הלכה היא דמקומו של אדם הוא ד' אמות, בין לענין מקום השביתה בע"ש ובין לענין יוצא חוץ לתחום, כמבואר בשו"ע סי' שצ"ו ס"א שבו איש תחתיו מכאן שכל אדם יש לו ארבע אמות בכ"מ אפי' יצא חוץ לתחום וכו'. והרמ"א הביא ב' דעות אם אותן ד"א הוא באמצען [והיינו ב' אמות לכל צד] או שיש לו ד"א לכל צד. וב' דעות אלו הן מח' תנאים במשנה בדף מה. ונחלקו הראשונים מה ההלכה. ובמשנ"ב סק"ט הביא מא"ר דיש לסמוך על דעה זו שיש לו ד"א לכל צד למעשה. וכ"כ בסי' ת"ה סק"ב לגבי מי שיצא חוץ לתחום שלפי דעה זו יכול לילך הד' אמות לכל צד ואפי' לצד העיר. וכן לענין נותן עירובו קי"ל כרבא דהנותן ערובו יש לו ד"א, כמבואר בשו"ע ת"ט ס"ה.
והנה בסי' שצ"ו ס"ב כתב השו"ע דמי ששבת במקום שמוקף מחיצות [וביותר מב"ס כשמוקף לדירה] חשוב כולו כד' אמות, ומודדים אלפים אמה מחוץ לאותו מקום, ולגבי יוצא חוץ לתחום קי"ל כר"ג דיש לו את כל הדיר וסהר [ונח' הראשונים אם גם ליוצא במזיד או רק באונס ואכמ"ל]. ובס' ת"ח כתב דאם הניח עירובו בעיר, כל העיר כד' אמות. ולא נתפרש בדבריו אם גם לענין זה יש לו ד"א לכל צד או לא, ולהלן יתבאר אי"ה.
ויש לדון היכא דשבת במקום מוקף מחיצות, ואותו מקום הוא פחות מד"א, וכגון שהוא ג' על ג' אמות שהוא רה"י גמורה, האם יש לו עוד אמה מחוץ לאותו מקום או לא [ונפק"מ מהיכן למדוד את האלפים אמה]. ויסוד הספק הוא אם אמרינן שמכיון ששביתתו עכשיו היא באותו מקום, א"כ זהו מקומו, ואפי' שהוא פחות מד"א אין לו אלא אותו מקום, או שמקומו של אדם לעולם הוא ד"א, וא"כ אותה רשות ל"ח מקום לשביתה, והדר דינא שמקומו הוא ד' אמותיו. וביותר יש לדון כן במי שהוציאוהו לדיר וסהר שהוא פחות מד"א, אם יכול לילך עוד אמה חוץ לד"א או לא. ויש שרצו לדייק מרש"י בדף ט"ו. ד"ה והוא מד"א וכו' וז"ל להכי נקט מד"א ואילך דאם היה פחות מד"א מה מהלך את כולו איכא ומחיצותיו מאי מהני בלאו מחיצה נמי מקום לכל אדם ד"א בפרק מי שהוציאוהו, עכ"ל. ולכאו' נפק"מ לאידך גיסא, שפחות מד"א לא תהיה לו שביתה בכל הד"א אלא באותו מקום, ומשמע שגם בכה"ג יהיה לו ד"א. אמנם אי"ז מוכרח, דרש"י בא לפרש שיכול להיות מקום יותר מד"א.
והנה כתבו התוס' (ס: ד"ה כאן שכלתה בסוף הדיבור) דמי שהוציאוהו חוץ לתחום ונתנוהו בדו"ס מהלך את כולה ולא חוצה לה ואפי' הוא עומד בסופה. והיינו שאפי' שד' אמות שסביביו הן גם הד' אמות שבחוץ, מ"מ אינו יכול לצאת לשם, והיינו משום שעכשיו הדו"ס זה מקומו ולא ד' אמותיו. והחזו"א [סי' ק"ט סקי"ז] כתב דכ"ז היינו רק לדעת ר"ג דס"ל דמהלך את כולה, אבל לר' יהושע דאינו מהלך את כל הדו"ס, יכול לילך ד"א גם מחוץ לדו"ס. וביאור הדבר, דלר"ג דמהלך את כולה היינו משום שדנים שעכשיו זה מקומו מכח הד"א שיש לו שם, ואפי' שלא שבת שם. וכיון שמקומו הוא הדו"ס, אסור לילך כלום מחוץ לדו"ס ואפי' שזה בתוך ד"א. אבל לר"י, שהדו"ס לא נעשה מקומו, א"כ נשאר בדין שיש לו ד"א לכל צד. אלא דהתוס' איירי כשהדו"ס הוא יותר מד"א, שאז ודאי נחשב למקומו, ועדיין יש לדון היכא שהוא פחות מד"א אם כה"ג נמי נקבע למקומו או לא[1].
♦
ונראה דאפשר ללמוד דין זה מדברי הראשונים בדף לד. בהא דאיתא שם דאם נתכוון לשבות בראש המגדל והעירוב במגדל פחות מי' אין הוא ועירובו במקום א', כיון שהוא ברה"י ועירובו ברה"ר [או כרמלית]. והק' הרשב"א והריטב"א, דכיון שהנותן עירובו יש לו ד"א והן רה"י, כמבואר לעיל לב:, א"כ נימא רה"י יורדת עד למטה ונמצא ששובת גם למטה ושפיר הוי הוא ועירובו במקום א'. ותי' וז"ל ונראה לי דלא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ד"א אלא בששבת ברה"ר או בכרמלית שאין כל הרשות שלו לפיכך נותנים לו ד"א אבל נתכוין לשבות ברה"י שהוא מקום מסוים וכל הרשות כד' אמות אין נותנים לו חוץ מאותה הרשות עוד ד"א ואע"פ שנתכוין לשבות בטפח הסמוך לרה"ר לפי שאין שביתתו ממש שם אלא כל הבית כד"א שלו ושביתתו בכולו, עכ"ל הרשב"א, וכעי"ז כתב הריטב"א. והנה התם במגדל בפשוטו אינו ברוחב ד"א [ועכ"פ לא הזכירו בדבריהם שרק בכה"ג], ומבואר מדבריהם דהיכא ששבת ברה"י מקום השביתה הוא ברה"י ולא בד"א שמתכוין לשבות, ואין לו ד"א ממקום ששובת מחוץ לרה"י. וא"כ לכאו' ה"ה בנתנוהו בדו"ס פחות מד"א אינו יכול לילך מחוץ לדו"ס עד לד"א, כיון שהדו"ס זה מקומו, ונמצא שאינו יכול לילך אלא ג' אמות. ולפ"ז ביוצא לדעת, לשי' הראשונים שאין לו דו"ס, תהיה לו עוד אמה מחוץ לדו"ס, שהרי אצלו הדו"ס אינו מקומו, ונמצא חומרתו מביאה לו קולא.
אמנם אפשר לדחות, שיתכן שכל דברי הראשונים אינם אלא בנותן עירובו ברה"י, אבל שובת ממש ברה"י או מי שנתנוהו שם, לא. והיינו דיתכן שרק בנותן עירובו, שאי"ז מקומו ממש של האדם אלא שקונה שם שביתה ע"י העירוב, בזה אמרינן שכיון שמקום העירוב הוא ברה"י זה מקומו אפי' שאינו ד"א, דמקום שביתה כול להיות גם פחות מד"א. אבל בשובת ממש, ששם עמידת רגליו לעולם שביתתו היא בד"א ולא פחות, כיון שמקומו של אדם הוא ד"א. ויסוד לחילוק זה, שהרי רמב"ח בעי [נב.] אם נותן עירובו יש לו ד"א או לא, והיינו שיתכן שד"א זה מקומו של האדם ולא מקום שביתה. וא"כ י"ל דגם לרבא דאהדר ליה ק"ו וכו', וס"ל שיש לו ד"א, מ"מ אי"ז אותו גדר של שובת. ויעו' בחזו"א סי' פ' לדף לג. תוד"ה והא, ובסי' ק"ט ס"ק י"ט שכתב דהיכא שקונה שביתה ע"י עירוב אין כל הד' אמות מקום השביתה אלא רק המקום שנתכוין לשבות בו, והלכך צריך שיוכל להביא את העירוב עד אותו מקום ממש ולא סגי שיביאנו לתוך ד"א. אלא שהחזו"א כתב שם שיכול לכוין לשבות בכל הד"א ע"ש.
♦
ומעתה צריך לברר אם ישנם חילוקי דינים בין שובת ממש לנותן עירובו. והנה לעיל נתבאר דשובת ממש יש לו ד"א לכל רוח [דהיינו ח' על ח'], ואילו לגבי נותן עירובו לכאו' מצינו מח' הראשונים בזה, דהתוס' בדף ס: ד"ה כאן כתבו שמסתמא גם נותן עירובו יש לו ד"א לכל רוח, וכ"ה בתוס' לב: ד"ה הנותן עירובו. אולם הרמב"ם פ"ו מעירובין הי"א כתב גבי נתגלגל העירוב חוץ לתחום שיש לו רק ב' לכל צד. והראב"ד שם השיג שזה רק לדעת ר' אליעזר אבל קי"ל כר' יהודה. והמ"מ שם הביא שכן הק' הרשב"א בעבוה"ק, ותי' דבאמת הרמב"ם ס"ל כר"י, ומ"מ בנותן עירובו אין לו אלא ב' אמות. והיינו שנותן עירוב ל"ח כשובת ממש. ובשעה"צ סי' ת"ט סקי"ח כתב דד"א של נותן עירוב הן סביביו, והביא שהמ"מ כתב דיש לו ד"א לכל רוח וצ"ע עכ"ד. ונראה שהוא נקט לעיקר שאין לו ד"א לכל רוח. מיהו מה שהביא מהמ"מ צ"ב, דלכאו' במ"מ מבואר נמי שאין לו ד"א לכל רוח וכנ"ל, וצ"ע. אלא דיל"ע בדברי המ"מ, דלעיל שם בהל' ט' כתב דאם העירוב נמצא רחוק ח' אמות ממקום השביתה אינו עירוב, כיון שאסור להביא פחות פחות מד"א, אבל פחות מח' עירובו עירוב. ולכאו' לפי מה שביאר בדעת הרמב"ם שבנותן עירובו אין לו אלא ד'"א לכל צד, א"כ צריך שיהיה העירוב תוך ה' אמות, שוכל להביאו לתוך ב' אמות של שביתתו. ויותר צ"ב, שהשעה"צ שם ס"ק י"ד הביא את דברי המ"מ, וצ"ע. ועכ"פ נמצא שיש מח' אם הד"א של נותן עירוב הוא כשובת או לא. ולשי' שחלוקים הם, יתכן שה"ה לענין מקום שביתה פחות מד"א יש חילוק.
והרב אליהו בלוי הוסיף בזה דהמ"מ אזיל לשי', שכתב בפכ"ז מהל' שבת שלדעת הרמב"ם חלוק שובת מנותן עירובו לענין היקף לדירה, ששובת ממש ל"צ היקף לדירה ונותן עירובו צריך. וביאר המ"מ דנותן עירובו ל"ח ששובת ממש שם, וע"כ בעינן שיהיה היקף מחיצות, והביא שהרשב"א חולק בזה עי"ש. ומבואר מדבריו דס"ל שנותן עירובו חלוק משובת, ולא נחשב מקום שביתתו ממש ולכך צריך היקל"ד. וה"ה הכא ס"ל שאין לו ד"א לכל רוח.
♦
ויסוד הנידון בזה הוא דיש לחקור בגדר קנית שביתה ע"י עירוב - אם הגדר הוא שע"י העירוב דנים כאילו הוא נמצא שם וכאילו הוא שובת שם ממש, וא"כ אין חילוק ביניהם, או שבנותן עירוב ל"ח ששובת שם, אלא שע"י העירוב דנים שזה ביתו ויכול לקנות שם שביתה אפי' שהוא לא נמצא שם, וא"כ יתכן שאי"ז אותו דין כמו שובת.
והנה הריטב"א בדף מד: כתב דמי שנתנוהו בדו"ס יש לו ד"א מחוץ לדו"ס ואין הדו"ס עולה לו בחשבון הד"א [וכן הביא האו"ז סי' ו' בשם רבינו אפרים גבי בא בספינה בשבת עי"ש]. ולכאו' קשה, שהרי הריטב"א כתב (לד.) דמי ששובת ברה"י אין לו ד"א מחוץ לרה"י, ומאידך כתב דיש לו ד"א מחוץ לדו"ס. ואי נימא דיש חילוק בין נותן עירובו לשובת א"ש, דגבי דו"ס היינו מקומו ממש. ועוד יש ליישב עפ"י מה שכתב התורא"ש בדף ס: בשם רבינו אלחנן וז"ל וה"ר אלחנן תי' דהא דקאמרי רבנן שנותנים לו ח' אמות הינו דוקא לאדם שלא קנה שביתה כגון מי שישן בדרך וילפינן ד"א דידיה משבו איש תחתיו אלו ארבע אמות וסברי רבנן דהני ד"א דומיא דאלפים דנפקא לן מאל יצא איש ממקומו דסמיך ליה ואלפים יש לו לכל רוח וה"ה נמי אבל בשובת ונותן עירובו אין לו אלא ארבע אמות, עכ"ל. ולפ"ד י"ל דכל דברי הריטב"א דהד"א הן מחוץ לדו"ס היינו התם דלית ליה אלפים וד"א אלו הן תחומו, והלכך יש לו אותן ד"א מחוץ לרה"י. ומש"כ הריטב"א בדף ל"ד היינו במניח ערוב שיש לו תחום.
והנה הר"ן בדף לד: כתב גבי נותן עירובו בבור דהא דהנותן עירובו יש לו ד"א היינו רק אם מותר לטלטל באותן ד"א ואפי' ברה"ר כיון שבתוך ד"א אין איסור ואז חשיבי כרה"י, אבל אם באותן ד"א אסור לטלטל, כגון שמקצתם רה"ר ומקצתם רה"י [כגון ההיא דבור ששובת ברה"ר והד"א הן בבור, שהוא רה"י] בזה לא אמרינן שיש לו ד"א. [ובזה תי' את קו' התוס' שם. אמנם התוס' ושא"ר שם לא תי' כן, ונראה דפליגי ע"ז וס"ל דדין ד"א לא תלוי כלל בהיתר טלטול.] ולכאו' היה נראה שכ"ד היינו רק בנותן עירובו, אבל בשובת ממש אין חילוק היכן שובת, וגם אם מקומו יהיה חצי ברה"י וחצי ברה"ר יהיו לו ד"א. וא"כ מוכח בדבריו שחלוק גדר השביתה ע" עירוב משובת ממש, וכמשנ"ת לעיל בדעת הרמב"ם. ובאמת דלשי' מוכח דנותן עירובו אין לו ד"א לכל רוח, דהא אסור לטלטל בכל הח' אמות אלא רק בד'. וע"כ דכל נותן עירובו מקום השביתה הוא רק בד"א והוא באמצען ולא ד"א לכל רוח. ובאמת שהחזו"א [סי' ק"ט סקי"ח בסופו] הק' ע"ד המ"מ שחילק בין שובת לנותן עירובו מנין לו חילוק זה, ולפמשנ"ת מוכח כן בדעת הר"ן, ודו"ק. אמנם העירוני שמלשון הר"ן בדף לב: משמע דגם לנותן עירובו יש ד"א לכל צד, שכתב שאם העירוב רחוק ז' אמות הוי עירוב, ויל"ע.
והנה במשנה בדף לה. נתגלגל חוץ לתחום וכו' משחשיכה הרי"ז עירוב, וכתב רש"י משחשיכה כבר קנה עירוב בין השמשות ושבת הואיל והותרה הותרה. וצ"ב מה הוצרך רש"י לדין הואיל והותרה, הא כיון שבזמן קנית השביתה העירוב היה קיים, שפיר קנה שם שביתה, וזהו מקומו לכל השבת. ובאמת רבינו יונתן כתב שם כן להדיא. ולכאו' מבואר ברש"י שנותן עירובו אי"ז מקומו ממש וכאילו נמצא שם, אלא שדנים ע"י הפת שכאילו שם ביתו, וע"ז צריך לדין שבת הואיל והותרה, כיון שאי"ז אלא התייחסות דינית למקום, ודו"ק.
♦ ♦ ♦