♦
קריעה על ערי יהודה היום
הנה אע"פ שפשוט הוא בגמרא שיש לקרוע על ערי יהודה החרבות, צ"ב אמאי אין נוהגים כן גם כיום, גם בערים אשר בשליטה ערבית מלאה[2]. ועיינתי בדברי מרן גאון עוזנו בחזון עובדיה (עמ' רסד), אולם כל דבריו שם אמורים בסמוך ונראה למלחמת ששת הימים ואחריה בכמה שנים, אך ודאי לא לאחר שחזרו רוב שטחי ישראל שנכבשו כדין במלחמת ששת הימים לשלטון גוים מרצחים. וגם על עיקר הסברא של מרן כתב הגרש"ז שכל עוד יש כנסיות של נוצרים-עוע"ז בירושלים עיר הקודש, ולא אמרו נוצרים בואו ונעלה ציון אל ה' אלהינו, ואין בידינו הורמנא דמלכא להרוס את בתי תיפלתם. וגם מרן עצמו בהערה כתב שהטעם שירושלים וערי יהודה לא נקראים 'בחורבנן' הוא משום שהולכת ונבנית וחוזרת עטרה ליושנה. אולם גם אם נודה בזה לגבי ירושלים העתיקה (דבר שאינו פשוט כלל, שכן גם כיום כפר השילוח, שהוא ירושלים העתיקה, נתון ברובו למרמס זרים, ואף היהודים שגרים שם מאויימים ע"י הגוים. ועדיין לא בטלו דברי מרן גאון עוזנו עצמו ביחוה דעת (ח"א סי' מג): ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר הנוסח של תפלת נחם, שהוא על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. כי מקום המקדש וסביבותיו נתונים ביד זרים שונאי ישראל, וירושלים העתיקה עודנה מלאה גילולים של עכו"ם, בכמה כנסיות טמאות, ואשר על ידי כמריהם ומנהיגיהם דם ישראל נשפך כמים בכל הדורות, ובסביבות המקדש קבורים ישמעאלים, סביב רשעים יתהלכון, ולכל עם ישראל אסור מן התורה להכנס להר הבית משום טומאת מת, והערבים מכניסים פגרי מתיהם אל המקום המקודש לנו ביותר. (וכמ"ש בזוהר חדש פרשת ויצא, פעם אחת ראו חכמים את רבי אלעזר בן ערך שהיה יושב ובוכה, וכשנשאל לפשר הדבר, אמר, אני בוכה על אבן השתיה שבתוך בית המקדש, והמשיך: הוי אבן הקדושה העולה על כל קדושה! היאך עתידים אומות העולם לזלזל בך, ולהושיב מתיהם הטמאים עליך, לטמאות המקום המקודש, כי אנכי הרואה שעל אבן השתיה עתידין לתת האומות את פגרי מתיהם, מי לא יבכה על כך, אוי לאותו הדור שיתרחשו בו דברים אלה! וכתב על זה בספר אלה מסעי (דף י"ב ע"א), ועינינו הרואות שחזיון נבואתו של רבי אלעזר בן ערך נתקיים כעת בעוונותינו הרבים, שהישמעאלים מכניסים מתיהם קודם קבורה על אבן השתיה, שהיא בכפת קודש הקדשים. וכ"ה בספר חבת ירושלים עמודים רס"ד - רס"ה). ועיקר יישובה של ירושלים בזמן הבית שהיה בצד דרום של בית המקדש, מאוכלס עדיין על ידי הערבים שונאי ציון, ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל, (ראה סוכה נ"ב ע"ב). וכמה בתי כנסת שהיו לתפארת עמנו בעיר העתיקה, עודם חרבים ושוממים, מעת נפילת ירושלים העתיקה בידי הלגיונות של ירדן. ועוד כהנה וכהנה, היש לך בזיון וחורבן ושממה גדולים מאלה? על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. וכבר אמרו חז"ל בירושלמי (יומא פרק א' הלכה א'): כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו. ואמנם אנו שרים ורוקדים על שזכינו לחזור לכותל המערבי, שהוא שריד בית מקדשינו, שכולו זכר לחורבן, וכמ"ש זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, וכמ"ש בספר כפתור ופרח (פרק ו' דף י"ט ע"ב), שגם העליה לרגל בזמן הזה כדי להרבות עגמת נפש וכו' ע"ש. וידוע המשל של הרה"ג ר' יעקב קרנץ, המגיד מדובנא בספר אהל יעקב (פרשת וילך ס"א ע"א), על הפסוק הטה אזנך לרנתי, כי שבעה ברעות נפשי וכו' ע"ש. ועדיין רחק ממנו מנחם משיב נפש. ע"כ לשונו הטהורה[3]. וא"כ אף אם נאמר שאין לקרוע על ירושלים העתיקה כיוון שהיא בשליטה 'ישראלית', מ"מ שאר ערי יהודה שאין רשות ליהודי להכניס את כף רגלו לשם, ועתה מרצחים ומאורת פריצים היו ערינו יהודה פשוט הוא שאין לפטור מקריעה מחמת סיבה זו. ופשוט לענ"ד[4]). ועוד לגבי הסברא שאין אנו יודעים את מקומותיהם המדוייקים של ערי יהודה, הנה לפחות לגבי חברון 'הערבית' פשוט הוא שיש לקרוע. ולגבי שאר הערים נבוא לדיון נוסף בזה האם המקומות אשר נקראו בשמות ערביים הדומים לשמות היהודיים (כמו ענתות-ענתא וכד') יש בהם כדי להוכיח. אולם בזה אין לי ידיעה ברורה.♦
האם 'ערי יהודה' בדווקא או כל הערים הקדומות החרבות כיום בכלל
בשאלה זו יש להבחין בין שני מושגים ששם אחד להם, אך יש להם שתי הגדרות שונות. 'ארץ יהודה' ו'ערי יהודה' בלשון הנביאים מתייחסים לנחלת שבט יהודה, ובמעט הרחבה לכל שטח ממלכת יהודה[5] שהתקיימה לאחר פילוג הממלכה ע"י ירבעם מלך ישראל שר"י. אולם 'יהודה' בתחילת ימי בית שני התייחסה לפלך יהודה, דהיינו לאוטונומיא הציבורית שהתקיימה ברישיון מלכי פרס ליהודים שבחרו לשוב ולהתיישב בירושלים ובסביבותיה. בשלהי ימי בית שני נודע חבל ארץ זה בתור 'פרובינקא יודיאה'. 'פרובינקא' זו כללה ודאי את ירושלים ואת ארץ יהודה, אולם היו לה גם ערים בשפלה, ובזמן שלטון אגריפס שנתמנה בראשית דרכו כמלך רק על הגליל, לאחר מכן כשנתמנה למלך גם על יהודה לתקופה מסויימת היו שתי הפרובינקות הנפרדות הללו תחת שלטון יהודי אחיד. ולא צריכא למימר שבזמן ממלכת החשמונאים בשיא גדלה בזמן ינאי המלך שחיק טמיא, שכללה חלקים גדולים מעבר הירדן עד הגולן בבשן וכן בגליל, שכל האזור ההוא נקרא אז 'יהודה' ודאי בפי הגוים. אולם ברור הוא שבתקופה הרומית חז"ל הבחינו (לפחות לענייני טומאה וטהרה) בין 'ארץ כותים' לבין 'ארץ יהודה'. אולם יש לומר שיש לחלק בצורה ברורה בין דיני טומאה וטהרה, שבהם לא משנה מי השליט 'הפוליטי' של האזור יש נ"מ מעשית בחילוק בין מקומות כותיים לבין מקומות יהודיים, אך לעניין אבלות על החורבן, שהיא אבלות על אבדן הריבונות (סוברינטי בלע"ז) היהודית נראה שאין כל כך מקום לחלק בין 'נחלת' יהודה שבספר יהושע לבין ארץ יהודה. וזה צ"ב האם מה שנקטו ערי יהודה הוא דווקא הערים שבנחלת יהודה, או שמא הכוונה לערים שודאי היו בשליטת ישראל בימי בית ראשון ושני וכעת הם בחורבנן.ואע"פ שלשון חז"ל 'ערי יהודה' מזכיר את לשון המקרא כמו (שמואל ב ב א): וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּייי לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: ע"כ. אולם אין להביא ראיה כ"כ מהתנ"ך, שכן בזמן התנ"ך ממלכת יהודה ונחלת יהודה פחות או יותר חפפו אחת לשניה. אולם אחר העיון בזה ק"ק להגדיר גם את ערי השומרון והגליל החרבות, בתור 'ערי יהודה', שכן חז"ל לא היו אמורים לפ"ז להסמיך את הפסוק 'ערי קדשך היו מדבר' והנביא שם מתייחס בהדיא לערי יהודה. אולם המלבי"ם שם (ישיעה סד פס' ט') כותב: (ט) ערי קדשך היו מדבר. ועקר הקדושה היה בא"י שהיא מוכנת להשגחת ה' וטהרת הנפש: ע"כ[6].
ודנתי עם ידידי, מאיר דרך נר"ו, על המקור לחיוב קריעה המובא בתלמוד, הלא הוא בירמיה (מא פס' ה'): וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ייי: ע"כ. ומבואר שעדיין לא הספיקו להגיע לירושלים (דא"כ אין ראיה לחיוב קריעה בראיית ערי יהודה, דשמא קרעו על ירושלים והמקדש), אך כבר היו קרועי בגדים מחמת הערים שהם ראו, והמצפה שאליה הגיעו משכם וכו' היא לכו"ע[7] עיר בבנימין, אזי או שקרעו על ערי השומרון החרבות שגם היו בשליטת יהודה, או שקרעו על ערי בנימין שהיתה חלק ממלכת יהודה. אולם רש"י על אתר כותב שם: להביא בית ה' - כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיה' וגלחו זקנם: ע"כ. ומבואר שהקריעה היתה על שמועות הרעות. אולם עפמ"ש חז"ל נראה שהבינו כדכתבינן. ולפי זה עולה שכל שרואה את ערי בנימין החרבות יש לקרוע בודאי. ואיכא לספוקי ברואה את ערי ישראל החרבות, דהיינו ערים שהיו בשליטת 'פרובינקא יודיאה' או ערים יהודיות כשלעצמן בשאר ארץ ישראל שנחרבו בזמן חורבן בית המקדש[8].
ובאמת כל הראשונים רק ציטטו את לשון התלמוד. אולם מרא דארעא דישראל הרב כפתור ופרח כתב (הובא בקובץ שיטות קמאי מו"ק עמ' תשצט): פרק ואלו מגלחין ועל ערי יהודה מנא לן דכתיב ובאו אנשים משכם ומשילו ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ייי. פי' הפסוק כשנסעו מביתם הביא בידם מנחה ולבונה כי לא ידעו חרבן הבית עדיין, ובדרך שמעו אותו ואז גלחו קרעו והתגודדו. אם כן אין להביא מזה ראיה על שכם שילה ושומרון שיהיו חייבין בקריעה. עכ"ל. ודבריו פלא, שכן לפ"ד אין מקור מהפסוק לחיוב קריעה על ערי יהודה, אלא רק על שמיעת שמועת החרבן, ואף שדבריו הם דברי רש"י, מ"מ רש"י כתב כן להיותו פשט המקרא, אולם חז"ל למדו מכך מקור לחיוב קריעה על ראיית ערי יהודה. ומ"מ ע"פ דרכנו למדנו שאם באמת נמצא שאין לפרש אליבא דהלכתא את הפסוק כפירוש רש"י ממילא נמצא שיש לקרוע גם על ערי השומרון. ובאמת סיוע לזה נמצא בספר הבתים, שכתב (שם תשצח): על ערי ישראל וכו' ע"כ. ומבואר כדכתבינן. ואף ששאר הראשונים העתיקו את לשון התלמוד, מ"מ יש לספק בדבריהם האם יש לצמצם או להרחיב. אולם כיוון שמיד ספק לא יצאנו, לענ"ד אין לחייב קריעה על ערי השומרון החרבות, אלא רק אשר נגע יראת אלהים בלבבו. אך על ערי יהודה החרבות כמו – חברון, ח'רבת זיף, ח'רבת מעין, ח'רבת סוסיא, ועוד ועוד ערי יהודה החרבות וממשיכות להחרב ע"י הערבים וחבריהם הציוניים, שהחפירות הארכאולוגיות מראות שהתקיים שם ישוב יהודי בימים קדמונים וכיום חרב, יש לקרוע עליו לכו"ע[9]. וּודאי שאין להקל כלל שלא לקרוע על חברון.
♦
האם ירושלים בכלל ערי יהודה החרבות?
הנה נסתפקו כמה ראשונים אמאי יש לקרוע על ירושלים בפני עצמה, ואמאי אינה נפטרת בקריעה ערי יהודה שכבר קרע עליהן, דירושלים בכלל ערי יהודה. והרא"ש תירץ שבאמת על ערי יהודה יש לקרוע על הראשונה שקורע, ועל ירושלים יש להוסיף קריעה מ"מ.ופשוט הוא שירושלים החייבת בקריעה היא ירושלים העתיקה דווקא, ולא העיר החדשה (ג'דיד אלבלאד) שנוסדה מאז בניית שכונות משכנות שאננים ומשכנות ישראל, אף ששכונות אלה שוכנו (בכוונת תחילה) בסמוך לעיר העתיקה. אולם גם רוב העיר העתיקה של היום אינה בכלל ירושלים שלבית שני, וודאי לא של בית ראשון (מה שנקרא הגבעה המערבית). שכן כמ"ש מרן ג"ע ביחוה דעת (לעיל הבאנו דבריו) שעיקר הישוב בבית ראשון ושני היה מדרום להר בית השם, מה שנקרא 'עיר דוד' או סילוואן (אע"פ שיש חולקים בזה, מ"מ זה היותר פשוט היום והמוציא מחברו עליו הראיה). ומה שהיום נקרא הגבעה המערבית, ובכן הרובע 'היהודי' התווסף בימי חזקיהו כאשר נבנה שם שיכון לפליטי ממלכת ישראל אשר בחרו בחיים וברחו לירושלים עיר הקודש. 'הר ציון' ע"פ חפירות ארכיאולוגיות כנראה התווסף בימי בית שני. אולם שאר הרובעים לכיוון צפון שכרגע אינם מאוכלסים כ"כ ביהודים הינם תוספת מאוחרת של ימי הביזנטים ולאחריהם. והמעיין שם יראה שהחומות שהקים סולטן סולימן באיזורים אלו הן חומות חדשות לחלוטין ולא משולבות (כמו באיזור הרובע 'היהודי' והר ציון) עם חומות עתיקות יותר. ועל כן נראה שעל הרובע המוסלמי והארמני לא פשוט שיש לקרוע מצד 'ירושלים' אף שסמוכה ונראית לירושלים העתיקה וקוראים בט"ו. אולם לפי זה ברור שעל סילוואן היא עיר דוד יש לקרוע לכו"ע[10], שכן היא ירושלים העתיקה באמת ומאורת פריצים היתה העיר ההיא ועתה מרצחים ערביים שוכנים בתוכה. ולכן מי שנוסע בקו 1 מהתחנה המרכזית לכותל (אם נסע דרך הדרך הרגילה ולא דרך ואדי ג'וז-עמק יהושפט) יראה ראשית את עיר דוד משמאלו (אחר שיעבור את הבוטקֶה של האו"ם-שמום) ורק לאחר מכן יעלה על הר בית השם ויראה את חומותיו החרבות ואת חילול השם הנורא המתקיים שם.
♦
פסק מרן השו"ע
פסק מרן: הרואה ערי יהודה בחורבנן, או ירושלים, או בית המקדש, חייב לקרוע. ע"כ. ועפמ"ש יוצא שכל מקום שידוע הוא שהיה בו ישוב יהודי בזמן בית שני ונכלל בתוך ממלכת יהודה המקראית (ומסתבר מאוד שגם מקום שהיה בכלל ממלכת יהודה – פרובינקא יודיאה, בימי בית שני) יש לקרוע עליו לכו"ע אם הם היום במה שנקרא בעוונות שליטה 'פֹלסטינאית'. וגם מקום הנמצא בשליטה ישראלית אך הערבים עושים בו כאוות נפשם, ואין פוצה פה כמו E1 ועוד, יש לקרוע לענ"ד. והקלו הראשונים לקרוע על העיר הראשונה שרואה ובכך נפטרות כל שאר ערי יהודה שרואה באותו הפרק.ולעניין ירושלים יש ספק האם לקרוע על עיר דוד, כיוון שהיא נמצאת בשליטה בטחונית ישראלית, אך מצד שני הערבים חיים שם ומסכנים יהודים, וגם השליטה הבטחונית שם נרפית מאוד מאוד כידוע. אולם על הרובע המוסלמי והארמני לענ"ד אין חובה לקרוע מצד ירושלים (אולי מצד ערי יהודה). ועל הרובע היהודי והנוצרי לענ"ד אין כלל חובה לקרוע, שכן לא כל כך מקרי 'בחורבנן'. אולם זה רק לגבי ירושלים, אך לגבי מקום המקדש יש לקרוע וכן הסכימו כל האחרונים (החזו"א, האדמו"ר מגור, מרן הגרע”י, הגרש"ז אוירבך ועוד ועוד אחרונים) שיש לקרוע. והמנהג לקרוע רק את בגד העליון, למרות שמעיקר הדין הלכה כדברי הרמב"ם (תעניות פ"ה הי"ז): כל הקרעים האלו כולם בידו ומעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם, ע"כ. אך אם יודע שלא יקשיבו לו יכול להקל להורות כדברי הראב"ד (שם) שכתב שלא הושוו הקרעים הללו אלא לעניין איחוי אך לא לעניין קריעה כל הבגדים שעליו. ובעניין אילו בגדים חייבים בקריעה הארכתי בזה במק"א.
♦
האם יש להקל את הקולא שמקילים לדרים בירושלים
הנה כתב מרן גאון עוזנו (חזו"ע ח"א עמ' רסז) שהדר בירושלים ועברו עליו שלושים יום ולא ראה את בית המקדש[11], כתב הרדב"ז שצריך לקרוע (וכ"ד האג"מ), ובהערה הביא מרן את דעת הגחיד"א שכתב שלא נהגו כן. אולם כולי האי ואולי לעניין הדר בירושלים העתיקה, אך הדר בירושלים החדשה, פשוט וברור לענ"ד שאין להקל שלא לקרוע כשבא לראות את מקום המקדש והכותל המערבי, וגם מרן כתב שיש להחמיר בזה לכתחילה. ולענ"ד הינו מעיקר הדין. ואכמ"ל.וכתבו כל ראשונים רבים (מאורות, מכתם, ועוד) את הירושלמי שחיוב קריעה על ירושלים מתחדש כל שלושים יום.
♦ ♦ ♦