א.
איתא בתענית (כו:) הלכתא כרבי יוסי דנעילה יש בה נשיאת כפיים מנחה ליכא נשיאת כפיים, ואמרינן בגמ' דטעמא דרבי יוסי משום דמנחה דאיתא בכל יומא גזרו בה רבנן, נעילה דליתא בכל יומא לא גזרו בה רבנן. ומקשינן: והאידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא? כיון דבסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כתפילת נעילה דמיא. ופירש המיוחס לרש"י: שמאחרין עד שקיעת החמה, ומתפללין כל שעה, ואינן הולכין לבית הכנסת משש שעות ומחצה ולמעלה כמו שהיו עושין לאותן הימים. כתפלת נעילה דמיא - דהשתא ליכא למיגזר משום מנחה דכל יומא, דמנחתא כי הא ליתא בכל יומא. ע"כ. והעתיקו הר"ן (ט. מדפי הרי"ף) והנמוקי יוסף. ומבואר שהטעם שנושאים כפים במנחה הוא משום שבשאר ימות השנה מתפללים מנחה מוקדם ובתענית מתפללים סמוך לשקיעה, ולכן ליכא למגזר אטו מנחה של שאר ימים. ולפ"ד יוצא שהיום בימינו, שרגילים להתפלל מנחה סמוך לשקיעה גם בשאר ימות השנה, יהיה אסור לישא כפיים משום גזירה.
וראיתי לרבינו יהונתן מלוניל (ט. מדפי הרי"ף) שכתב שסמוך לשקיעה לא שכיח שכרות דהא כבר ישנו אחר הסעודה זמן מרובה וכבר הפיג היין לפיכך לא גזרינן[1]. וכ"כ המאירי בתענית (כו.) וביתר ביאור ביומא (פז:) וז"ל: אבל תענית שאין בו נעילה הואיל ומנחה שבו סמוכה לשקיעת החמה אין זו שעת שכרות והרי היא כנעילה לענין נשיאת כפים. עכ"ל. אך גם לפי שיטה זו יוצא שהיום בימינו, שיש רגילות לאכול ולשתות בשעת נעילה, דהיינו סמוך לשקיעה, אין לישא כפיים משום גזירה.
♦
ב.
אמנם מצאנו עוד פירוש שלישי בסוגיא זו, דהטעם שנושאים כפיים במנחה סמוך לשקיעה הוא משום שזהו זמן נעילה ונראה לציבור כאילו תפלת המנחה היא במקום נעילה. כ"כ הריטב"א (תענית כו:) וז"ל: מפני שאין שם תפלת נעילה ורואים לזו שהיא בעונתה ונראה להם כאילו היא עולה במקומה. וכ"כ הרא"ה (תענית פ"ד) וז"ל: והא דהכא בגמ' דילן מוכח כמאן דאמר נעילת שערי היכל דאמרי' דמנחתא דתעניתא מיחלפא בנעילה. וכ"כ בספר הפרדס לרש"י (הל' יוה"כ) וז"ל: לפי שבשאר תעניות אין מתפללין תפלת נעילה, ובמקום שהיה לנו לומר בתפילת נעילה אומר בתפלת מנחה. וכ"נ דעת הרמב"ם (הל' תפלה פי"ד ה"ב) שכתב: אבל תענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת מנחה שלהם סמוך לשקיעת החמה הרי נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום, ולפיכך יש בה נשיאת כפים. עכ"ל. והביאו בארחות חיים (הל' נשיאת כפיים סי' א).
וכן נראית פשטות לשון הגמ' יותר כפירוש זה, ולכן כל הראשונים שהעתיקו את לשון הגמ' כגון הרי"ף יש לומר שכך הם מפרשים את לשון הגמ'. דאי ס"ל כמיוחס רש"י או הר"י מלוניל היה להם לפרש כן בדבריהם, כי יש נפק"מ לפירושם במקום שרגילים גם בשאר ימות השנה להתפלל (למיוחס לרש"י) ולאכול ולשתות (לר"י מלוניל) סמוך לשקיעה, ומדסתמו משמע דפשוטו כמשמעו.
וכ"נ דעת השאילתות דרב אחאי (בהעלותך שאילתא קכג) שכתב: והאידנא דקא סלקין (שנושאים כפיים) במנחה כיון דמשכין ברחמי עד זמן[2] נעילה דיומא דכפורי הויא לה כתפלת נעילה ולא מיחלפא. והביאו העיטור (עשרת הדברות הל' יוה"כ) והראבי"ה[3] (סי' תתעז). הרי שאף שהוסיף כמה מילים לבאר את לשון הגמ' מ"מ לא כתב כמיוחס לרש"י ולא כהר"י מלוניל, ומשמע דפשוטו כמשמעו כפירוש הריטב"א וסיעתו. וכ"מ מלשון הטור ושו"ע (סי' קכט ס"א) וז"ל: בתענית שאין בו נעילה, הואיל ותפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה, היא דומה לתפלת נעילה.
והשתא לפי פירוש זה גם בימינו יכולים הכהנים לשאת כפיהם במנחה הסמוכה לשקיעה. אלא שלפי המבואר בגמ' יוצא שתפלת מנחה מתפללים בזמן נעילה, והלא זמן נעילה הוא לסיימה עם השקיעה. ולפ"ז יוצא שרק אם מסיימים את המנחה עם השקיעה יש לישא כפיים, וכן מורה לשון הגמ' "דבסמוך לשקיע"ה קא פרשי". אך בימינו מצוי שמסיימים את התפלה כמה דקות לפני השקיעה ואומרים תחנון ומזמור ועלינו לשבח וקדישים לפני השקיעה, ונמצא דלא דמי לנעילה אלא לתפלת מנחה רגילה ואיכא למיגזר. וידידי הרב עמנואל מולקנדוב הי"ו כתב בספרו תורת הקדמונים (ח"ב עמ' שעט) שיש גורסים בגמ' "דבסמוך לשקיע"ה קא מצלי", ואשר לפ"ז יוצא שכל שהתפלה סמוך לשקיעה סגי בהכי, ולא בעינן שברכת כהנים תהיה סמוך. וכל שמתפלל תוך חצי שעה לשקיעה שפיר דמי, אף אם סיים כמה דקות לפני כן. אך לענ"ד נראה שגם לגירסא זו י"ל דבעינן שהמנחה תסתיים בשקיעה, וסמוך דאמרינן היינו סמוך ממש כנעילה, וממילא ברכת כהנים תהיה סמוך לשקיעה. ואין נפק"מ בין הגירסאות.
♦
ג.
וחזות קשה הוגד לי בדברי החזו"א זצ"ל (או"ח סי' כ) שצדד לומר שאף במנחה גדולה אפשר לישא כפיים, ועפ"ד נהגו רבים כן הלכה למעשה. אולם המעיין בדברי הראשונים הנ"ל יראה שאין להקל בזה כלל ועיקר, ואכמ"ל.
אולם ידידי הרב יונתן אירני הי"ו אמר לי שהיום בימינו שאין דרך לשתות יין אלא רק משקאות קלים, תו ליכא למגזר. ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדאיתא במשנה בביצה (לו:) לא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין ואמרו בגמ' שמא יתקן כלי שיר, וכתבו התוס' (ביצה ל. ד"ה תנן) דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר. ואזלי לשיטתייהו במסכת ע"ז (לה. ד"ה חדא), שכתבו: ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין. וכ"כ עוד בביצה (ו.) גבי קבורת מת ביו"ט שני של גלויות ע"י ישראל ואמר רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן (פרש"י: אומה רשעה שהיו בימי פרסיים, וכופין את ישראל לעשות מלאכתן, וביום טוב היו נדחין מהן על ידי שאומרים להם: יום טוב הוא, ואם יראו אותם מקברין מתיהם יכופו אותם למלאכה). וכתבו התוס' (ד"ה והאידנא) והשתא בזמן הזה שאין חברי מותר ואין לומר שצריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם משום חששא ועברה החששא עבר הטעם וה"נ אמרינן גבי מים מגולין דאסורין שמא נחש שתה מהן ועכשיו שאין נחשים מצויין בינינו אנו שותין מהן אפילו לכתחילה אף על פי שהוא דבר שבמנין ומ"מ ר"ת היה אוסר. ומבואר דס"ל שאף שגזרו במנין שרינן, כיון שגזרו רק במקום שמצוי לגזור בו כגון במקומות שיש נחשים או חברי[4].
וכן כתב בשיטה מקובצת (ביצה ו.) וז"ל: ואין צריך מנין אחר להתירו כיון דלא נאסר אלא מטעמא דחברים שהרי לא אמרו אלא האידנא דאיכא חברי וכיון דבטל הגורם בטל האיסור. וכ"כ בתוס' רבינו פרץ (הוא גם התוס' על מסכת ביצה) וז"ל: ואין לומר דצריך מנין אחר להתירו לפי שנאסר במנין, דכיון דליכא החששא שאסרו, משום כך אין צריך מנין אחר להתיר. וכ"כ רבי יהודה מפריש (ע"ז נז:) וז"ל: ויש לתלות כיון שאין הגוים שבינינו מנסכי, ולא גזרו מתחילה אלא על עובדי ע"ז, ולא גזרינן הני משום הני. ולא צריך נמי מנין אחר להתיר, כדאמרינן פרק בתרא דרב יהודה שדר קורבנא וכו' משום דהוה קים ליה בגויה דלא אזיל ומודה. ולא גזרינן הני משום הני. והוי נמי דבר שבמנין, דלא מפלגינן בשום גוי. עכ"ל. ונראה שלזה כיון המרדכי (מו"ק תתסא) שכתב: ובזמן הזה אין לאסור מטעם זה, כיון דליכא חברי האידנא כמו שאין נזהרין מגילוי לפי שאין נחשים מצויין ובכי האי גוונא לא הוי דבר שבמנין ורב אלפס נמי לא כתבו בהלכותיו. אבל ר"ת היה מחמיר בדבר וגם ר' חננאל פסק כרבינא. ע"כ. ויש לציין שגם ר"ת סובר שכיון שאין נחשים מצויים בינינו לא חיישינן לגילוי וכמש"כ בשמו התוס' בע"ז (לה. ד"ה חדא), ומה שאסר לקבור מת ביו"ט שני ע"י ישראל משום חברי כתבו התוס' הנ"ל בשמו שני טעמים: חדא משום שאינן בני תורה, ועוד משום שגם בזמן הזה יש יהודים שהן משועבדים למלכות לעשות מלאכה כיעו"ש.
והנה מש"כ התוס' שאף דבר שנאסר במנין אם עברה החששא מותר, ראיתי לרמב"ן (ע"ז לה.) שחולק ע"ז, שכתב דדוקא גבינה שנאסרה במנין של י"ח דבר צריך מנין אחר להתירה אע"פ שאין נחשים בינינו אבל שאר מגולין לא הושיבו ב"ד עליהם ולא נאסרו במנין אלא שהיו אוסרין עליהם מפני שסכנתן מצויה להם. וכ"כ במאירי (ביצה ו.): ומ"מ בתוספות כתבו שדבר זה לא נאסר במנין אלא דרך אזהרה כגון מים המגולין ומלח סדומית שעכשו נוהגין בהם היתר אחר שאין נחשים ומלח סדומית מצויים וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל. אלא שמש"כ כן בשם התוס' קשה, דהא לפנינו בתוס' דהוי דבר שבמנין, ויתכן שהייתה למאירי גירסא אחרת בתוס'. מיהו לפי שיטה זו קשה, דהיאך נדע מה גזרו במנין ומה לא. עו"כ המאירי (ביצה ה.) וז"ל: אבל דברים שנאסרו במנין מחמת סבה שראוי להעלות בטולה על דעת האוסרים הרי הוא כאלו תקנו בפרוש עד שתעבור אותה סבה ומותרת בלא היתר מנין, אלא שאין לסמוך בה למעשה.
♦
ד.
והנה הב"י (או"ח סי' שלט) הביא את דברי התוס' (ביצה ל.) הנ"ל דשרו טיפוח משום שאיננו בקיאים בתיקון כלי שיר, וכגון משקין שנתגלו דשרו בימינו, ואח"כ כתב וז"ל: וכתב מהר"י קולון ז"ל (שורש ט ענף ב) בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות, ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות דאם כן בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך. עכ"ל. וכ"כ בשו"ע, והרמ"א הביא את דברי התוס'. וכ"כ עוד בשו"ת הרמ"א (סי' קכה) שהקל בנדונו לעשות קדושין בליל שבת אחר צה"כ משום דאמרינן בגמ' דהטעם שאין מקדשין בשבת הוא שמא יכתוב וידוע המנהג פשוט בישראל שאין החתן כותב בעצמו הכתובה או שטר אירוסין, והוא מטעם שאין אנו בקיאים בכתיבה. ואפילו מי שיודע לכתוב אינו כותב שלא לחלק בין בקיאים לשאינן בקיאים, ולכן אין לגזור שמא יכתוב, והסתמך על התוס' הנ"ל שהתירו טפוח בשבת.
והנה מש"כ הב"י להוכיח ממש"כ מהרי"ק בשם רב האי לכאורה יש לדחות, דבזמנו ומקומו של רב האי היו בקיאין בתיקון כלי שיר של בבל ולכן היתה הגזירה בעינה עומדת. ומש"כ שכ"נ מסתמות דברי הפוסקים לכאורה י"ל שסתמו משום שהוא תלוי בשינוי המקומות והזמנים ואינו דבר הקבוע לדורות. ומה גם שהב"י עצמו כתב בשו"ע (יו"ד סי' קטז ס"א) כהתוס' דלא חיישינן לגילוי כיון שאין נחשים מצויים בינינו, ואם ס"ל לחלק בין חשש גילוי לחשש תיקון כלי שיר היה לו להשמיענו. כמו כן בסימן תקכו הביא את דברי הרא"ש בתשובה (כלל כג סי' ב) שכתב: ר"ת אוסר לעשות צרכי המת ע"י ישראל ביום טוב שני ולא נהגו העולם כמותו וגם ר"י (תוס' דביצה הנ"ל) פסק להתיר, וכ"כ שם בשו"ע להתיר.
וע"ע לב"י ביו"ד סי' קכג (ס"א) גבי יין נסך שהביא את דברי התוספות (ע"ז נז: ד"ה לאפוקי) דלא גזרו אלא על המנסכים, וכיון דהשתא לא הוו מנסכים לעבודה זרה יש לתלות להיתר, וראיה לדבר מדאמרינן (סה.) דרבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודה זרה. וכ"פ הרא"ש (ע"ז פ"ד סי' ז) כדברי התוס' וז"ל: כוון דאין גויים מנסכים בזמן הזה כלל יש להתיר. מידי דהוה אגילוי שאין אנו מקפידין עליו כיון שאין נחשים מצוין בינינו. ואף על גב דלאו ראיה גמורה היא דניסוך הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו אף על פי שבטל הטעם... מ"מ יש להביא ראיה להתיר מהא דאמר פ"ב (סה.) רב יהודה דבר קרבנא לאבודרינא ביום אידם. וכן רבא לבר שישך משום דקים להו בגוייהו דלא פלחו לעבודה זרה ולא אזלו ומודו. ואמאי והא לא מפלגינן לעיל בריש מכילתין בשום גויים והוי דבר שבמנין. אלא ש"מ דמתחילה לא גזרו אלא על אותן דפלחי לעבודה זרה. וכן נמי י"ל ביין נסך שלא גזרו אלא על אותן המנסכין. עכ"ל. והב"י, אחר שהביא דברי התוס' והרא"ש, כתב: ונראה שדעת הרמב"ם שלא לחלק בין גוים שבזמנם לגוים שבזמננו שכתב בפרק יא מהלכות מאכלות אסורות (ה"ז) כל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה וכן הורו כל הגאונים אבל הנוצרים עובדי ע"ז הם וסתם יינם אסור בהנייה עכ"ל ומדסתם ולא חילק משמע דלא מפליג בין זמן לזמן כלל. עכ"ל. וכ"כ בשו"ע לאסור מגע גוי ביין בהנאה. ולכאורה קשה, דאדרבה מדחילק הרמב"ם בין ישמעאלים לנוצרים מוכח להדיא דס"ל כהתוס'. וראיתי שבפירושו לרמב"ם בכסף משנה הקשה מדוע הצריך הרמב"ם שיהיה גר תושב והא סגי שאינו עובד ע"ז. ותירץ דהרמב"ם סובר שאם הוא מבני דת דלא פלחי לע"ז אינו אוסר בהנאה ואם הוא מבני דת דפלחי לע"ז, אע"פ שזה קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז, לא יצא מכלל אומתו עד שיקבל ז' מצוות בני נח. ולפ"ז הא דאמר רבא אבר ששך ידענא ביה דלא פלח לע"ז היינו שהוא בא מאומה דלא פלחי לע"ז. ועי"ל דכל גוי שאנו מוחזקים בו שאינו עע"ז אע"פ שבני אומתו עע"ז יינו מותר בהנאה ובכה"ג הוה ההיא דבר ששך, ומש"כ גר תושב בא להשמיענו שאעפ"כ יינו אסור בשתיה ואין לו מעלה יתרה על שאר גויים שאינם עע"ז שיינם מותר בהנאה ואסור בשתיה משום גזירת בתם. והנה הרואה יראה שתירוצו הראשון דחוק מאד ותירוצו השני הוא כדברי התוס' ממש, נמצא שגם הב"י הוא שר המסכים בחד תירוצא שאין פלוגתא בין התוס' והרא"ש לבין הרמב"ם כי לא גזרו אלא על המנסכים, ולפ"ז י"ל דה"ה נמי בגזירת כלי שיר שגזרו דוקא במקום שיודעים לתקן כלי שיר משא"כ במקום שאינם בקיאים בתיקון כלי שיר לא גזרו.
ולכאורה יש להקשות על הנ"ל ממש"כ בשו"ת הרמב"ם (בלאו סי' רכא) שנשאל אם ציבור שכולם בקיאים בתפלה אם צריכים לעשות חזרת הש"צ שנתקנה להוציא יד"ח את מי שאינו יודע להתפלל. והשיב וז"ל: לא תהיה חזרת שליח צבור ברכה לבטלה בשום פנים בסבת עיקר התקנה עם היות שלא יש באלו הקהל מי שלא יצא כמו שהם תקנו קידוש בביהכ"נ מפני האורחים ויתחייב בכל בתי כנסיות אפילו שלא יהיו שם אורחים וכמו שתקנו חזרת תפלת מעריב בשבת בעבור המתאחרים כדי שישיגו התפלה ויתחייב זה תמיד אפילו שלא היה שם מתאחרים.... אבל ענינו שיעשה זה עכ"פ גזרה שמא תהיה שם הסבה שנתקנה בשבילה. עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם חייש גם כאשר התבטל טעם הגזירה. אך באמת זה אינו דיש לחלק בין תקנה לגזירה, דבגזירה שגזרו חז"ל אטו מכשול באיסור, בזה אמרינן שלא גזרו היכא שאין חשש שיבוא לידי איסור, אך בתקנה שעשו כגון בתפלה וקידוש וכדו' עשו תקנה כוללת לכל ישראל, אפילו במקום שאין את חשש גזירתם.
וניהדר אנפין לנדו"ד, דכיון שאין מצויה שכרות בינינו אצל רוב העם, נמצא לכאורה שיש סמך לנוהגים לישא כפיים אף במנחה גדולה. ולפי טעם זה היה אפשר להקל לישא כפיים גם בימים רגילים, אלא שלא נהגו כן.
מיהו אכתי יש מקום לומר דלא דמי לדין מים מגולים ששם אין מציאות של סכנה כלל, משא"כ בנדו"ד שיש יין מצוי אלא שאין רגילים לשתותו. ובזה יש לומר שגזרת חז"ל בעינה עומדת מכיון שגם בזמנם גזרו באופן כולל, דהיינו גם על מי שלא שתה באותו יום, שגם הוא אסור לשאת כפיים. וא"כ י"ל שגם בימינו מכיון שיש אפשרות לשתות יש לאסור. ובפרט שיש פעמים בשאר ימות השנה שכן שכיח שכרות, כגון בשבת ויו"ט, ששותים יין בקידוש ובסעודה, ובימות החול שרגילים לשתות בסעודות מצוה, כגון ברית מילה שבע ברכות סיום מסכת וסעודת הודיה וכדו'.
♦
בסיכום: מדברי הגמ' משמע שנשיאת כפים בתענית צריכה להיות סמוך לשקיעת החמה, כמו שאנו עושים בתפילת נעילה שביוה"כ, ורק כך נבדלת תפילת מנחה של תענית מתפילות מנחה של שאר ימות השנה שלא נושאים כפים. ואף שהמנהג כיום שאין מקפידים שיהיה סמוך לשקיע"ה, ויש שמקילים בזה אף במנחה גדולה, מ"מ יתכן שאין איסור בדבר מכיון שאין שכרות מצוי בינינו. ואף שיש מקום לדחות שמכיון שיין מצוי ורגילים לשתות בשבתות וימים טובים וסעודות מצוה וכדו', מ"מ בודאי שמותר לענות אחריהם אמן. וכמש"כ הרמב"ם (הל' תפילה פי"ד ה"ב) והשו"ע (סי' קכט ס"ב) שכהן שעבר ועלה לדוכן במנחה של יום הכפורים הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות - הרי זה נושא כפיו ואין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו פסול היה לפיכך הורידוהו.
♦ ♦ ♦