת דוקא (כמבואר). תזכה לברכת "פרצת" בכל התורה. עכ"ל. וכששאלתי מה מפסידים אם מחמירים כשיטת התוס', כתב לי וז"ל: אם הגדרת התכלת הוא החוט הקושר. אז מתקלקלת ההגדרה ע"י תוספת חוט נוסף שאינו הקושר. עכ"ל. וכן נוהגים חסידי ברסלב הע"י (ים חכמה, שו"ת תשע"ב עמ' קכה. וע"ע שם עמ' קלא).
♦
הראשונים שהביאו ב' או ג' שיטות בענין ולא הכריעו
וכתב בספר הבתים (מובא בקובץ שיטות קמאי מנחות לח.): ומאלו השמונה (חוטין) כתב הר"מ שהשמיני תכלת. ויש מן הגדולים שכתב (הראב"ד) ששנים מהם תכלת. ויש מי שכתב מחצה לבן ומחצה תכלת.וכתב הסמ"ג (הל' ציצית דף י ע"ב): שתים של לבן ושתים של תכלת או ג' של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. עכ"ל. ומדבריו נראה דיכול לעשות איך שירצה או כדעת הראב"ד או כדעת התוס'. [ועי' בדעת הסמ"ג במה שכתב בס' דברי יעקב מנחות לח ע"א, וע"ע בקובץ והיה לכם לציצית (ח"א עמ' יב) במאמר מהג"ר זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל בענין זה. וע"ע בערוך השלחן (או"ח סי' ט אות ב) שהבין בדברי הסמ"ג שאין קפידא בכמה חוטים ישים. וכעת מצאתי בספר החותמת והפתילים לידידי ר' ישראל ברקין נר"ו (ח"א עמ' יג) שכתב: והנה שוב התבוננתי שהסמ"ג בדין גרדומין כתב דינו של ר"ת בלשון שמעתי בשם רבינו יעקב, ובתחילה חשבתי שהוא רק מביא שיטתו, ולא בתורת פסק. אבל ראיתי רבינו ירוחם שכתב ובס"ה תפס עיקר פר"ת והרב יאיר חזן (עורך המהדורא החדשה של רבינו ירוחם) אמר שראשי תיבות ס"ה ברבינו ירוחם בדרך כלל הוא ספר התרומה, אבל לפעמים הוא הסמ"ג. ובס' התרומה לפנינו לא נמצא שוב הל' ציצית, ולכאו' כוונתו כאן להסמ"ג, שהרי גם המרדכי (ריש פ' התכלת) כתב שהסמ"ג תפס לו שיטת ר"ת (ועוד מוכח שהכוונה הוא לסמ"ג ממ"ש ר' ירוחם מיד אח"כ, שעוד כתב בס"ה בשם ר"י שאפילו נשתייר כדי עניבה בגדיל כשר, ובסמ"ג שם מביא זה בשם הר"י, אלא ודאי שכוונת ר' ירוחם הוא להסמ"ג). וא"כ צ"ל שכשכתב בשם רבינו יעקב הוא בתורת פסק, כיון שכתבו בספר בלי שום חולק. וצ"ל לפ"ז דמה שהביא שיטת הראב"ד בתחלה דבריו שהוא רק מביא שיטות שונות במה שאינו נוגע למעשה, אע"פ שאינו עיקר, א"נ י"ל שגם זה שפסק כר"ת אינו בתורת ודאי, אלא שצריך לחוש לדבריו, אבל לא משמע שהראשונים פירשו כן, ויל"ע ולפלפל בזה (ובארצה"ח סי' יב המאיר לארץ טז נתקשה בכ"ז). עכ"ל.].
וכתב רבנו בחיי (פר' שלח לך פט"ו פסוק לח ד"ה וכתב): וכתב הרמב"ם ז"ל במנין חוטים שהם שמונה, שהשבעה לבנים רוצה לומר שאינן צבועים, והשמיני תכלת משום שנאמר פתיל תכלת, משמע חד... ויש אומרים שהשנים חוטים של תכלת והששה לבן. והניף ידו שנית בס' כד הקמח (ערך ציצית): ומשפט החוטין הוא שיהיו שבעה לבנים והאחד תכלת משום שנא' פתיל תכלת, כלומר חוט אחד של תכלת... ויש אומרים כי התכלת צריך שיהיו שני חוטין והלבן ו'.
ורבינו עובדיה מברטנורא (ריש פ"ד דמנחות) כתב: אע"ג דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטין של לבן.
♦
המקורות שכתבו חוט (אחד) או חוטא (חד) וכדו'
בזוהר בפרשת שלח (דף קע"ה ע"ב). במדרש משלי (פרשה יא). אגדת אסתר (פרשה ה). תרגום יונתן בן עוזיאל (פרשת קרח פט"ז פסוק ב). וכן רבינו שמואל בר חפני גאון (בספרו הנדפס בסו"ס כליל תכלת נספח א' עמ' רמט - רנ). וכ"ה ביד רמה סנהדרין ק"י ע"א. ויש עוד שכתבו בלשונות כאלו, אמנם מהם לא שייך ללמוד לדינא, מפני שהפשט הוא שזה או כהרמב"ם או כהראב"ד, ועי' בקונטרס רמוני תכלת שכתב להסביר שאפשר דהתכוונו למושג של תכלת ולא לכמות החוטים, ולכן אפשר דדעתם כדעת התוס'. וע"ע ברמב"ן (סו"פ שלח). ספר מאירת עינים לרבינו יצחק בן שמואל דמן עכו (שלח לך טו לא).וכעת מצאתי לידידי ר' ישראל ברקין בס' החותמת והפתילים (עמ' יט) שכתב סברא נפלאה בזה, דאולי המדרשים שכותבים לשונות כמו: חוט, חוטא, וכדו', הם סוברים כב"ה ובכלל אין הלכה כמותם. ע"ש.
♦
דעת השו"ע
כתב השו"ע (או"ח סי' יא סי"ב): מנין חוטי הציציות בכל כנף ארבעה כפולים שהם שמונה.והנה מר"ן בבית יוסף (ריש סימן יא) הביא את ב' שיטות בענין, את שיטת הרמב"ם ושיטת התוספות ולא פסק, ונראה דזה מכיון שזה לא ענין מעשי. אמנם בכסף משנה (פ"א מהל' ציצת ה"ו), נראה קצת דהולך כשיטת הרמב"ם, וכתב שם דכן משמע בספרי כשיטת הרמב"ם. והבאנו לעיל שבספר מגיד מישרים כדעת כדעת הרמב"ם, ועי' לעיל בנידון אם זה בכלל ספר הלכה ואפשר לסמוך על פסקיו.
והנה אפילו שמהנ"ל אין לנו עדיין ראיה מדעת מר"ן איך לפסוק בענין, מצאתי בס"ד בספר רמוני תכלת (עמודים ל – לא) שכתב וז"ל: והנה בטלית של שאר מינים קיימא לן (שו"ע ט', ג') או יעשה הציצית ממינם לקיים הכנף מין כנף או יעשה מצמר או פשתים לקיים גדילים תעשה לך. וכתב בשו"ע (סי' ט' סע' ד', ומקורו מהתרומת הדשן) "אם הטיל בטלית של שאר מינים קצת ציציות ממינו וקצת מצמר או פשתים יש להסתפק בו" ומבואר בתרומת הדשן ושאר האחרונים שהספק הוא שאין כאן לא הכנף מין כנף, ולא גדילים תעשה מצמר ופשתים. ובארצות החיים בלב הארץ (אות ג') כתב שמ"מ יוצא לכו"ע בטלית של שאר מינים בשני חוטים של צמר ושני חוטים ממינו, ובהמאיר לארץ (אות כ"ז) ביאר שכשר לכו"ע משום שכן נהגו בזמן שהיה תכלת שהיו שני חוטי תכלת שהוא מצמר אפי' בטלית של שאר מינים, וע"כ אין ספק בציור זה. ופסק זה מובא בספר משנה ברורה (סי' ט' ס"ק י"ד, ושבח הדברים וכ' שהם "מילתא בטעמא") להלכה למעשה עי"ש היטיב, וכן החזיק החזו"א פסק זה (או"ח ג' כ"ו) עי"ש. והנה לדעת הרמב"ם והראב"ד העושה כן נכנס לחשש דאורייתא כספיקת השו"ע, וע"כ המלבי"ם, המשנ"ב, והחזו"א נקטו להלכה ולמעשה כדעת התוספות ולא חששו כלל לדעת הרמב"ם.
וכן בדין גרדומין כתב הרמ"א (סי' י"ב) שנוהגין כר"ת שרק אם נשארו ב' חוטים שלימים כשר. ויסוד שיטת ר"ת הוא שיש שני מינים בציצית, לבן ותכלת, ולעולם צריך מין אחד שלם, וזהו כוונת הגמ' (מנחות ל"ח:) "דאי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת". ולכן לעולם צריך ב' חוטים להישאר שלימים כדי שיהא מין אחד שלם או של תכלת או של לבן[15]. והכס"מ (פ"א הלכה י"ח, וכן בב"י סי' י"ב בפי' השני בדברי הרמב"ם) כתב ששייך לומר דין גרדומין אליבא דר"ת גם ע"פ שיטת הרמב"ם, דהיינו שדעת הרמב"ם נמי שלעולם צריך מין שלם או תכלת או לבן.
וכתב המשכנות יעקב ז"ל (סי' י"ח) שלא יתכן לומר "ארגדם לבן וקאי תכלת" בזמן שאין תכלת ורק נשתייר חוטים במקום תכלת, אלא לדעתו אם אין לו אלא מצות לבן לבד, צריך מין הלבן להיות שלם, וא"א להחוט שהוא במקום תכלת להשלים גדילים להגין על חוטי הלבן. וכתב שלפי דבריו לדעת הרמב"ם אם נפסק יותר מחוט אחד [כלומר חצי חוט] צריכים לחוש שהציצית הם פסולים, ונמצא שהפסק של השו"ע והרמ"א שקיימא לן שאם נשאר רק ב' שהם ד' חוטים שלימים כשר לכתחילה הוא קולא גדולה לשיטת הרמב"ם, שלהרמב"ם יצטרך ז' חוטים שלמים, ואם נפסק יותר מחוט אחד יפסל.
ובאמת מצינו כסברת המשכנ"י בדברי קדמון, והוא בפירושים ופסקים לרבינו אביגדור הצרפתי עה"ת איתא בשם רבו (שהוא רבינו יהודה ממיץ) שדעתו (סי' תקט"ז) כשיטת הראב"ד שיש חוט שלם של תכלת. וכתב עוד בשמו (סי' רע"ד, וסי' תקי"א) שלענין גרדומין לעולם צריך ג' חוטים (שהם שש) שלימים, ולכן אם נפסק יותר מחוט אחד פסול. ולכאורה הסברא הוא כנ"ל, שא"א להחוטים במקום תכלת להגן על כל החוטים של לבן ממש. אבל להלכה למעשה בשו"ע (סי' י"ב סעי' א') נקט שציצית שנפסקו שני חוטים כשרים לכתחילה, ולפי רבינו יהודה ממיץ והמשכנ"י זה קולא גדולה נגד דעת הרמב"ם והראב"ד, ונמצא שיש מנהג לקולא נגד הסוברים שיש רק חוט אחד.
ובאמת אפילו אם לא נקבל סברת המשכנ"י ורבינו יהודה ממיץ, אלא לעולם להרמב"ם עד שנפסק ז' חוטים בזמן שאין תכלת הציצית כשרים, מכל מקום בלא"ה מגרדומין יש להכריע כתוס', שהרי הרמ"א כתב שנוהגים כר"ת לפסול הציצית אם נפסקו יותר משני חוטים, וא"כ יש מנהג הלכה למעשה שתלוי על השיטה שיש שני חוטי תכלת. ולדעת רוב אחרונים צריך לחוש לר"ת מעיקר הדין (חיי אדם, מור וקציעה, דרך חיים, סידור בעל התניא, וכן נראה מהגהות מהרש"ל על הטור, ועי' הערה[16] שכן פשטות משמעות בדברי הרמ"א). ומזה שמעיקר הדין קיימא לן כר"ת, ולא מצטרפים שום דעות אחרות לזה אפי' לספק [באמת יש ג"כ דעת הרמב"ם והראב"ד שחזי לאצטרופי שעד ו' או ז' חוטים יש להכשיר (דלא כהמשכנ"י הנ"ל), וא"כ יש כאן ספק ספיקא, שמא אין ההלכה כהתוספות במספר חוטי תכלת, אלא כדעת הרמב"ם או הראב"ד, ושמא לא קי"ל כר"ת לענין גרדומין אלא כהר"י], חזינן חומר ההכרעה כר"ת, וע"כ אין דעת הרמב"ם והראב"ד שיטה שראוי לסמוך עליו, כל שכן שאין ראוי לנהוג כדעתם לכתחילה במנין חוטי תכלת.
♦
בדעת הגר"א
הנה כתב הגר"א בביאורו (שם סקל"ח), וז"ל: שם, (מנחות מב א) מר בריה דרבינא כו'. ועיין רש"י ד"ה כדידן, וכמו שכתוב בספרי (דברים פיסקא קטו), ובית שמאי אומרים מד' חוטים של תכלת וד' חוטים של לבן, והיינו אחר שכפלו. תוספות (שם) מ"א ב' ד"ה ב"ש (הראשון). וקיימא לן כבית שמאי, כמו שכתוב שם ל"ח ב', אין תכלת כו'. וכן משמע שם מ"א ב', לא קשיא כאן כו', וכמו שכתבו רש"י ותוספות שם במתניתין ריש פירקין ל"ח א. וכן משמע בגמרא שם מ א' דפריך ולא יהא אלא לבן כו'. עכ"ל. ומבואר באר היטב כדעת התוספות. (ועי' בספר רמוני תכלת סי' ז שכתב לבאר ולברר שדברי הגר"א בביאורו לשו"ע בודאי שהם כדעת התוספות).אמנם בביאור הגר"א לזוהר הקדוש (פנחס רכח) כתב הגר"א: והוא חוט הרביעית כדעת הראב"ד וכמש"ש שכ"ה עיקר וכ"ה בספרי שלנו כלילא מג' חוטין לבן אות ד' שבשם וכן עיקר. עכ"ל.
ובביאור הגר"א לספר ספרא דצניעותא (פ"ה עמ' קלא) כתב: שבעה רהיטין: הן שבעה חוטין של לבן שחוט תכלת חופה עליהן כמ"ש ברמב"ם ז' חוטים של לבן וחוט א' של תכלת שהוא נגד כסוי עין. עכ"ל.
ועי' בזה בספר פתיל תכלת להאדמו"ר מראדזין (ספרי התכלת מהדו"ח עמ' קכא) שכתב שדעת הרמב"ם עיקר בדעת הגר"א עי' שם.
וע"ע בספר ביאור הגר"א לספרא דצניעותא (במכתבים שבתחילת הספר עמ' 9) שכתב הגאון רבי שלמה פישר זצ"ל דהעיקר בדעת הגר"א הוא כדעת הראב"ד.
וע"ע בס' הלכות הגר"א ומנהגיו – שטרנבוך (מצות ציצית עמ' לה) שכתב: דעת רבינו זצ"ל לקיים שיטת רבינו תם שבזמן שהיה תכלת צריך שנים שלימין דלבן ושנים דתכלת, ולכן גם בזמן הזה אפילו נשאר מכולן כדי עניבה לא מספיק, שצריך עכ"פ שנים שלימין, ולכן בנפסק משלשה אפילו נשאר בהו כדי עניבה לא יצא כיון דאפשר שחסר בג' חוטין, אבל למעשה נראה דרבינו זצ"ל סובר לעיקר כהרמב"ם או ראב"ד וסגי בחוט אחד תכלת. עכ"ל.
וכן מעידים רבים בשם הרב זילברמן זצ"ל שהיה הולך בכל הענינים כדעת הגר"א והיה בקי בתורתו, שהוא אמר שהעיקר בדעת הגר"א בנידו"ד דיש לעשות כדעת הראב"ד.
ובעיקר דעת הגר"א בענין זה עי' בספר רמוני תכלת (סימן ו) שביאר ודן הדק היטב בכל דברי הגר"א בענין זה, ושם נקט שלדעתו הרחבה דעת הגר"א היא כדעת התוספות. ע"ש. וע"ע במה שכתב האדמו"ר מראדזין בספרי התכלת מהדו"ח (מאמר פתיל תכלת פרט שישי).
אמנם עיין בספר אסופת מאמרים בעניני תכלת – טבגר (עמ' 57 והלאה) שכתב שלדעתו דעת הגר"א היא כדעת הראב"ד. ע"ש. וע"ע בס' החותמת והפתילים (פרק ח). וכן עי' בקונטרס שיטת הגר"א במספר חוטי התכלת שבציצית.
♦
על פי כללי הפסיקה מה שנראה לפסוק בנידו"ד
לילך אחר רוב מנין ורוב בנין הראשונים
הנה כתב מר"ן בהקדמה לספרו "בית יוסף", בענין זה איך היה דרכו בענין הפסיקה, וז"ל: ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק[17]. עכ"ל.והנה לפי דבריו, נחזור לנידון דידן, שהרי"ף לא גילה דעתו בענין זה מפני שזה ענין שלא היה מעשי בזמנו, והרמב"ם והרא"ש גילו דעתם. והנה אם נראה את דעתם של חמשת הרועים שכתב לנו מר"ן דצריכים לראות דעתם כשיש לנו מקרה כזה, נראה (כדלעיל) שדעת הרשב"א והמרדכי מפורשת כדעת הרא"ש, והרמב"ן ז"ל סתם בענין זה ולא כתב דעתו, והסמ"ג הביא את דעת הרא"ש ודעת הראב"ד בענין, והר"ן לא כתב דעתו במפורש (אמנם הבאנו לעיל דיש מכריחים את דעתו דסובר כהתוס'). וא"כ לפי הכללים שמסר לנו מר"ן, היינו צריכים לפסוק בזה כהתוס'. זאת ועוד, שהרי מר"ן כתב דהענין של שלושת עמודי ההוראה, הוא כשאין רוב הראושנים חולקים בזה, וכאן, אפי' אם נגיד שלפי הכללים יש לילך כשיטת הרמב"ם או הראב"ד, כיון שרוב הראשונים חולקים בזה, נראה דיש לפסוק כדעת הרוב.
ועיין בזה בספר אבני יסוד (חלק רביעי כרך א כלל מא עמ' רכ).
והנה יש שהעירו שהרמב"ם כתב את דעתו להלכה ולמעשה בענין זה, אמנם הרא"ש לא כתב לדינא, וא"כ יוצא שיש לנו רק אחד מעמודי ההוראה בזה, וודאי שצריך לילך אחריו. והנה אחר המחילה רבתי, נראה דלא כדבריו, דהנה אפי' שנגיד שדעת הרא"ש לא שקולה כדעת הרמב"ם, בכל זאת נצטרך לפסוק כרוב הראשונים וכדלעיל, וכן לא שייך לומר בזה שכיון שהרא"ש לא כתב ענין זה לדינא לא שוה כלל, ועדיין דבריו קיימים. ומי אמר שמשיקול כזה, לא נפסוק כדרכי הפסיקה שמסר לנו מר"ן השו"ע ז"ל.
ואחר כתבי כל זאת, אומר עוד, דלענ"ד דבריו (של הרב הנ"ל) צריכים עיון, דהרי הבאנו לעיל דהרא"ש כתב את דבריו גם בשו"ת הרא"ש (כלל שני אות יב) וע"ש דהוא כתב את דבריו להלכה ולמעשה, וע"פ זה פסק לענין אחר. ולכן נראה דלמעשה אנן בשיטת התוספות נלך.
וע"ע בספר מבוא השלחן – פרזיס (חלק ב סי' ה) שאחרי אריכות דברים על ענין זה נקט דקבלנו הוראות מר"ן גם בדרכי הפסיקה.
♦
קבלת הוראות הרמב"ם
ואפי' שבשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף ד' אותיות א – ב) כתב דבמקום שמר"ן לא גילה דעתו יש לספרדים לילך אחר הוראות הרמב"ם. וכ"כ אגב ריהטא בס' באר בשדה – כדורי (עמ' רמז). וכ"כ בס' חמדת יוסף – פלבני (ח"ד עמ' קל). ובס' דרכי לימוד העיון – פלבני (עמ' קלד), (הנה בספר הנ"ל הביא ממר"ן בשו"ת אבקת רוכל סי' לב. ומשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשלא. ואמנם יש לציין שהם שם רק כתבו בגדלותו של הרמב"ם, ומרן באבקת רוכל כתב דמישהו שבכל הענינים הולך כהרמב"ם אין לו לסור מדבריו ימין ושמאל, אמנם אנן דבתר מר"ן אזלינן, לא שייך בנו כלל זה. וכן אותו ענין על מה שציין בספר הנ"ל שבשו"ת מהר"ם אלשאקר סי' צד, כתב דבמקום שמר"ן לא גילה דעתו הולכים כדעת הרמב"ם, הנה לא זכיתי למצוא כדברים ההם, ורק שיבח את הרמב"ם וכנ"ל). וכעת ראיתי לגאון רבי יצחק ברדא נר"ו (שו"ת יצחק ירנן חי"ב סי' א אות ב) שכתב דיש לנו לילך אחר הרמב"ם בכל תוקף.ע"ע בס' ברכי נפשי (ח"ב סי' ז) שכתב הגרי"ח סופר שליט"א דלמעשה בנידון שמר"ן לא גילה דעתו, אין לנו לילך אחר הכלל של עמודי ההוראה, כלומר שאין לנו לילך אחר ב' עמודי הוראה נגד אחד, כיון שלא ברירא לן שכך היה פוסק מר"ן. אלא יש לנו לפסוק ע"פ רוב רבותינו הראשונים (וכמ"ש זאת בקצרה בס' מנוחת שלום ח"ו עמ' מו). וכן נראה פשטות הענין.
וע"ע בספר אבני יסוד – מלכא (חלק שני כלל נב עמ' תסו) שכתב: קבלה בידינו דיש הסכמה קדומה זמן רב טרם התפשטות ספרי מרן. שבכל ארץ ישראל וסביבותיה וכל הקהילות מסוף המערב אלזיר סוריא בבל פרס תימן רודוס ועוד. מזרח שמש עד מבואו. קבלוהו להרמב"ם לרבן עליהם להתנהג על פי חיבורו בקולותיו וחומרותיו. ואין להוציא ממון שלא מדעתו ובפרט במצרים שהוא רבם שלמדם תורה והרבה תקנות תיקן להם ואפילו כשחולק על רב האיי גאון. או על הרי"ף. ואפילו במקום שחולק עליו הראב"ד. או הרא"ש והרמ"ב או הרשב"א. או בעל התרומת הדשן וכיוצא. ואפילו במקום דחולקין עליו התוספות שהם רבים. המנהג הנ"ל לפסוק כהרמב"ם. ואין צריך לומר נגד תוספות יחיד כגון תוספות דמסכת יומא. ובדרך כלל הספרדים נוהגים כהרמב"ם והאשכנזים נוהגים כהתוספות... ואפילו במדינת ספרד ובפרט בעיר טוליטולה. שקבלוהו להרא"ש לרבן עליהם ונהגו לפסוק כמותו. לא היו נוהגים בדיני ממונות לפסוק אלא כהרמב"ם. ואף לאחר שנתפשטו ספרי מרן וקבלנוהו עלינו לנהוג כפסקיו. עדיין קיים כלל זה בדינים דאין בהם מנהג ברור ואין ללמדם בספרי מרן על פי כלליהם. ומעיקרא חלק גדול ונכבד מספר שלחן ערוך יסד מרן כסדר ולשון הרמב"ם ופסקיו. ע"כ.
וע"ש (בבניך בוניך) שהביא המקורות למה שכתב. ולענ"ד לא מוכרח. ואכמ"ל. וע"ע בזה באור תורה (אלול תשפ"א סי' קלט) שהאריך בזה. וע"ע בשו"ת דברי שלום – משאש (חו"מ סי' טז). ובשו"ת יבין שמועה – בירדוגו (הל' שותפין סי' א).
והנה עוד בענין זה עי' בס' שדי חמד (ח"ט כללי הפוסקים סי' יג כללי מרן בשלחן ערוך ובשאר ספריו עמ' 42) שדן בענינים אלו. ע"ש.
והראני דודי, הגאון רבי משה פרץ נר"ו, בקונטרס כללי הפסיקה לפי מנהגי המערב (עמ' טו) שכתב: בזמן רבותינו הראשונים נהגו במרוקו לפסוק כהרמב"ם, ובקאשטילייא נהגו לפסוק כהרא"ש.
וכעת מצאתי בספר מבוא השלחן – פרזיס (ח"ב סי' יג) שאחר אריכות דברים על הענין נקט דבמקום שמר"ן לא גילה דעתו יש לנו לילך אחר הוראותיו בכללי הפסיקה ולא ללכת בתר הרמב"ם נגד רוב הראשונים. והראני דודי, הג"ר משה פרץ נר"ו, בקונטרס קבלת הוראות הרמב"ם (הנדפס בריש ספר באר בשדה הל' שביעית) שהביא ודן בארוכה בכל עניני קבלת הוראות הרמב"ם, והביא שם עדויות מרבותינו הראשונים והאחרונים שקבלנו הוראותיו. וע"ע שם שדחק עצמו לומר שמרן בספריו פסק כדעת הרמב"ם נגד הכללים שכתב בספריו. והוסיף עוד שם דכשיש מחל' רמב"ם ורא"ש פוסקים כהרמב"ם נגד הרא"ש, וע"ע שם שהמשיך בדרך הנ"ל. ולענ"ד הפעוטה דבריו אינם מוכרחים וכמו שכתבנו לעיל.
והנה כששאלתי בזה את הגאון האדיר רבי יעקב חיים סופר נר"ו ואמרתי לו שיש מחלוקת רוב הראשונים נגד הרמב"ם, ענה לי שלכאורה צריך לפסוק כהרמב"ם. אמנם כשאמרתי לו שרבינו האר"י סובר כהרמב"ם שאל אותי אם הוא כותב מפורש או זה דיוקים, וכשעניתי לו שזה מפורש, ענה לי דיש לפסוק כהאר"י אפי' נגד רוב הראשונים. והוסיף ושאל אותי מה נוהגים לעשות הרבנים שלובשים תכלת, ועניתי לו שיש רבנים שעושים כך ויש רבנים שעושים כך. ואמר דא"כ יש לפסוק כהאר"י. וכששאלתיו האם אפשר לפסוק ע"פ הספר מגיד מישרים ענה לי שהפוסקים מביאים אותו. ושאלתיו אם זה נחשב כהוראת מר"ן או כסתם פוסק, ענה לי מי אנו שנכריע בזה. ושאל אותי באיזה ענין אני מדבר, עניתי לו שבענין הזה הוא סובר כהרמב"ם והאר"י, ואז ענה לי שחזי לאצטרופי. ע"כ מה שזכיתי לדבר בענין זה עם מרן מופת הדור שליט"א.
♦
קבלת הוראות הרא"ש
הנה ראיתי בספר אבני יסוד (חלק ב כלל יב עמ' תרפ) שכתב: כתב מרן בבית יוסף "כדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכל התורה כולה". ובו בחר מרן להיות עמוד ההוראה השלישי שעליו בנה את ביתו "בית יוסף". כל בני אשכנז נמשכים בכל הוראותיהם אחר הרא"ש ובנו בעל הטורים. ומאז בוא הרא"ש לספרד. כל בני מלכות ספרד גם כן קבלוהו עליהם לרבן לנהוג כפסקיו בכל מיני אסור והתיר. חוץ מדיני ממונות דנהגו לפסוק כהרמב"ם. ואף לאחר שנתפשטו ונתקבלו בכל העולם פסקי רבותינו מרן והרמ"א בעלי השלחן ערוך. עדיין קיים כלל זה אם ימצא דינים דאין בהם מנהג ברור. ואין ללמדם מהשולחן ערוך על פי כלליו.וע"ש בבניך בוניך שהביא משו"ת מהרי"ל (סי' עז) שכתב: כך פסק הרא"ש בתשובה הלכה למעשה ובתראה הוא, אע"ג דהרמב"ם פליג. אזלינן בתר בתרא. וע"ע שם בבניך בוניך שהאריך במקורות ובראיות לענין זה.
וע"ע בקונטרס כללי הפסיקה לפי מנהגי המערב (עמ' יז) שכתב דהספרדים בכללות קיבלו עליהם הוראות הרא"ש. וע"ש במקורותיו. וע"ע בקובץ אור המערב (חכ"א עמ' מו) במאמר של הרה"ג ר' מרדכי לבהר נר"ו מח"ס מגן אבות שכתב דלרא"ש היתה השפעה גדולה בפסקים במערב הפנימי (במרוקו), ועפ"ד יהיה לבני מרוקו יותר חיוב לפסוק בזה כהתוס'.
♦
רש"י ותוספות אם הם פסקנים או רק פרשנים
הנה כתב השיטה מקובצת (כתובות יג.): דע שאין דרך התוספות שלנו לפסוק הלכה כי אם לפרש שמעתתא דרך שקלא וטריא. וכך קבלנו מרבותינו. וגם במקום שכותבים בלשון פסק הר"ח וכיו"ב, כוונתם שבאותו פסק יצא לנו תירוץ ויישוב בסוגית הש"ס. עכ"ל.וכן כתב מרן בבית יוסף (יו"ד סי' קטו): ואע"פ שבתוספות כתבו להתיר, אפשר שלא כתבו כן להלכה, אלא רק דרך הוראה. ע"כ. וע"ע בזה שדי חמד (ח"ט כללי הפוסקים סי' ח עמ' 29).
והנה מצאתי למרן פאר הדור הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספר הליכות עולם (ח"א בהקדמה עמ' טו) וכתב: מרן הבית יוסף (או"ח סי' י) כתב, שאין לפסוק כהרא"ש נגד הרמב"ם, אף על פי שרש"י עומד בשיטת הרא"ש, שהואיל ורש"י מפרש הוא ולא פוסק, הוה ליה הרמב"ם כנגד הרא"ש אחד לגבי אחד, והלכה כהרמב"ם שמסתבר טעמו. ע"כ. והגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות העיר על כך, שאם רש"י סבר וקביל שפשט ההלכה כך, למה יגרע כוחו משאר פוסקים. ע"ש. אולם נראה ברור שלא בא מרן למעט ח"ו בערכו של רש"י שהוא רבן של ישראל, אלא סמך על מה ששנינו (בבבא בתרא קל:) אין למדין הלכה מתוך תלמוד עד שיאמרו לו הלכה למעשה. (ופירש רשב"ם: דשמא אם יבוא לידי מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר). אמר ליה רבי אסי לרב יוחנן, כי אמר לן מר הלכה הכי, נעביד מעשה? אמר ליה לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה. ובגיטין (לו.) אמר ליה רב יוחנן לר' אסי, וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה? ובסנהדרין (פו:) בדין זקן ממרא, חזר לעירו שנה ולימד כדרך שהיה למד פטור, הורה לעשות חייב. ובהוריות (ב.) אין בית דין חייבים על הוראתם עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות. ובירושלמי (כלאים פ"ב הלכה ב'): "כל הלין מלייא לענין משא ומתן, הא לענין להורות אסור להורות". ולכן רש"י שעיקר מטרתו לפרש את הסוגיא כפשטה, שכל מבין עם תלמיד יוכלו להבין פשט התלמוד, אמרינן דלא נחית לפסוק למעשה. ואילו היה מתכוין לפסק הלכה למעשה היה מדקדק יותר בפירושו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. והמאירי בהקדמתו לספרו בית הבחירה (לאבות, עמוד נד) כתב: "וראש לכל החיבורים שנתחברו דרך פירוש, הוא פירוש רש"י ז"ל, ואם כי רבו הלוחמים עליו, כלי זיינו עליו, ותשובתו יוצאת מתוך דבריו, כולם נכוחים למבין, ואין מעלתו ניכרת אלא רק ליחידים, כי במלה אחת יכלול לפעמים תירוצים לחבילי קושיות, אלא שלא נתכוון בהם לענין פסק הלכה כלל". הרי לנו תנא דמסייע למרן הבית יוסף הנ"ל. וכדברי מרן הנ"ל כתב גם הרדב"ז בתשובה (סי' קפ). וכן כתבו הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (ריש סי' יד). והגר"י [נ"ל דצ"ל והגר"ח] פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב (ריש סימן ריג). ועוד. [ושוב ראיתי למרן החיד"א בספר מחזיק ברכה (יו"ד סי' יב סק"א), שהביא דברי רב אחד אשכנזי שהשיג על מה שכתב להסתמך על דברי מרן הבית יוסף שרש"י מפרש ולא פוסק, שהרי רבותינו הראשונים והאחרונים סומכים על דברי אור העולם הוא רש"י ז"ל וכו'. (והרב האשכנזי הנ"ל הוא רבי שאול ברלין, כנודע). ומרן החיד"א תירץ כמו שכתבנו, שרש"י לא נתכוון לפסק הלכה אלא לפירוש בעלמא. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו שם הגדולים (מערכת גדולים ערך רש"י). ע"ש.]. וע"ע שם בדברי הגר"ע יוסף שהאריך בזה. וע"ע בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"ז כללי מרן השו"ע ג ד"ה גם). ובשו"ת יביע אומר (ח"ז חאהע"ז סי' ח אות ו - ז).
והנה מצאתי למרן מופת דורינו הגרי"ח סופר שליט"א בספרו הבהיר שם בצלאל (עמ' רמג - רמד) שכתב: הרי ידועה שיטת מרן ז"ל בבית יוסף (או"ח סימן י') דרש"י ז"ל פרשן ולא פסקן. וכזאת כתב רבינו המאירי ז"ל בהקדמתו לבית הבחירה למסכת אבות (דף נ"ד) מכל מקום היינו דוקא כשרש"י ז"ל מפרש אזי אמרינן דלא נחית אלא לענין פירוש ולא לדינא, אבל במקום שרש"י ז"ל בפירושיו פוסק אזי פשיטא ופשיטא דתורת פוסק יש לו. וכמו שכתבו האחרונים ועיין לגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף (או"ח סימן י'), (וסימן רפ"ד אות א'), ושם (חו"מ סימן כ"ה אות ל"א), ובספרו מחזיק ברכה (יו"ד סימן י"ג אות א' ד"ה כבר), ובספרו שם הגדולים (סוף ערך רש"י), ובספר יוקח נא (או"ח סימן ש"ט אות ג'), ושדי חמד (מערכת בכור בהמה סימן ג' אות א'), ובכללי הפוסקים שלו (סימן ח' אות ט'), ועיין בספר רוח חיים (אה"ע סימן קס"ה דנ"ו סע"ג), ושו"ת תעלומות לב (ח"ג קונטרס הכללים דקט"ו ע"א), ושם (ח"ד סימן י"ח ד"ה והיה דכ"ה ע"א), ושם (ד"ה והנה), ושם (דל"ג ע"א ד"ה ומה ואילך), ושם (דמ"ב ע"ג ורמ"ד סע"ב עש"ב), ובספר עין הרועים (דע"ז ע"א), ועיין בחיבורי כנסת יעקב (סימן ו' אות ו' דף קמ"ד) ונתבאר בכללי רש"י דילן בס"ד. עכ"ל.
וע"ע באריכות בענין זה בספר ללקוט שושנים – בוחבוט (ח"ב עמ' יא והלאה), ושם (ח"ג עמ' פד). וע"ע בזה בספר מגדולי ישראל – מאזוז (ח"א עמ' כט), ובס' אסף המזכיר (ערך רש"י כפוסק), ובמבוא לספר ארים נסי (גיטין עמ' 64 והלאה).
ולמעשה נראה דיש לנקוט בסוגיא זו דרש"י הוא גם פרשן וגם פסקן ויש לסמוך על פסקיו, וכמ"ש מרן הגרי"ח סופר שליט"א בעצמו בתשובה הנדפסת בקובץ ישורון (חי"ח עמ' תשסה).
וכעת ראיתי לידידי ר' ישראל ברקין נר"ו שהביא את דברי הדרכי משה בהקדמה, וז"ל: וכן כתב מהרי"ו בתשובה סי' קעא דעל הרוב פוסקים ע"פ התוספות ומוהר"ם וראבי"ה, וכן מרגלא בפומיה דאינשי לפסוק כדברי המרדכי ואשיר"י ובעל הטור ר' יעקב ב"ר אשר, ובדרך זה הלכתי, ושאר הנחתי.
ועוד הביא שם דכאן התוס' ועוד פסקו דין זה להלכה, וז"ל: ואלו המקומות שנפסק הלכה למעשה כהתוס':
בדין גרדומין, דאיתא בגמ' (לח:) "אי איגרדם תכלת וקאי לבן ואי איגרדם לבן וקאי תכלת לית לן בה, וכידוע שיטת רבינו תם שלומד מגמ' זו הלכה למעשה שבזה"ז שנותנים ד' חוטין ב' משום לבן וב' משום תכלת, צריך ליזהר שישארו תמיד ב' חוטין שלמים כנגד מין אחד. וכמה ראשונים הסכימו לדין זה, וכן פסק הרא"ש בתשובה (ב, יב) ואין לך הלכה למעשה גדולה מזו, וגם הובא דעתו בשו"ע סי' יב, והרמ"א כתב שנוהגין כן. ואפי' החולקים מסכימים שיש ב' חוטי תכלת, אלא שאומרים שסוגיית הגמ' הוא אליבא דרבי ולא קיי"ל כוותיה, כמבואר בתוס' שם וברא"ש סי' ז'.
בעיטור (הל' ציצית שער א חלק א) פסק שאפילו בזמן שאין תכלת, צריך להטיל ב' חוטין של צמר אפי' בטלית של שאר מינים במקום תכלת ד"כמה דאפשר לאהדורי עלוי דתכלת מצוה לאהדורי", ע"ש, הרי שפסק הלכה למעשה שיש ב' חוטי תכלת.
שיטת מהר"ם מרוטנברג שהביא הארצה"ח (סי' ט לב הארץ סעיף ג והמאיר לארץ אות כו) שבטלית של שאר מינים צריך להטיל דוקא שני חוטי צמר ושני חוטי פשתן, או שני חוטי צמר או שני חוטין ממינים, או ד' חוטין ממינם (לאפוקי שאין להטיל רק ד' חוטי צמר), וכ"ז במובן בנוי על יסוד שיטת התוס'.
ואפי' אם לא קיי"ל כהעיטור ומהר"מ בדיניהם, אין זה מגרע במה שיש ללמוד מזה שהשתמשו ששיטת התוס' להלכה למעשה. עכ"ל. ע"ש באורך.
♦
קבלת הוראות מר"ן בבית יוסף
הנה אחרי שהבאנו את דברי מר"ן בבית יוסף דהביא את שיטת הרמב"ם והתוספות והשמיט את שיטת הראב"ד, יש לנו לומר דכהראב"ד ודאי אין לנו לעשות, דהרי אנן נקטינן דקיבלנו הוראות מר"ן בבית יוסף, וכמ"ש דודי הגאון רבי יוסף פרץ נר"ו בקונטרס כללי הפסיקה לפי מנהגי המערב (עמ' כד), דכשמר"ן הביא דין בבית יוסף והשמיטו בשו"ע, לא אמרינן דחזר בו ועושים כדבריו בבית יוסף משום דקיבלנו הוראותיו בשני ספרים אלו. וכ"כ הראשל"צ רבי יצחק יוסף נר"ו בספר עין יצחק – קבלת הוראות מרן (עמ' רא). וכן נראה ברור דגם קבלנו הוראותיו בספר בית יוסף, לכן ברור לן דאין לעשות כשיטת הראב"ד ונשאר לנו רק שיטת הרמב"ם ושיטת התוספות.והנה ממה שראינו לעיל שנראה מדברי מר"ן דהוא חושש לשיטת התוס' לגבי גרדומין, ובצירוף דברי הרב ערוך השלחן שהבאנו לעיל דגם לדעת הרמב"ם אם עושים כדעת התוס' יוצאים יד"ח כי אין מנין החוטין מן התורה לדעת הרמב"ם, יש לנו לילך כדעת התוס' ולהחמיר בנידו"ד כדעת רוב הראשונים.
♦
בענין הספר מגיד מישרים
הנה בענין הספר מגיד מישרים, שידוע שהוא מדברים שאמר המלאך למרן הב"י, ראיתי שכתב הגה"צ רבי שריה דבליצקי זצ"ל בהקדמתו למהדו"ח של הספר שהודפס ע"י הרב ברלב, ושם כתב הרב שריה זצ"ל בשם הגאון רבי חיים מוואלזין שכל מה שהמלאך אמר היה על דעת הב"י, ולכן הביא שם דהמג"א בסי' תקטז נקט לדינא כדעת המגיד מישרים (ויש לציין שגם כך כתב הבאר היטב שם), ולכן י"ל דאין בעיה מדין לא בשמים היא, אלא הכל היה ע"פ דעתו של מרן הבית יוסף. ועכשיו דאתינן להכא, יש לעיין אם קבלנו הוראות מר"ן בספר מגיד מישרים, והנה לכאורה היינו צריכים לומר דלדעת הסוברים דקיבלנו הוראות מר"ן בשאר ספריו גם בספר זה קבלנו, אמנם נראה לדחות דכיון דספר זה גם מר"ן עצמו לא כתבו בדרך הלכה, אז אין לו הסמכות שיש בספריו האחרים שכתבם בדרך הלכה, כגון שו"ת אבקת רוכל, כסף משנה, ולכן אנו לא מוכרחים לפסוק בענין זה כדעתו.וע"ע בס' אבני יסוד – מלכא (ח"ד כרך א כלל יב עמ' מו) שכתב: ספר קדוש זה (מגיד מישרים) הפוסקים מביאים אותו ולמדים ממנו. ופעמים יזכירוהו בקיצור "המגיד". או "בספר המגיד". מיהו אם נמצא סתירה בין ספר "מגיד מישרים" לבין שאר ספרי מרן שמעיקרם חיברם לפסק הלכה. העיקר כדבריו שבאו בספרי הפסק. עכ"ל.
וע"ע בקונטרס כללי הפסיקה לפי מנהגי המערב (עמ' כב) שכתב קיבלנו הוראות מר"ן הכתובות בספר בית יוסף ושלחן ערוך. וא"כ ודאי דלא מש"כ בספר מגיד מישרים. וע"ע בספר מבוא השלחן – פרזיס (ח"ב סי' כב).
ועי' מה שהבאתי לעיל שאמר לי הגרי"ח סופר שליט"א בענין הזה.
קבלת הוראות האריז"ל
והנה יש שסוברים דקבלנו הוראות האריז"ל (עי' ריש שו"ת ים חכמה, וע"ע בס' ים חכמה שו"ת תשע"ב עמ' קכו והלאה), וכן הגאון רבי יעקב הלל נר"ו בשו"ת וישב הים (ח"ג סי' לט - מ) במאמרים מיוחדים בענין זה.אמנם כבר כתב הראשל"צ הגר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (קבלת הוראות מרן עמ' קעח) כתב דרק בעניני תפלה הספרדים קבלנו הוראות האריז"ל.
וידוע הפסק של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ג') שהאריז"ל הינו כשאר האחרונים ואפשר לחלוק עליו, והכלל המובא בשכנה"ג דכשיש מחל' בפשט הקבלה תכריע הכוונה היא לזוה"ק.
וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ט חאו"ח סי' קה חלק א אות ד) שכתב שלגבי האריז"ל אומרים לא בשמים היא. ועוד כתב: ופוק חזי מ"ש הגאון יעב"ץ בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' מד), שבמקום שהמקובלים כותבים נגד דברי הפוסקים, הלכה כהפוסקים, כי אפילו היו הפוסקים רואים דברי המקובלים שכתבו דבריהם ע"פ סתרי תורה, לא היו חוזרים בהם, כי התורה לא בשמים היא, ואפילו בבת קול מן השמים אין משגיחים בפסק הלכה. ודברי המקובלים כיחידאה דיינינן להו, וכאילו נשנו בברייתא דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. ע"כ. וכן ראיתי לידידי הגר"ש משאש בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' סז דף קפד ע"ד) שהביא מ"ש כאן העמק יהושע, והשיג עליו, שהרי בשו"ת יביע אומר שם הבאתי כמה אחרונים שכתבו כדברי דאמרינן ספק ברכות להקל נגד האר"י והמקובלים. וא"כ הדרינן לכללא דספק ברכות להקל. ע"ש. והגאון שמ"ח גאגין בספר יריעות האהל על האהל מועד (דף צג ע"א) תמה על החיד"א שסמך סמיכה בכל כחו על שו"ת מן השמים, דאנן קי"ל לא בשמים היא, וכל מ"ש בשם הגדולים ובשיורי ברכה ליישב דבריו דחוקים מכמה אנפי ודבריו תמוהים. ע"ש. וכן כתב עוד בספרו שמח נפש (דף סב ע"א). ע"ש. וכ"כ המקובל רבי אהרן עזריאל בשו"ת כפי אהרן ח"ב (סי' ח), שכל מ"ש החיד"א בזה אינו מספיק דהא קי"ל לא בשמים היא. ע"ש. גם הגאון בעל השדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ז דף לג ע"ד) תמה על החיד"א, שכתב דקים לן שאילו ראה מרן דברי רבינו האר"י היה מודה לדבריו, שהדבר קשה ניהו רב גופיה כייל לן התם דידיים מוכיחות בש"ס היפך הזוה"ק, א"כ ודאי דעבדינן כמשמעות הש"ס, וכמ"ש ב"י (סי' כה), דכל דמשמע להפוסקים מהש"ס דילן היפך הזוהר עבדינן כדמשמע מהש"ס. ע"ש. והלום ראיתי להגאון ר' משה פיינשטיין (חאו"ח ח"ד סי' ג) שכתב שהדבר פשוט דמ"ש האחרונים שכל שיש מחלוקת בפוסקים, הקבלה תכריע, זהו דוקא בדבר המפורש בספר הזוהר והתיקונים, אבל כתבי האר"י אף שגדול כבודם מאד, מ"מ הוא כאחד מן הפוסקים, שרשאים לחלוק עליו אפילו בדברי קבלה וסתרי תורה, כי לא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי, ולכן אין דבריו מכריעים בהלכה יותר מכל רבותינו, וכיון דאיכא פלוגתא, ספר ברכות להקל. ע"כ. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב החדש, בתשובת רבינו אברהם הכהן (סי' א), דמ"ש הרב השואל מהר"ש מאזוז, דנקטינן כהאר"י ומוהרח"ו אפילו נגד מרן, ונמשך אחר מ"ש החיד"א שאילו ראה מרן דברי האר"י היה חוזר בו, כבר השיג עליו על זה הרב שמח נפש, ולדידן הכרעת מרן מכרעת שקבלנו הוראותיו, ואם מפני הקבלה, הא קי"ל לא בשמים היא. וכל שכן במ"ש מהרח"ו מסברתו, ולא בשם האר"י, שבודאי גם החיד"א יודה בזה. והניף ידו שנית (שם סימן כ'), שמאחר שהלכה רווחת שקבלנו הוראות מרן בכל התורה כולה, אינני רואה מקום להתייצב מנגד משום דברי מרי דרזין, דלא בשמים היא, וראיית כת"ר מתשובת מהר"י ממרויש בשו"ת מן השמים, אנא דאמרי ערבך ערבא צריך, ובאותו נידון עצמו של ברכות מ"ע שהז"ג לנשים כבר האריך הרב שמ"ח נפש בספרו יריעות האהל להשיג על החיד"א שהסתמך על שו"ת מן השמים, מכח מה דקי"ל לא בשמים היא וכו'. ע"ש. עכ"ל הרב יביע אומר. וע"ע שם (חיו"ד סי' יג). וע"ע ביביע אומר (ח"ב חאו"ח סי' כה אות יב).
והנה ראיתי שכתב בס' ים חכמה (תשע"ב הנ"ל), דאפילו שנגיד שלא קבלנו הוראות האריז"ל, בנידו"ד יש לנו לילך אחר דעתו, על פי הכלל המפורסם של הרדב"ז (שו"ת הישנות סי' ח), והשכנה"ג (בכללי הפוסקים, ופסקו במשנ"ב סי' כה סקמ"ב), שכתב שכשיש לנו מחלוקת בפשט, הקבלה תכריע. ע"כ מס' ים חכמה. אמנם לענ"ד יש לחלק, דבנידו"ד לא ברורה לנו דעת הגר"א, דהוא ג"כ נחשב מגדולי המקובלים וא"כ יש גם מחלוקת במקובלים ואיך נכריע. (ובדעת הגר"א ע"ע בס' רמוני התכלת סימן ו, ובס' אסופת מאמרים בעניני תכלת להרב טבגר). ע"ש.
והנה על הכלל של כשיש מחלוקת בפשט הקבלה תכריע, כתב לי דודי הגאון רבי יואל פרץ נר"ו דלכאורה יש כאלו שסוברים שלפי הקבלה לא שייך שיהיה תכלת בזמננו, אז בענין זה אין לפסוק ע"פ הקבלה, כי אם נפסוק כמותה גם לא נשים את התכלת בכלל.
(דבר מענין (שם בים חכמה תשע"ב עמ' קלב) כתב דלפי הנגלה וכללי הפסק הרגילים יש לפסוק כהתוס', ונראה קצת דהוא מסכים דרק למקובלים יש לפסוק כהרמב"ם, והוסיף דאם האנשים ילבשו כהתוס' הוא יבין דעתם, וישתוק להם).
ולעיל הבאתי מה שכתב לי בזה הגאון רבי ינון מלאכי נר"ו: זה שאנחנו הולכים כמו אריז"ל אף שיש מיעוט פוסקים כמוהו, אינך צריך אותי תוכל לברר עם כל ת"ח ספרדי שגר אצלכם. וזוהי דעת רבותנו הרחיד"א ובא"ח והכף החיים והשדי חמד ופתח הדביר ורבינו חיים פלאגי ועוד. ולכן אתה מברך בבוקר ברכת הנותן לייעף כח נגד השו"ע.
וכעת מצאתי בקונטרס יראת ההוראה (הנד' בסו"ס מקבציאל, ענף ח אות לח – לט) שכתב דהוראות האריז"ל קיבלנום אפי' נגד מר"ן והאריך עוד בזה שם. אמנם למעשה אנו לא קבלנו הוראותיו נגד מר"ן אלא רק בתפלה, וא"כ אין דבריו מוכרחים.
ועי' מה שהבאתי לעיל שהגרי"ח סופר נר"ו אמר לי שאם זוהי דעת האר"י במפורש אין לזוז מדבריו ואפי' נגד רוב הראשונים.
♦
כל פוסק שדעתו אינה ברורה נקטינן דדעתו כדעת רוב הפוסקים
ונסיים בדברי הגרי"ח סופר שליט"א בקובץ זכור לאברהם (תשס"ב תשס"ג עמ' פב) שכתב דכן יש לנו לומר. וביותר יש לומר בנידו"ד דדעת הרי"ף כדעת התוספות מפני שהרא"ש היה תלמיד הרי"ף ובדרך כלל לא חלק עליו מלבד באיזה מקומות. וכיון שבנידו"ד הרי"ף סתם, יש לנו לומר שהוא סובר כדעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים כמו שהבאנו לעיל, וי"ל דדעתו כדעת התוס', הרא"ש וסייעתו. וע"ש שהגאון היח"ס נר"ו האריך להביא לזה מקורות שכלל זה ברור בפוסקים. וע"ע בספר ברית יעקב (דף ל"ו, ודף ק"ח, ודף ק"ל, ודף רפ"ד, וד"ף ר"צ, ודף רצ"ד), ובחיבורו תפארת יצחק (דף י"ח, ודף קי"ד, ע"א), ובחיבורו ברכת יעקב (דף ט'), ובחיבורו ברכי נפשי (ח"א דף ע"ח), ובחיבורו נר יהודה (דף ק"ב, ודף קל"ה, ודף קע"ה, ודף קפ"ז), ובחיבורו זכות יצחק (ח"ב דף ק"ס), ובחיבורי כנסת חיים (דף קמ"ה), ובחיבורו יד סופר (ח"ב דף ק"ז), ובחיבורו כנסת יעקב (דף ע"א, ודף פ'), ובחיבורו כרם יעקב (דף כ"ה, ודף ע"ז, ודף רל"ג), ובחיבורו אות יעקב (דף ל"ה), ובתשובתו הנדפסת בקובץ התורני עולת החודש (שנת תש"מ גליון אייר דף תכ"ז), ועוד ועוד עיין שם וצרף לכאן.♦
היוצא לנו מהנ"ל
ומה שיוצא לנו מהנ"ל, שבענין קבלת הוראות הרמב"ם יש לנו מחלוקת, והענין מאד מפוקפק. ובענין קבלת הוראות האריז"ל גם מפוקפק. ובענין אם יש מחל' בפשט הקבלה תכריע, גם לא כולם מסכימים עם כלל זה (וכמ"ש בס' ים חכמה תשע"ב שם). לכן נראה דאין לנו ללמוד מן הכללים האלו, אלא מן כללי הפסיקה שמסר לנו מרן הבית יוסף בהקדמתו.ונראה דכן יש לפסוק גם לבני אשכנז וגם לבני ספרד כדעת התוס' (אמנם, כמובן, שאני לא ראוי להוראה, ורק כותב מה שנלענ"ד), מפני דגם הרמ"א מסר לנו כללים שלפיהם, נצטרך לעשות כך. וז"ל הרמ"א בהקדמתו לדרכי משה: וכאשר פסקתי מהם לפעמים דברים ברורים באו אחרים עם מגילות סתרים והראו מתוך תשובת החכמים אשר אחריהם אנחנו נגררים, הסגנים והחורים, כתשובת הרא"ש והרשב"א ומהרי"ק וריב"ש ומהרא"י שהמה האורים הגדולים אשר עיני האנשים מאירים, ולבות האנשים מתרדמתן מעירים, ואם המה בני אנשים אנחנו נגדם כחמורים, גם דברי מהרי"ו ומהרי"ל ומהרי"ב שהמה המורים בהרבה סייגות ומנהגות מחמירים, וע"י זה דברי על פי הקדמונים היו שבורים, ונחשבתי עם חבירי כבוערים, ולא היה לי תחבולה להנצל, בעיון כל דבריהם שארכו כמאצל לאצל, וכי המלאכה מרובה בימים מעוטים ואני הפועל עצל, ואף אם אתעיף בהם עיני ואשכחם כמימא לטיגנא, ושמועתן איננה. עכ"ל.
♦
היוצא לדינא לענ"ד
ולכן הנראה לי עיקר בסוגיא זו בס"ד, הוא לילך אחר דעת רוב רבותינו הראשונים והאחרונים, וכן נראה דעת השו"ע, וכן יש לפסוק לפי כללי ההוראה כמבואר לעיל.לכן נראה דיש לשים ד' חוטי תכלת וד' חוטי לבן בכל ציצית, שהם ב' חוטים כפולים מתכלת וב' חוטים כפולים מלבן, בין לאשכנזים ובין לספרדים (חוץ מבני תימן דקבלו עליהם הוראות הרמב"ם) נראה דכן עיקר. וציי"מ וימ"ן.
וכן דעת מו"ר זקני עט"ר הגאון רבי מיכאל פרץ שליט"א במכתבו אלי, וז"ל: הנני להמליץ על נכדי היקר הר"ר יצחק פרץ נר"ו אשר ערך תשובה מפורטת ובהירה אודות המחלוקת כמה חוטים מהציצית הם של תכלת וכמה של לבן.
רוב הראשונים והפוסקים סוברים כהתוס' שבעינן ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן. וכן פסקו שו"ע הגר"ז והמ"ב.
ויש מי שפסק כהרמב"ם ז"ל וכהאר"י שבעינן חוט אחד תכלת והשבעה של לבן, כלומר חוט ארוך צובעים אותו בחציו תכלת, והשבעה [צ"ל והשלשה] וחצי החוטים של לבן, וכן פסקו אחרונים בחלקם.
ויש מי שפסק כהראב"ד שבעינן חוט שלם של תכלת כלומר שני חוטים שהם שני חצאים של תכלת והששה הנותרים של לבן, וגם לדעה זו יש אחרונים.
הנטיה היא לפסוק כרוב הראשונים וכגדולי הפוסקים המפורסמים שהוא ב' חוטי תכלת שהם ארבעה, וב' חוטי לבן שהם ארבעה לבן. ובקונטרסו של הר"ר יצחק נר"ו עמל להביא את הדעות לפרטי פרטיהן, והוסיף מו"מ בפסק זה. ותבא עליו ברכה שמצא כדי יכלתו מרגליות בהלכה זו. שעתה מתרבים התומכים במצות התכלת. אלקי אביו יהא בעזרו להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה. בעזה"י, תמוז התשפ"ג לפ"ג. בברכה מרובה ובהערכה ובאהבה. מיכאל פרץ. עכ"ל.
♦
התכתבות עם הרב עמנואל מולקנדוב
תגובת הרב עמנואל מולקנדוב
ראיתי את דבריו הערוכים בטוב טעם של הרב יצחק פרץ שליט"א שסיכם וסידר את השיטות בצורה ברורה, אולם אין אני מסכים עמו במסקנת הדברים, ואכתוב את הנראה לדעתי בזה:א. מה שהאריך בענין כללי הפסיקה כרוב הראשונים וכו' – כללי הפסיקה הם כשיש 'ספק' ואין הכרעה ברורה בהלכה, אבל כשיש לנו הכרעות ברורות מדברי רבותינו – אלו הם כללי הפסיקה הגדולים ביותר שיש, וכמו שלענין השקיעה וצה"כ אין אנו מתחשבים ברוב הדעות שסוברים כר"ת אלא בראיות הברורות שיש כדעת הגאונים וסיעתם. ולכן אין לנו אלא לדון בראיות שיש לנו מדברי קדמונינו.
ב. ובדעת הב"י, מלבד שחשב שהראב"ד יחיד הוא, אולם מצאנו לו הרבה חברים, מלבד זה גם לא דן בראיות מדברי המדרשים והספרי וכו', ומסתבר שהוא משום שלא היה נפ"מ בימיו. וגם מה שהביא בסי' י"ב ס"א את סברת ר"ת זהו רק היכא דאפשר שטוב לחוש לדבריו, אבל עיקר דעתו היא בלא"ה דלא כר"ת שם, ולכן אין לראות בזה 'פסק' 'והכרעה' של השו"ע, ד'הכרעה' היינו כשעמד על כל הצדדים שיש בסוגיא והכריע כצד פלוני, אבל כשלא עמד בכל הראיות והצדדים לא חשיב 'הכרעה'. וכפי שכתבתי שהטעם הוא משום שלא היה נפ"מ בימיהם לכן לא הרחיב בזה.
ג. והנה הבאתי במאמרי הנזכר לעיל שדעת הראב"ד וסיעתו, שהיא הדעה הממוצעת, נתמכת משני מקורות שכל אחד שולל את הסברא האחרת; פיוט יניי שולל את סברת הרמב"ם, והספרי ומדרשי קורח שוללים את סברת התוס', וממילא תצא דינ'א כדעת הראב"ד, ויש לנו להתמקד בראיות אלו.
ד. והנה מה שהבאתי מפיוט יניי שכתב 'שני חוטי תכלת' – כתב הרב יצחק בשם הרה"ג מיכאל פרץ נר"ו דאפשר לומר דהכוונה ארבע חוטי תכלת יכשירו את הארבע כנפות, וא"כ זה מסתדר גם כשיטת הרמב"ם, ולכן אין ראיה מפיוט זה ע"כ. אולם הרואה יראה שאפילו בדוחק לא ניתן לפרש כן, דהיכן מצינו שקוראים ל4 חצאי חוטים – שני חוטים, כאשר הם לא מתחברים כלל יחדיו, וכל אחד הוא בפני עצמו, ואין לקרוא לזה כלל 'שני' חוטי תכלת, ולכן אין להתחשב בפירוש זה כלל, וברור שמפיוט זה מוכח דלא כהרמב"ם וסיעתו. וממילא גם דלא כהאר"י וסיעתו. ואין נפ"מ במה שדנים קיבלנו הוראות האר"י וכו', משום שגם האר"י לא ראה פיוט זה שהוא מכריע ביותר, ומסתבר שלא היה חולק עליו כיון שהוא היה בזמן שהיה תכלת בפועל נוהגת [או סמוך לזמן זה ביותר] ולא שייך לחלוק עליו בזה.
ה. ומה שנשאר לנו זה דעת התוס' והראב"ד. והנה ממדרשי קורח שכתוב שם 'חוט' אחד תכלת מפורש לא כדעת התוס'. וגם בזה איני רואה אפשרות להידחק ולומר שהכונה ל'מצות' תכלת, ולאו דוקא 'חוט' אחד, דזה לא יתכן כלל, והפשט לא יופשט.
ו. עוד הבאתי מהספרי, אלא שקיצרתי בזה ואכתוב כעת מה שענייתי יותר בעקבות דבריו של הרב יצחק פרץ, ואפריון נמטיה שזיכני לברר את גירסאות הספרי יותר לעומק, וראיתי שגם לאחר הבירור הדברים מראים כדעת הראב"ד וסיעתו, ואסכם את הדברים עפ"י מה שהביא בקונטרס רמוני תכלת [לר' משה אינדיק, ירושלים תשע"ז] עמ' ט"ו-י"ז [ושם יש את פירוט כתבי היד ומספרם];
הנידון הוא בגירסת ב"ש שם, האם גורסים 'שלשה' של צמר 'ורביעית' [או 'וארבעה'] של תכלת [וזה כדעת הראב"ד [וכפי שדייקו ר' אליהו נחום ור' דוד פארדו בפירושם לספרי שם, וכן בפירוש אמבוהא דספרי על הספרי זוטא פרשת שלח או י"ב עי"ש]. או שגורסים 'ארבעה' של צמר 'וארבעה' של תכלת [וזה כדעת התוס' וסיעתם];
נוסח איטליה; בכת"י רומי מהמאה הי"א חסרה מלה זו כלל, ולא ידוע מה היה אמור להיות שם. אולם בב' כת"י מהמאה הי"ד הנוסח הוא ג' [או שלשה] של צמר, וד' [או וארבעה] של תכלת. וכ"ה בפירוש לקח טוב [שלשה וארבעה] שם. וכ"ה גירסת הריא"ז שהבאנו לעיל שכתב שכ"ה בספרי עי"ש. וא"כ נראה שנוסח איטליה הוא כדעת הראב"ד.
נוסח אשכנז; בכת"י אוקספורד [משנת 1291] הנוסח הוא 'ארבעה' של צמר 'וארבעה' של תכלת. אולם בכת"י לונדון [מסוף המאה הי"ב] הנוסח הוא 'שלשה' של צמר 'ורביעית' של תכלת. וכ"ה בילקוט שמעוני [מהתקופה הנ"ל] 'שלשה' של צמר 'וארבעה' של תכלת. וא"כ נראה שהנטיה יותר בגירסת אשכנז היא כדעת הראב"ד.
נוסח ר' הלל מארץ יון הוא 'שלשה' של צמר 'ורביעית' של תכלת.
נוסח דפוס ונציה ש"ו שהוא עפ"י שני כת"י מספרד הוא 'שלשה' של צמר 'ורביעית' של תכלת.
נמצא שנוסח איטליה, יון, ספרד, ורוב אשכנז הוא כדעת הראב"ד.
מאידך, גירסת העיטור [דף ס"ט ע"ד] והפירוש המיוחס לראב"ד לספרי וספר ילקוט תורה לר' יעקב סקלי הוא 'ארבעה' של צמר 'וארבעה' של תכלת. ויתכן שכ"ה גם גירסת תוס' במנחות ל"ח ע"א [שלא ברור אם כונתם סוף הדיבור לספרי בכי תצא או בפרשת שלח או לשניהם]. ולנוסח זה כבר הבאנו את דברי הערוגת הבושם שאין ראיה שצריך ד' וד' דאפשר שהכונה היא ד' 'או' ד' – עי' לעיל.
ועכ"פ נראה שעיקר הגירסא בספרי היא 'שלשה' של צמר 'וארבעה' או 'ורביעית' [והיינו הך] של תכלת, וכדעת הראב"ד [וזה שלא כמו שהעלה בקונטרס 'רמוני תכלת' הנ"ל שהעיקר לפי הנוסחאות הנ"ל כדעת התוס' עי"ש].
ז. מכל הנ"ל נ"ל ברור שעיקר ההלכה הוא כדעת הראב"ד וסיעתו שמסייע להם הספרי ומדרשי קורח מחד, ופיוט יניי מאידך.
♦
תגובת הרב יצחק פרץ
א. בודאי דיש חשיבות לכללי ההוראה וביותר כשמסבירים דיש לעשות כרוב הראשונים והאחרונים[18].ב. בפשטות קבלנו הוראות מר"ן בתורת ודאי ולכן לא אמרינן אילו מר"ן היה רואה היה חוזר בו, ובפרט לנו לבני המערב כמ"ש דודי הרה"ג ר' יוסף פרץ נר"ו בקונטרס כללי ההוראה לפי מנהגי המערב[19]. ולכן הטענה שמר"ן חשב שהראב"ד הוא דעת יחידאה אינה טענה. וביותר דבאמת כמו שחשב כן הוא, דיש רק מיעוטא דמיעוטא כהראב"ד, ואת הספרי ודאי ראהו מר"ן דהרי הביאו בכסף משנה.
ג. שפיוט יניי יכתוב דלא כשיטת הרמב"ם זה לא סותר אותי - א. איני יודע כמה סמכות יש לפיוט זה[20]. ב. לדעתי העניה יש לעשות כהתוס' ולא כהרמב"ם, וזו הפשטות בפיוט הנ"ל.
המדרשים לא כולם שוללים את שיטת התוספות, דהרי במדרש תנחומא בעוד כתוב ארבע חוטי תכלתכ. ואלה שכתבו חוט של תכלת בפשטות הם כשיטת הרמב"ם, ולמה להכריח שכל מי שכתב איך שכתב, כתב כהראב"ד, והפשטות זה או רמב"ם או תוס'. וכבר כתב בספר רמוני תכלת דאי אפשר לצרף את שיטת הרמב"ם והראב"ד נגד התוס', אלא הכל שוה בשוה.[21]
ד. לדעת הסוברים דיש לעשות כהאר"י זה מפני שהאר"י קיבל מאליהו הנביא את האמת, ואליהו הנביא פשוט שיכול לחלוק עם פיוט יניי[22].
ז. אני לא מבין למה להתעלם מרוב הראשונים והאחרונים, והרי ח"ו הם לא שוים?
יהיה מה שיהיה בספרי ובמדרשים הם ודאי שראו אותם וכתבו אחרת, הדבר אומר דרשני.
סליחה שוב אם כתבתי לשון חריף א"כ זה יצא לי מהריתחא דאורייתא. תודה רבה לרב מולקנדוב על שמסכים לשבת על הענין ולענות לי בסבלנות על אף התעקשותי. יישכ"ג, והקב"ה יזכנו לכוון לאמת. אכי"ר. יצחק.
♦ ♦ ♦