איתא במתניתין (ל"ה ע"א) נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף מבעוד יום אינו ערוב משחשיכה עירוב. אם ספק ר"מ ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ר' יוסי ור"ש אומרים ספק עירוב כשר.
ובגמ' הקשו מדוע לר"מ לא מועיל העירוב בתורת ודאי והרי יש כאן הכרעת חזקה וכמו בנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת ר"מ סובר שיש הכרעת חזקה הוא חי ולכן הנוגע בו טהור גם בערוב נאמר חזקה ומדוע הוא חמר גמל?
ומתרצים רבה ורב יוסף דאיירי שיש תרי ותרי שמעידים האם הפת נטמאת קודם שחשיכה או אחר חשיכה. אבל לולי זאת יש הכרעת חזקה לקולא והקשו תוס' דהרי יש כאן חזקה הפוכה דיש חזקת תחום ביתו שמכרעת שהעירוב פסול ומשום דיש חזקה נגד חזקה לכן ר"מ מחמיר. והרי הגמ' אומרת שר"מ סובר תחומין דאורייתא (דאל"כ היה ר"מ מכשיר את העירוב כמו שבספק טבל בטומאה דרבנן ר"מ מיקל אף נגד חזקה).
דעת ר' יוסי שספק עירוב כשר ואף שספק טבל ר' יוסי מטמא אף בטומאה דרבנן מתרץ רבא דהתם יש חזקת טומאה לחומרא אבל יש כאן חזקה לקולא. וכתב רש"י דעירוב זהו מילתא דרבנן ולקולא ולכן אף דיש חזקה הפוכה לחומרא דחזקת תחום ביתו שהעירוב פסול ר' יוסי פוסק לקולא.
וקשה לדעת התוס' בשבת דף ל"ד והרא"ש בשבת דהמניח עירובו בבין השמשות פסול דערובי תחומין בעינן שיניח בזמן שהוא ודאי יום וא"כ קשה מדוע ר' יוסי סובר שהעירוב כשר דמה מועיל חזקת העירוב והרי יש חזקת תחום ביתו הסותרת וממילא אין לנו הכרעה לקולא.
ועוד קשה איזה חזקה יש בספק שנתגלגל הפת והרי אין הכרעה שדבר לא זז ממקומו דאינו שינוי ומה מבטל את חזקת תחום ביתו.
והקשו האחרונים דהרי תרתי לריעותא נחשב כודאי ולכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו פסולות אף ברה"ר והטעם שזהו ודאי טומאה דמוכרע בודאות כמו התרתי לריעותא.
וגם כאן שעתה הפת ודאי שרופה וודאי טמאה. אם כן יש חזקה דהשתא שהעירוב פסול ויש גם חזקת תחום ביתו לחומרא ומדוע ר' יוסי מיקל דתחומין דרבנן. והרי תרתי לריעותא זהו הכרעה גמורה. וכשיש הכרעה אין כאן ספק ונחמיר שהערוב פסול בודאות.
♦
ושמא יש לבאר דעדיפות החזקה של פת, מחזקת תחום ביתו, שחזקת הפת זהו חזקת הגוף שעדיפא מחזקת דין. ולכן חזקת הפת מכרעת לקולא אף נגד תרתי לריעותא.
והביאור דחזקת הפת שלא נטמאת יסוד החזקה הוא שמונח בפת דירתו של אדם וממילא זהו חזקת הגוף ואינה חזקת הדין. דיש כאן פת מיוחדת דכנוס בתוכה דירתו של אדם. דהוא דר במקום זה. ולכן זהו עדיף על חזקת תחום ביתו. וזהו קושית הגמ' מדוע ר"מ מחמיר הרי יש כאן הכרעה של חזקה שנשאר הפת שמונח בה דירתו של אדם. וחשיבא לחם אחר. וכל ספק האם הלחם של העירוב שהיה לחם תרומה וספק אם נטמא הלחם זהו חזקת הגוף דלעקור כשרות של לחם לעירוב זהו שינוי מציאותו של הלחם.
דאם נפסול לעירוב נהפך מלחם שבמקום הנחתו מושך דיורי האדם. וכל דירת האדם נכנסת ללחם אבל לנקוט שחל פסול לענין עירוב אם כן זהו לחם פשוט שלא נקבע דירת האדם במקום הנחתו. ואינו אפסירא דאדם ואינו גורר ומושך את האדם למקומו. ולכן שייך חזקה בספק של נתגלגל הפת דאנו מעמידים את הפת בחזקתה שמצליחה להחיל עירוב ולהגדיר היכן דירתו של אדם ונשארה פת מיוחדת דאם נתגלגלה נהפכה לפת פשוטה.
וממילא שיש כאן חזקת הגוף שהלחם לא נשרף ולא נטמא בפת של תרומה. וכן שיש ספק בנתגלגל העירוב חוץ לתחום ויש ספק אם היה משחשיכה או לא וחזקת הגוף גוברת על חזקת תחום ביתו שזהו חזקת הדין שדינו ללכת לפי תחום ביתו. זהו דין הליכתו וכשיש ספק מתי חל הפסול בלחם קודם השבת או אחר שתחשך הכלל שחזקת הגוף עדיפא מחזקת הדין. ואף שהשתא יש לחם שרוף לפנינו אפ"ה חזקת הגוף דמעיקרא גוברת על חזקת הדין כדכתב השב שמעתתא ש"ב פ"ב.
וזהו קושיית הגמ' מדוע ר"מ מחמיר שזהו חמר גמל, הרי ר"מ סובר שיש חזקה בנגע באחד בלילה דיש חזקת חי (אף שבבוקר ידוע דמת) וחזקה דמעיקרא קיימת להכריע שבזמן שאדם נגע בו הוא היה חי.
אמרינן שאף דהשתא אישתני יש חזקה דמעיקרא. ואמרינן שבשעת הנגיעה נגע באדם חי וכאן נמי נאמר דיש חזקה דמעיקרא המכריעה שהפת היתה כשרה לעירוב בזמן שהעירוב חל. וזה טעם להכשיר את העירוב ולכן לא איכפת לן שתחום ביתו של האדם חזקתו שהעירוב לא הצליח שיש כאן לכאורה חזקה הופכית זהו אינו כלום משום דחזקת הגוף עדיפא. וחזקה של הכשר הפת היא מוגדרת חזקת הגוף דלהגיד שהפת נפסלה זהו שינוי כל מציאותה כפת מיוחדת ולהופכה לפת פשוטה שלא כנוס בתוכה דירתו של פלוני ואינה מגדירה דירת אדם ולא כנוס בתוכה דירת האדם.
וזהו קושית הגמ' מדוע ר"מ לא מכשיר כשיש ספק על הפת והרי יש כאן כח חזקה להכשיר את העירוב והקשו תוס' דהרי יש חזקה הופכית של תחום ביתו ולנתבאר לכאורה יש ליישב לדרך הש"ש דחזקת הגוף אף שהיום כבר נשתנית כשאנו דנים ביחס לאתמול זהו חזקה אלימתא ואמרינן דגוברת על חזקה אחרת. וממילא יש הכרעה ברורה. וזהו קושית הגמ' דיש חזקה גמורה לקולא ויש הכרעה לקולא ומדוע ר"מ אמר שיש ספק וזהו חמר גמל ולא ידוע לנו אם העירוב כשר או לא.
ולהדיא דקושיית הגמ' לא רק משנשרף שבזה פשוט שיש חזקת הגוף לומר שלא היה שריפה אלא אף בנטמא. דהרי הגמ' מתרצת דיש תרי ותרי מתי היתה הטומאה ולכן ר"מ מחמיר שזהו ספק.
ומתרצת הגמ' דיש תרי ותרי מתי הפת נטמאת ולא שייך הכרעה של חזקה בספק של תרי ותרי ונשאר ספק וכן ר"מ מחמיר מספק.
והשמעתתא (ש"ב פ"ב) כתב דבריו לבאר דברי התוס' בכתובות דף ע"ה במומין מדוע אמרינן דיש חזקת הגוף שהמומים הגיעו בבית הבעל הרי כנגד זה יש חזקת הגוף ובנוסף השתא יש מום לפניך.
ותירצו התוס' דחזקת פנויה לא חשיבא כלל כנגד חזקת הגוף וביאר הש"ש דאף תרתי לריעותא לא מועיל כנגד חזקת הגוף. וכתב דבמקוה שנמדד ונמצא חסר לא חשיבא חזקת המקוה וחזקת הגוף משום דזהו חזקת דין בלבד. והביאור דגם אם המקוה נחסר הרי המים שנשארו קיים בהם כח של טהרה אל יש בהם חיסרון שיעור וקיים כח במים שמטהרים כשיושלם שיעורם. ואינם מים פסולים כמים שאובים ושינוי מראה.
ולכן אמרינן שאין אלימות של חזקת הגוף אבל בספק מתי המומים הגיעו לאשה שזהו חזקה שהגוף לא נשנתה בזה אלימא מחזקת פנויה שהיא חזקת הדין אף דהיום ודאי יש מומים באשה. אין כח של תרתי לריעותא לגבור על חזקת הגוף.
♦
ולביאור זה י"ל דחזקת הפת של העירוב נדונת כחזקת הגוף ואף שיש חזקת תחום ביתו המנגדת והשתא הפת שרופה. אפ"ה יש הכרעת חזקה שהעירוב כשר דיש הכרעה שהפת נשארה עם כח שהיא פת של עירוב וקיים בה כח פת של עירוב ולא נפקע כח זה מהפת ע"י שנטמאת התרומה או נתגלגל העירוב.
ובזה יתבאר ענין חזקה על ספק האם נתגלגל העירוב דקשה איזה חזקה יש שדבר לא זז ממקומו אלא י"ל דהחזקה שנשאר בפת כח שהיא פת של עירוב שזהו מציאות אחרת ולא נהפכה לסתם פת אלא נשאר פת שמונח בה דיורים של אדם שזהו פת שהיא דירתו של אדם. ודיורי האדם מכונסים בפת זו.
דהרי אדם שמניח עירוב נאסר באלפיים מביתו ואנו מגדירים שכל דירתו לענין עירוב נמצאת במקום שהפת מונחת בלבד.
דהרי יש לאדם בביתו הרבה ככרות לחם ואינם מבטלים את העירוב דדוקא הפת של העירוב היא פת חשובה שדיורי האדם נקבעים לפי מקומה ולכן היא גוברת על שאר הככרות שבביתו וזהו חל ע"י אמירתו שהפת תהפך לפת של עירוב ויש חזקה שהפת תישאר פת מיוחדת.
ומצינו באדם שחפץ לערב ביום טוב שאחר השבת. מותר לו לערב דוקא באותה הפת שכבר עירב ואסור לו לקחת פת אחרת דזהו איסור הכנה שקובע על הפת להופכה לכיכר של עירוב ולכן דוקא אם לוקח את הכיכר שעירב עמו בערב יום טוב דוקא בו רשאי להשתמש (כמבואר בסימן תטז סעיף ב') והביאור דיצירת פת של עירוב זהו עשיה בגוף הפת שיוצר ממנה פת מיוחדת שכנוס בתוכה הדיורים של האדם. ומשל לדבר דשנים אוחזין בשטר נחשב שאוחזין בחוב ויש להם תפיסה בחוב ועושים יחלוקו וביאר הגר"ח ששטר זהו אפסירא דחוב גם בעירוב בפת מונח הדיורים של האדם. ואף דיש לאדם זה הרבה מאכלים בביתו ואיך נקבע שדיורו דוקא במקום הפת של העירוב. אלא שיוצר פת מיוחדת וחל באמירתו שפת פלונית הופכה ללחם של עירוב זהו חידוש מציאות חדשה בפת של העירוב שהפת קיים בה את דיורי האדם וגוררת ומושכת את קביעות מקומו של האדם. ולכן שייך כאן כח של חזקת הגוף ולר' יוסי שאזיל בתר חזקה לא מוכרע להיפך מכח תרתי לריעותא דחזקת הגוף עדיפה ואין כח לתרתי לריעותא לבטלה.
ור"מ שמחמיר דס"ל שיש תרי ותרי אין כח של חזקה או דחזקה שאיתרע דהיום ודאי נשתנה אינה חזקה ונגע באחד בלילה עדיף דיש שני חזקות חזקת חי וחזקת טהור אבל אילו היה חזקה אף אם תחומין דאורייתא היה לקולא משום דעדיפא מחזקת תחום ביתו שזהו חזקת דין.
ובזה יתבאר דיש חזקה על הפת שלא נתגלגל ולכן מכריע נגד חזקת תחום ביתו וקשה מה שייך חזקה שחפץ לא זז ואין כאן שינוי אלא דהחזקה שנשאר בחפץ שהוא כשר לעירוב דאם נפסל לעירוב נעקר כוחו שהוא מאכל שמונח בו דיורי אדם ומשתנה למאכל פשוט וזהו שינוי מצב. ולכן יש כאן חזקה המכרעת.
ובתוס' בשבת דף לד כתבו דמניח עירוב תחומין בביה"ש פסול וכן דעת הרא"ש וכן הכרעת המשנ"ב סימן תטו סעיף ג' ופליגי על שיטת הרמב"ם ורש"י דמניח עירוב תחומין בביה"ש כשר וכתבו התוס' והרא"ש דמבואר בעירובין דר' יוסי מכשיר ספק עירוב דוקא כשיש חזקה להכשיר וספק ללא חזקה פוסל.
וכוונתם לכאורה לגמ' דף לו דאין לערב בפת שבשעה שמניחה היא ספק טמאה ספק טהורה, ומזה הוכיחו שכשאין חזקת הנחה בכשרות העירוב פסול ולשון רש"י לו ד"ה ספק ולא היה שם חזקת הכשר עירוב מעולם. (ומשמע שאין החיסרון מטעם דאין סעודה הראויה שבפועל אסור לאוכלה מספק.דעתה הגמ' לא ידעה זאת).
וקשה מדוע בספק מתי נשרף הפת ומתי נטמא ומתי נתגלגל כשר לר' יוסי והרי יש חזקה הפוכה שיש חזקת תחום ביתו ומדוע זה עדיף מספק ביה"ש. ותוס' ל"ה ע"ב הביאו שיטת רש"י שיש חזקת תחום ביתו. (ובריטב"א כתב דאזלינן בתר שורש הספק ובתוס' לו ע"א ד"ה במקוה לכאורה חולקים על הכרעה דשורש הספק).
ויש ליישב דשמא נתחדש דחזקה שנשאר כח עירוב במאכל של העירוב דומה לחזקת הגוף ויש עדיפות על חזקת תחום ביתו דחשיב חזקת הגוף כנגד חזקת הדין. דמבואר בתוס' בכתובות דף ע"ה דחזקת הגוף עדיפא על חזקת הדין. והביאור דמאכל שמערב בו הוא נהפך למאכל שדיורי האדם מונחים בו. וזהו מציאות אחרת במאכל וזהו מציאות גשמית במאכל שמונח בו הקביעות דיורים של האדם ונכנס בתוכו דירת האדם.
ושמא זהו עדיף על חזקת תחום ביתו ולכן עדיף מספק ביה"ש שלתוס' ולרא"ש פסול.
ולכן מצינו שכשר בספק נתגלגל העירוב ומדוע יש חזקה להקל ומשמע דאם נתגלגל אינו מאכל שמצליח לקבוע שמונח בו דירת האדם דהעירוב נפסל אם יש מרחק יותר מאלפיים מהאדם ונמצא דנהפך למאכל שאינו עושה עירוב. שזהו מציאות אחרת במאכל ויש על זה חזקה.
אמנם התוס' כתבו שקושית הגמרא שר' מאיר יכשיר מכח חזקה של הפת זהו דוקא אם תחומין דרבנן, אבל אם תחומין דאורייתא זהו פסול וחזינן שנקטו דאין עדיפות לחזקת הפת על חזקת תחום ביתו. ומשמע שסוברים דאינו מוגדר חזקת הגוף נגד חזקת דין ויתכן שסוברים שהיות שהיום הפת שרופה לפנינו כה"ג גם חזקת דין מבטלת חזקת הגוף ודלא כדעת השב שמעתתא.
♦ ♦ ♦