שיטת התוס' דקו' הגמ' על יו"ט, ונתחדש שגם כשראוי ביו"ט גזרו משום יו"ט דלאחר השבת
עירובין דף ל"ד א': אמאי נימא כיון דאי בעי אמטויי מצי ממטי ליה, אע"ג דלא אמטייה כמאן דאמטייה דמי. והנה קושית הגמ' היא על מילתא דר' ירמיה דמהני עירובו בכלכלה מדין יכול לנטותה, ועלה מקשי דא"כ גם כאן יועיל גם כשלא הביא את הפת למקום העירוב אלא נשארה בביתו, דהא מצי אמטויי, ונימא כמאן דאמטייה דמי.ושיטת התוס' [ד"ה ואמאי] היא דקושית הגמ' היא רק ביו"ט, דביו"ט לא יהי' צריך להביא את עירובו למקום השביתה, כיון שיכול להביאו מביתו בהיתר אף ביו"ט. והא דמקשי כן אדר' ירמיה טפי משאר יכול ליטלו דלעיל, צ"ל דשאר יכול ליטלו הוא במקום סמוך, ונחשב שנמצא במקומו, דלגבי פחות מד"א פירשו התוס' דהיינו פעם אחת חוץ לד"א. וע"כ רק אדר' ירמיה, שחידש שגם יכול לנוטתו מהני, איכא לאקשויי דיועיל גם כשהעירוב בביתו במקום רחוק, ואף ברה"ר מפסקת, ג"כ יועיל, משום שיכול להביאו בהיתר.
אמנם עדיין קצת קשה, דלעיל ל"ב ב' [ד"ה הכא] כתבו התוס' בשם מהר"י דגם במופלג טובא כשמונח בכרמלית ועוקרו שם, אין מתחייב משום העברת ד"א, ויכול להביאו אף מרחוק, וא"כ ס"ל להגמ' דמהני, ומאי מקשי הכא אדר' ירמיה טפי מדלעיל. ואולי דהכא שהעירוב ברה"י ומוציאו לרה"ר נחשב ממש כב' מקומות, ורק לר' ירמיה קשה שיועיל דמצי לאמטויי.
ותירוץ הגמ' לשיטת התוס', דגזרו בכל יו"ט שיהי' צריך להביא את העירוב למקומו, אטו יו"ט שלאחר השבת, דאז א"א להביאו בביה"ש למקום העירוב, משום ביה"ש דשבת דאיכא איסור הוצאה והעברה, וע"כ תיקנו שגם בכל יו"ט יהי' צריך להביאו למקום השביתה.
ונמצא לפ"ז חידוש בגמ' בהלכות עירובי תחומין, דגם כשעושה עירוב תחומין ליו"ט, כל שהפת מונחת במקום שבשבת אינו יכול להביאה משם למקום השביתה, אף ביו"ט אין העירוב מועיל, אף שיכול בפועל להביאו. וכ"כ הגרעק"א בגליון הרמב"ם [פ"ו מעירובין ה"ח] דלכאורה ביו"ט הוי עירוב גם כשמונח במקום שנצרך איסור הוצאה, מ"מ מסוגיא דגמ' דף ל"ד א' מבואר דגזרינן יו"ט אחר השבת, והיינו דגזרו שאין העירוב מועיל אף ליו"ט.
ולכאור' ה"ה בכל פת הראויה לאכילה ביו"ט ואינה ראויה בשבת, כגון שמחוסרת תיקון שמותר ביו"ט ואסור בשבת, דלשבת אינו עירוב, וליו"ט לכאור' צריך להיות שיהי' עירוב [כדמשמע בראשונים בריש פירקין, עי' רשב"א וריטב"א דרק מאכל המחוסר תיקון האסור בשבת אינו עירוב. וכן דייק בדבריהם הגאון יעקב דף כ"ז א', דחסרון תיקון המותר בשבת הוי עירוב]. ומ"מ להמבואר כאן אף ליו"ט אינו עירוב משום גזירה אטו יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, דאז אסור משום ספק שבת. [ועי' בספר חו"ב לעיל כ"ו ב' שכתב דלפ"ד הראשונים דהא דלא מהני במחוסר תיקון הוא משום דהוי תיקון האסור בשבת, דלפ"ז ביו"ט, שמותר לתקן, יהי' העירוב מועיל, עכ"ד. אמנם להמבואר בדברי הגמ' כאן, וכמוש"כ הגרעק"א, אף ביו"ט אינו מועיל, וכנ"ל].
אכן גם בדין זה דלא מהני גם ביו"ט עירוב זה שבשבת אינו עירוב, משום גזירה דיו"ט אטו יו"ט שלאחר השבת, מבואר בתוס' [ד"ה גזירה] חידוש גדול, דהא דלא מהני הוא רק באופן דבשבת אינו ראוי לעירוב מדאו'. והיינו משום איסור דאו' כדהכא, דאסור משום הוצאה, וע"כ ביו"ט דלאחר השבת אינו ראוי בביה"ש של יו"ט משום ספק שבת, ומדאו' אסור. אבל בעירוב ע"ג אילן, אע"ג דהתם נמי אינו ראוי לעירוב ביו"ט שלאחר השבת, דהא ממ"נ אסור, ואין כאן היתר של לא גזרו שבות בביה"ש, וא"כ נימא דבכל יו"ט אינו עירוב משום גזירה דיו"ט שלאחר השבת, מ"מ כיון שגם אז אין איסורו אלא מדרבנן, בזה לא גזרו.
ובפשוטו צ"ב טובא, דהא סו"ס אין העירוב עירוב, ומאי נפק"מ אם מה שאינו עירוב ביו"ט שלאחר השבת הוא משום מניעה של איסור דאו' או מניעה של איסור דרבנן, הרי הגזירה אינה שיבוא לעבור על האיסור, אלא הגזירה היא משום שאין העירוב מועיל אז. וא"כ מאי נפק"מ אם אינו עירוב משום מניעה של איסור דאו' או איסור דרבנן. ומבואר בתוס' דהוי יותר פסול אם אינו ראוי מחמת איסור דאו', וכשאינו ראוי מחמת איסור דרבנן נחשבת פחות אינו ראוי, וזה חידוש. [ולפ"ז אם מחוסר תיקון שבשבת הוא איסור דרבנן לתקנו, לא יגזרו, וביו"ט יהי' העירוב מועיל, וצל"ע].
♦
ב.
לרש"י קושית הגמ' גם בשבת דא"צ להוליך את הפת, אלא נחשב מצי לאתויי דיכול להביאה בביה"ש פחות פחות מד"א
אמנם כ"ז היא שיטת התוס', דנדון הגמ' היה על יו"ט, שבזה ראוי להביאו דליכא כלל איסור הוצאה. אבל רש"י פירש דהוא קושיא על כל מוליך עירובו אף בשבת, דראוי להביאו למקום השביתה אף בשבת. ופי' התוס' דכונתו היא דיכול להביאו פחות פחות מד' אמות, וא"כ סגי שהעירוב אינו ברה"י. וכששובת ברה"ר, אף במקום רחוק, יכול להביאו ע"י פחות פחות מד"א, וכרבי דלא גזרו שבות בביה"ש, וס"ל דאף שבות זו לא גזור.ולפ"ז קשה באמת אמאי מקשי הכא טפי מדלעיל, הא לעיל נמי פירש"י דהוי עירוב כשנופו נוטה משום דמצי לאתויי ע"י פחות פחות מד' אמות, וכתבו התוס' שם [ל"ב ב' ד"ה הכא] דעי"ז מכשיר אפי' כשהעירוב במקום רחוק, וא"כ סבירא לן דמהני גם ברחוק. ואמאי אדר' ירמיה מקשי טפי שלא יהי' צריך להוליך עירובו. וזו קושית התוס' לעיל ל"ג ב' ד"ה איתיביה, וכתבו "דצריך לחלק בין הואיל דהכא לההוא", ולא פירשו מהו החילוק.
והקר"א כתב דלעיל דפשיטא לן דמהני ע"י פחות פחות מד"א גם כשהעירוב רחוק הוא באופן ששניהם באילן, גם שביתתו וגם הפת, ובזה גם כשנצרך להביאו ע"י פחות פחות מד"א מהני, משום דנחשב ששניהם במקום אחד, דהאילן מצטרף וכסברת הריטב"א שם. אבל אם באמת הפת מונחת במקום שאין לו שייכות למקום השביתה, לא מהני. ורק לר' ירמיה, שחידש דגם ע"י יכול לנטותו נחשב שהפת במקום השביתה, עלה מקשי דיועיל גם במצי לאתויי אף כשהעירוב רחוק.
וכן צ"ל בדינא דברייתא להלן בנתכוין לשבות ברה"ר והניח עירובו בכותל הסמוך לרה"ר, דתניא דאי למטה מעשרה עירובו עירוב, ופירש"י דגם כשהוא חוץ לד"א של מקום שביתתו מהני משום דמצי שקיל לי' ואתויי פחות פחות מד"א, ומבואר דמהני גם כשהעירוב רחוק. [ומבואר שם דמהני כה"ג גם למאן דלא ס"ל מילתא דר' ירמיה דיכול לנטותו.] וצ"ל דהתם נמי נחשב הכל כמקום אחד. והריטב"א שם כתב דאיירי שיש ממקום שביתתו עד הכותל שום דף וכיוצא בו, שעושה הכל אחד דומיא דאילן.
ונמצא עכ"פ דקושית הגמ' דיועיל כשהעירוב מונח במקום רחוק ממקום שביתתו, כל שיכול להביאו ע"י פחות פחות מד"א, דכיון דהוי שבות, ולא גזרו שבות בביה"ש, ממילא יהי' עירובו עירוב.
♦
ג.
דברי מהרש"א דלרש"י באמת א"צ להוליך את העירוב
והגמ' משני דהא דצריך להוליכו הוא משום גזירה דיו"ט שחל להיות אחר השבת. ותי' הגמ' צ"ב, דהא גם ביו"ט אחר השבת יכול להביאו בביה"ש ע"י פחות פחות מד"א, דאין כאן ממ"נ, דהא ביו"ט אין איסור הוצאה, ול"ה אלא ספק דשבת. וכיון דלא גזרו שבות בביה"ש, א"כ אף המניח עירוב ליו"ט ביו"ט שאחר השבת, מצי לאתויי בביה"ש ע"י פחות פחות מד"א, דבביה"ש שבין שבת ליו"ט אינו אלא ספק דשבת, אם כבר נפיק שבת או לא, ומצד יו"ט ודאי שאינו אסור. וא"כ נימא גם בזה לא גזרו שבות בביה"ש. ונתקשו בזה התוס' בהגה"ה, וצ"ב שיטת רש"י.ובמהרש"א כתב דאה"נ באמת מהני גם כשלא הוליך את העירוב כלל, ואין מקום לגזירה, דהא באופן שאין המניעה אלא משום הולכת ד"א ברה"ר, הרי גם ביו"ט דאחר השבת ראוי ע"י פחות פחות מד"א. והא דלא מהני הוא רק באופן שא"א להביא את העירוב אלא באיסור הוצאה מרה"י לרה"ר, ובזה גם ביו"ט לא מהני, משום גזירה דיו"ט שלאחר השבת, וכפי' התוס'.
ולפ"ז נתחדש כאן שמועיל מצי לאתויי פחות פחות מד"א גם כשהפת רחוקה ממקום העירוב, ולא רק באילן, שיש לו שייכות למקום השביתה, אלא גם במקום אחר מהני הא שמצי לאתויי בביה"ש, כגון ע"י פחות פחות מד"א.
♦
ד.
תי' רבינו פרץ דביה"ש דאפוקי יומא חמיר
אמנם בתוס' רבינו פרץ מבואר דתי' הגמ' שבאמת ביו"ט דלאחר השבת אינו מצי לאתויי בביה"ש, דכיון שמחמת שבת הוא ביה"ש דאפוקי יומא, בזה גזרו שבות. והיינו דהא דלא גזרו שבות בביה"ש הוא רק ביה"ש של כניסת שבת, אבל בביה"ש של יציאת שבת גזרו שבות אף לרבי.ונמצא לפ"ז דתי' הגמ' דכיון שביו"ט דלאחר השבת אם יניח עירוב שהוא מועיל רק ע"י מצי לאתויי בשבות דפחות מד"א, לא יהי' עירובו מועיל, דלא יתירו לו שבות דביה"ש מחמת דלגבי שבת הוי אפוקי יומא, א"כ גם בכל יו"ט או שבת גזרו שלא יועיל העירוב באופן דמצי לאתויי רק באיסור שבות של פחות מד"א.
אלא דתקשי לפ"ז קושית התוס' [ד"ה גזירה] דא"כ בכל ערוב על אילן דמהני רק משום דבביה"ש מצי להורידו דלא גזרו שבות בביה"ש, נימא דלא מהני גזירה אטו יו"ט דלאחר השבת, דאז לא יהי' עירובו על האילן מועיל משום דהוי ביה"ש של אפוקי יומא וגם לרבי לא התירו. ולרש"י א"א לתרץ כתי' התוס', דהא גם הכא הוי שבות, דפחות פחות מד"א גם בביה"ש דאפוקי יומא הוי שבות, וגזרו מחמת זה שלא יהי' עירוב. וא"כ מאי שנא אילן דמהני.
וצ"ל דהא דגזרינן הוא רק כשהעירוב במקום רחוק, דגבי אילן, שנחשב הפת והשביתה במקום אחד [דהא גם בלא מילתא דר' ירמיה מועיל יכול להביאו], בזה לא גזרו, אבל כשהפת במקום רחוק, ובזה דיינינן דמ"מ יהי' העירוב מועיל משום מצי לאתויי פחות פחות מד"א, בזה גזור אטו יו"ט דלאחר השבת, דאז לא מהני.
ויש להוסיף דהנה הגאו"י הקשה דלעולם נימא דבביה"ש דעיולי יומא יגזרו שבות לרבי אטו ביה"ש דאפוקי יומא דאז גזרו שבות. אכן הביאור בדברי רש"י, דאינו גזירה בדיני מלאכת שבת והוצאה, אלא גזירה בדיני עירוב. ואין החשש שאם יהי' מותר שבות בעיולי יומא יבואו להתיר גם באפוקי, אלא היא גזירה בדיני עירוב תחומין, דעירוב תחומין שמועיל רק ע"י הא דלא גזרו שבות בביה"ש, יש לחוש שיסמוך על עירוב כזה גם ביו"ט שחל במוצ"ש, והוי גזירה בדיני עירוב תחומין.
ומ"מ מבואר דכ"ז כשהעירוב במקום רחוק, אבל באילן, דנחשב שנמצא במקום העירוב, אף שמועיל רק ע"י הא דלא גזרו שבות בביה"ש, בזה לא גזור. ועדיין צ"ע.
♦
ה.
נדון המג"א בזה להלכה
ובדין זה דביה"ש דאפוקי יומא חמיר, ובזה גזרו שבות אף לרבי, יעוי' במג"א סי' שמ"ב שדן להלכה בזה, וכתב בזה"ל 'צ"ע אם במוצ"ש ביה"ש נמי לא גזרו משום שבות, דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא, דמספיקא לא פקע קדושה, כש"כ סו"ס שפ"ו, ועי' ריש סי' תקס"ב, ועי' בספר הזכרונות סי' כ"ו', ע"כ. והנה מה שציין לסי' שפ"ו הוא דין הגמ' לקמן ל"ו א' דמחלקינן בין ככר זו היום חול ולמחר קודש לבין היום קודש ולמחר חול, דמספיקא לא נחתא קדושה וכן מספיקא לא פקעא קדושה. וכוונתו, דה"נ נימא דאפוקי יומא חמיר, דמספיקא לא פקעה קדושה. וכן מה שציין לסי' תקס"ב דמבואר שבתענית צריך להשלים עד סוף ביה"ש, אף שבכניסתו יש קולא בביה"ש, והיינו משום דאפוקי יומא חמיר. וציין גם לספר הזכרונות שכתב לדון על מה שאנשים נוהגים היתר לומר לגוי להדליק נרות לצורך סעודה שלישית, וכתב דממ"נ הרי ההיתר הוא משום צורך מצוה, והרי צד ההיתר דכבר לילה, ועל צד זה כבר אין מצוה בסעודה שלישית, ואם יש מצוה ע"כ יום הוא ואסור אמירה לגוי. [ובנדון זה דממ"נ עוד יבואר בע"ה.]ומבואר במג"א דיש נדון דביה"ש של אפוקי יומא מספק לא פקעה קדושה, וע"כ גם ביה"ש של שבת חמיר טפי. ועי' הלשון בשו"ע הגר"ז דמספק לא פקעה קדושת היום. ובישועות יעקב ועוד אחרונים כתבו דאיכא חזקת שבת. וצ"ל דלגבי תענית איכא חזקת חיוב, או דאיכא חזקה על היום שלא חלף.
ובפמ"ג שם כתב דגדר הדין דהוי כאיקבע איסורא. [ועי' תוס' כריתות י"ז ב' ד"ה מדסיפא, שכתבו דביה"ש של אפוקי יומא חשיב איקבע איסורא לגבי שבת, משום דאיקבע איסורא כל היום. ועי' בקה"י כריתות סי' י' בזה.] וכתב דכן מבואר ברש"י בסוגיין, דתי' הגמ' דאיכא גזירה אטו יו"ט שחל אחר השבת, והיינו דבזה הוי ביה"ש של אפוקי יומא ואסור. וא"כ נדון המג"א הוא מבואר ברש"י ותוס' בסוגיין.
♦
ו.
שי' התוס' בזה
והפמ"ג נקט, וכן נקט התוספת שבת סי' ש"ז, דתוס' דנתקשו על דברי רש"י מהו תי' הגמ', ולא פירשו דהוי אפוקי יומא, ומבואר דפשיטא להו דגם ביו"ט אחר השבת שרי, בע"כ דס"ל דגם בביה"ש לאפוקי יומא איתי' לדינא דלא גזרו שבות בביה"ש. ובהא פליגי על רש"י.והגרעק"א כתב לדון דגם תוס' לא פליגי בזה, ומודו דביה"ש דאפוקי יומא חמיר, אלא דנתקשו בדברי רש"י משום דס"ל דאין מקום לגזור בכל ביה"ש אטו יו"ט שלאחר השבת, דמצינו גזירה ביו"ט אטו יו"ט דלאחר השבת [כמבואר בריש ביצה], אבל לגזור בכל ביה"ש של שבת אטו יו"ט דלאחר השבת לא מצינו.
והנה השעה"מ פכ"ד משבת ה"י כתב ג"כ דתוס' פליגי וסברי דגם ביה"ש דאפוקי יומא שרי. והוכיח כן עוד גם מתוס' ד"ה גזירה, שכתבו דהא דגבי אילן אסור להוריד ממנו ביו"ט שלאחר השבת משום דהוי ממ"נ או שבת או יו"ט. ולכאור' גם בלי ממ"נ אסור, כיון דלגבי שבת הוי ביה"ש דאפוקי יומא, ממילא אסור גם בלא איסורא דיו"ט. ומשמע דבלא ממ"נ שרי, ובע"כ דגם בביה"ש דאפוקי יומא שרינן.
ובדברי הגרעק"א שכתב לדון דתוס' מודו להא דבאפוקי יומא אסור, משמע דלא חש כלל לראי' זו. ולכאור' י"ל דס"ל דל"ה ראיה, משום דהתוס' האמת כתבו דעדיפא מינה דמיתסר בתורת ודאי, דהוי ממ"נ, אבל י"ל דמודו דבאפוקי יומא אסור.
ומצינו כן גם בדברי הג"מ הלכות תענית שכתב דבאפוקי יומא צריך להחמיר, וע"כ בביה"ש של סוף התענית אסור לאכול. והוא כסברת המג"א, אבל אין הדבר מוסכם. ועי' בשעה"צ ריש סי' תקס"ב שהביא מדברי הרשב"א בשבת ומהרא"ש בשם רבינו יונה דבתענית שרי נמי ביה"ש דאפוקי יומא. ובאמת צ"ב טעם המתירים, הא לכאור' איכא חזקה.
ויעוי' בתוס' הרא"ש הוריות ד' ע"א אהא דאיתא שם דאדם שהביא כפרתו ונזרק הדם בביה"ש ספק מבעו"י ספק משחשיכה, דא"צ להביא אשם תלוי, וכתב שם בתוס' הרא"ש "משום דמוקמינן היום בחזקתו", ע"כ. ומבואר להדיא בדבריו דאיכא חזקת יום. והחזו"א [הוריות סי' י"ד סקי"ב] תמה על דבריו, דאמרי' בשבת ל"ה א' העושה מלאכה בביה"ש חייב אשם תלוי, ואי איכא חזקה הו"ל להביא חטאת, והיינו בביה"ש דאפוקי יומא. [ובהא דאיכא אשם תלוי גם בביה"ש דעיולי יומא, עי' רש"י שבת ל"ה א' בסוה"ע, אינו קושיא, דגם בספק שיש עליו חזקה אפשר שיש אשם תלוי, ואכ"מ].
ובחידושי הרשב"א לעיל ל"ב ב' מבואר להדיא דהא דלא גזרו שבות בביה"ש הוא גם באפוקי יומא. וצ"ע באמת אמאי לא נימא חזקה, דהא איכא חזקת יום.
♦
ז.הטעם שאין חזקת יום
ובאמת דיש בזה סברא פשוטה דל"ש כאן חזקה, וסברא זו מבוארת באו"ש פ"ה משבת ה"ד ובספר עונג יו"ט סי' פ"א, דל"ש חזקה על זמן זה להכריע אם הוא מהיום או מהלילה, משום דעל כל רגע הוי נדון בפ"ע, ול"ש חזקה אלא כשהספק הוא אם הדבר ארע בו שינוי. ואף אי חזקה העשויה להשתנות הוי חזקה, וכש"כ בש"ש ש"ג דכ"ה עיקר ההלכה, אבל כ"ז בדבר שנחשב שינוי, אבל כאן הנדון הוא על כל רגע בפ"ע אם הוא שייך ליום או ללילה, ואין שום שייכות ממה שהרגע הקודם הי' יום שגם עתה עדיין יום, דהרי הנדון מעיקרא הוא על כל רגע ורגע בפני עצמו. וכתב האו"ש דמה"ט העושה מלאכה בביה"ש דאפוקי יומא אינו מביא חטאת וכנ"ל, והיינו דבע"כ אין כאן חזקה. וכתב האו"ש דסברא זו "נזכרה בתשובה מיוחסתה לקדמונים", ולא הזכיר שם הספר. ובעונג יו"ט הביא כן מתשו' בשמים ראש, וכידוע שהיו בספר זה כמה זיופים, וע"כ לא הזכיר האו"ש אלא שזו תשובה מיוחסת לקדמונים. ובמקו"א [הוספות מכת"י להלכות עדות] הביא האו"ש מתשו' אלו, וכתב דיש שם כמה תשובות צודקות לקדמונים, והיינו שלא כל הספר מוסמך, אבל יש בו תשובות אמיתיות, ועכ"פ סברא זו מבוארת שם. וכ"כ מדנפשי' ג"כ בהגה' הג"ר ברוך פרנקל זצ"ל על הלכות תענית סי' תקס"ב.[ובאו"ש שם הוסיף עוד לפ"ז בטמא שטבל, ויש ספק אם כבר העריב שמשו, דעפמש"נ גם בזה ל"ש חזקה, כיון שהוא טמא עד סוף היום, ולגבי הנדון אם נגמר היום או לא ל"ש חזקה. וסברא זו תליא במה דיש לדון בגדר הערב שמש, אם הגדר היא שביאת שמשו הוי כמטהר, או דטומאתו יש בה רושם לאחר שטבל רק עד סוף היום. ושמעתי חקירה זו מכבר מהג"ר בצלאל ראקוב זצ"ל אב"ד גייטסהד כשאמר שיעור בבני ברק, ונתבאר בזה במקו"א. ואם הוי גדר של מטהר לכאור' שייך לומר חזקה שלא נטהר לגמרי, אבל לצד הב' דטומאתו עד סוף היום, בזה י"ל כסברת האו"ש דל"ש חזקה ואכ"מ. וע"ע מש"כ האו"ש פ"ח מעירובין ה"ה ד"ה והנה לענין אפוקי יומא].
♦
ח.
ביאור הסברא שיש חזקה
אכן הנך דס"ל דגם בזה יש חזקה, סברתם היא דאף שכל רגע הוא נדון בפ"ע, מ"מ חזקה שייך משום שזו ההנהגה בפועל. וכ"כ העונג יו"ט שם דסברא זו אינה מכרעת, דהא אי מחזיקין מאיסור לאיסור ש"מ שאין החזקה רק מחמת סברת האיסור הקודמת, אלא כל שתהי' כן ההנהגה ממשיכים לנהוג כל זמן שלא נודע השינוי, א"כ סברא זו שייכת גם בספק דביה"ש. [אלא דצ"ע מהעושה מלאכה בביה"ש דאפוקי יומא, וצ"ע.]וכתב עוד העונג יו"ט די"ל עוד סברא דל"ש חזקה, משום דספיקא דביה"ש הוא ספיקא דדינא. וכ"כ הגרעק"א בחידושיו ריש ברכות דעל ספיקא דביה"ש ל"ש חזקה, משום דהוי כספיקא דדינא. [ועי' קה"י כריתות סי' י' ד"ה והי' שכתב לדון ג"כ דבביה"ש ל"ש להעמיד על חזקת יום, משום דהוי ספיקא דדינא, ובזה לא מוקמי' אחזקה כמוש"כ המל"מ פ"ז משכירות. ועי' קונטה"ס כלל ד' אות ד' וה' שכתב כן בשם כמה אחרונים, ושכן דעת הרמב"ן והר"ן פ"ק דקידושין, ועי' אבנ"מ סי' כ"ז].
♦
ט.
עוד טעם שאין חזקת יום בביה"ש
ויש להוסיף עוד דגם להשיטות שבכל ספיקא דדינא מוקמי' אחזקה, י"ל דבביה"ש לא שייך להעמיד אחזקה, עפ"י המבואר בביאור הגר"א לירושלמי ריש ברכות, וכן במהר"ל בס' גור אריה עמ"ס שבת דף ל"ה, דספיקא דבין השמשות לא נמסר אף למשה, ולעתיד לבוא לא יתברר ע"י אליהו. והיינו דכך נאמר בסיני דלביה"ש יש דין של ספק, ויסוד הדין הוא דדין יום גמור הוא עד שקיעת החמה, ודין לילה גמור הוא מצאת הכוכבים, ובזמן שבין זה לזה אינו לא יום גמור ולא לילה גמור, וא"כ הוי דין של ספק, דיש בו צד יום וצד לילה. וכך נאמרה ההלכה לדונו כספק שכולו יום וכשספק שכולו לילה, או מקצתו יום ומקצתו לילה, אבל אינו ספק שיכול להתברר. והגאון ר' יצחק שיינר זצ"ל אמר שדיבר ע"ז עם מרן הגרי"ז זצ"ל כשהיה בשוויץ, והגרי"ז אמר לו דהוא פשוט כן.ומצינו כעי"ז בקידש אחת מב' אחיות, דכל אחת ספק מקודשת, וכבר כתבו כמה אחרונים דאינו ספק שיכול להתברר, אלא כל אחת יש בה דין של ספק. [והנה אם גם ביה"ש הוא כן, יהי' מוכח לפ"ז דבאופן שיש ממ"נ, דיינינן ליה כודאי איסור, דהא העושה מלאכה בב' ביה"ש חייב חטאת, כמבואר בשבת דף ל"ה, דממ"נ עשה מלאכה בשבת. ואף דכל אחד בפ"ע הוא דין ספק, מ"מ כלפי שני הזמנים ביחד נדון כודאי, דדין ספק הוא לדון כ"א כצד יום, וא"כ בממ"נ באחד מהם ודאי הוי יום. ולפ"ז גם בקידש אחת מב' אחיות, אף שכ"א היא ספק, מ"מ אם בא על שתיהן הוי ממ"נ ודאי איסור, דכל אחת יש בה ספק של אחת משתים, וא"כ כשבא על שתיהם הוי ודאי איסור, וחייב. ועמש"כ בספ"ק דזבים דיש מי שנקט לא כך, אבל לפמש"נ דגם ביה"ש כן הוא, תהי' ראי' דנחשב ממ"נ איסור].
ומעתה נראה פשוט דל"ש חזקה בביה"ש, דהוי דין ספק בעצמותו, והוא עדיף מספיקא דדינא, דאף אם בספיקא דדינא מוקמי' אחזקה, כאן דהוי דין של ספק ודאי ל"ש חזקה.
♦
י.
גדר הדין דלא גזרו שבות בביה"ש
ונמצא כמה סברות בהא דליכא חזקה בספיקא דביה"ש, או משום דעל כל רגע ורגע יש נדון בפ"ע, וכ"כ האו"ש והעונג יו"ט בשם תשו' בשמים ראש, או משום דהוי ספיקא דדינא, וכ"כ הגרע"א ריש ברכות. ונתבאר עוד לדון דאי הוי דין של ספק ל"ש בזה חזקה וכנ"ל.אמנם נראה לדון בכ"ז באופ"א, די"ל דהנך דנקטו דל"ש חזקה בספיקא דביה"ש, הוא מטעם אחר, וקושיא מעיקרא ליתא. דהנה עיקר הנדון דנימא אוקמה אחזקה הוא משום דבפשוטו הך דינא דלא גזרו שבות בביה"ש הוא מדינא דספיקא דרבנן לקולא. וכן נקטו כמה אחרונים, עי' בפמ"ג או"ח סי' שמ"ב ובראש יוסף שבת דף ל"ד, ועלה מקשו דנימא חזקה ותו א"א להקל. וכן בי' באבנ"ז או"ח סי' תכ"ח אות ה', דכיון דקיי"ל דלא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא במקום חזקת איסור, כמו שפסק הש"ך בכללי ס"ס [ולהלן בפירקין הוא פלוג' דתנאי, ונח' הראשונים להלכה], משו"ה מקשו דבכל ביה"ש דאפוקי יומא אזלי' לקולא, והא איכא חזקה לאיסור.
אכן בלשון הרמב"ם נראה באופ"א, דז"ל הרמב"ם פכ"ד משבת ה"י "כל דברים שהם אסורין משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום שהן אסורין" וכו', ע"כ. ומבואר גדר אחר, דאינו קולא משום ספק, אלא שלא גזרו אלא בעצמו של יום ולא על ביה"ש. וכבר עמד בדיוק זה בלשון הר"מ בספר בית מאיר, ודייק מזה דבאמת גם בביה"ש דאפוקי יומא שרי. [ועי' לשון רש"י שבת ח' ע"ב ד"ה ורבי היא, שכתב ג"כ "דשבות שגזרו חכמים באיסורי שבת לא גזרו עליה אלא בשבת ודאי ולא ביה"ש", ע"כ. ודייק מזה בספר תוספת שבת סי' ש"ז אות מ"ט דשרי גם בביה"ש דאפוקי יומא, דהא לא גזרו אלא בשבת ודאי. וזה דלא כש"כ בתור"פ בסוגיין בשי' רש"י, וכנ"ל, ועי' להלן סוף אות י"א.]
והא דהוצרך לזה דהוי דין בפ"ע דלא גזרו על שבות אלא בשבת ודאי ובעצמו של יום, י"ל משום דבאפוקי יומא א"א להתיר מדין ספיקא דרבנן לקולא, דאיכא חזקת יום וכנ"ל. אמנם נראה עוד דאפי' אי ל"ש חזקה באפוקי יומא, מ"מ י"ל דא"א להקל מדין ספיקא דרבנן לקולא, דהרי כשבא נדון דביה"ש לפנינו יש נדון בכל שבת גם על ביה"ש דעיולי יומא וגם על ביה"ש דאפוקי יומא, ולהקל בשניהם א"א, דהוי תרתי דסתרי, דממ"נ יש כאן ודאי איסור, ובתרתי דסתרי דאיכא ממ"נ איסור כתבו האחרונים דלא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא. וכעין מש"כ הר"ן פ' ערבי פסחים גבי ספק הסיבה בד' כוסות, דאם ממ"נ תתבטל המצוה דרבנן לא אמרי' ספק להקל. וה"נ כאן על ספק דביה"ש איכא ממ"נ איסור, ול"ש לומר ספיקא דרבנן לקולא.
ויעוי' באבני נזר [או"ח סי' תקי"ח אות ה'] שעמד בזה, וכתב דמזה מוכח דבביה"ש דאפוקי יומא לא אמרי' ספיקא לקולא, וממילא הנדון מעיקרא הוא רק על עיולי יומא ומצינן למימר ספיקו להקל. אבל להמבואר בדברי הרמב"ם דגם באפוקי יומא שרי, א"כ בע"כ לא זה התי', אלא אדרבה הי' צריך להקל בשניהם, וממילא לפום כללא דבספיקא דרבנן להקל צריך להחמיר בשניהם. ומשו"ה הוצרכו חז"ל לומר דבעיקר התקנה לא גזרו שבותין אלא בעיצומו של יום דהוי שבת ודאי. [ובקה"י כריתות סי' י' כתב דמה"ט שהספק מעיקרא על ב' הביה"ש דעיולי ואפוקי הוא ספק אחד, משו"ה נחשב ביה"ש כספק של איקבע איסורא, עיי"ש. ולפמש"נ הוא טעם של"ש ספיקא דרבנן להקל, ובע"כ הוא דין בפ"ע, וכנ"ל. וע"ע בספר בית מאיר בחידושים על הש"ס שבת ל"ד ב', שכתב דנשאל על הא דהתיר רבי בביה"ש להטביל את הכלים משום דלא גזרו שבות בביה"ש, והא הוי דבר שיש לו מתירין במוצ"ש, וע"ש מש"כ לדון בזה. וידוע הנדון מהנוב"י דכשרוצה להשתמש גם עכשיו וגם אח"כ ל"ש דישל"מ. ולמש"נ ל"ה מדין ספד"ר לקולא, אלא הוא דין בפ"ע דלא גזרו וכנ"ל.]
♦
יא.
ביאור לפ"ז במשנה דספק חשיכה ספק אין חשיכה
ונמצא לפ"ז דהוא דין בפ"ע דלא גזרו אלא בעצמו של יום דהוא שבת ודאי, ועל זמן של ספק לא גזרו שבות. ובאמת הרי שיטת הרמב"ם היא דהא דלא גזרו שבות בביה"ש הוא רק במקום מצוה או במקום הדחק, מה דלא מצינו כן בשאר ספיקא דרבנן לקולא. וא"ש לפמש"נ דהוי דין בפ"ע. והרי רבנן פליגי על רבי וס"ל דגזרו אף בביה"ש, וע"כ דלרבי הוא דין בפ"ע דלא גזרו וכנ"ל, ומה"ט גם באפוקי יומא.והנה במשנה בשבת [ל"ד א'] תנן "ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו', אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין", ע"כ. וכתב שם הגרעק"א לפרש את כפילות הלשון של ספק חשיכה ספק אינו חשיכה, וכתב בשם תוס' חדשים דקאי על ב' הביה"ש, של עיולי יומא ואפוקי יומא. והיינו דספק חשיכה הוא ספק ביה"ש דעיולי, דצד האיסור הוא שמא חשיכה כבר, וספק אינו חשיכה הוא ביה"ש דאפוקי, דצד האיסור שמא עדיין אינו חשיכה, וקמ"ל דתרוייהו שרי. ולשי' הרמב"ם [פכ"ד משבת ה"י] הרי תנא דמתני' התם ס"ל כרבי דלא גזרו שבות בביה"ש, ועלה אמרי' דשרי בין בעיולי ובין באפוקי. וכתב הגרעק"א דהוא דבר נחמד. [וע"ש שהוסיף בהא דטומנין את החמין דמבואר בגמ' דהא דל"ח שמא ירתיח משום דבביה"ש סתם קדירות רותחות הן. והקשה דהאי טעמא ל"ש בביה"ש דאפוקי יומא. וכתב לדון דשרי מטעם אחר, דל"ח שמא ירתיח, דבזמן מועט שרי לי', וא"כ אינו בהול להרתיח באיסור.] ונמצא לפ"ז דכך נאמרה ההלכה, דשרי בין בעיולי ובין באפוקי. ואף דממ"נ חד מינייהו אסור, והעושה מלאכה בב' ביה"ש חייב חטאת, מ"מ בדרבנן לא גזור על שבותין בזמן הספק.
אכן צריך להוסיף, דזה ברור שבביה"ש שבין שבת ליו"ט ודאי דאסור שבות, דהוי ממ"נ או שבת או יו"ט. ולכאור' בשלמא אם הוא היתר של ספיקא דרבנן, הרי פשוט דבממ"נ אסור, אבל אם לא גזרו אלא על עצמו של יום, א"כ ה"נ נימא דאין כאן עצמו של יום לא של שבת ולא של יו"ט. אכן הביאור בזה הוא עפימש"נ דהא דאסור מדאו' לעשות מלאכה שתתחיל בשבת ותגמר ביו"ט הסמוך לו, וכמו שהוכיח המנ"ח, והביאור דלגבי העשה דשבתון הוו כחד, וא"כ ה"ה לגבי שבותין, דאסמכוה אעשה דשבתון, הוי כחד. ונמצא דזמן זה הוי עיצומו של יום, והיינו עצמו של יום דבקדושה או שבת או יו"ט, ואין שום ספק קדושה של זמן זה, ושפיר גזרו. ואינו בכלל לא גזרו שבות בביה"ש.
והנה נמצא לפ"ז דבר חידוש, דלהשיטות שלא גזרו אף בביה"ש דאפוקי יומא, ה"ה ביו"ט דלאחר השבת הול"ל דעירובו עירוב. והיינו גם באופן שנצרך לזה שבות, כגון פחות פחות מד"א, מ"מ כיון דבביה"ש שרי, עירובו עירוב. ויש בזה חידוש, דהרי העירוב הוא לצורך היו"ט דלאחר השבת, וא"כ לכאור' יש כאן תרתי דסתרי אהדדי, דשרינן לי' השבות דהוצאה משום הצד דספק לילה, והא דקונה עירוב הוא משום הצד דספק יום, דהרי בלילה א"א לקנות עירוב. ובכל עירוב בביה"ש אינו כן, דגם צד ההיתר וגם צד העירוב הוא משום הצד יום, אבל כאן הרי בעינן שיחול לפני יו"ט, ונמצא דצד ההיתר סותר לצד חלות העירוב. והרי כל מה דהוי עירוב הוא משום דמותר השבות, ונמצא דמה שנחשב שיש לו סעודה הוא משום צד לילה, והרי בעינן שיחול העירוב ביום, ובנדון זה יש עוד להאריך במקו"א. [ויעוי' בספר תוספת שבת סי' ש"ז אות מ"ט שכתב וצדד דזה גופא תי' הגמ' לפירש"י, דאף אי שרי ביה"ש של אפוקי יומא, מ"מ אינו עירוב, דהוי תרתי דסתרי].
♦
יב.
בביה"ש דאפוקי יומא צריך להחמיר לביה"ש דר' יוסי
ובנדון זה דביה"ש דאפוקי יומא מבואר בבה"ל סי' שמ"ב דיש בזה עוד טעם להחמיר, דהא פליגי תנאי בשיעורא דביה"ש, ודעת ר' יוסי דביה"ש הוא כהרף עין לאחר ביה"ש דר' יהודה, וא"כ באפוקי יומא א"א להקל בביה"ש, דהא לר' יוסי עדיין יום הוא. ורק בעיולי יומא שרי, משום דכל זמן ביה"ש הוא ספק יום, ולר' יוסי הוא ודאי יום, אבל באפוקי, הרי לר' יוסי דזמן זה הוא ודאי יום צריך להחמיר, דהוי עדיין שבת.והמשנ"ב דן בהרבה מקומות על פלוג' ר' יהודה ור' יוסי, ובכמה מקומות כתב דעיקר ההלכה כר' יוסי, אלא דלענין שבת מחמרינן מזמן ביה"ש דר' יהודה, אבל במידי דהוי חומרא נקטינן כר' יוסי. ונפ"מ למי שלא התפלל מנחה, או לענין סעודה שלישית. [ונציין כאן כמה מקומות במשנ"ב שדן בזה. 1. סי' רל"ג בשעה"צ סקכ"א. 2. סי' רס"א ס"ב בבה"ל ד"ה ושיעור. 3. סי' רצ"ט ס"א בבה"ל ד"ה משתחשך. 4. סי' של"א ס"ה בה"ל ד"ה בין. 5. סי' שמ"ב ס"א בה"ל ד"ה נאכל. 6. סי' שצ"ג ס"ג בה"ל ד"ה אבל. 7. סי' תט"ו ס"ג בה"ל ד"ה נאכל. 8. סי' תפ"ט ס"ב בה"ל ד"ה וכן. 9. סי' תצ"ח ס"ו שעה"צ סקל"ו. 10. סי' תקס"ב ס"א שעה"צ סק"א. 11. סי' תרכ"ג ס"ה שעה"צ סקי"א. 12. סי' תרנ"ב ס"א שעה"צ סק"א. ע"ש דיש מקומות דנקט לקולא כר' יוסי]. ובנדון דאפוקי יומא דביה"ש ע"ע מש"כ בסי' רע"ו סקכ"ד, ובסי' תקי"ד בה"ל ד"ה שהרי.
♦
יג.
בדין שבותין לאחר קבלת שבת
ויש לדון כאן עוד, דהנה בהא דלא גזרו שבות ביה"ש, ומה"ט טומנין בביה"ש וכן מערבין, מבואר בשו"ע סי' רס"א ס"ה דכל זה הוא רק כשלא הי' קבלת שבת, אבל אחר ברכו או אמירת מזמור שיר ליום השבת דהוי כקבלת שבת, תו ליכא קולא דביה"ש ואין טומנין ומערבין אז.ולכאור' לפ"ז כל מי שהניח עירוב באופן של שבות, דהא דהוי עירובו עירוב הוא מכללא דלא גזרו שבות ביה"ש, לא יוכל לקבל שבת, דאם הוא מקבל שבת מבעו"י, תו מיתסר בשבות ונמצא דאין עירובו עירוב. והרי מצוה לקבל תוספת שבת, כמו שפסק השו"ע סי' רס"א ס"ב די"א שצריך להוסיף מחול על הקודש, ותוספת זו היא קודם ביה"ש, כש"כ שם במ"ב ססקי"ט. ונמצא דמי שמקבל תוספת שבת כדין תו אין עירובו עירוב כשעירב באופן דהוי שבות ושרינן לי' מדין אין שבות בביה"ש, וצ"ע.
ועכ"פ לפ"ז יש מקום לדון דלענין ביה"ש דאפוקי יומא, כיון שודאי אינו מוציא שבת קודם שנגמר ביה"ש, ונמצא דמוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, כש"כ בשו"ע סי' רצ"ג ס"א, וא"כ הוי כתוספת שבת דלא הותר בזמן זה שבותין. וא"כ יש טעם מרווח שבביה"ש דאפוקי יומא א"א להתיר שבותין, דלא גרע מהא דקיבל ע"ע תוספת שבת.
אכן זה אינו, דהנה כבר הקשו האחרונים דהשו"ע סתר משנתו בסי' שצ"ג ס"ב הביא ב' דעות בהא דמערבין בביה"ש דהוא אפי' אם קבל תוספת שבת, ויש אוסרין אם קבל תוספת שבת, וסתימת השו"ע נראה לעיקר כדעה המתירה, ומאי שנא ממש"כ סי' רס"א דאחר קבלת שבת ע"י ברכו או מזמור שיר אין היתר להניח עירוב ולהטמין.
וכתבו בזה הדגמ"ר סי' רס"א ובשו"ע הגר"ז סי' שצ"ג דיש ב' אופנים דתוספת שבת. ובמש"כ השו"ע סי' רס"א דאיירי ע"י ברכו או מזמור שיר, הוי תוספת לא רק לאיסור מלאכה אלא אף לקדושת השבת [לשון הדגמ"ר דהוי תוספת לקדושת שבת ולשון הגר"ז לשבת עצמה]. אבל בקבל תוספת שבת בקבלה בעלמא, הוי תוספת רק לענין איסור מלאכה, ובזה יש מצוה לפרוש ממלאכה ולהוסיף מחול על הקודש בפרישה ממלאכה. ודין זה לא חמיר מזמן ביה"ש, והותרו שבותין אף לאחר הקבלה, דהא לא קיבל את קדושת השבת עצמה.
ולפ"ז א"ש דגם מי שהניח עירוב בגוונא של שבות, והעירוב מועיל מדין לא גזרו שבות בביה"ש, יוכל לקבל תוספת שבת של פרישה ממלאכה, דאכתי שרי לי' שבות. ורק אם קבל גם קדושת השבת עצמה בברכו או במזמור שיר, בזה נאסר בשבותין.
ולפ"ז נראה דתוספת שבת ביציאתו, לעולם הוי רק על פרישה ממלאכה ולא על קדושת השבת. דבשלמא בכניסתו אפשר מפלג המנחה להמשיך את קדושת השבת עצמה, אבל ביציאתו, ברגע שנגמר היום, השבת חלף והלך לו, וכבר ליכא קדושת שבת. אלא דיש מצוה להוסיף מחול על הקודש בפרישה ממלאכה. וא"כ אכתי הו"ל למישרי שבותין אף באפוקי יומא.
וראי' לזה, דהא בקבלת שבת בכניסתו ע"י קידוש וכדו', מבואר בתוס' ר"פ ערבי פסחים דכבר אפשר לקיים אז סעודת שבת, וכן מבואר במשנ"ב סי' רע"א בה"ל ד"ה מיד, ע"ש. משא"כ ביציאתו, אף אם מוסיף מחול על הקודש ולא הוציא שבת, א"א אז לקיים סעודה שלישית, ואם הוא כבר לילה ואוכל, אין בזה קיום של סעודת שבת, כמבואר בשעה"צ סי' רצ"ט סק"ב דאם אוכל בביה"ש הוי רק ספק מצוה. והיינו דאי כבר לילה אין בזה מצוה, ואף שמוסיף מחול על הקודש. ובע"כ דביציאתו ל"ה אלא לענין פרישה ממלאכה ולא לענין קדושת השבת עצמה. ומשו"ה גם לענין שבות אפשר להקל אז, אי לאו חומרא דאפוקי יומא.
ומה"ט כתב בשו"ע הרב דחמץ במוצאי פסח מותר מיד, אף שהוא עדיין בתוספת יו"ט, משום דאין התוספת אלא לגבי איסור מלאכה, ולגבי מצות מצה מבואר בתוס' ר"פ ערבי פסחים דאי לאו הגזיה"כ דבערב תאכלו מצות, הי' אפשר לקיים את מצות מצה כבר מבעו"י אם קידש מבעו"י. וע"כ דבכניסתו הוי השבת עצמה, וביציאתו רק לענין איסור מלאכה. ומרן הגרי"ז דן לענין תוספת במוצאי יו"כ, היינו משום דיש תוספת גם על דין העינוי ולא בגלל קדושת היום.
♦
יד.
תוספת בחג השבועות
ונפ"מ עוד בזה, במה שנוגע לענינא דיומא, בחג השבועות הבעל"ט, דכתבו הפוסקים המג"א והט"ז סי' תצ"ד דמאחרין להתפלל מעריב בליל שבועות, וכתב הט"ז כדי שיהיו מ"ט יום תמימות. והיינו דאם מתפלל מעריב מבעו"י, ומקבל קדושת החג קודם לילה, ה"ז חסר בתמימות של מ"ט יום.ומ"מ נראה פשוט דהמצוה לקבל תוספת שבת ויו"ט זה גם בחג השבועות, ומצוה לקבל ולהוסיף מחול על הקודש, דזה הוי קבלה של פרישה ממלאכה. ואי"ז סתירה לתמימות. ורק אם מקבל ע"ע תוספת ע"י מעריב וברכו, דאז הוי קבלה של קדושת היום עצמה, בזה הוא חסרון בדין תמימות.
♦ ♦ ♦