מצוות פתיל תכלת בציצית היא מצווה יקרה אשר נתייחדה בה מעלה מיוחדת, עד שאמרו חז"ל (מנחות מג ע"ב) שהיא מביאה לידי זכירת כל המצוות, והרואה אותה נזכר בכסא הכבוד. אולם, זה דורות רבים שעם ישראל אינו מקיים מצווה זו במלואה, שכן התכלת "נגנזה", כדברי חז"ל במדרשים (במדב"ר יז, ה; תנחומא שלח טו). כבר בזמן התנאים אנו מוצאים עדות לנדירותו של החילזון, כבמעשה שמביא הילקוט שמעוני (דברים, רמז תתקסא) ברבי יוסי שמצא זקן המתפרנס מהחילזון, וכששאלו "ומי מצוי", השיבו הזקן "השמים, מקום בים שמוטל בין הרים... ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא!".
העובדה שזיהוי החילזון אבד לנו, והמסורת הרציפה נקטעה, מציבה בפנינו חובה הלכתית מן המעלה הראשונה: כל זיהוי מחודש חייב לעמוד בבחינה מול הסימנים שנתנו לנו חז"ל והראשונים. סטייה מן התיאורים הללו מעוררת חשש כבד, שמא אין זה החילזון המקורי, ואנו עלולים להיכשל חלילה באיסור החמור של "קלא אילן" (צבע אינדיגו ממקור צמחי) שאמרו עליו חז"ל (בבא מציעא סא ע"ב) שהמטילו בבגדו ואומר תכלת הוא – הקב"ה עתיד ליפרע ממנו.
יש מי שכתב (בבית אהרן וישראל גליון קכט עמ' קלח). סברא מחודשת שכל שהצביעה באה מאיזה חלזון שיהיה והתוצאה היא כצבע תכלת העומד ולא דוהה הרי היא צביעה כשרה. דהנה מבואר בגמרא וברמב"ם החילוק שבין דם החלזון שצביעתו עמידה ואינה יורדת אף בתרכובת כימית חריפה, ואילו קלא אילן ע"י שרייה בנוזל חריף יורד מראהו ומתכהה. וחקר האם זו הסיבה שצריך דווקא דם חלזון או סימן. ויש שכתבו שנראה מלשון הרמב"ם שהוא סיבה ולא סימן, ע"ש. ולפי זה אמרו שכל שהוא חלזון המפיק תכלת עמיד שאינו יורד בבדיקה הכתובה ברמב"ם הוא כשר. וכעין זה כתב בספר חמדה גנוזה (ח"ב סי' א). ויעו' בתפא"י (הקדמה לס' מועד קופת הרוכלים בסופו). (ויבוארו להלן תוצאות הבדיקה בחלזון האק"ק, ולפי המבואר שם א"צ לדון מעיקר בסברא זו)
והיותר קשה הוא לפי המבואר בתוספתא (מנחות פ"ט מ"ו) "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה", ולא מן "חלזון" אלא "החלזון" עם ה"א הידיעה, לפרש שבעינן החלזון הידוע לתכלת המפורש בברייתא. לא שנא תכלת הבאה מדומם וצומח לא שנא תכלת הבאה מבעל חי אחר שלא מן החלזון פסולה. ויותר מפורש במסכת ציצית (סוף פ"א) דדווקא צביעה מחלזון "הדומה לרקיע" כשרה. ובעיר הקדש והמקדש (להגרימ"ט ח"ה פ"ה) האריך בזה ודחה דיוק מהרמב"ם לגבי ציצית. ואחר כל אריכות דבריו הוא מסיק דמכח התוספתא המפורשת בודאי בעינן חלזון, ע"ש. וזאת, מלבד המפורש בדעת המל"מ (כלי מקדש פ"ח הי"ג) דבכל תכלת בעינן חלזון, וכ"ה דעת המנח"ח (מצוה צט אות ה'), ומרכה"מ מחלק בין ציצית דבעינן חלזון לבין כלי מקדש. ובפשטות המח' גבי כלי המקדש תלויה במח' בבלי וירושלמי האם במשכן צדו חלזון או לא, ואכ"מ, ומהבבלי משמע כהמל"מ והמנח"ח. אולם גבי ציצית נראה דהתפא"י יחידאה נינהו, ואף הוא למעשה למרות שידע מחלזון הארגמון נמנע מלחדש על פיו את צביעת התכלת, יעו"ש.
ומפורש יוצא מפירוש הראב"ד לתורת כהנים ששייך "קלא אילן" גם מן החי, וזה לשונו: "אי תולעת יכול יביא אחד מן הצבעים - בתולעת כגון תכלת שהוא מן החלזון, או בקלא אילן". וכבר תמהו המפרשים מה ענין קלא אילן לתולעת שהיא מן החי, והעיר על זה הרב אריאל בוקוולד במאמרו שהנה ידוע שאין שום תולעת ממש הצובעת בכחול, אלא הכוונה או לחלזון הידוע ככשר לתכלת, או בעל חי אחר שמוציא צבע תכלת שאינו החלזון האמיתי, ואף הוא קרוי קלא אילן.
ובהיות שהיו שטענו שאולי זוהי טעות הדפוס שהוסיף הראב"ד קלא אילן לגבי בע"ח. מצורף צילום כתב היד (כת"י ל' הנקרא המדוייק ביותר) שכותב כן בפירוש.
לאור זאת, נבוא לבחון את הזיהוי המוצע של "ארגמון קהה קוצים" אל מול אבני הבוחן של חז"ל.
♦
האם צריך מסורת לחידוש המצוה או שמספיק "סימנים"
והנה נחלקו רבותינו הראשונים האם לחידושה של מצות התכלת, צריך "מסורת" מדוייקת, ובלאו הכי נמנעת האפשרות לחדש את המצוה. או שמספיק זיהוי ע"פ סימנים, וכמו בכל התורה, סימנים מובהקים הוי דאורייתא, כמו לגבי השבת אבידה, וכן לגבי זיהוי פנים להתיר אשת איש וכל כיוצא בזה.והנה לדעת רבי אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' עמ' 273) שהצריך מסורת מדוייקת, קשה עד מאד להגיע לבירור חלזון זה עד כדי לא אפשרי, וזה לשונו "ומשום אי הכרת דג זה ע"י מסורת מדוייקת נמנעה מהמאוחרים עשיית התכלת". והובאה טענה זו של הצורך במסורת ע"י הבית הלוי כנגד תכלת רדאזין, וכן הביאה הגרי"ש אלישיב נגד האק"ק, וכידוע.
וממש לאחרונה הובא בשם מרן הגר"ד לנדו שליט"א, כי "מכיון שגדולי ישראל גרו לאורך חופי הים התיכון ביוון ואיטליה, ואין אחד מהם שהטיל תכלת מהפורפורא... ה"ז כמסורת ברורה שהתכלת שמהפורפורא פסולה". טענה זו חזקה זו אינה רק "העדר מסורת", אלא "מסורת של הימנעות", שהיא בעלת משקל הלכתי כבד. והיינו שהיו באיטליה וביון גרו מגדולי חכמי ישראל במשך הדורות, והיה מצוי חלזון זה תדיר שם, ואעפ"כ לא העלו בדעתם לחדש את מצוות התכלת מחמתו. והרי זה כמסורת שזה אינו התכלת האמיתי.
כתשובה לטענה זו טוענים שבדורנו היה "גילוי" מיוחד שלא היה ידוע בכל הדורות, והוא היכולת להפיק "כחול" מהארגמון על ידי חשיפה לשמש הוא דבר חדש, שלא היה ידוע לרבנים ולחוקרים כולם, וגם לרב הרצוג שחקר נושא זה, וזו הסיבה שטעה והוא באמת אימץ כל הסימנים ורק משום הצבע פסלו. אולם זי טעות והתעיה. הזואולוג פרופ' אהרוני, במאמרו ב"ההד" משנת תרצ"ז, לצד מאמרי הרב הרצוג, כותב במפורש על תופעה זו כדבר ידוע, שחשיפה לשמש הופכת את גווני הסגול לכחול ולתכול. אם כן, הרב הרצוג ראה ידיעה זו לפניו, ובכל זאת דחה את הזיהוי על הסף, לא בגלל בעיית הגוון (שהייתה רק אחת מני רבות), אלא מפני שזיהוי הארגמון סותר את כל סימני הגמרא, הוא אינו "דומה לים", אינו "עולה אחת לשבעים שנה", ודמו אינו "שחור כדיו".
♦
צילום מאמר שפורסם בההד המכחיש כאילו חשיפה לשמש משנה גוון הוא חידשו וגילוי שלא ידעוהו הרב הרצוג ושאר הרבנים שבדקו חלזון זה
הרי ששיטה זו של חשיפה לשמש אינה שיטה חדשה, אלא ישנה נושנת, ונודעה לחוקרים היטב הדק הדק היטב. ומ"מ לא קבלוה גדולים שבדורות שלפנינו.♦
שיטת המהרי"ל שמספיק סימנים
אולם לפי המהרי"ל (תשובות חדשות סי' ה) "למאי דכתב סמ"ג (לשון הרמב"ם) דאותו דג הוא וכו', וכתב סימנין בקל היה לעשות תכלת". מצאנו כאן מחלוקת האם צריך "מסורת מדוייקת", או "סימנים מדוייקים". במאמר זה ננסה לבאר את המעמד ההלכתי של החלזון לפי שיטת המהרי"ל שמספיק "סימנים" וא"צ מסורת מדויקת.נפתח עם בירור הסימנים.
♦
פרק א' - סימני החילזון בגמרא וסתירתם מהמציאות של הארגמון
הברייתא במסכת מנחות (מד ע"א) מוסרת לנו את סימניו המובהקים של חילזון התכלת: "תנו רבנן: חילזון זה, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים".
ננתח סימנים אלו אחד לאחד ונשווה אותם לארגמון קהה הקוצים.
♦
א. "גופו דומה לים"
פירושו הפשוט של מאמר זה, כפי שהבינוהו גדולי הראשונים, הוא שצבע גופו (קונכייתו) של החילזון דומה לצבע הים, הוא צבע התכלת. כך פירש הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב): "מביאין דם חילזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת". 'עינו' של החילזון הוא צבע הקונכייה החיצונית. כמו כן, במסכת ציצית (מסכתא קטנה) הנוסח הוא "גופו דומה לרקיע", וכן הוא בסמ"ג ובמנהיג .הסתירה מהארגמון: קונכייתו של הארגמון קהה הקוצים אינה דומה כלל לים או לרקיע. צבעה הטבעי הוא חום־אפרפר. היא אינה תכולה כלל ועיקר.
קונכיית הארגמון קהה קוצים בצבע חוּם
דחיית התירוצים:א. "צמידה ביולוגית": יש שתירצו כי הקונכייה מכוסה באצות ויצורים זעירים הנותנים לה גוון ירקרק־כחלחל. תירוץ זה קלוש עד למאוד. ראשית, כפי שהעירו בצדק, תופעה זו משותפת לכלל היצורים בקרקעית הים, ואינה מהווה סימן זיהוי ייחודי לחילזון זה. לתת סימן המצוי בכולם כדי לזהות מין ספציפי, הרי זו אבסורד, הא למה הדבר דומה, לאדם שירצה לתאר כיצד נראה אדם 'הודי' ויאמר שיש לו 'אף עיניים ופה'. שנית, הסימן צריך להיות בגוף החילזון עצמו, לא בכיסוי חיצוני מקרי.
ארגמון קהה קוצים מכוסה בצימדת ים
ב. צורת גלים: יש שתירצו שהדמיון לים אינו בצבע אלא בצורה, שקמטי הקונכייה דומים לגלי הים. תירוץ זה נסתר במפורש מלשון הרמב"ם והמסכתות הקטנות, שציינו דמיון בצבע ("עין התכלת", "רקיע"). ברקיע אין גלים. יתרה מכך, לטעון כנגד פירושו המפורש של הרמב"ם, ולהציע פירוש חדש המנוגד לו, תוך אמירה ש"פירוש זה יותר פשוט", יש בזה משום חוסר דרך ארץ כלפי רבותינו הראשונים, אשר מימיהם אנו שותים.♦
זן "מיוחד" של המורקס שקונכייתו כחולה
יש תלמידי חכמים אמיתיים שדנו בנושא כדרכה של תורה, והביאו ראיה שיש מיעוט חלזונות מזן זה שקונכייתם אכן כחולה. וכן ראיתי להגאון ואב"ד הרה"ג ינון מלאכי שליט"א בספרו יוסף לקח, וטען שייתכן שבזמן חז"ל כך היה טבע כל החלזונות הללו, והיום נשתנו הטבעים ורובם ככולם נשתנו לחומה, ומ"מ איכא מיעוטא כעין זה. אמנם ראיתי להרה"ג אריאל בוקוולד (קובץ צפונות קרח פ"א) לאחר שהביא את טענתו של אחד הכימאים כי החשיפה לשמש גורמת לבריחת רוב הצבע הטבעי, של החילזון, ויוצרת צבע השוה בתכונתו לקלא אילן לגמרי. והביא שכתב הרב הרצוג בשם חוקר צרפתי שיש תת זן שצובע כחול, וקונכייתו כחולה. כתב עוד: יש שהשיבו שגילו שחלזון קהה הקוצים מחופי תוניסיה, הוא מפיק צבע כחול ללא חשיפה לשמש. מציאות זו היא עדיין בבדיקה ובירור יסודי. אכן הערבי שגילה להם סוד זה, טוען ש85% מהחלזונות בלבד [מחופי תוניסיה] מפיקים צבע כחול, ו15% מפיקים סגול, ומודה שמראש לפני הצביעה לא ניתן לדעת איזה צבע יפיק החלזון. לפי זה, לכאו‘ יעלה שבצביעה בכמות גדולה, כפי שנצרך כדי לצבוע חוטים של ציצית, סביר שבכלל הצבע יהיו גם החלזונות המפיקים סגול, אם כן לעולם לא יהיה הצבע כחול כרקיע כפי שנדרש בציצית.אמנם בס“ד, הגיע לעיני צילום של חילזון אחד [מזן מורקס קהה הקוצים] מחוף תוניסיה, שהקונכיה שלו צבוע בפסים כחולים כהים, ולא כמצוי בחלזונות קהה הקוצים המוכרים שצבע הפסים שלהם הוא אדום או חום. השיבו לי שקנוכיה צבועה כן [כסימן שמסרו לנו חז“ל] אינה שגרתית ואף נדירה. אכן, פעם בשבעים שנה ויותר! וצריך הרבה חלזונות כדי לצבוע ציצית אחת, עכת"ד. ואם כן נראה שזה לא רק "שינוי" בצורה החיצונית של הקונכיה מהמטבע שטבעו חז"ל, אלא שינוי מהותי בצורת הצביעה.
ובנוסף לזה ידועה טענת הרב אריאל בוקוולד שליט"א, דהחשיפה לשמש הופכת לחומר אחר, לחומר "אינדיגו". "אינדיגו" הוא החומר של "קלא אילן", כמבואר בספר הערוך. התכלת ע"י חשיפה לשמש שווה בדיוק בהרכב הכימי (המולקולארי) לקלא אילן (C16H10N2O2).
וכן שחומרים שווים מוכרחים שגם תכונותיהם שוות. ולא יעמדו בבדיקה המבוארת בגמרא (מנחות מג). וכמו שכן הוא במציאות שעשו בדיקה זו ולא עמדה ביופיה.
וכפי שסיכם שם את הדברים: החומר שהציצית נצבעת בהם אינו הצבע הטבעי המופק מחלזון זה, אלא ע“י תחבולת חשיפה לשמש בשעת הצביעה – נהפך לחומר "אינדיגו", שהוא בדיוק החומר של קלא אילן. והרי מפורש בחז“ל שיש לחומר אינדיגו תכונות חומר שונה מתכלת [שהוא פחות עמיד]. ועוד, מבואר היטב ברמב“ם שכל עיקר מעלת התכלת שמחייבת מקורו מחלזון - הוא כח עמידתו, שאינו באינדיגו.
וממילא אין ללמוד מחלזון המיוחד שכן קונכייתו כחולה, וצובע כחול באופן טבעי, לבין שאר החלזונות, שמהם מפיקים תכלת היום, שהם ודאי לא בכלל התכלת של תורה.
ואמנם הרב בנימין ליאון השיב שבבדיקה מדעית נמצא הפרש קל ביניהם, ונשאר אחוזים מעטים של החומר של החלזון ארגמון המקורי, כשמונה אחוז, או קצת יותר. ובזה החילוק.
♦
התכלת אינה עומדת במבחן העמידות של הגמרא, והרמב"ם
אולם המציאות מראה שאחוזים מעטים אלו ודאי לא עוזרים כדי לעמוד בבדיקת הרמב"ם. הרמב"ם דורש "צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה", וצביעה אחרת פסולה. והנה ידיד נאמן שבדק בעצמו את התכלת מהארגמון במבחן מי הרגלים של ארבעים יום (כמפורט בגמרא וברמב"ם בפ"ב מהל' ציצית) ומצא שהצבע דהה באופן ניכר. אם כן הוא נפסל גם לפי מבחן העמידות של הרמב"ם.מצורפת בזה תמונה של תוצאת הבדיקה:
ואף לשיטת הגאון מרדאזין (עין התכלת עמ' שי) דבדיקה במי רגליים לחודיה לא סגי, ואמנם שיטה זו היא מחודשת. וכפי שכתב ת"ח אחד, הגה"ק מראדזין זצ"ל כתב בספרו כי שלושת הסממנים שנתנו חז"ל לבדיקת התכלת – "מגביא גילא", "מיא דשבלילתא" ו"מימי רגלים" – אינם שווים במטרתם. לשיטתו, רק מימי הרגליים נועדו להקליש את צבע התכלת, ואילו שני הסממנים האחרים מטרתם הפוכה – להקליש את חוזק המי רגלים.
אולם דברים אלו, שהם חידוש מופלג, מבלי להביא אסמכתא וראיה ברורה, צריכים עיון. דהנה, פשוטם של דברים – כפי שכל אחד מבין – ששלושת הסממנים נועדו להקליש את הצבע. הסיבה שנצרכו לשלושתם אינה אלא כדי לבצע בירור גמור ומושלם, שלא לטעות בזיהוי קלא אילן. כדי להבטיח בירור מלא, נדרש כח מחליש חזק המורכב משלושת הסממנים יחד. באופן זה, אם מדובר בקלא אילן – ברור שלא יעמוד בהם. אולם אם ייבדק הצבע באמצעות סממן אחד בלבד, יתכן שיצליח הקלא אילן לשרוד, ולא יוקלש, וכתוצאה מכך – תיווצר טעות חמורה של הכשרת קלא אילן כתכלת אמיתית. על כן, לצורך בירור מושלם, הורו חז"ל לבדוק בשלושת סוגי המקלישים. אם לאחר כל שלושת הבדיקות – הצבע לא הוקלש, הרי זו הוכחה מוחלטת שאינו קלא אילן. שכן לא יתכן שצבע כזה ישרוד שלושה סממנים מחלישים. לעומת זאת, אם הצבע נחלש אפילו באחד מהם – הרי זו ראיה ברורה שמדובר בקלא אילן. וכל שכן כאשר נבדק בשלושתם יחד.
♦
בדיקה מעשית להוכחת מטרת הסממנים
ולצורך בירור נוסף, ערכנו בדיקה. בביאור מהות "מגביא גילא" – רש"י פירש: אלום. ולדבריו פשוט שהוא חומר מקליש, שכן האלום שימש כחומר כביסה. אך לפי הרמב"ם – הכוונה לתבן. ובביאור "מיא דשבלילתא" – פירש רש"י: מים היוצאים מן התלתן (שקורין פנגרי"א), ויש שפירשו שהם מי חילבה (וכן יש שפירשו גם לדעת הרמב"ם). לכן ערכנו בדיקה בשני כלים שווים לחלוטין – באחד היו מ"ר עם תבן וחילבה, ובשני – מ"ר בלבד. שני הכלים עמדו באותו מקום ובמשך אותו זמן. והנה התוצאה: החוט העליון, ששהה עם מי התלתן ו"מגביא גילא", הוקלש יותר מהחוט ששהה במי רגלים בלבד. מה שמוכיח בבירור שכל הסממנים נועדו להקליש. ולפיכך, אם הצבע הוקלש במי רגלים בלבד – כל שכן שיש בכך ראיה מוכחת שמדובר בקלא אילן.♦
ב. "ועולה אחד לשבעים שנה"
מאמר זה מצביע על נדירותו הקיצונית של החילזון, שהופעתו היא אירוע המתרחש אחת ליובל שנים ויותר. זו הסיבה, כפי שמסיימת הברייתא, לערכו הכספי הגבוה: "לפיכך דמיו יקרים" .הסתירה מהארגמון: חילזון הארגמון אינו נדיר כלל באופן זה. הוא מצוי בים התיכון בכל עת, ודייגים מסחריים שולים אותו בכמויות גדולות לצורכי מאכל. הוא אינו "עולה" מן הים במועדים מיוחדים, אלא שוכן דרך קבע בקרקעית. טענת ה"נדירות" אינה מתקיימת בו כלל.
דחיית התירוצים:
א. נס בזמן המקדש: התירוץ שהיה זה נס שנהג רק בזמן הבית, ובזמננו די למצוא אותו בים, הוא דחוק ואין לו מקור. הברייתא מתארת את טבעו של החילזון, ולא נס זמני.
ב. קושי הצביעה: יש אומרים ש"דמיו יקרים" אינו בגלל נדירותו, אלא בגלל הקושי להפיק ממנו צבע (שכן דרושים חלזונות רבים לציצית אחת). אך אין זה פשט לשון הברייתא, הקושרת במפורש את יוקרו לנדירותו ("לפיכך").
♦
פרק ב' - תהליך הצביעה וגוון התכלת – סתירה מוחלטת מדברי הרמב"ם
כאן אנו מגיעים לנקודה המכרעת ביותר, בה הפער בין המקורות לבין הארגמון הוא תהומי ובלתי ניתן לגישור.
♦
א. דם החילזון ותהליך הצביעה
הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב) מתאר את תהליך הצביעה בפירוט: "מביאין דם חילזון... ונותנין אותו בסם עם סממנים... ומבשלין אותו עמהן... והצבע היוצא מדם החילזון עם הסממנים מתחלה הוא שחור כדיו , ואחר כך משתנה לאותו הגוון".הסתירה מהארגמון: תהליך הפקת הצבע מהארגמון שונה בתכלית:
א. הנוזל אינו שחור: הנוזל המופק מבלוטת החילזון הוא שקוף־צהבהב. אין בו שמץ של שחור.
ואף לאחר שהוא מתכהה עם הזמן הוא הופך לסגול.
ב. אין צורך בסממנים לצבע: הצבע הכחול נוצר בתהליך פוטוכימי, על ידי חשיפת הנוזל לאור השמש (או קרינת UV) וחמצן. הסממנים המוזכרים ברמב"ם אינם הכרחיים ליצירת הצבע עצמו, בניגוד גמור לתיאורו.
דחיית התירוצים:
א. "שחור כשהוא יבש": הטענה שדם הארגמון הופך לשחור כשהוא מתייבש היא הטעיה גרידא. כל נוזל צבעוני כהה (אדום, סגול וכו') ייראה שחור לאחר ייבוש מוחלט. הרמב"ם מתאר את צבע הנוזל בתחילת תהליך הבישול, לא בסופו. לשונו "שחור כדיו " היא לשון מפורשת וחד משמעית המתארת נוזל שחור ממש.
ב. "מנין לרמב"ם": הטענה כי הרמב"ם טעה בתיאורו היא חמורה ביותר ואין להעלותה על הדעת. היא מערערת את כל סמכותו של גדול הפוסקים, ופותחת פתח לביטול דבריו בכל נושא ועניין שלא ייראה לנו. דרך זו אינה דרכה של תורה. ומה גם שהגר"ח קנייבסקי בספרו הנפלא קרית מלך הביא רוב בקיאותו, ראיה מהירושלמי (נדה פ"ב ה"ז), דמבואר דדם דגים שחור, ובגמ' ברייתו כדג, ועוד הביא ראיה מהזוהר (פנחס רכז, א).
♦
בעניין "שחור כדיו" – על ערבוב סוגיות והתעלמות מן המציאות
ויתירה מכך, הרי מפורש בדברי הפוסקים, וכפי שהובא בדברי מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו קרית מלך, שהגוון "שחור כדיו" הוא החמור והעמוק שבגווני השחור, שחור יותר מ"כזפת" ומ"כעורב". וכיצד יעלה על הדעת לטעון שנוזל סגול, שגם לאחר שמתחמצן ומתייבש אינו מגיע לעומק שחרותו של זפת, הוא הוא "שחור כדיו", הרי כל רואה בעין בלתי מזוינת יעיד שאין הדברים כן.המציאות היא שדם הארגמון סגול הוא. והרמב"ם והסמ"ג (מצוה כו)רבינו בחיי (סו"פ שלח) כתבו "שחור כדיו". ואין סגול כשחור כדיו, כשם שאין יום כלילה. כל ניסיון לטשטש הבדל מהותי זה, סופו שיטשטש את גבולות האמת.
♦
ב. גוון התכלת
כאן טמון, אולי, המסמר האחרון בארון הקבורה של ההליכה בתכלת המצויה בחנויות היום (אם כי אין זה פירכא בעצם על האק"ק, כי מסתבר שמהארגמון עצמו אפשר להפיק גם צבע בהיר). הרמב"ם, בדקדוק לשון שאין שני לו, מגדיר את גוון התכלת המדויק:"תכלת האמורה בתורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע... וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית".
הסתירה מהארגמון: הצבע המופק מחילזון הארגמון הוא כחול־כהה, אינדיגו עמוק. הוא דומה לרקיע בשעת בין השמשות או לפני עלות השחר, אך אינו דומה כלל ועיקר ל"טהרו של רקיע" בצהרי היום, שהוא גוון תכלת־שמיים בהיר וצלול. תיאורו של הרמב"ם הוא ספציפי ומדויק – והצבע המופק מהארגמון פשוט אינו תואם לו.
דחיית התירוצים:
א. מחלוקת ראשונים בגוון: יש המנסים לטעון שרש"י חולק וסובר שהצבע כהה ("כרקיע המשחיר"). גם אם נאמר כך, כיצד ניתן לפסוק הלכה למעשה נגד דעתו המפורשת והמפורטת של הרמב"ם, הפוסק לנו את ההלכה, אשר מסיים את דבריו במילים "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית".
ב. "הרמב"ם טעה": שוב, יש מהמצדדים בזיהוי שנאלצו לטעון שהרמב"ם טעה בהגדרת הגוון, וכי הם מחזיקים ב"ראיות מקוריות מהספרי" כביכול. זוהי עזות מצח שאין כדוגמתה, לבוא ולומר שחוקרים בני דורנו מבינים במקורות חז"ל טוב יותר מהרמב"ם, ולפסוק הלכה נגדו.
משמעות המונחים "כוחל" ו"פתוך" בדברי הרמב"ם
הגדרת "פתוך": המילה "פתוך" אינה מילה סתומה. הרמב"ם עצמו מגדיר לנו את משמעותה בהלכות טומאת צרעת (פרק א' הלכה ב'): "והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם הוא הנקרא פתוך." הרי לנו הגדרה ברורה: "פתוך" משמעו תערובת של צבע בסיס עם צבע אחר, ובמקרה דנן, עם לבן. גם הערוך (ערך 'פתך') מבאר שמשמעותו תערובת, וזה לשונו על פסחים סג, א: "דפתיכי מולים. בב"ר פרשה י' נטל הקב"ה ב' פקעיות אחד של אש ואחד של שלג - ופתכן זה בזה, פירוש עירבן".אם כן, כאשר הרמב"ם כותב "כפתוך שבכוחל", כוונתו ברורה כשמש: צבע ה"כוחל" אשר עורבב ודולל (ככל הנראה עם לובן, בדומה להגדרתו בצרעת), וכך נוצר גוון בהיר יותר.
ומהי התערובת כאן, רבנו אברהם בן הרמב"ם, הנאמן הגדול על תורת אביו, מבאר במפורש בפירושו על התורה כי "פתוך שבכוחל" הוא תערובת של כחול עם לבן. וזו לשונו בפירושו לפרשת תרומה (שהוציא לאור הר"ד סלימאן ששון): "צבוע במראה דומה למה שנראה ממראה הרקיע, שהוא כחול טהור מראה ממוצע בין הכחול העמוק והלובן, וצביעתו בדם חלזון לא זולתו". כלום יש עדות ברורה מזו.
ובהגהה מכתב יד בספר החתום של הרמב"ם "כחול צח", ור' אברהם בן הרמב"ם "כחול זך" – "צח" ו"זך" מלמדים על בהירות, כמו ש"שמן זית זך" משמעותו שהוא צלול, נקי משמרים, ובהיר. ו"דודי צח ואדום" מתורגם "חיור" (לבן). "זך" ו"צח" הן מילים המורות על ניקיון, צלילות ובהירות, ההיפך הגמור מקדרות ושחרות. וכלשון רבי תנחום ירושלמי בספרו המדריך המספיק (בערך חלזון, המחבר חי במצרים סמוך לתקופת הרמב"ם) "נגלה בו צבע כחול זך ומזהיר בצחות הכי גדולה, ולא נפסד ולא נעלם ולא משתנה כמו שמשתנים שאר הצבעים, אם עברו עליהם ימים רבים"
אם כן, הפירוש הפשוט והמתבקש הוא: לוקחים צבע בסיס כחול ("כוחל"), ומדללים ומבהירים אותו ("פתוך") על ידי תערובת עם לובן , עד שמקבלים "כחול זך", הוא התכלת הבהירה.
כשהרמב"ם רוצה לתאר גוון כחול כהה מאוד, הנוטה לשחור, הוא משתמש בלשון מדויקת: "שחור ככוחלא". כלומר, שחור הדומה לכוחל, אך לא כוחל עצמו. ראיה נוספת ונפלאה מצאתי בדברי המהר"י קורקוס (על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש), המבאר במפורש כי "כוחל" הוא כחול, ובלשון ספרד "אזוּל" – הוא צבע השמים.
אם כן, הפירוש הפשוט, הברור והמתחייב מדברי הרמב"ם עצמו הוא: לוקחים צבע בסיס כחול ("כוחל"), מערבבים ומדללים אותו ("פתוך"), עד שמקבלים גוון תכלת בהיר.
♦
הרקיע של הרמב"ם – רקיע של צהריים, לא של בין הערביים
הרמב"ם מתאר את הגוון כ"דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע".אמנם יש כתבי יד בהם חסרה התיבה "לעין השמש". אך גם בלעדיה, הביטוי "בטהרו של רקיע" הוא חד משמעי. "טהרת הרקיע" אינה לעת ערב כשהשמים מקדירים. הטהרה היא בשיא היום, כשהשמים צלולים ובהירים, ללא עננים וללא אובך. הניסיון לפרש "טהרו" כ"טהור מלבנונית השמש", כפירוש הראדזינער, הוא פירוש יצירתי אך מנוגד לפשטות הלשון. לו הרמב"ם היה מתכוון לגוון של ערב, כשיטת ר"מ הדרשן, היה כותב זאת: "כרקיע בין הערביים", "כעת נטות צללי ערב". מדוע יבחר בתיאור המטעה ביותר – "טהרו של רקיע" – כדי לתאר גוון כהה,
הביטוי "בטהרו של רקיע" מתי הרקיע נמצא "בטהרתו", האם בשעת דמדומים, כאשר צללי ערב נוטים והשמים מקבלים גוון כחול־עמוק וכהה, ודאי שלא. "טהרה" משמעה צלילות, בהירות, ניקיון. זהו תיאור מדויק של הרקיע בצהרי יום בהיר, כאשר אין בו שמץ של עננות או קדרות.
הגע בעצמך, אילו הרמב"ם היה מתכוון לגוון כחול־כהה (אינדיגו), מדוע היה לו צורך להדגיש "בטהרו של רקיע", הרי גוון כזה נראה היטב גם כאשר הרקיע אינו בשיא טהרתו, ואף כשיש עננים פזורים. עצם ההדגשה על "טהרתו" באה לומר לנו שמדובר בגוון העדין והבהיר, זה שנראה רק כאשר השמים צלולים לחלוטין.
ואם תאמר, שמא "טהרו" הוא רק "נקי מעננים", הנה דברי הגמרא בברכות (נט ע"א) יוכיחו: "אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה, שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסות". מבואר בצורה הברורה ביותר דשמים בטהרתם הוא שמים מסולקים מקדרות, וכיצד אפשר לפרש ההיפך הגמור שטהרתו זה מסולק מן האור, ומלובש קדרות, ואין אלו אלא דברי תימה, אלא הכוונה לזוך והבהירות המיוחדת, לאיכות הצבע והאור, היא שנפגמה. זוהי ה"טהרה" שעליה מדבר הרמב"ם.
ואם לא די בכל אלה, הנה בא בנו של הרמב"ם, רבינו אברהם, שכידוע כל דבריו מדברי אביו והולך בשיטתו, והוא כותב: "יהיה מצמר כחול זך, הדומה לצבע הענן, הדומה לעין שהוא צבע השמים". ובתרגום הרב פנחס קורח "צמר תכול, תכלות זכה, דומה לגוון הענן". כלום יש ביטוי ברור מזה, "זך" – נקי, צלול, בהיר. זהו תרגום מדויק ל"פתוך שבכוחל" ול"טהרו של רקיע".
♦
ג. שיטת רש"י – התעלמות מרוב מוחלט של המקורות
והנה יש שנתלים בדברי רש"י בסוף פ' שלח בשם ר"מ הדרשן שהוא כרקיע המשחיר לעת ערב, לחזק שהצבע הוא כהה. והתימה הוא שמתעלמים ממקורות רבים ונוספים בדעת רש"י עצמו.הבה נסדר את הדברים:
א. רש"י על התורה (שמות כ"ה, ד'): "ותכלת – צמר צבוע בדם חילזון וצבעו ירוק".
ב. רש"י על התורה (במדבר ט"ו, ל"ח): "תכלת – צבע ירוק של חילזון".
ג. רש"י על הש"ס (ברכות ט' ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי".
ד. רש"י על הש"ס (גיטין ל"א ע"ב): "סרבלא דכרתי – צבע תכלת דומה לכרתי". (וידועה תמונת הכרתי, שהיא ירוקה־בהירה).
ה. רש"י על הש"ס (ברכות נ"ז ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, ומי שפניו ירוקים חולה הוא". הדימוי לחולה שפניו הוריקו, ודאי אינו מתאים לצבע כחול־מלכותי כהה.
איך אפשר, להתעלם מחמישה מקורות מפורשים הקובעים שצבע התכלת לשיטת רש"י הוא ירוק, ולהיבנות על מקור אחד, שגם משמעותו ("ים") אינה בהכרח כהה, הים בטהרתו, סמוך לחוף, הוא בצבע טורקיז ותכלת־ירקרק.
יש שטענו שהציטוט "רקיע המשחיר לעת ערב" מובא בשם ר' משה הדרשן, ולא מדעת רש"י עצמו, וזו טענה נכונה, ואמנם רש"י הביאו בשתיקה, ולכן אין להתעלם ממנו. אך אין בכך כדי לעקור את כל דבריו המפורשים על דעת עצמו במקומות אחרים. ועל כרחנו לפרש כפירוש הגאון ר"ד פארדו במשכיל לדוד, בביאור דברי רש"י "תכלת צבע ירוק וכו'. לאו דוקא ירוק אלא הגוון שקורים בלע"ז בל"ו, והוא נוטה לשחרות קצת, כמ"ש רש"י בסמוך דומה לרקיע המשחיר לעת".
הפליא הגאון ר' דוד פארדו לבאר באר היטב את שיטת רש"י, שבכמה מקומות כתב ירוק, וכאן כתב כסברת ר"מ הדרשן, והיינו ירוק הנוטה לשחרות, והוא בלו"א -כחול, ביאור הדברים, שצריך להוסיף כהות על גוון הירוק, כדי להגיע לתכלת. וכיצד מגיעים לזה, כמו שידוע שאם תוסיף צהוב - שהוא צבע מבהיר – על הכחול יהפוך להיות יהיה ירוק, כך אם תסיר את הצהוב מהירוק הצבע יהיה כהה יותר ויהפוך לכחול, והכוונה כאן שבכמה מקומות כתב רש"י ירוק, וכאן אמר שצריך להכהות את הירוק, והוא יוצא כ"תכלת" לכל דבר וענין, וכדעת הרמב"ם.
והאמת שגם אם היינו תופסים את דברי ר"מ הדרשן כפשוטו כרקיע המשחיר לעת ערב, לא היינו מגיעים לגוון זה.
צילום תמונת הרקיע רבע שעה אחר השקיעה
אמנם מצאנו לחכם אחד מהקראים שהביאו האבן עזרא (אבן עזרא על שמות פרק כה פסוק ד) שהוא שחור, והוא דוחה אותו, וזה לשונו: "ותכלת - אמר יפת שהוא כדמות שחרות. כי הוא תכלית כל הצבעים. והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק, והוא צמר".♦
"כוחל" אינו מילה נרדפת לשחור
יש שטוענים, על בסיס דברי התבואות שור בסימן ל"ח, היא שיש לחלק בין ה"כוחל" כחומר גלם לצביעה, שהוא "שחור הרבה", לבין התוצאה הסופית הנצבעת ממנו. ולפי זה מבקשים לדחות את הראיה הברורה מדברי הביאור הלכה (בסימן ל"ב), אשר קבע כי "כוחל" הוא הצבע הכחול (בלע"ז בלו"א).בביאור הלכה סימן ל"ב ד"ה יכתבם נאמר כך: "יכתבם בדיו שחור – ועיין ברמב"ם פרק א מהלכות תפילין, שכתב שהלכה למשה מסיני שנאמר שיהיו כותבין בדיו – לא נאמרה אלא למעט שאר מיני צבעים כגון האדום והירוק וכיוצא בהם. ומשמע, שכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו – כשר, ובלבד שיהיה מתקיים. וכן כתב בהלכות ס"ת: אחד ממספר הדברים הפוסלים ספר תורה – אם נכתב בלא שחור העומד".
ובהמשך דבריו כתב: "ואם היה המראה דומה למראה הכחול (שקורין בלועזית 'בלו"א') נראה לענ"ד שיש להחמיר בזה. וראיה מגמרא חולין מז ע"ב: 'ככוחלא כשירה, כדיותא טריפה' – דאף שמהרמב"ם משמע כי ההלכה לא נאמרה אלא שיהיה מראה שחור, וביררנו לקמן בסימן ל"ג, שברצועות תפילין שיש עליהן גם כן הלכה למשה מסיני שצריכות להיות שחורות – די בשחרות שהיא ככחול. מכל מקום כאן, שכיון שהלכה שיכתוב בדיו, אף שדיו לאו דווקא (להרמב"ם) – מכל מקום צריך שיהיה מראה שחור ממש, כמו דיו".
נמצא, שהכחול המכונה בלועזית "בלו"א" הוא-הוא הנקרא בגמרא "כוחל", לפי זה, כאשר הרמב"ם מבאר "פתוך שבכוחל" – הכוונה לתערובת של לבן בכחול, כלומר כחול בהיר.
הרי שה"כוחל" עצמו הוא הצבע הכחול, ואילו "פתוך" הוא תערובת שיש בה לבן, כפי שמבואר בהלכות טומאת צרעת ובפירוש המשנה.
♦
ב. בירור הגדרת "שחור כדיו" והבדלתו ממראה עורב
גם בנוגע לשאלה של "שחור כדיו", מעיר הביאור הלכה שם: "אך צריך עיון, דאם כן – אם היה מראית הדיו דומה למראית העורב – גם כן איננו בכלל דיו, וכך מוכח בנדה דף כ' ע"א, שמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב. דאמר שם: 'שחור כדיו – טמאה, כעורב – טהורה'. ואם כן, מדוע נאמר במדרש: 'שחורות כעורב – אלו האותיות'? אך אין למדין הלכה מן האגדות".ואפשר לדחוק ולתרץ: "שחור כעורב – הוא ג"כ שחור כדיו, אך דיו הוא לח, ולכן גם הוא טהור, כמוכח בגמרא שם".
נמצא, שמראית דיו אמיתי – שחור עמוק ומובהק יותר אף ממראה העורב, ויש להקפיד שהאותיות ייכתבו בשחור כזה, ולא בצבע שהוא ככחול בלבד או כשחור חיוור.
הנקודה היוצאת מדבריו ברורה כשמש: "כוחל" הוא שם לצבע הכחול (בלו"א), והוא גוון בפני עצמו, השונה מהותית מ"דיו" שהוא שחור.
עתה, נחזור לדברי הרמב"ם בהלכות ציצית. הרמב"ם אינו כותב "התכלת נעשית מחומר שחור ששמו כוחל". הוא מתאר את הגוון הסופי: "הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל". על פי הגדרת ה"ביאור הלכה", פירוש הדברים הוא: גוון המתקבל מדילול ("פתוך") של הצבע הכחול ("כוחל"). כפי שכבר הארכתי, "פתוך" הוא תערובת עם לובן, כפי שמגדיר הרמב"ם עצמו בהלכות צרעת. התוצאה היא בהכרח כחול בהיר , הוא התכלת.
כשהרמב"ם עצמו רוצה לתאר את הגוון הכהה ביותר בסקאלת הכחול, הוא משתמש בלשון מדוייקת: "שחור ככוחלא" . הדימוי "כ־" בא ללמד על קרבה ודמיון, לא על זהות. כשם שאם אומר "אדום כאש" אין פירושו שאש היא מילה נרדפת לאדום, כך "שחור ככוחל" פירושו גוון שחור שיש בו מן הכחול, או כחול כהה עד מאד עד שדומה לשחור. אך "כוחל" סתם, הוא הצבע הכחול (בלע"ז Blue).
ואכן, כך הבינו זאת גדולי המפרשים. כמבואר בבית דוד אשר כתב בפירוש שבדרך כלל "כחול" הוא בלו"א (Blue), ורק לגבי טריפות ישנו דיון מיוחד. הטענה שהבית דוד תומך בדעה שכוחל הוא קרוב לשחור ממש אינה מדויקת; הוא דן בתמיהת התבואות שור על ההקשר הספציפי של ריאה, אך מכך גופא מוכח שההבנה הפשוטה והבסיסית של "כוחל" היא כחול, ולא שחור.
אם כן, המסקנה מדברי הביאור הלכה בעינה עומדת: "כוחל" הוא כחול. "פתוך שבכוחל" הוא כחול בהיר. וזהו הגוון הכשר לתכלת לדעת הרמב"ם. כל ניסיון להכניס בדוחק את הצבע הכהה של הארגמון לתוך הגדרה זו, נידון לכישלון.
♦
הסרטן הנמצא בתימן ודחיית זיהויו ע"י הרב קאפח
יש שנאחזו בדברי הגאון הרב יוסף קאפח זצ"ל, אשר לכאורה פוסל צבע בהיר. הוא בספרו על משנה תורה בהלכות ציצית על מין "סרטן" שמצוי בעיר עדן מאד, בחוף "חקאת" למאות ואלפים, ודמו שחור כדיו, וההודים משמשים בו בעדן במקום הדיו. והוא פוסל אותו, משום "שאינו דומה לדג, ואין לו גידים ועצמות ואינו חלזון נחש וכו', ועינו אינו דומה לים כשהוא חי, אלא לאבן בזלת, וצבע הנצבע ממנו אינו מזוהה עם השחרות, כלל אלא כחול בהיר", והאמת שאכן, בנקודה זו פירש הרב קאפח ברמב"ם פירוש ייחודי משלו, ולדעתו הגוון הוא כהה. אך יש לזכור שני דברים: ראשית, פירושו עומד בניגוד לדעת ר' אברהם בן הרמב"ם ובספר החתום, אשר בוודאי קדמו לו בנאמנותם לפירוש המקור. שנית, הרב קאפח עצמו, באותו מאמר, פוסל כל זיהוי שאינו תואם לשאר סימני החילזון (כגון היותו "דג" עם עצמות וגידים, כפי שהוא מפרש בירושלמי), סימנים אשר הארגמון אינו עומד בהם כלל. על כן, אין להביא ראיה חלקית משיטתו הייחודית ולהתעלם משאר דבריו השוללים את זיהוי הארגמון מכל וכל.♦
האם יש ראיות לעירוב סגול בתוך התכלת
אמנם העירני אחד התלמידי חכמים, שבתרגום הישן של ר"י אבן תיבון תרגם את דברי הרמב"ם בחולין (פ"ג מ"ב) - 'והתכלת כעין הכוחל האדום'. וכן תירגמו בהוצאת ברלין תרנ"ד. והיינו שהיתה לפניהם הגי' - 'אלזרקא לון אלכחל אלאחמר'. תרגום זה הובא במאירי חולין (נד.) - 'והתכלת כעין הכוחל האדום'. ומופיע גם בפיה"מ עם הגהות שטמ"ק כת"י (נמצא באוצה"ח), ולא הגיה שם כלום. וע"פ זה רצה לומר שאכן מדובר על כחול הנוטה לסגול כהארגמון.אולם מכל מקום נראה לעניות דעתי ברור, דאין לנטות מהדברים המפורשים בדוכתא, שהוא כחול בהיר, ואולם אין לדחות דבר זה, והוא יכול לחדד את הגון המדוייק עוד יותר, יתכן שהכונה לתכלת בהירה הנוטה מעט לסגול שהוא נוטה לאדום, וראה בתמונות שצירפתי לעיל בתמונה האמצעית כאן:
ואמנם גם זה אינו מוכרח, וכמו שכתב לי ת"ח אחד:
א. התרגום הישן לפיה"מ עמ"ס חולין אינו מר"ש אבן תיבון [וכ"ש לא מאביו ר"י אבן תיבון], כי אם מהחכם ר' נתנאל הרופא ב"ר יוסי בן אלמלי.
ב. ברמב"ם המקורי לא כתוב כלל "תכלת", כי אם "אלזרקא" (כחולה, ולא תכלת), ולכן למדנו מכאן רק את דעת המתרגם על גוון התכלת ואין שום גילוי לדעת הרמב"ם.
ג. כבר הוכיחו שלא המאירי בעצמו הקדים את המשנה ואת פירוש הרמב"ם לפירושו, אלא כותב הכתב יד עשה כן, וממילא אין שום ראיה מנוסח פיה"מ הנדפס עם המאירי.
ד. אין מקום לפלפל מה הנוסח הנכון בלשון הרמב"ם, יש תחת ידינו כתב יד קדשו של הרמב"ם.
וממילא נפל פיתא בבירא, ואין מקום לראיה זו כלל.
♦
סיכום ומסקנה הלכתית
מן המקובץ עולה תמונה ברורה וחד משמעית:
א. חילזון ה"ארגמון קהה קוצים" אינו תואם את סימני החילזון המפורשים בגמרא: לא בצבעו ("דומה לים"), לא בנדירותו ("עולה אחד לשבעים שנה") ולא בסיבת יוקרו.
ב. תהליך הפקת הצבע וגוון הדם סותרים חזיתית את תיאורו המפורט של הרמב"ם: הדם אינו "שחור כדיו", ואין צורך בסממנים ליצירת הצבע.
ג. גוון התכלת המופק מהארגמון מנוגד להגדרתו המדויקת של הרמב"ם: הצבע המופק מהארגמון הוא כחול־כהה ולא תכלת־רקיע בהיר כלשון הרמב"ם "בטהרו של רקיע", צבע הארגמון הרמב"ם פסל במפורש.
ד. העדר מסורת רציפה ודעתם של גדולי הדורות האחרונים נוטים כולם לדחיית הזיהוי, מתוך חשש כבד לאיסור "קלא אילן".
לאור כל האמור, אין מנוס מן המסקנה ההלכתית כי זיהוי הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת של התורה הוא זיהוי מוטעה ושגוי. הניסיונות ליישב את הסתירות דחוקים, מאולצים, ולעיתים אף כרוכים בדחיית דברי ראשונים מפורשים, ובראשם הרמב"ם.
על כן, הדרך הנכונה והראויה לירא את דבר ה' היא להמשיך ולהחזיק במסורת אבותינו מדור דור, שקיימו מצוות ציצית בחוטי לבן בלבד, ולהימנע מלהטיל בבגדינו צבע שזיהויו מוטל בספק כה גדול. נמשיך להתפלל ולצפות לביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אשר יגלה לנו את סודות התורה, ובכללם את חילזון התכלת האמיתי, ונזכה לקיים את המצווה בשלמותה ובהידורה.
♦ ♦ ♦