בכי רעיה בעצבון עיניך ברכות בחשבון:
יונה נכאבה צולעה, נפשך ברעות שבעה. הורידי כנחל דמעה, כי אש יצאה מחשבון:
שניך ארכו בשביה, עת תוחילי צאת לרויה. שנה בשנה נהי נהיה, אחת לאחת למצוא חשבון:
ראו גוים שוממותיך, ושחקו על משבתך. אמרו עת חרבו נותך, כי אין מעשה וחשבון:
אויבים עליך פה יפערו, בראות שנות קץ אחרו. ילעגו ועל כן יאמרו, המושלים בואו חשבון:
לבניך יאמרו בקול רם כי אין מרפא לשברם. אבד תוחלתם ושיברם, ונירם אבד חשבון:
עד אן תסלדי בציר, כמו דלת תסוב על ציר. עד אל חי יגאלך בשיר, ובקש חכמה וחשבון:
מנהג ארץ ישראל מימי קדם [כיום מנהג הספרדים] להכריז בליל תשעה באב את השנים לחרבן בית המקדש. ומנהג זה קדום מאוד, ויש לנו ידיעה עליו מסמוך לתקופת הגאונים. וכמו כן העיד עליו בספר כפתור ופרח מזמן הראשונים, ובספר תקון ישכר בתקופת מרן הבית יוסף. וז"ל התקון ישכר[2] 'שכן נוהגים בארץ ישראל קהלות ישראל הדרים בה בכל מקום שבכל ליל ט' באב השליח ציבור עומד בקהל קודם קריאת שום קינה ואומר בלשון הזה בקול רם בהכרזה של עגמה ודאגה אחינו כל בית ישראל דעו היום שנת כך וכך לחרבן בית קדשינו ותפארתינו ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכף על ירך ואומרים כולם בדאגה ובעצבות גדול ברוך דיין האמת וכולם גועים בבכיה ובוכים ואח"כ מתחיל לקונן בקינות הלילה' עכ"ל.
וכפי המנהג מונים בשנת תשפ"ה היום 1957 לחרבן בית מקדשנו. בדור האחרון קמו כמה ת"ח[3] וערערו על זה, שלפי חשבון הדברים ברמב"ם ובראשונים עולה שכפי הכרעת ההלכה לענין שנות השמיטה, עולה שהמנין אינו נכון, ויש להפחית שנה במנין, ובשנה זו יש למנות 1956 שנים לחרבן בית מקדשנו. ונסמכו על דברי התומים חו"מ סי' ס"ז ג' שכתב שטעו בזה בעלי הלוחות [כי לדינא מוסכם שמנין שנות החרבן מתחיל בשנת ג' תת"ל].
אך בס"ד מצאנו שהעידו על צורת המנין כפי מנהגינו מלפני 700 שנה בארץ ישראל, והדבר עבר בשתיקה אצל גדולי הדורות[4]. ויש סימוכים קדומים מאוד שהיו מונים את השנים מט' באב כפי המנין של השנה הבאה, וט' באב הוא ראש השנה לשנות חרבן, ולכן מנו כל שנה את השנה של שנה הבאה. ורגלים לדבר מצאנו מזמן הגמרא. ועדויות שהחשיבו את ט' באב כראש השנה מצאנו מסמוך לתקופת הגאונים.
ועל כן פרסנו את הדברים כשמלה לפני הלומדים. וכמובן שאין לעשות בזה מחלוקת, ובפרט בענין חורבן ביהמ"ק, שחרב מחמת המחלוקת. כי אין כאן נפקותא להלכה, ובכל אופן שעושה, הדברים נכונים מצד אחד. אך כפי הנראה אין מקום לזוז מהמנהג הקדום, ובמהרה ממש נמנה לבניינו.
♦
מבואר בגמרא בע"ז ט' שלושה אופנים למנין השנים שעם ישראל מונה את שנותיו: א. השנים מבריאת העולם. ב. מנין שטרות מתחילת מלכות יון.[5] ג. לבנין בית שני וחורבנו. ומבואר בגמרא בע"ז ששנת ג' תתכ"ט היא שנת 381 לשטרות והיא שנת תכ"א לבית שני ושנת א' לחורבן. [ולפי זה לכאורה שנת תשפ"ה היא שנת 1957 לחורבן ו2337 לשטרות]. לדעת רוב ככל הראשונים שנת ת"כ היתה שנת השמיטה[6] [ולפי זה לכאורה שנת תשפ"א הייתה שנת השמיטה].
אמנם בדברי הרמב"ם (שמיטה פ"י ה"ד) מבואר שכל מנייני השנים שאנו מונים היום הם בתוספת שנה אחת, כלומר ששנה זו שאנו קוראים תשפ"ה היא באמת שנת תשפ"ד ליצירה, אלא שאנו מוסיפים עוד שנה אחת כנגד השבוע שבריאת העולם קדם לראש השנה הראשון. ולפי זה יש להפחית שנה מכל החשבונות האמורים לעיל. דהיינו ששנת השמיטה היא שנת תשפ"ב, כמנהגינו, ושהשנה היא 2336 לשטרות, כמנהג בני תימן היום [שכותבים בכתובות שלהם ששנת תשפ"ה היא שנת ב' של"ו], ושנה זו היא שנת 1956 לחורבן בית מקדשנו. [כלומר, שכשהגמרא מונה את השנים של החורבן היא מונה את שנה זו כשנת 1956 לחורבן, עדיין אין מבורר האם המנין הוא כולל את שנת החורבן או לא].
עוד נחלקו הראשונים הנ"ל (שהסכימו לפירוש ששנת השמיטה היא שנת ת"כ) בפירוש הסוגיא. יש אומרים שבית המקדש נחרב בסוף שנת תכ"א לביהמ"ק, שהיא שנת א' למנין שנות חורבן (תתכ"ט ליצירה ותת"ל לחשבון דידן וע' למניינם). וכן דעת התוספות. ולפי דבריהם בט' באב תשפ"ה נשלם 1955 שנים לחורבן. [ואם כן, בר"ה תשפ"ה אפשר להחשיב שהוא רק 1955 שנה לחורבן, אלא שכיון שמקצת שנה ככל שנה אנו מחשיבים גם את החודשיים של השנה הראשונה כשנות החורבן. ולפי דבריהם החורבן עצמו אירע בשנה א' לשמיטה[7].] אמנם דעת הרמב"ם שבית המקדש נחרב בחודש אב שנת ת"כ לביהמ"ק (תתכ"ח ליצירה שהוא תתכ"ט למנין שלנו וס"ט למניינם), שהיא שנה לפני שנה א' לחורבן. ולפי זה, בט' באב תשפ"ה הושלם 1956 שנים לחורבן.[8]
חידושו של הרמב"ם, שמנין השנים שלנו אינו ליצירה אלא לשנת תוהו, אינו מופיע בראשונים רבים, ויש מן הראשונים שנראה לכאורה מדבריהם שהבינו שהמנין שלנו הוא גם כן ליצירה ולא לשנת תוהו, ולפי זה נראה שהקדימו את כל חשבונותיהם בשנה מהתפוס בידינו. הגר"א בחו"מ ס"ז מצדד כדרך זו[9]. ולפי דבריו יוצא שמנין השמיטות הנהוג בידינו הוא מאחר שנה אחת מהחשבון [ויש לנהוג שמיטה בשנת תשפ"א]. וכמו כן, לפי דבריו מנין השטרות של בני תימן היום הוא מוטעה.
ואכן יש לתמוה על שיטת הגר"א, שהרי נראה שמנין שטרות נמשך מדור לדור מזמן חז"ל בהרבה ארצות, ויש לנו עדות מהרמב"ם ועוד עדויות על צורת החישוב,[10] ולא מסתבר שנפלה טעות בחשבון הנהוג בכמה וכמה ארצות הלכה למעשה בכל שטרותיהם וגיטיהם[11]. כמו כן נתגלו בשנים האחרונות מצבות מתקופת התלמוד, ובהן יש הקבלה בין שנות החרבן והשמיטות לתאריך, ומוכח כפי שיטת רוב הראשונים במנין שנות החרבן והשמיטות [ששנה 1 לחרבן היא שנת א', ולא כרש"י שהיא שנת ב'], וכפי פירושו של הרמב"ם ששנות חז"ל נמנות לשנות אדם, ושנים שלנו הן לפי שנת תוהו[12].
קבלה ביד הגאונים (ומובא בתו' ע"ז ח': ובהרבה ראשונים) שיש עק"ב שנים מהחורבן עד סוף האלף. חשבון זה שייך אם נאמר שהבית חרב בג' אלפים תתכ"ח, ונשארו עק"ב שנים, וזה מתאים יותר לסברת הרמב"ם ורש"י שהבית חרב בשנת ת"כ. [ומה שאמרו שיש עק"ב שנים עד סוף האלף, פירושו עד סוף האלף לשנים של אדם הראשון, ולא לשנים שלנו, שהן שנות תוהו]. ולסברת התוספות שהבית חרב בשנת תתכ"ט, צריך לומר שמנו את שנת החרבן במנין השנים של חורבן הבית, כי מקצת שנה ככל שנה, וכפי מנין המלכים, שעמד בסוף השנה מונים לו שנה.
השימוש בשנים שלנו לבריאת העולם החל משנות הגאונים, כי מקדם היו רגילים למנות למלכי יון, וכשהחל השימוש בשנים אלו כפי הנראה הייתה מבוכה בצורת המנין.
והנה בספר כפתור ופרח[13] פרק נ"א מעיד שהמנהג בארץ ישראל להכריז בת"ב את מנין השנים א' קע"ב שנים יותר מהשנה לבריאת העולם (כגון תשפ"ה ועוד אלף קע"ב). ועל כן בשנת תשפ"ה מכריזין היום 1957 שנים. ולפי המבואר שהבית נחרב לדעת הרמב"ם בג' תתכ"ט יש כאן שנה יתירה, וביאר הכפתור ופרח שמונים גם את שנת החורבן עצמה (ג' תתכ"ט) למנין (כמנין ברית מילה, שמונים את יום השמיני כולל היום שנולד). ראה לשונו בנספח א'.
אמנם לפי סדר המנין שחז"ל מנו בגמרא בעבודה זרה לפירוש הרמב"ם[14] לא מונים את שנת החורבן בתוך החשבון, הרי שלחשבון הרמב"ם תמיד יש למנות את שנת החורבן שהיא רק שנה אחת יותר משנות עולם לחשבון היחידות, כלומר שבשנת תשפ"ה (5785) שהמנין מסתיים ב5, שנת החורבן היא מסתיימת ב6 (1956).
בדברי הכפתור ופרח יש תימה מיניה וביה, שמפרש את דברי רב שרירא גאון שיש קע"ב שנים עד סוף האלף לפי השנים שמשנות אדם (עי' בלשונו בנספח א' שחישב את השנים מבריאת העולם), ומקשה מזה על דברי הרמב"ם שכתב שיש קע"א שנים. ולכאורה קושייתו אינה קושיא, כי הרמב"ם מנה לשנת תוהו ואילו רב שרירא מנה לבריאת העולם. אמנם תירוצו של הכפתור ופרח שהרמב"ם לא מנה את שנת החורבן עצמה, בודאי נכון, שבאמת לדעת הרמב"ם החורבן אירע בשנת תתכ"ט, והוא מונה את שנות החרבן משנת תת"ל. אבל לפי המבואר בתוספות בעבודה זרה בשיטת רש"י [והוא הדין הרמב"ם, ששווים הם לענין שנת החורבן] רב שרירא גם כן לא מונה את שנת החורבן, והוא פשוט כנ"ל. ואם כן אין לנו מקור בחז"ל לצורת מנין כזאת בדעת הרמב"ם, שמונים גם את שנת החרבן. ודברי הכפתור ופרח צ"ע טובא[15]. אך אין כאן טעות במנין, כי הדבר נכון שאם מתכוונים למנות כולל שנת החרבן, הרי שהמנין מדויק לדעת הרמב"ם ורש"י. [אלא שחז"ל לשיטת הרמב"ם לא מנו את שנת החרבן.][16]
לולי דברי הכפתור ופרח יש לפנינו אופן אחר לבאר את המנהג שהיה בזמנו [להוסיף ב' שנים על שנות עולם], שסברו כשיטת הגר"א שהמנין של שנות עולם הנהוג אצלנו הינו ליצירה, וממילא מנין שלנו שווה למנין הגמרא, וממילא יש להוסיף ב' שנים על היחידות, וכמבואר בגמרא. ולפי דרך זו צדקו דברי המעוררים שלפי מנהגינו לעניין השמיטות יש לתקן את המנין.
♦
יש אפשרויות נוספת לבאר את המנהג ולהתאימו עם מנין דידן, שלא באו למנות את השנים כפי המשמעות הפשוטה בגמרא שמנין הגמרא הינו לשנה המתחילה בתשרי, והשנה שמתחילה בתשרי יש למנות על פי רוב השנה, וכגון בשנת ג' אלפים תתכ"ט שנחרב הבית אי אפשר למנותה כשנה א' לחרבן, כיון שהבית היה בנוי בתחילת השנה. ואילו בשנת תת"ל אנו מונים שנה א' לחרבן. אבל מט' באב ואילך שנת תתכ"ט כבר אפשר למנותו כשנה א' לחרבן, וכמו שמונים את השנה הראשונה של בריאת העולם כשנה א'. ולפי זה שנת תשפ"ה היא שנת 1956 לחורבן, אבל ט' באב תשפ"ה הינו ראש השנה ה 1957 לשנים שהבית חרב.[17]
יסוד לדרך זו מצאנו מכמה וכמה מקורות מהתקופות שקדמו לכפתור ופרח [ובהערות נביא עוד כמה ציוני דרך].
א. בלוחות שנה של ידותון הלוי [חזן ביהכנ"ס הארץ-ישראלי בקהיר, במקום שבו מצאו את הגניזה הקהירית] משנת ד' תתקצ"ה נמצא שבתחילת השנה מונה את השנים א' קס"ז לחרבן, ובת"ב הוא מונה א' קס"ח לחרבן. הרי שהוא משנה את השנה בת"ב [ראה להלן נספח ו' צילום של הלוח]. אמנם קשה, שהרי כשהוא מונה תתקצ"ה היינו לשנת תוהו, וא"כ יש כאן שנה יתירה. אך מסתבר שידותון נמשך אחרי המנין הקדום שמחלפים שנה בת"ב ולא הרגיש שיש שינוי של שנה בגלל שנת תוהו. אבל ברור מדבריו שהיה מקובל לשנות שנה בת"ב. (ועי' הערה[18] שנמצא דף של סדר משמרות שהוסיף שנה נוספת, ולכאורה הטעם הוא כמו בלוחות של ידותון.)[19]
ב. בלוחות שנה מהגניזה משנת ד' אלפים תתקס"ז (שנתיים אחרי פטירת הרמב"ם ובמקומו של הרמב"ם) - ד' אלפים תתקע"א וכותב את תאריך החרבן רק בת"ב כפי מנהגינו. כפי הידוע להלן המנהג היה להכריז את החרבן בת"ב ולעשותו ר"ה. והדבר ניכר בלוח שכותב את שנת החרבן רק בת"ב ולא בתחילת השנה. בשונה מלוחות ידותון, שכפל את השנה גם בראש השנה וגם בת"ב והחליף שנה בת"ב. [לוחות ידותון מתחילות בראש השנה ואילו בלוחות הללו מחובר בלוח כמה שנים זה אחר זה, ולכן הסופר לא הוצרך לחזור עוד פעם על השנה בראש השנה[20].]
ג. כמו כן, במצבות שנמצאו מזמן התלמוד מופיע תאריכים לפי שנות החרבן, ויש כמה מצבות שמונים בחודש אלול לפי שנת החרבן של שנה הבאה. אמנם יש שפקפקו על זה, שכן מצאנו כמה טעויות נוספות בשנים, ואפשר שגם זו טעות. אבל כפי הנראה מניתוח הדברים יש מכאן סניף גדול לדבר [ראה נספח ד']. ואם היה כאן חידוש שלא נשמע שיש למנות מת"ב היה מקום לבקש הוכחה ברורה להוציא מהפשטות, אבל אחרי שאנו רואים שהמנהג השרשי בא"י מסמוך לזמן הגאונים היה למנות באופן זה ולהכריז את השנים באופן זה, הרי שהסברא נותנת שהדבר נמשך להם מימים קדמוניים, ואין לנו לתלות בחינם שכותבי המצבות טעו.[21] והגם דדבר חדש הוא למנות שנים ממאורע למאורע מעת לעת, מכל מקום כיון שכל המטרה במה שמונים לשנות חרבן היא כדי להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, סברא הוא להחשיב את יום ת"ב כראש לחשבון.
ד. בגניזה הקהירית מופיע סדר הלכות של תשעה באב, ובו מרחיב בכל דיני ת"ב והתנאי השביעי להזכיר את שנות החרבן שתשעה באב הוא ראש השנה לחרבן. [וצורת ההזכרה מקבילה לצורה שמבוארת בתקון ישכר מזמן הב"י.] ונראה מדבריו שהזכרה זאת היה חלק חשוב מסדר מנהגי היום, ומנה אותו כאחד מ'תנאי' היום. זמן ההלכות הוא אחרי פטירת רב האי, דהיינו אחרי שנת ד"א תשצ"ח, שמזכיר שם את ר' האי בברכת המתים [אך מסתבר שאינו מאוחר כל כך הרבה ממנו, שלא הביא חכמים שאחרי ר' האי].
ויש לדעת שמנין שנות החרבן היה נפוץ ושימושי בארץ ישראל בתקופות הקודמות והוא שימש מהצורות העיקריות למנות את השנים. ולפי המתבאר מסתבר שכך היה המנהג שמחליפים את מנין השנה ביום ת"ב, שבזה מבטאים שהמנין הוא לשנות החרבן.[22]
אמנם יתכן שבשטרות היו ממשיכים לכתוב את השנה הקודמת כדי לא לבלבל את צורת השטרות באמצע שנה, אבל בעיקר צורת המנין מנו את התחלת השנה מתשעה באב. אבל מלשון ההלכות משמע שהטעם להכריז כי עכשיו הוא ראש השנה, והיינו שצריך למנות מכאן ואילך את השנים באופן זה, כפי הלשון בש"ס ר"ה למלכים דהיינו למנין שטרות, הוא הדין ראש השנה לחרבן, היינו לצורת המנין מכאן ואילך.
אמנם מדברי ההלכות הנ"ל לא מוכרח שהמנין הוא כפי המנין שלנו, אבל עד כמה שידוע לנו באופן ברור שנות החרבן, ובתשעה באב הוא ראש השנה לחורבן, הרי שהדבר מכריח שיש למנות בת"ב את מנין השנה שאחרי זה, וכפי המנהג שנהגו מימות הכפתור ופרח עד ימינו, בארץ ישראל ובארצות הסמוכות.[23]
כדרך זו משמע לכאורה בדברי מרן הכסף משנה. שכתב הרמב"ם שהשנה שחרב בה הבית, דהיינו השנה שאחרי החרבן, היא היתה במוצאי שמיטה[24]. וביאר הכסף משנה שרצונו לומר שכל השנה שמט' באב עד ט' באב הבא היא נקראת שנת החרבן, ונמצא ששנת החרבן [כלומר הי"ב חודשים הסמוכים לחרבן] היתה במוצאי שמיטה. הרי לנו שהלשון ברמב"ם שצורת המנין היא מט' באב עד ט' באב, וכפי העדויות ממאה שנה הסמוכה לרמב"ם. [אמנם אינו מוכרח לגמרי שזו כוונתו, אבל הרי זה סעד גדול, ומאומת הוא מהלוחות שנה וההלכות שנמצאו במקומו של הרמב"ם[25]].
בספר תיקון יששכר דף ו' [שחי בא"י בתקופת הבית יוסף] האריך בביאור המנין [הבאנו בנספח ב' לשונו עם הערות], והביא כמה וכמה צדדים וכמה רישומי לוחות שנהגו באופנים מסויימים ומסיק מכח דברי הכפתור ופרח שיש למנות כפי המנהג. ומעיד שכן מנהג המוסתערבים בארץ ישראל (היהודים המקומיים, לאפוקי מהעולים מספרד ושאר ארצות).
ומבואר מדבריו שבלוח בירושלים היה כתוב את המנין כפי המבואר ברמב"ם, שמונים שנה אחת יותר מהיחידות (פ"ה-56), ואילו הקהל עצמו בתשעה באב היה מונה שנתיים יותר מהיחידות (פ"ה-57). לפי דבריו, כותב הלוח טעה ומנהג הציבור הוא אמת, אך לפי המתבאר אין כאן שום סתירה, שהמנהג לא סתר את הרישום בלוחות, כיון שהמנין בלוחות הוא על רוב השנה. [והתקון ישכר ביאר את הדברים לפי הכפתור ופרח, אלא שהדברים תמוהים מאוד מאוד].
♦
נמצאנו למדין:
א. לפי המבואר ברמב"ם מנין השנים שאנו רגילים למנות לבריאת העולם מתחיל משנה לפני שנברא אדם. ואילו השנים המבוארות בגמרא בבלי הן מבריאת האדם. [ואכן כפי הנודע מכתבי גאוני בבל, בני בבל השתמשו במנין השנים לשנות אדם, כמנין הגמרא, ובני א"י נהגו למנות את השנים כפי מנהגינו. ובמנין שטרות הושוו בני בבל ובני א"י, שלבני בבל יש פער של שנתיים ביחידות בין שטרות לבריאת העולם ולבני א"י יש פער של שנה. ובצרפת, שלא היה נהוג מנין שטרות, נולדה בזה מבוכה, שהשתמשו במנין בריאת העולם של בני א"י, וסברו שהוא המנין המתאים למנין הגמרא [עד שנתגלתה הסתירה בזה, וכדאי' בספר הישר בסוף סי' תרצ].
ב. לפי פסק ההלכה לעניין שמיטות כשיטת הרמב"ם ותוספות: מבואר בגמרא שמונים את שנת ג' אלפים תת"ל לשנה א' לשנות חורבן. והחרבן עצמו אירע לשיטת הרמב"ם בשנת ג' תתכ"ט ולפי התוספות בשנת ג' תת"ל. [ואין לנו נפק"מ לדינא במחלוקת ביניהם, כי שנת ג' תתכ"ט היתה שמיטה לכו"ע]. פסק הלכה זה אין בו מציאות של ספק כלל, ואי אפשר לצרף לשום דבר את שיטת החולקים בזה, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים. וכיהודה ועוד לקרא יש ללמוד בכתובות ברורות מזמן התלמוד שמנו את השמיטות ואת שנות החרבן באופן זה [מצבות צוער]. וכמו כן יש לנו רצף ברור של מנין השטרות מכמה ארצות שמנו באופן זה, באופן שאין מקום שיפול בזה שום ספק.
ג. מנהג אנשי א"י לכל הפחות 700 שנה למנות כפי מנהגינו להוסיף שנתיים על היחידות משנות עולם. כלומר תשפ"ה 1957 [כלומר שנה א' לחרבן היא שנת תתכ"ט] [ובאמת הוא ידוע מהרבה שנים קודם, וכמו שיתבאר] [26]..
ד. הסבר המנהג - יש שסברו שיסודו מזה שסברו שמנין תשפ"ה הינו לשנות אדם הראשון, ובאמת הוא לשנת תוהו. ולפי זה יש מקום לשנות את המנהג ולמנות 1956 [כדי שתחול שנת ג' תת"ל שנה א' לחרבן]. דרך זו נראית שאינה נכונה, כי יש לפנינו לוחות מלפני 790 שנה שמבואר שטעו שם במנין השנים של יציאת מצרים וכיו"ב [כיון שסברו שהשנים הן לשנות אדם ולא לשנת תוהו] ואילו בשנות החרבן הוסיפו עוד שנה. ועוד כמה אסמכתאות שיתבארו לדרך שיתבאר להלן.
ה. בדברי הקדמונים [700 שנה ו500 שנה] ביארו את המנהג שמנו גם את שנת החרבן עצמה למנין, ולכן החשבון הושווה ל1957 (ומצד המציאות דבריהם נכונים לדעת הרמב"ם שהחרבן אירע בג' תתכ"ט, ואם מונים את שנת החרבן עולה 1957).
ו. נראה בדברי הקדמונים [כפתור ופרח ותקון ישכר] שיסדו את הדברים מחשבונו של רב שרירא גאון שמנה את שנת תשפ"ה כשנת 1957, ופירשו את כוונתו שמנה את שנת החרבן בכלל.
ז. הדבר תמוה, כיון שבדברי רב שרירא [הבבלי] מבואר שהוא חישב את השנים לפי שנת אדם, ולא מחמת שחישב את שנת החורבן בכלל, ולפי זה למניננו שהוא מנין ארץ ישראל, שמונים לשנת תוהו יש לחסר שנה. [ונראה מזה לכאורה שהכפתור ופרח חישב את השנים שלנו, כביכול הן משנת אדם ולא משנת תוהו, היפך הרמב"ם, וזה לא מתאים לשיטת ההלכה בשנת השמיטה].[27] סוף דבר, דברי הכפתור ופרח והתקון ישכר מרפסן איגרי.
ח. עצם האפשרות למנות את שנת החרבן בכלל השנים לחרבן גם לדעת הרמב"ם היא קיימת,[28] אך מנותקת מהסוגיא והמקורות, ואם קבלה נקבל.[29]
ט. אפשרות נוספת והיא נראית עיקר, להשוות את חשבון הגמרא עם החשבון הנהוג שהמנהג היה למנות את ט' באב כראש השנה לעניין שנות החרבן. ובגמרא לא מנו את שנת החרבן כיון שמנו את השנים מראש השנה. והיא דרך מחוורת ביותר. ואחר הדברים הללו מצאנו לזה כמה סימוכין מהגניזה הקהירית שכך היה מקובל בידם לעשות את תשעה באב 'ראש השנה לשנת חרבן', וגם במצבות מהעיר צוער יש רגלים לדבר שהיה כן המנהג בא"י בסוף תקופת הירושלמי.
י. ומסקנא דמילתא, הכרזת החרבן ידועה לנו מלפני כ950 שנה, המנין באופן זה במדויק ידוע לנו 700 שנה [וכן בלוחות שנה מלפני 820 שנה במקומו של הרמב"ם], הסבר המנהג לעשות ראש השנה בת"ב ידוע לנו מלפני 950 שנה, ויש לו סימוכים בימי התלמוד. וכפי הנראה מחיבור כל הדברים נוטה שצורת מנין זו באופן זה הייתה דרכם של חכמי א"י בזמן התלמוד [וא"כ יתכן שגם ההכרזה קדומה כל כך].
יא. הנוסח שהיה מקובל בירושלים כך וכך שנים 'לחרבן' בית מקדשנו, ואפשר לפרשו בשני האופנים הנ"ל. אמנם לפי נוסח ליוורנו, שהוא כיום הנוסח המרוקאי, אומרים היום כך וכך שנים 'שנחרב'. ולכאורה משמעות הלשון היא שעברו כך וכך שנים, וזה אינו נכון, כי לא עברו 1957 שנים מהחרבן.[30] אך יתכן לדחוק ולומר שגם זו כוונת הלשון, וכאילו אומרים היום כך וכך למנין השנים שנחרב ביהמ"ק. [והנוסח הידוע לנו משורש המנהג מימי קדם הוא שמונים 'לחרבן'].
יב. לפי שיטת התוספות שהבית נחרב בשנת תת"ל לא שייך למנות את שנת תשפ"ה כשנת 1957 אפילו לפי ההסברים הנ"ל, ולפי המחדשים יוצא המנין לכו"ע.[31] אך אולי יש לומר שאדרבה, הרמב"ם יסד את שיטתו על פי מנהג ההכרזה שהיה מקובל בזמנו. אמנם נראה שגם לפי הראשונים שהבית נחרב בג' תת"ל אפשר לקיים את הדברים, כמבואר בנספח ה'.
♦
נספח א' - לשון הכפתור ופרח פרק נ"א
כפתור ופרח סי' נ"א "דבר השמטה על דרך מה שכתב הר"ם הלכות שמטה ויובל פרק עשירי (הלכה ד' - ז'), נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית בראשונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה. ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהוא ששה ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה [א.ה. בקצרה: א' ק"ז לחורבן, א' תפ"ז לשטרות, ד' אלפים תתקל"ו ליצירה (ביחידות אין הבדל בין שנות חורבן לשטרות כמבואר בגמרא, ובשנות יצירה יש פער של שנה ביחידות, ובגמרא יש פער של שנתיים, כיון שבגמרא מנו משנה שניה וכנ"ל)]היא שנת שמטה והיא שנת כ"א מן היובל. אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות לבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת חמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן, וכן עולה מתלמוד ע"ז (ט, א) כפי חשבון זה שהוא קבלה. ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכלם לא מנו אלא לשני חרבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית [א.ה. ר"ל שהשמיטה בא' ק"ו], ועל זה אנו סומכים. וכפי חשבון זה אנו מונים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובזה ראוי להתלות. שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע, אלא שנת מ"ט שמטה ושנת חמשים יובל ושנת נ"א תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל, עד כאן. [לשון הרמב"ם].
למדנו רבינו שכשנרצה לידע שנת השמטה, שניקח השנים שבינינו ובין חרבן הבית השני ונחלקם על ז' ז', ובתנאי שיהיה התחלת המנין הזה מהשנה שאחר החרבן לא משנת החרבן עצמה.
ולדעת שנת החרבן השני עשה רבינו שרירא גאון סימן, קע"ב שנה אחר חרבן הבית נשלמו ארבעת אלפים לבריאת עולם, אם כן הסר מד' אלפים - קע"ב, נשארו ג' אלפים וח' מאות וכ"ח שנה, ואז בחטאנו חרב מקדש שני, גרע זה מהשנים שבידך מבריאת העולם, והנשאר הם השנים שאתה רחוק מן החרבן. דמיון הרי שהיו בידך ד' אלפים וט' מאות ול"ו שנה, גרע מזה ג' אלף וח' מאות וכ"ח שנה וישארו אלף וק"ח, והם השנים שאתה רחוק משנת החרבן עצמו. [א.ה. צע"ג, שהרי גם לצורת החשבון של הרמב"ם נשאר קע"ב עד סוף האלף, שהרי מבואר בגמרא שמנין האלפים (של אלפים תורה) נמנה לפי בריאת האדם ולא לפי שנת תוהו, ואם כן גם לפי הרמב"ם עד סוף שנות אדם נשאר קע"ב ללא שנת החרבן עצמה. ובכל דבריו מתעלם הכו"פ מענין שנת תוהו.]
אבל הר"ם אינו מונה ואינו מסכים בחשבונו שנת החרבן עצמה וכמו שהזכיר, לזה נשארו אצלו ממרחק החרבן אלף וק"ז לבד, אם כן לפי דרכו ז"ל לא נגרע מהשנים שבידינו לבריאת עולם פחות מג' אלפים וח' מאות וכ"ט שנה, אם נרצה חשבון השמיטין. אבל אם נרצה זכרון שנת החרבן עצמה אז נפחות ג' אלפים ח' מאות וכ"ח שנה. וכן אנו רגילים בארץ כנען להזכיר בקהל חשבונו, כל ליל ט' באב מפני עגמת נפש, והמנין ההוא נחשבהו משנת החרבן עצמה, אם כן סימן קע"ב הוא לחרבן וקע"א לשמיטין [א.ה. כלומר שלענין שמיטין יש קע"א עד סוף האלף]. חסר קע"א מד' אלפים ועשה כמשפט וישארו אלף ק"ז כדבריו ז"ל. ואין הרב חולק בשנת החרבן אלא שהיא על חשבון קע"ב אבל תחלת המנין לשמיטין אינו לעולם אצלו אלא משנה שאחר החרבן והוא על חשבון קע"א. וכן הוא הענין, ר"ל להיות ראש החשבון מן קע"א לא מקע"ב, אצל הרמב"ן שכתב בדרשותיו, בשנת תכ"א גלו, וכן מבואר בערכין. והנה לת"כ יהיה קע"ב ולתכ"א יהיה קע"א.
[א.ה. כאן יבואר שהכפתור ופרח מפרש את דברי רב שרירא שמונה לפי שנת אדם מבריאת העולם ולא משנת תוהו.]
חשבון קע"ב בארו רש"י פרק חלק (סנהדרין צז, א) גבי שני אלפים תורה, מאדם הראשון עד שנולד אברהם אלפיים שנה פחות נ"ב וכדמוכח בקראי. וכשהיה אברהם בן ב"ן עסק בתורה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואמרינן מסכת ע"ז (ט, א) דהאי שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתין שנין, ואז נשלמו אלפים שנה. מזה עד שנולד יצחק מ"ח שנה, עד שנולד יעקב ס' שנה, יעקב ק"ל, במצרים ר"י, עד בנין הבית ת"פ, הבית ת"י, גלות בבל ע', בית שני ת"כ, הרי בין הכל ג' אלפים וח' מאות וכ"ח שנה, הוסף על זה קע"ב וישלמו ד' אלפים
♦
נספח ב' - משא ומתן בדברי התקון ישכר
הנה לדברי התקון ישכר שנת תשפ"ה נחשבת שנת 1957 לענין מנין שנות חרבן, ואילו לענין שנות שמיטין נחשבת שנת 1956. וכפי המתבאר הדברים תמוהים, שהרי לדברי הרמב"ם פירוש רב שרירא שגם לענין מנין שנות החורבן מונים את שנת תשפ"ה כשנת 1956, וכמבואר להדיא בגמרא שמנין שנות חורבן לשנת תכ"א לבניינו. [אלא שאפשר לומר שנהגו למנות שלא כפי צורת החישוב של הגמרא. אלא שתמוה, שהוא מסתמך על דברי רב שרירא לפי שנות אדם ומפרשו לפי שנות יצירה[32].] אמנם יש סברא לומר שבמנין הגמרא מנו את השנים מהשנה שאחרי החרבן, כדי להתאים את מנין השנים עם ההשוואה למנין שנות בנין הבית, שהרי רוב השנה של החרבן היה הבית בבניינו, והגמרא מונה את רצף השנים מבנין הבית וחורבנו, ולא שייך למנות פעמיים את אותה שנה. משא"כ לפי מנין שלנו, שאנו באים למנות רק את שנות החורבן. [אך דרך זו נסתרת ממצבות צוער, שהמנין הוא לשנות חרבן כפי החשבון ללא שנת החרבן עצמה].אם נבאר שהמנין הוא כפי הדרך העולה מהגניזה הקהירית, שאנו מונים כדרך שאנו מונים את שנות היצירה, שבט' באב מתחילה השנה, הרי שהדברים מיושבים עם מנין הרמב"ם בשופי. ואין לזה סתירה בחז"ל שמנו את השנים בהקבלה לשנות עולם, כיון שחז"ל באו להשוות את עיקר השנה.
לשון התקון ישכר עם הערות:
זה לשון תקון ישכר דף ה: ואילך. [הוספנו קו תחתון למובאות מהכפתור ופרח] והערנו על דבריו בהערות שוליים.
וזה לשון הכפתור ופרח ז"ל בפ"ו דע כי מנין שטרות שהוא תחלת מלכות אלכסנדרוס מוקדון, והוא חתימת החזון שהוא שנת הארבעים לבנין בית שני וראשית לאנשי כנסת גדולה, הוא ג' אלפים תמ"ט. הרי שמנין השטרות קדם לחרבן שני שע"ט שנה. עכ"ל [א.ה. ר"ל הכפתור ופרח בפ"ו. מכאן ואילך דברי התקון ישכר] ונ"ל שטעות סופר כאן שבמקום שעט צריך לכתוב ש"פ.
ופירוש לשונו הוא שהחתימה קדמה לשטרות שנה אחת והיא שנת הארבעים באופן שנמצאת תחלת שנת המנין לשטרות סוף שנת החתימה ומאחריה שהוא תחלת המנין לשטרות הוא שראוי למנות גם לה כנ"ל אי"ש [אני יששכר] ממה שבסוף פרק נ"א כתב לשונו זה כבר הקדמנו בפ"י שחתימת החזון היה ארבעים שנה אחר בנין בית שני ואחר אותה חתימה היא תחלת מנין השטרות עכ"ל הכפתור ופרח.[33]
וזה מסכים עם מה שכתבנו למעלה שהשטרות ש"פ קודם החרבן אמנם בספר הקבלה להראב"ד ז"ל על חכמי הדורות כתוב בדור השני לשונו זה לאחר שהשמיד אלכסדרוס מלכות פרס בא על ירושלים ובקשה להחריבה ולהגלותה פעם שניה בשנת הארבעים לבנין בית המקדש... והתנה המלך על שמעון הצדיק שכל בן שיולד לו ולכהנים באותה שנה ובאותה שעה שיקרא אלכנסדרוס על שמו ושיתחילו ישראל מנין שטרותיהן מאותה שנה והיא שנת אלף שנים לצאתם ממצרים וג' אלפים ות"נ ליצירה ובאותו זמן נפטר עזרא הסופר וחגי זכריה... עכ"ל
משמע מאומרו מאותה שנה משנת הארבעים עצמה[34]
ושמא יש לומר אע"פ כן אין כוונתו אלא מאותה שנה ראשונה שראוי להתחיל למנות ממנה למלכים היא מתשרי ראשון הבא מיד אחר כך כדאמרינן לעיל למלכי ישראל מניסן למלכי אומות העולם משתרי ותשרי של אותה שנה עצמה כבר עבר והיינו תחלת שנת מ"א וכן משמע קצת מאומרו בנולדים לשון באותה שנה ובאותה שעה שרוצה לומר מאותה שעה ואילך ומנין השטרות לא אמר כן לאא מאותה שענה לבר משמע ולא בנולדים מאותה שעה הנ"ל ואם כן הושווו הדעות וזה תשלום הלשון שהתחלנו ופסקנו ממנו בפרק נ"א מכפתור ופרח
אם כן חשבון השטרות נקל, תחלת בנין בית שני עם חתימת החזון ג' אלפים תמ"ח, ותחלת מנין השטרות היה משם ולהלן שהוא מג' אלפים תמ"ט,[35]
הסיר זה הר"ם מתאריכו ונשארו לו אלף תפ"ז לשטרות. אם כן כמו שלידיעת מרחק החרבן נשליך מתאריכנו ג' אלפים ח' מאות וכ"ט שנה, כן לידיעת שנת התחלת מנין שטרות נשליך מתאריכנו ג' אלפים תמ"ט שנה. דמיון לתאריך הר"ם מד' אלף ט' מאות ול"ו, הסר ג' אלף תמ"ט ונשארו אלף תפ"ז כמילתיה, וכן כל כיוצא בזה. נמצא שלעולם התחלת מנין השטרות הוא קודם התחלת מנין החרבן ש"פ שנה לשטת הר"ם ז"ל. וסימנך ש"ף אחר שטרות, כבוד הבית ש"ף מדוכתיה, יכוננה עליון נורא.
כתב קרובי מה"ר יעקב בן תבון, בין שטרות שהוא לאלכסנדר ובין הנוצרים, ג' מאות וי"א שנים וג' חדשים וב' ימים, היום הראשון לאלכסנדר יום שני. בין אלכסנדר ובין הערביים ט' מאות ול"ב שנים וט' חדשים וכ"ח ימים, יום ראשון לערביים יום חמישי. בין הערביים והנוצרים ו' מאות וכ"א שנים וששה חדשים וט"ו ימים עד כאן.[36]
ואני מצאתי בין אלכסנדר וערביים תתקל"ב שנים רפ"ז יום. נקוט האי כללא בידך חרבן ראשון ליצירה ג' אלפים של"ח, שטרות ליצירה ג' אלפים תמ"ט, חרבן שני ליצירה ג' אלפים תתכ"ח, אם כן חשבון השטרות היה אחר החרבן הראשון קי"א וקודם החרבן השני ש"פ, הסר מניין הנוצרים מאלכסנדר והנשאר הוא שהיתה ההגשמה לפני החרבן. ע"כ מספר כפתור ופרח
ועל אלו החשבונות אני סומך למנות לשמיטות ולשטרות בכל הלוחות שאכתוב למטה בעיבורי זה בע"ה וכמה אנשים מארצות המזרח אמרו לי שעוד היום בכל ארצותיהם אין כותבין המנין בשטרותיהם כתובותיהם וגיטיהם אלא לשטרות לא ליצירה והיה שגור בפיהם המנין לשטרות וכמו שכתבנו יותר ממנין היצירה שבזה הורגלו ובזה לא הורגלו ונמצא שגם במנין השטרות שכתבנו יש קבלה ומעשה
אמנם למנין שנות החרבן האמת כי כל מי שראיתי כותב בלוחות מנין לכך ומכוין על שם הר"מ במז"ל כולם שיערו כמוהו מאחר שנת החרבן ולא משנת החרבן עצמה שדרכו בדרך הרב ז"ל וכן ראיתי בלוח תלוי בב"ה של ירושלים עיר הקודש תוב"ב מסופר הקהל יצ"ו שאין מנינו מסכים אלא מאחר שנת החרבן אלא שאין הקהל יצ"ו מונים אלא משנת החרבן וכמו שעדיין אכתוב מנהגם זה שם בע"ה.
וכבר שיערתי וכתבתי גם אני בכל לוחות תחילה כמו הם מאחר שנת החרבן, אלא שאח"כ הוא שבא לידי הספר הנז' כפתור ופרח ומצאתי כתוב בו כל לשון הרב ז"ל שכתבתי מ'נמצאת למד' וכו' עד 'ובהם ראוי להתלות' וכתב עליו בעל הספר ז"ל
למדנו רבינו שכשנרצה לידע שנת השמטה, שניקח השנים שבינינו ובין חרבן הבית השני ונחלקם על ז' ז', ובתנאי שיהיה התחלת המנין הזה מהשנה שאחר החרבן לא משנת החרבן עצמה. ולדעת שנת החרבן השני עשה רבינו שרירא גאון סימן, קע"ב שנה אחר חרבן הבית נשלמו ארבעת אלפים לבריאת עולם, אם כן הסר מד' אלפים - קע"ב, נשארו ג' אלפים וח' מאות וכ"ח שנה, ואז בחטאנו חרב מקדש שני, גרע זה מהשנים שבידך מבריאת העולם, והנשאר הם השנים שאתה רחוק מן החרבן. דמיון הרי שהיו בידך ד' אלפים וט' מאות ול"ו שנה, גרע מזה ג' אלף וח' מאות וכ"ח שנה וישארו אלף וק"ח, והם השנים שאתה רחוק משנת החרבן עצמו.
אבל הר"ם אינו מונה ואינו מסכים בחשבונו שנת החרבן עצמה וכמו שהזכיר, לזה נשארו אצלו ממרחק החרבן אלף וק"ז לבד, אם כן לפי דרכו ז"ל לא נגרע מהשנים שבידינו לבריאת עולם פחות מג' אלפים וח' מאות וכ"ט שנה, אם נרצה חשבון השמיטין. אבל אם נרצה זכרון שנת החרבן עצמה אז נפחות ג' אלפים ח' מאות וכ"ח שנה. וכן אנו רגילים בארץ כנען להזכיר בקהל חשבונו, כל ליל ט' באב מפני עגמת נפש, והמנין ההוא נחשבהו משנת החרבן עצמה, אם כן סימן קע"ב הוא לחרבן וקע"א לשמיטין. חסר קע"א מד' אלפים ועשה כמשפט וישארו אלף ק"ז כדבריו ז"ל. ואין הרב חולק בשנת החרבן אלא שהיא על חשבון קע"ב אבל תחלת המנין לשמיטין אינו לעולם אצלו אלא משנה שאחר החרבן והוא על חשבון קע"א. וכן הוא הענין, ר"ל להיות ראש החשבון מן קע"א לא מקע"ב, ע"כ מכפתור ופרח.
ולפי זה תהיה שנתנו שנת הרצ"ט ליצירה אתע"א לחורבן שהוא חשבון משנת החרבן עצמה והנני חוזר בי מאשר תחילה עשיתי שמניתי מאחר שנת החרבן ואחזור ואמחוק ואתקן מנינם משנת החרבן עצמה שגם הר"מ במז"ל מודה בסי' הגאון ז"ל למי שרוצה למנות לחרבן עצמו.
[37]ועוד היום אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון תוב"ב וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ ישראל קהלות ישראל הדרים בה בכל מקום שבכל ליל ט' באב השליח ציבור עומד בקהל קודם קריאת שום קינה ואומר בלשון הזה בקול רם בהכרזה של עגמה ודאגה אחינו כל בית ישראל דעו היום שנת כך וכך לחרבן בית קדשינו ותפארתינו ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכף על ירך ואומרים כולם בדאגה ובעצבות גדול ברוך דיין האמת וכולם גועים בבכיה ובוכים ואח"כ מתחיל לקונן בקינות הלילה והוא סימן מורגל בפי נבוני המוסתערבים יצו"ו תושבי ארץ ישראל סי' עק"ב אבל הם מצרפים באופן אחר והכל משל הגאון ז"ל וכך נוהגים לצרפו תוסיף מספר עק"ב שנים על פרט השנים שאתה עומד בהם ליצירה, ותצרף שניהם ועוד תוסיף עליהם שני האלף שהוא כנגד האלף החמישי שעבר שלם אחר הארבע אלפים שבאלף הרביעי היה החרבן והעולה בצירוף כולם הוא המרחק שאתה רחוק מן החרבן דמיון הרי שנתינו שאנו עומדים בה היום ליצירה היא שנת הרצ"ט אם תצרף מספר עק"ב על מספר רצ"ט שהוא הפרט מהאלף השיש שאנו עומדים בו יעלה משניהם תע"א תוסיף עוד עליהם אלף יעלה בידך מכולם אתע"א נמצאת למד משנת הרצ"ט ליצירה היא שנת אלף וארבע מאות ושבעים וא' לחרבן וכן תעשה לכל שנה ושנה שאחריה תבא עד במהרה הגואל לציון יבוא.
וכתוב בספר כפתור ופרח: חשבון קע"ב בארו רש"י פרק חלק (סנהדרין צז, א) גבי שני אלפים תורה, מאדם הראשון עד שנולד אברהם אלפיים שנה פחות נ"ב וכדמוכח בקראי. וכשהיה אברהם בן ב"ן עסק בתורה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואמרינן מסכת ע"ז (ט, א) דהאי שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתין שנין, ואז נשלמו אלפים שנה. מזה עד שנולד יצחק מ"ח שנה, עד שנולד יעקב ס' שנה, יעקב ק"ל, במצרים ר"י, עד בנין הבית ת"פ, הבית ת"י, גלות בבל ע', בית שני ת"כ, הרי בין הכל ג' אלפים וח' מאות וכ"ח שנה, הוסף על זה קע"ב וישלמו ד' אלפים עכ"ל
ומלשונות הרבנים ז"ל הר"מ במז"ל והגאון ז"ל ובעל הספר כפתור ופרח ז"ל מלשונותיהם שכתבנו למעלה מתבאר יפה שביאור מה שאנו מונים בליל ט' באב היום שנת כך וכך לחורבן אין ביאורו כמו שחשבו רבים מהיום הזה נשלם זה המנין שחושבים שמה שאנו מונים כן הוא מיום ט' באב שבו היה החורבן לט' באב הבא אחריו מיום אל יום שנה וכן בכל שנה מט' באב לט' באב שנה מיום אל יוך או כמו שחשבו אחרים שהיום הוא מתחיל כמו שאנו מונים ליצירה השנה מתחלתה מראש השנה[38]
אלא שביאורו הוא כך זו השנה של היצירה שאנו עומדים בה ליל הט' באב הזה או היום הזה היא שנת כך וכך לחורבן שנמצא לפי זה שאותו מנין החרבן מתחיל היה מתשרי של אותה שנה ובהתחיל מנין שנה אחרת ליצירה יושלם גם מנינה שאנו מונים אותה לחרבן שהרי החרבן היה בט' באב ואין ממנו לתשרי שאחריו אלא פחות מב' חדשים ומנו אותם לשנה אחת והיא שקראוה שנת החרבן עצמה שהשנה האחרת שממנה מנה הרב ז"ל לשמיטין וליובלין וקראה בעל ספר כפתור ופרח השנה שאחר החרבן היא מתחלת תשרי ראשון שאחר החרבן נמצא שאותם השני חדשים שנשארו בשנה שבה היא החרבן נקרא שנה ומשם ואילך מתשרי לתשרי שנה כנ"ל.
... הנה הודעתיך איך אני סומך בכל אלו החשבונות על ספר רב החקירה בשרשיהם הנשר הגדול הר"מ במז"ל ועל סימן אריא דבי אילאי הגאון ז"ל רב שרירא לחורבן שיוב"ב לכן אם תראה חשבונות אלו בלוחות אחרים משתנים כמו שאמרתי שראיתי שלמה שאני מונה בלוחותי אינם מסכימים לא תחוס למניניהם ולא תאבה לחשבונותיהם ותסמוך על מה שאני מונה לך לא פחות ולא יותר [39]ומי שאינו חושש אלא שמונה ברצונו לפי שהורגל בו הוא מנגד בלא דעת ולבא דעת נפש לא טוב וכל שכן שכמה סופרים טועים בהעתקת המנין כשאין להם בענין שורש ובנין ומהאותיות נדמות להם לאחרות ואין לדבר סוף….וממה שכבר כתבנו נתבאר שמשנת החרבן עצמה צריך שתהיה זו השנה [ש"ז] שנת אתע"ט לחרבן שני אפילו לחשבון הר"מ במז"ל ולא אתע"ח.
עכ"ל התקון ישכר.
♦
נספח ג' - מנין לשנת תוהו ושנת אדם
בחשבונות הגמרא השנים לבריאת העולם הן לבריאת האדם [מולד וי"ד] והשנים שלנו הן לשנת תוהו [מולד בהר"ד], ובימות הגאונים היו ב' צורות חישוב, ובדורות הראשונים הוכרע הדבר למנות לשנה לפני בריאת העולם.יתכן הטעם שהתחילו למנות לשנת תוהו, כיון שבשנות הגאונים נתפרסמה צורת החישוב של השנים המעוברות והשנים הפשוטות. וסדר השנים המעוברות קבוע לפי י"ט שנים, ועושים ב' שנים פשוטות שנה מעוברת ב' שנים פשוטות וא' מעוברת ואח"כ שנה א' פשוטה ושנה מעוברת, לפי סדר גו"ח אדז"ט. והי"ט שנים מתחילות במחזוריות משנת תוהו. ואם היו מונים לשנות אדם היה צריך לעשות את החשבון בה"ז יגו"ח, וסדר זה לא היה מובן לאנשים למה עושים בשנה השניה שנה מעוברת.
אך באמת צריך טעם מאיזה טעם ההשוואה בין שנות חמה לשנות לבנה אינה מתחילה משעת בריאת העולם.
ואפשר לומר שהסיבה לחשבון זה מתחילה בנידון אם בניסן נברא העולם או בתשרי, והרי בחשבון המעוברות תלוי בתקופות, ולענין תקופה הרי קי"ל שבניסן נברא העולם, והוא ניסן הקודם לתשרי שאנו מונים בו למולדות, כמש"כ תוספות ר"ה דף ח' ד"ה ולתקופות.
ועי' תו' ר"ה כ"ז. שהביאו את שי' ר"ת שעלה במחשבה להיבראות בתשרי ולבסוף נברא בניסן, ובדבריו בדף ח' מבואר שניסן של תקופות קודם לתשרי של מולדות.
שוב הראוני שכעי"ז איתא בתשובת ר"ה גאון באוצר הגאונים לר"ה, (עמ' 196) וז"ל שם אחר שהביא את אלו שחישבו לבריאת האדם ואלו שחישבו לשנת תוהו "ומהם אמרו כיון שאנו צריכים להראות את הלמד איך אנו מקרבים את שנת הלבנה לשנת החמה בהאסף היתרונות, טוב לשום מעמד אחד (אולי צ"ל אחר) שיבין את הדבר. ונהגו ג' ב' ט' ב' ג' (כנראה יש כאן ט"ס וצ"ל גו"ח אדז"ט) ואין בכל זאת ללמד זמן ולא סדר עולם." ולכאורה כוונתו כמו שנתבאר. אבל עדיין לא נתברר היטב לאן נעלמה היתרה של השנה הזאת, שהרי המולד של תשרי ותקופת תשרי הראשונה אינם מקבילים, וגם ניסן של שנת תוהו אינה מקבילה למולד ניסן של שנת תוהו. [ועי' תו' ר"ה ח. שעמדו בעיקר הדבר עי"ש].
וכתב ע"ז הרב יוסף נסים אביטן שליט"א:
באבן עזרא (ויקרא כג ג) וז"ל "ועבור השנים קרוב מתוספת שנת החמה על הלבנה, ואיננו על דרך הקדמונים. ותחלת החשבון וי"ד, פי' שים עם לבהר"ד ד"ח תתע"ו יבא המולד וי"ד, כי שנה נוספה להחל מחשבון בהר"ד בעבור חמשה הימים שהיו קודם בריאת האדם, ויום בשנה חשוב שנה, וזה לא יזיק. ע"כ לא תוכל לקחת תוספת שנה נוספה, כי לא היתה. והנה העבור אחר שנה וחצי שנה." עכ"ל.
דבריו שם באים להוכיח כי סדר הקביעויות של הקדמונים לא היה כהלוח שלנו, ודלא כרס"ג. [א.ה. ראה מה שביארנו בירחון האוצר צ"ו.] והוכיח כן דהא תחילת החשבון של פער חמה ולבנה ראוי להיות מוי"ד, כי בהר"ד אינו אלא תוספת שהוסיפו בעבור חמשת הימים, הואיל ואין בדבר נפק"מ. אבל בפועל אין לחשב שנה זו כי לא היתה. ונמצא כי לסדר העיבורים דידן העיבור הוא אחר שנה וחצי, אף שלא הצטבר פער מספיק.
וכוונת האבן עזרא להוכיח מזה, דאכן חשבונות העיבור אינם קבועים, והיינו דאפשר שאז היה שינוי מסויים בהילוך החמה ולבנה שהצריך לעבר בצורה שונה. ורק אנו קבענו את החשבון המתאים לפי המציאות כעת, וחשבון זה מתאים לכך שנקבע מחזור מגו"ח אדז"ט בהתחשב בשנת בהר"ד, אף שאין זו סיבת הסדר. ע"כ מהרב אביטן.
כלומר שמסדרי הלוח ראו את החיבור בין החמה והלבנה בזמנם, ולפי זה קבעו למפרע את השנים הנצרכים כדי להשוות את החשבונות, וכדי להשלים את החשבון הוצרכו להוסיף עוד שנה לסדר המחזורים, אבל אין אנו יודעים באמת את מהלך השמש והלבנה באותם שנים אם היה לאט יותר או מהר יותר. [ולהנ"ל צ"ב מברכת החמה, עי' חת"ס שו"ת או"ח סי' נ"ו שנשאר כבר בצע"ג על עיקר ברכת החמה לפי מה דקי"ל כתקופת רב אדא, ואעפ"כ כתב שבירך אותה ברוב עם.]
ראיתי מי שרצה לפרש[40] שהרמב"ם בפ"י משמיטה ויובל (אחרי שבהלכה ד' ביאר שהשנים הן לפי חשבון תוהו) חזר בו בהלכה ה' מחמת דברי הגאונים. וזאת, שכן מבואר שם ברמב"ם שבתחילה סבר לחשב את חשבון השמיטות באופן מסוים ומחמת קבלת הגאונים הוא נוקט ששנת החרבן היא שנה ראשונה לשמיטה. וביאר הנ"ל שכוונתו לחזור מפירושו ששנת א' לחרבן הינה שנה אחרי החרבן. ולפי זה סובר הרמב"ם למסקנא כשיטת ר"ת ששנת החרבן עצמה היא שנה א' למנין. ואינו נראה, כי אין סיבה שהרמב"ם יחזור בו מפרט זה, וכן מבואר מדבריו בקידוש החודש יא, טז.
♦
נספח ד' - מצבות צוער[41]
בעיר צוער נמצאו עשרות מצבות יהודיות מתקופת סוף התלמוד הבבלי. בחלקן מופיע כיתוב בשלמות של תאריך יום שנת חרבן ושנת שמיטה, ובחלקן לא נשארו בשלמות הרישומים. החוקרים דנו בהרחבה איך לפענח את כל הרישומים ואיך להשוותם לתאריך העברי לפי הלוח שנה הנהוג, וקמו בזה הרבה פולמוסים האם יש להוכיח מכאן שהלוח לא נתקבע לגמרי עד אחרי תקופת המצבות או שאדרבה יש התאמה מדוייקת ללוח שלנו [וברוב מוחלט של המצבות יש תאריך מדויק להפליא לפי התאריכים שלנו][42], וכל זה אינו מעניין המאמר.מגאך כפי מה שהעלו כמה מחוקרי המצבות, והביאם הרב בוקוולד במאמר במוריה תמ"ח, המצבות שהן מחודש אלול, מונים בהן את החרבן באיחור שנה. והרי זה מתאים למנהג ארץ ישראל בזמן הרמב"ם למנות את ראש השנה לט' באב.[43]
חלק מהחוקרים נוטים לדחות דרך זו מהעדר סימוכים לומר שהשנה מתחילה בט' באב,[44] אבל אחרי שראינו כמה הוכחות מהגניזה שמפורש שמונים את ט' באב לראש השנה לשנת החרבן. וכפי המנהג שנשתלשל עד אלינו מימות הגאונים, הרי שאפשר להתחיל מנקודת מוצא שהדברים מסתברים מאוד.
ועל כן באנו לברר בקצרה האם יש רגלים לדבר להוכיח דבר זה או לא. [ואכן יש בזה הרבה אריכות לברר את כל הנסיבות של פיענוח הרישומים על המצבות, והאם מוכרחים הדברים.] וסוף דבר נראה שאם הדבר היה מחודש נגד המקובל בידינו, הרי שלא היה אפשר להוכיח מהמצבות, כי אפשר לתלות שאולי כותבי המצבות טעו במנין השנים. אבל אם ראינו שהמנהג הקבוע והמפורסם בא"י היה כזה בשנים מאוחרות, הרי שיש כאן אסמכתא גדולה שהדברים שורשיים ומקוריים ולא לתלות בחינם בכמה מקומות של טעות. ובפרט שכפי הנראה מהשוואת התאריכים שעל המצבות, כמעט שלא היו לכותבי המצבות טעויות מהותיות במנין השנים.
הנה בין המצבות יש 9 מצבות שהחוקרים רואים חוסר התאמה בין שנות השמיטה לשנות החרבן. הנטיה שלהם לומר ששנת השמיטה היתה ברורה מחמת שנות מעשר שני וכיו"ב, ואילו הטעות היא בשנת החרבן. בחלק מהמקומות יש דרך להוכיח זאת מהתאריך ובחלק מקומות התאריך לא מוכיח (או שהתאריך מחוק) ואין לנו מידע ברור היכן הטעות.
אם נסכים להנחת יסוד זו, הרי שיש 3 מצבות [22/40/43] מתחילת השנה (חשון כסליו) שהסופר רשם את התאריך של שנה שעברה. יתכן להסביר זאת שהסופר מנה את השנים לפי שנים לועזיות, ותרגם זאת לתאריך עברי לפי הרגילות להפחית 69 שנים מהספירה הלועזית כדי למצוא את שנת החרבן. וטעה בזה, שבתחילת שנה יש להפחית 68 שנים מהספירה. אמנם לא ידוע שהיה רגילות להשתמש בתאריך לועזי בא"י באותה תקופה [הגם שנהג כבר התאריך הלועזי במקומות אחרים בעולם]. ועל כן נטיית החוקרים לומר שבתחילת השנה הסופרים טועים ורושמים את השנה שעברה, אך זה קשה למה טעו בשנת החרבן ולא בשנת השמיטה, אך אם הטעות היתה בגלל התרגום מהלועזי ניחא.[45]
יש ג' או ד' מצבות [45/21/59 וספק ב34] מחודש אלול שהתאריך בהן לשנה הבאה, ומזה יש להוכיח שהמנין משתנה בט' באב.
הנה במצבה 45 לכאורה מוכח שהמנין הוא לשנה הבאה ואין להיכן לזוז.[46] במצבה 59 לפי הרשום בטבלה יש איחור של שנה מהשמיטה ובהכרח שמנו באלול לחודש הבא, ראה הערה[47] במצבה 21 התאריך הוא יום ה' ט' אלול שס"ב לחרבן. שהוא ד' לשמיטה, והרי שנת שס"ב היתה ה' לשמיטה. ובהכרח שהוא מונה מאלול לשנה הבאה.[48]
יש מצבה אחת [34] מחודש תמוז שבו מונה לשנה הבאה, ואין לזה לכאורה הסבר, אך יש שזיהו את תאריך המצבה מחודש אלול, וניחא על פי הנ"ל.[49]
ישנה מצבה [25] מחודש טבת שהמנין הוא לשנה שאחריה, ואין לזה הסבר, ולכאורה צ"ל שיש כאן טעות או בשנת השמיטה או בשנת החרבן.
יש מצבה [52] מחודש אב שהתאריך הוא שנה שלפניה, ואין לזה הסבר, ולכאורה צ"ל כנ"ל שיש כאן טעות[50].
אמנם מחודש אב יש 3 מצבות עם השנה הנוכחית, ואכן 2 מצבות [48, 4] מהן, יש תאריך ברור לפני ת"ב, והרי שמבורר הדבר למה כתבו את התאריך של אותה שנה, ומצבה שלישית [32] לא רשום לנו תאריך, וצריך לתלות שהתאריך קדם לט' באב.
נמצינו למדין שאכן יש אסמכתא חזקה ממצבה 45, ונטיית דברים ממצבות 34, 21,59
מצו"ב תמונת מצבה 45 עם שחזור הכיתוב שעל גביה [תנוח נפשה דחלפו ברת [...דמי]תת ביום תלתה בחד עשר יומין בירח אלול בש[נ]ת דשמטתה, דהיא שנת ארבע מאה ותלתין וחמש שנין לחרבן בית מקדשה שלום על ישראל שלום.
♦
נספח ה' - אם מצאנו מנין שנים שמתחיל ממאורע ולא מניסן ותשרי
כפי שנתבאר במאמר, יש לנו מנהג מאומת מהרבה ארצות למנות את החרבן בתשעה באב כפי המנין של השנה הבאה. המפקפקים במנין טוענים שבהכרח מתכוונים למנות את השנה הנוכחית, וכדברי הכפתור ופרח, וממילא יש כאן טעות במנין, וכמו שנתברר למעלה בארוכה. [אלא שדבר זר הוא לבטל מנהג של 700 שנה ומעלה שעבר את מבחן כל גדולי הדורות מחמת סברא.] אך נתבאר למעלה שהעיקר שאנו מונים בתשעה באב את השנה הבאה למנין שנות החרבן כי תשעה באב הוא ראש השנה לחרבן, הבאנו במאמר שלבד מהמנהג הקדום של המנין באופן זה, יש לנו עדויות מלפני קרוב לאלף שנה שתפסו את תשעה באב כראש השנה לשנות חרבן, ויש רגלים לדבר שהדבר התחיל במנהג א"י למעלה בקודש עד ימות הגמרא.כנגד זה טענו המפקפקים שמדברי חז"ל והראשונים מוכח להדיא שכשבאים למנות מאורע שקורה בתוך השנה לא מונים אותו מעת לעת אלא לפי שנים. ואם המאורע היה באמצע שנה, או שמונים כולל שנת המאורע או משנה שאחריה, אבל ודאי שלא מונים שנים למאורעות. וכמו שמצאנו לענין ראש השנה למלכים שאם המלך הומלך בחודש אדר מונים בחודש ניסן שנה שניה וכן כל כיו"ב.
אכן אם לא היה מנהג ולא היינו מוצאים אסמכתאות לזה, היה אפשר לדון אם הוא צורה ראויה למנין או שלא, אבל בנידו"ד הקבלה והמעשה בידינו כמנהג א"י מימות עולם, ואין לנו אלא לבאר האם יש בטענות אלו כדי דחיה להכריח שלא יתכן הדבר.
ונפרט את עיקרי הטענות שבנו המפקפקים ונדון בהן בס"ד.
א. מדברי כל הראשונים במסכת עבודה זרה דף ט' שדנו בביאור מנין שנות החרבן מבואר שהיה פשוט להם שדנים האם שנת החרבן היא השנה שמתחילה אחרי החרבן או השנה שהחרבן חל בתוכה, ומשמע מדבריהם שלא היה להם צד למנות את השנה מט' באב עד ט' באב. (וכן בשנים לבנין הבית לא חישבו מחודש הבניה של הבית אלא מכלל השנה לבניה).
ב. בגמרא בעבודה זרה דף ט' איתא 'מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש, מלכות בית הורדוס מאה ושלש, מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית'. וביארה הגמרא שהרוצה לחשב כמה שנים הוא עומד אחר החרבן, יש לו להוסיף ש"פ שנים מחשבון שטרות היונים, וידע את שנות החרבן. ואמרו שאם הוא טועה ולא זוכר את השנה המדוייקת לחרבן (שהוא יודע בערך את השנים ויודע כמה מאות עברו לחרבן ורק טועה בעשרות ויחידות) שישאל את הסופר שכותב שטרות ויוסיף על שנות השטרות עשרים שנה. והרי נודע שמנין שטרות היונים לתשרי, כדאי' בעבודה זרה י', וממילא משמע שבכל עונה בשנה שהוא בא לשאול את הסופר יוכל לדעת מה הן שנות השטרות.
ג. לא מצאנו בשום מקום מניין למאורע מלבד לניסן ולתשרי, ומהכ"ת לומר דמנין זה שונה משאר מניינים.
ד. לשון הרמב"ם שמיטה ויובל י"א ט"ז שכותב על השנה שלו 'שהיא שנת שמונה... ליצירה. שהיא שנת תשע ומאה וכו' לחרבן בית שני... וזו השנה היא שאנו קוראים אותה שנת העיקר בחשבון זה." עכ"ל. משמע להדיא שהוא קורא לאותה שנה גם שנת החרבן וגם שנת היצירה, ולהדיא הוא משווה בין ב' סוגי המניינים.
ה. גם מהסימן שנתן רב שרירא למנות את השנים לחרבן הבית משמע שתפס את השנים מכלל סדר רץ של השנים מבריאת העולם. הובא לשונו למעלה 'ולדעת שנת החרבן עשה רב שרירא סימן קע"ב שנה אחר חרבן הבית נשלמו ד' אלפים לבריאת העולם' וכו'. עי"ש שמהלשון נראה שיש כאן סדר של השלמת קע"ב שנים עד האלף, והרי האלף מסתיים בראש השנה כמובן.
ונראה שיש לבאר את הדברים בשני דרכים.
תחילה אפשר לומר באופן כללי, שאמת שכל המניינים שמונים למלכים ולמאורעות אנו מונים לפי ראש השנה כדי שלא ליצור בלבול וחלופות, וגם מניין שנות חרבן כיו"ב. אלא שבשימוש למעשה במניין שנת החרבן, שהוא מתחלף סמוך לסיום השנה, ורצו להדגיש את העגמת נפש שיש לנו בחרבן [שזה עיקר הטעם למנות לחרבן ביהמ"ק ולא למנין השטרות שהיה ג"כ מאוד נהוג בזמנם], נהגו להקדים את החלפת השנה לת"ב. והרי כפי המתבאר נראה שהמנהג שלנו הוא מזמן חז"ל, אך לא במקום של חכמי הגמרא, ולכן אין לזה איזכור בתלמוד. אבל הדבר נכון ומסתבר שאם רוצים לעורר את העגמת נפש כל שנה על החרבן ולמנות לפי החרבן יש לעשות את יום ט' באב כיום החלפת התאריך. ועל כן אין אנו צריכים להזדקק לעיקר הנידון איך מונים שנים וכיו"ב, כי ודאי שעיקר המנין הוא אחרי עיקר השנה, רק שלענין השימוש בתאריכים בפועל נהגו לעשות את החלפת התאריך בת"ב. והרי האבנים מספרות לנו שכך היו עושים ונוהגים בפועל, גם אם אינו נכון לעיקר מניין השנה. [הגם שכפי המתבאר אנו מתייחסים למצבות רק כרגלים לדבר, אבל הנטייה לקבל הסבר זה הוא קרוב מאוד, ובודאי שהוא יכול לסייע לנו, למנהג המפורש בגניזה לקרוא לת"ב ראש השנה לחרבן, שלכאורה הוא המנהג שנמשך עד זמנינו.] לפי דרך זו אפשר ליישב את הדברים גם לשיטת ר"ת שהבית נחרב בשנת ג' תת"ל והשנה הראשונה של המנין היא שנת החרבן עצמה, ובאמת עיקר המנין מתחיל מראש השנה, הקודם לחרבן. אלא שהקדימו למנות את השנים מת"ב מהטעם שנתבאר.
אך אפשר להיכנס לעובי הקורה של הטענות הנ"ל ולהידחק קצת וליישב קצת את הטענות הנ"ל, ונפרט לפי סדר ההשגות.
א. ההשגה מדברי הראשונים שפשוט להם שהחלפת התאריך קבועה בתשרי, יש לומר דאין הכי נמי, וזו גופא הסיבה שהרמב"ם נטה מפירושם לומר ששנת החרבן הכוונה שנה שאחרי החרבן. דהא קי"ל לגבי מלכים שאם המלך מלך יום אחד בשנה חשוב שנה, ואילו כאן במנין החרבן גם כן יש למנות חודשיים של סוף השנה כשנה, ואם כן מוכרח היפך שיטת הרמב"ם שמונים משנה שלאחריה. אבל אם המנין הוא מט' באב לט' באב מובן הדבר שמונים רק משנה שלאחריה. (הגם שאנו מוכרחים בסדר ימות עולם להשוות את השנים לשאר סוגי השנים להתחיל את השנה מתשרי, מכל מקום לעניין רישומים של כתובות וכיו"ב אנו מתחילים את השנה מאב).
ב. מה שהוכיח מהסוגיא בע"ז שאם לא יודע את השנים ישאל את הסופר ואם הסופר לא יודע שישאל את המונה לחרבן, אין בזה טענה, כיון שלא מדובר באדם שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אלא באדם שיודע מהו עיקר מנין השטרות ושנות חרבן, אלא רוצה לדייק את השנה, וכיון שמדובר על הקדמת סיום השנה הדבר מפורסם ואין בזה חשש טעות. [ובלא"ה לא ידוע לנו אם מנין שנות החרבן היה נהוג הלכה למעשה בבבל, ויותר משמע בגמרא שרק התנא היה מחשב את שנות החרבן משנות בניין בית המקדש. ובזה ודאי שהמנין הוא לפי תשרי, כיון שמחשבים את זה בסדר רץ מהבנין, וכל נידוננו כאן הוא איך היו עושים בפועל בשטרות ולא על עיקר המנין. אמנם זה כבר קרוב להסבר הראשון שהסברנו למעלה].
ג. לא מצאנו מניין למאורע מלבד ניסן ותשרי, אפשר לענות בב' פנים - א) מפני עגמת נפש שינו מנין זה מכל המניינים ועשאוהו ראש השנה לחרבן (כלשון הגמרא ר"ה למלכים), והחשיבו כאילו יש כאן עולם חדש בלי בית מקדש. ב) היחוד של יציאת מצרים שנמנית לניסן, כיון שהוא מאורע של התחלת ספירה משמעותי. משא"כ שטרות נמנה לתשרי כיון שלא היה שם מאורע מיוחד שמלכות יון התחילו למלוך, וכל הסיבה שמונים לשטרות יון הוא סיבה טכנית. אבל מניין שנות חרבן הוא סיבה אמיתית בתולדות עמנו להתחיל בו את המניין. (ואין זה מניין למאורע אלא התחלת סוג מניין חדש).
ד. דקדוק לשון הרמב"ם שמשווה את השנה שלו לחורבן וליצירה. יש לומר בפשיטות שבודאי שבאים להקביל את שנות החרבן לשנות עולם יש להחשיב את כל השנה לאחת ולא להיכנס לפרטים של חודש חודשיים שונים, אבל אין זה אומר שהמניין עצמו שווה לגמרי.
ה. דברי רב שרירא שמוכח מהם שהמנין הוא על כלל השנה שמשלים עק"ב שנים עד סוף האלף, גם בזה כיו"ב כיון שהנידון הוא כלפי היחסיות של שנת החרבן ביחס לשנות עולם צריך לדקדק ולהתייחס לעיקר השנה, ואין ראיה לפרטי המניין בפועל.
כפי האמור, הדרך היותר פשוטה היא לבאר שעיקר המנין הוא באמת לראש השנה רק שהקדימו להחליף את השנה מט' באב מפני עגמת נפש וקבעוהו כעין ראש השנה לעניין חרבן. וכעין מה שאמר הכתוב 'קרא עלי מועד לשבור בחורי', שהפכו את יום ט' באב להיות ראש למניין נפילת עטרת ראשנו.
כל האמור אינו בא לחדש מנהג או לחדש מניין, אלא לבאר את הדברים המקויימים וברורים ממנהג כל הארצות הסמוכות לא"י קרוב לאלף שנים, ואשר כפי המסתבר המנהג משתלשל מזמן הסמוך לחרבן בית מקדשנו. שהיו מכריזים כל שנה את שנת החרבן להודיע על שינוי השנה ולזכור עגמת נפשנו שנוספה עוד שנה לשנות חורבן בית מקדשנו.
♦
נספח ו' - לוחות שנה מהגניזה[51]
נתבאר בדברינו סמך לחלופת מנין השנים מלוחות ידותון הלוי בט' באב, אמנם הערנו שהמנין בידותון הוא נוסף שנה למנין שלנו. ובראש השנה תשפ"ה הוא מונה 1957 ובת"ב הוא מונה 1958, בס"ד שלחו לנו לוחות שנה נוספים שבהם המנין מדויק לפי מנהגינו ולפי שיטת הרמב"ם והתאריך מתחלף בת"ב והרחבנו בכל זה בפנים. להלן נציג את החלק בלוחות שמבוארים בו הדברים. בלוח הראשון, הוא לוח ידותון הלוי והוא לוח של תחילת השנה, בו מבואר שהוא שנת ד' תתקצ"ה לפי חשבון שלנו [לשנת תוהו], כדמוכח מהשנה לשמיטה והשנה לשטרות ובלוח השני הוא של אותו שנה מחודש תמוז אב, כמו שמוכח מהמולדות אותה שנה.בלוח הראשון[52] בראש העמוד פותח את הלוח שהוא בשנת י"ז מן מחזור רס"ג מעוברת ושלמים ד' תתקצ"ה ליצירה [על כרחך משנת תוהו, כדמוכח מהשנה במחזור, והמחבר סבר שהוא לשנת אדם ולפי זה הוא מזיז בשנה את יצי"מ וחרבן] ב' תקמ"ז ליצי"מ [באמת הוא תקמ"ו וכנ"ל] א' תקמ"ו לשטרות [מדויק] א' קס"ז לחרבן [היינו א' קס"ו].
בלוח השני מולד תמוז (המולד היה באותה שנה יום א' י"ז שעות תקס"ה חלקים וכן הוא בשורה השניה ומודגש שם 'תקס"ה') בשורה האחרונה צום אקס"ח לחרבן.
מצו"ב בעמוד הבא[53] הדף של הכרזת המשמורת שרואים שהוסיף עוד שנתיים למנין השנים, והבאנו במאמר שיש שרצו לתלות זאת מחמת שהיה המנין אחרי ת"ב. [ושנה נוספת הוסיף מחמת שמנה לשנת אדם ולא לשנת תוהו, וכפי חשבון הגמרא].
מצו"ב[54] לוח מחודש אב שנת תתקס"ז [א' תקי"ח לשטרות], השנה ניכרת מכמה קביעויות בשנה. מולד אב יוצא ביום ה' ט"ז שעות ר"כ חלקים, ובלוח כתוב י' ה' ד' רכ, כלומר יום ה' ד' שעות מהבוקר ור"כ חלקים 'צום תאעסעה אחד דחוי'- צום תשעה חל ביום א' דחוי. מולד חודש אלול יוצא בשנה זו בשבת ד' שעות ותתרי"ג חלקים. וכן מופיע בלוח, רשום מתחת הקו 'ל'ז'ד'תתרי"ג' (כלומר ליל ז' ד' שעות תתרי"ג חלקים) ושנת החרבן א' קל"ט. בהמשך הלוח מופיע תחילת השנה שאחריה תקי"ט לשטרות (שנת היצירה מחוק) ט' למחזור, [היינו תתקס"ח] ובצד מצוין אק"מ לשטרות. [נראה שם תיקון וניכר מאחורי הטשטוש של הדיו שהיה כתוב אקל"ט לחרבן] ונתבאר בפנים.
בלוח מאותו כתב יד[55] משנת ד' תתקע"א בתחילת הדף מופיע תשעה באב [תק"ע] (מצוין שט"ב חל ביום א' דחוי) ושנת החרבן א' קמ"ב לחרבן ואח"כ חודש אלול ובחודש תשרי כתוב תתקע"א (יש חור בע' אבל הוא מוכח מהשנה למחזור) י"ב ממחזור רס"ב ואתק"[כ]ב לשטרות. הוי אומר שהסופר חישב כשיטת הרמב"ם והתחיל את שנות החרבן מתשעה באב. [ולדברי החולקים על דברינו, הסופר מנה בטעות בתוספת שנה והתחיל את השנה מראש השנה].
♦ ♦ ♦