נכון אם כן, להסתכל על יום ט"ו באב מתוך התבוננות בתיאור תקופה זו בתורה, בפרשת חוקת, ולראות את הקשר בין האמור בתורה שבכתב לשבע"פ.
נזכיר מספר הערות הנוגעות בקשר זה:
♦
בפרק כ פסוק כט נאמר: "וַיִּרְאוּ כָּל־הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" על ההבדל שהוזכר, בין העובדה שבאמת כלו מתי מדבר לבין ידיעת בני ישראל, עומד המשך חכמה (שם), ובכך הוא מבאר את הלשון בית ישראל "ומה דכתיב "בית ישראל" ולא "בני ישראל". העניין שהיה זה בשנת הארבעים בראש חודש אב (לקמן לג, לח) והיו סבורים העם שימותו עדיין בט' באב במדבר, ולנוחם היה להם מיתת אהרן, שגם אהרן ינוח אצל משכבותם, ולא יתמו במדבר הזה לעולם התחיה אלא יקומו לתחיה עם אהרון [הר"י קופרמן]. משל למלך שזרק צרורות, מה עשה? השליך מידו מרגליות והגביה כולם [מדרש[2]]".
לעומת זאת:
"אבל בית ישראל - המה הטף והנשים, שעליהם לא הייתה הגזירה - המה בכו כולם על מות קדוש ה' לבלי להביא אותם בארץ.
ולעיל כתיב "ויבואו כל העדה הר ההר", וכולם שלמים ועומדים ליכנס לארץ (שלא היה בהם אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם) שכבר כלו מתי מדבר - רש"י, היינו לפי האמת שבטל מהם הגזירה, כמו שהביאו תוספות באורך בבבא בתרא דף קכ"א בשם רבינו תם, עיין שם". כלומר, הם לא ידעו עד ט"ו באב, אף שהתורה כותבת שזו האמת שכלו מתי מדבר
♦
א. ב.
בבבא בתרא דף קכא ע"א על כך שכלו בט"ו בא באב מתי מדבר כתבו התוס' (ד"ה יום שכלו): "ונראה לר"ת לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות, אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראויין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב (מלכים ב כ) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה"ביערות דבש (חלק ב דרוש ד) דן בהרחבה בשיטות רשב"ם, תוספות ור"ת שבתוספות, ובתוך הדברים הוא דן בדברי התוספות: "בשנה אחרונה נמי מתו וידעו שכבר כלתה גזרה כי כבר מתו כל בני כ' ולפי שהיו אבלים עד מקצת יום של ט"ו לא חזר הדיבור שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות כותב", לפיהם יוצא שהאבלות על מתי המדבר האחרונים מנעה את חזרת הדיבור, אבל: "והנה י"ל הא בלאו הכי היו ישראל אבלים ועצבים על מיתת אהרן, כדכתיב [במדבר כ - כ"ט] ויבכו אותו כל ישראל שלשים יום, והיש לך אבלות גדולה מזו, מה דהתורה העידה על בכיתו והעדר עמוד עולם כמוהו".
הרי שהוא מתבונן על ט"ו באב במבט הרואה גם את אשר ארע אז לפי האמור בבמדבר, ומסיק: "לכן נראה דס"ל לר"ת דזה דוחק לומר דבשביל עצבות שלהם דמתו ט"ו אלף לא שרתה שכינה, זהו דוחק, דאם כן הא דיליף ביבמות דמ' שנה היו במדבר מנודים דלא היה הדיבור למשה, דמנא ליה דהיו מנודים, דלמא הא דלא שרתה שכינה, משום כל עצבותם משנה לשנה על מותם ט"ו אלף,אלא ודאי דזה אינו, רק לאחר ט' באב שנת ארבעים לא בא הדיבור תיכף למשה, משום ימי אבל ובכי אהרן דבכו כל ישראל שלשים יום, ולכך לא בא עד אלול שנת מ', ובט"ו באב קבעו יום טוב משום דפסקו מתי מדבר, כמו שכתב בירושלמי, דראו דלא טעו, רק הא דקאמר בגמרא יום שפסקו בו מתי מדבר, דאמר מר וכו' היה הדיבור עם משה, כך פירושו, דודאי אם אף על אלו ט"ו אלף שהיו בני עשרים לפירוש ר"ת נגזרה גזירה, ואחר כך ריחם ה' וביטל וניחם ה' על הרעה, שפיר יש לעשות יום משתה ושמחה, כי חס ה' על ט"ו אלף נפשות מישראל, ונפש אחת כעולם מלא נחשבת, אבל אם באמת מתחילה לא היתה הגזירה כלל על בני עשרים, רק הם טעו וחשבו כי היתה הגזירה, אם כן כשנתגלתה טעותם שלא היו אלו בכלל הגזירה וחיו יחיו, אין כאן קביעות יום טוב, כי הלא עשה ה' אשר זמם ולא השיב ידו מבלע על אשר גזר, ולא ניצלו רק על מה שלא היו מתחילה בכלל הגזירה, ואם הם טעו, מה איכפת בטעותם, ואין כאן מקום לקבוע יום טוב לדורות". והאריך עוד בביאור השיטות.
♦
גם הרב יצחק דוד אלתר (בנסוע הארון עמוד ק"ו) עמד על היחס בין הבכי לשמחה וכתב: "נאמר אצל אהרן הכהן במדבר כ' כ"ט ויבכו אותו שלושים יום כל בית ישראל לא מצאנו פעם נוספת בתורה שבכו כל בית ישראל, אפילו אצל מרע"ה לא מצינו כן, ובכל אופן מצאנו שבתוך שלושים יום הללו היה ט"ו באב דאיתא... על יום זה... לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, והטעם שבו כלו מתי מדבר באותה שנה, בתוך שלושים היום מפטירת אהרן הכהן שנסתלק בא' אב שנאמר על ימים אלו שכל ישראל בכו, בתוך זה לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב..." ומכאן למד ש"אין בזה סתירה מצד אחד יכול להיות קרע שאינו מתאחה ומן הצד השני ממשיכים הלאה בשמחה".
♦
ג. ד.
אהרן נפטר בא' באב, כאמור בפרשת מסעי, אומרת הגמרא בר"ה ג: "דכתיב וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ואמר רבי אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו."[3]דברים נוספים על אותם ימים אמרו חז"ל והביאם רש"י בכמה מקומות, למשל במדבר פרק כו פסוק יג: "ומצאתי בגמ' ירושלמית, שכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים וחזרו לאחוריהם ח' מסעות מהר ההר למוסרה, שנאמר (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, וממוסרה עד הר ההר שמונה מסעות יש למפרע, אלא שחזרו לאחוריהם ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות".
ראשית יש להעיר, הלוא ישראל נדרו נדר ונצחו אכן את הכנעני, אם כן מתי ומדוע ברחו? וצ"ל שמיד כשבא הכנעני, עוד לפני שנצחו. וכמה זמן נמשכה בריחתם, רדיפת בני לוי אחריהם והמאבק ביניהם? הרי כבר בט' באב נכנסו לקברים,
עמד על כך בספר משנת חיים (רח"מ שטיינברג, מועדים ג) וכתב: "אחר מיתת אהרן... חזרו בנ"י שמונה מסעות עד שהחזירום בני לוי, ולא נתפרש מתי חזרו... שמונה מסעות הללו. ושמעתי שי"א דאותם שמונה מסעות שחזרו היו מיד לאחר מות אהרן הכהן, כל יום מסע אחד, ונמצא דכאשר נלחמו בהם בני לוי להחזירם, היה זה ביום ט' באב. ולפי"ז צ"ל דמלך ערד בא להילחם עמם, בו ביום שמת אהרן... וי"א דהואיל ונאמר בפרשת חוקת, ויראו כל העדה... ויבכו שלושים יום... מסתבר שאותן שמונה מסעות שחזרו לאחוריהם, היו לאחר אותם שלושים יום... ולפי זה נמצא דבני ישראל חזרו את שמונת המסעות בתחילת חודש אלול". על הדרך השניה יש להעיר, הלוא בט"ו באב התחלף מצב רוחם באופן קיצוני. עד יום זה, הם היו שרויים בהרגשה שחייבים למות, שכן לולא זה, מפליא הדבר שלא גילו את טעותם אחרי יום או מקסימום יומיים[4]. והנה בט"ו באב שמחה גדולה, כתיאורו המיוחד של הרמב"ם בפירוש המשנה (תענית פרק ד משנה ז): "ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנה האחרונה מן הארבעים, לפי שהיה המות מתרבה בהם כל תשעה באב, ובשנה האחרונה פסק, ונשארו מצפים עד חצי החדש ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון ונסתלק מהם, לכך עשו אותו מאז יום שמחה." וקשה לומר שאחרי שמחה כה גדולה חזרו בתחילת אלול להיות בפחד, עם רצון לחזור למצרים. ואף שכנ"ל חודש אב היה גם חודש של בכי, יחד עם השמחה מט"ו, עדיין ק"ק לומר כן.
♦ ♦ ♦
בעניין עירובו רחוק ממקום שביתתו, ובדין לא גזרו שבות בבין השמשות של אפוקי יומא♦ בגדר ארבע אמות של מקום השביתה♦ כח חזקה של פת העירוב דמונח בה דיורים של אדם♦ טלטול מהבית למקלט♦ נט"י שחרית משום רוח רעה או משום תפילה, ודעת הרמב"ם בעניין רוח רעה♦ מצוות התכלת - בין גניזה לחידוש♦ גדרי מצות התפילה♦ בגדר חיוב תפילה בעת צרה♦ בעניין העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך♦ 'צאו ואכלו - ואני פורע' - עיון בגבולות האחריות לסילוק חוב ולהנאת חמץ בפסח