♦
א. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ותחילה יש להקדים את גודל הזכות של המתאבל על ירושלים. איתא בתענית (דף ל עמוד ב) "כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה".
ובאמת דהוא חיוב כל יום, כמו שמובא בשו"ע סימן א סעיף ג "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על החורבן בית המקדש" דהיינו שהוא חיוב כל יום, אבל בימים אלו בפרט, שהם זמן חרבן, ודאי שצריך להתאבל ביתר שאת. ולכן חכמים נתנו דינים איך מתאבלים בכל הימים אלו, ובפרט בתשעת הימים.
מבואר שרק מי שמתאבל על ירושלים הוא אשר יזכה לראות בשמחתה. וצ"ב, וכי לא יזכה כלל לתחית המתים רק כיון דלא יתאבל על ירושלים. וראיתי בריטב"א שם חידוש גדול, דביאר "פי' שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה שעליהם אמר הכתוב (דניאל י"ב) אשרי המחכה ויגיע לימים, אבל עדיין אפשר שיש לזה תחיה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח."
וכן כתוב בשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תתלט) "תו כי אני קבלתי מהחכמים הראשונים נ"נ דתרי תחיות נינהו חדא סמוך לביאת המשיח לצדיקים אשר מתו בגלות וסבלו הצרות ולא ראו בטובתן של ישראל כדי שיראו בטובה ההיא ויזכו לראות בית המקדש בתיקונו ומקריבין עליו עולות. והתחייה השנית לסוף ימות המשיח סמוך לאלף השביעי ועליהם כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבותיו וכן העלתי בתשובה אחרת".
ואף דאין לנו הבנה בזמנים אלו ומה יהיה לעתיד לבא, אבל דבר אחד מבואר - דיהיו שני זמנים של תחית המתים, ומי שמתאבל הוא יזכה להיות בתחיית המתים הראשונה, שהיא הרבה יותר מוקדמת ויזכה לראות בירידת בית המקדש ובבנינו. מה שלא יזכה מי שלא יתאבל אלא יקום מאוחר יותר. הרי דבידינו הדבר - לעבוד ולבדוק איך מקיימים את הדין של אבלות על בית המקדש כדי לזכות להיות בתחיית המתים הראשונה.
ועין בזוהר כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף נה עמוד ב וז"ל "אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקודשא בריך הוא זכי למה דכתיב לבתר יחדיו ירננו, וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא, בשוב יי' ציון, (א"ל) בשוב יי' אל ציון מבעי ליה מאי בשוב יי' ציון, אלא בשוב יי' ציון ודאי". והיינו דרק אם בכה והרים קולו על חרבן בית המקדש יזכה לראות את שמחת בנין בית המקדש.
♦
ב. למה יש קושי להתאבל על בית המקדש
יוצא מחובתנו להתאבל על ירושלים, אבל האמת היא דיש קושי גדול בדורנו להתאבל. והטעם הראשון הוא כי אין לנו שום השגה מה היה, כי לא ראינו לא בית המקדש הראשון ולא בית המקדש השני. וממילא מאד קשה לאדם להתאבל על דבר שאינו יודע, כי אבלות היא רק כשהאדם מרגיש את החסר, אז הוא מתאבל ע"ז, אבל אדם שלא מרגיש את החסר אינו יכול להתאבל. ולכן בני משפחה דווקא מתאבלים על אחד מקרוביהם, ואילו אחרים לא, כי אינם מרגישים את החסר. וממילא אנחנו איננו יכולים להרגיש את החסר.
ועוד שמעתי בשם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שביאר דהיום בדור שלנו ששקועים בעולם הזה זה מונע מאיתנו להרגיש את החסר, ואילו בדורות הקודמים לא היה להם כ"כ עולם הזה ולא היו מחוברים אליו, ממילא היו יכולים להרגיש את החסר של הבית המקדש.
והנה איתא בסההדרין דף צז עמוד א "דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". מה הקשר בין מציאה ועקרב למשיח? וביאר המהרש"א חדושי אגדות כלל אלו השלשה בענין זה אם זכה בהיסח הדעת של משיח יבא לו משיח בהיסח דעת של מציאה ששמחה וטובה יהיה לו לא זכה יהיה לו ביאת המשיח כהיסח הדעת דנשיכת עקרב לרעה לו. וביאור דבריו, דאם הוא חיכה למשיח, אז ההיסח של המשיח יהיה כמו מציאה ושמחה, כי הוא כ"כ חיכה לו והתאבל עליו והנה זה הגיע. אבל יש אדם שלא התאבל ולא זכה ולא השתוקק, אצלו ההיסח הדעת הוא נשיכת עקרב, כי לא התכוננתי ולא התאבלתי עליו
אבל אין זו סיבה והיתר שלא להתאבל, דחכמים חייבו אותנו בכל זאת, וממילא מחובתנו אנו לעבוד ולנסות להרגיש את החסר. וזה, ע"י שהאדם יבין והתעמק מה היה ומה ההפסדים הגדולים שהפסדנו בזמן בית המקדש שאין לנו היום.
♦
מה הפסדנו ועל מה להתאבל
ועיין ביערות דבש דרוש א' שמבאר איזה כוונה יש לכוין כשאומר ברכת ולירושלים ואת צמח וכו' אין צורך להאריך כי צריך להוריד דמעה מאין הפוגות על בנין ירושלים והחזרת קרן דוד כי היא תכלית שלימות אנושי ואם אין לנו ירושלים ומלכות בית דוד למה לנו חיים". מילים חריפות אלו שאם אין לנו ירושלים למה לנו חיים, מראה לנו כמה באמת החיים שלנו הם אינם התכלית אלא חסר המון. ובאמת דאומרים כן כל שבת בברכה אחרי ההפטרה רחם וכו' כי היא בית חיינוובהמשך ממשיך "כי בעו"ה חורבן ושוממות מקדש תפארתינו ואבדן מלכות ב"ד ידוע לכל כמה העדר וחסרון טובה שגורם לנו וממשירדנו מחיים למות וכן להיפך בשוב ה' שיבת ציון נהיה עולים ממות לחיים ואין בנו אלא חלק ס' מחיים ולכך נאמר (תהילים קכו א) בשוב ה' וכו' היינו כחולמים כי כמו חלום יש בו חלק ס' ממיתה כך אנו להיפך כי נרגיש כי היה בנו רק חלק ס' מחיים ולכך אין צריך להאריך בדה ומי אשר לו רק נשמת ישראל הלא לבבו נשבר בקרבו בזכרו חורבן ירושלים וזכרון מלכות ב"ד שנפסק בעו"ה:"
♦
שכינתא בגלותא
והנה הדבר הראשון שצריך להתאבל עליו ולבכות ולא להפסיק לבכות הוא כשחושבים על צער של השכינה, שכינתא בגלותא. והן אמת דאין אנו בדרגא להבין ולהכיר את הצער של השכינה, ואלו הם דברים גבוהים ונשגבים מאיתנו, אבל עדיין יש אפשרות להוריד קצת אל הלב ולנסות לדמות את הצער של האבא שבנו עזבו ומורד בו ואינו עושה את ציוויו אלא הפוך. ודאי שכאבו של האב הוא גדול, עד שאין לשער את גודל הצער. כך הקב"ה ברא אותנו ונותן לנו חיים, והעולם כולו אינו שומע לציוויו ואינו עושה את מצוותיו. כמה חילונים יש בעולם, כמה מרד בהקב"ה, כמה חילולי שבת וכדו'. וזה ברור שהקב"ה יושב ומצטער צער עמוק על כל זה.וכן הוא לשון השכינה שהתגלתה למרן הבית יוסף וחבריו, הובא בשל"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה: אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי, התאמצו אהובי, שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא, ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו, וכל צבא מעלה (להקדוש) [והקדוש] ברוך הוא שומעים את קולכם.
והאמת דאם היינו יודעים את מה שהיה בזמן בית המקדש, הקדושה, והיראת שמים, ועבודת ה' איך הייתה נראית עם בית המקדש ואיך היא נראית בלי בית המקדש, ברור כשמש שהייתה לנו הבנה כמה חסר לנו. והדרגה הגדולה שאפשר להשיג היום בעבודת ה' היא כאפס לעומת הדרגה של האדם בזמן בית המקדש. וזה עצמו כבר סיבה להיות מיצר ודואג, שאם היה לנו בית המקדש הדרגות בעבדות ה' הקדושה בכל מה שאנחנו עושים היו הרבה הרבה יותר גדולות מהיום.
ודוגמא לקדושה המיוחדת שהיה להם לכל יהודי בזמן בית המקדש, מבואר במסכת בבא בתרא צ"א ע"ב שרבי יוחנן שהיה מדור האחרון לפני החרבן "אמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא כבר שית עשרה וכבר שב עשרה, ולא הוו חטאן". היינו דבא להראות איזה קדושה וטהרה היה לנערים ונערות בזמן בית המקדש, שהיו משחקים ביחד ולא היה להם שום הרהור של חטא. וזו דוגמא קטנה כמה הבדל בין מה שהיה בזמן בית במקדש למה שאנחנו היום.
♦
ג. הכרה מה היה בבית המקדש שחסר לנו היום
ולכן נלקט כמה דוגמאות שהיו בזמן בית המקדש שהיו משפיעות על כל יהודי והיום אין לנו אותן, ומי שמתבונן בהן ומגדיל את השתוקקות לבית המקדש, הוא ודאי יוכל לקיים אבלות על בית המקדש.
נמנה כמה דברים שהיו בבית המקדש וחסרים לנו היום.
א. כל מעשה הקרבנות שהיו באים לכפרה על כלל ישראל ומעשה הקרבנות של כל יום התמיד, ונדבה, וכן כל מעשה הקרבנות של החגים זה הפסדנו מאז חרבן הבית. וכן את כפרת יום הכיפורים של שני השעירים וכן כל ראשי חדשים, וכן כל עבודת בית המקדש
ב. הייתה שם השראת השכינה תמידית, וכמבואר ברמב"ן דהיה כעין מעמד הר סיני בקטן, וממילא זה חסר לנו.
ג. היה מקום של שורש האמונה של כלל ישראל. ראו בחוש כל הניסים הגלויים, נר תמיד ושלא הסריח בשר בבית מטבחיים, ולא ראו זבוב, ולחם הפנים נשאר טרי וחם כבאפייתו, ועשן שלא זז משום רוח, ואש שלא נכבתה לעולם, והיה נס של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. וכדביאר היעב"ץ על המשנה שמונה את כל הניסים שהיו בבית המקדש (פרק ה משנה ד') "שהניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, הם משום שהבורא יתברך הראה בבית המקדש את צורת הבריאה כפי שהיתה לפני חטא אדם הראשון, שלא היה קלקול בבריאה". ועין במשנה שם עוד ניסים והיה ניסים גם בירושלים ולא רק בבית המקדש שלא אמר אדם צר לי המקום בירושלים וכו'. מבואר שדרגה של אדם הראשון קודם החטא הייתה לנגד האדם כל הזמן וזה חסר לנו, אוי נא לנו.
יוצא דמי שהיה בזמן בית המקדש הייתה לו אמונה חושית, ולא כמו שיש לנו היה רק אמונה בידיעה, וכשיש אמונה חושית זה משפיע מאד על האדם במשך כל היום.
ד. אבל יש עוד נקודה חשובה, ואולי עיקרית, שהייתה אז וחסרה לנו היום, והיא יראת שמים, שבית המקדש היה מקור לשאוב יראת שמים, והיום נדרשת לנו עבודה קשה להשיג יראת שמים. אנחנו צריכים להתפלל בכוונה ללמוד ספרי יראה וכו' ועוד הרבה דברים, כגון לדקדק בהלכה שאמר מרן החזו"א שמביא לידי יראת שמים, ובכל זאת אין אנו משיגים את כל הצורך. וזה ודאי דבר שמחייב אותנו מחשבה, והתבוננות, ואבלות שאין לנו מקור לשאוב יראת שמים.
♦
בית המקדש היה מקור לשאוב יראת שמים
ויש לזה כמה ראיות מפורשות בתורה שבית המקדש היה תכליתו להביא יראת שמים לאדם. באכילת מעשר שני כתוב מפורש בתורה "ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר וכו' מעשר דגנך" וכו' וממשיך הפסוק "למען תלמד ליראה את יהוה אלהיך כל הימים". ועיין בתוס' (בבא בתרא דף כא עמוד א ד"ה כי מציון) "גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". והיינו דכל אדם היו לו כמה זמנים שהיה מגיע לבית המקדש וממלא את עצמו ביראת שמים. וזה היה מחזיק לו הראייה הזאת עד לפעם הבאה שהיה מגיע. והזמנים אלו הם זמנים של עלייה לרגל, וכן כל הזמן שהיה צריך להביא מעשה שני וכדו', היה מתמלא ביראה שמים.וכן היה חיוב של עלייה לרגל כל שלוש רגלים, ומה היה עיקר הסיבה שחייבה התורה לעלות לרגל? כתוב בתורה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'". וחז"ל חגיגה ב ע"א דרשו דסומא פטור ממצות עלייה לרגל שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. התורה קשרה את הליראות עם הלראות, והיינו דהאדם היה בא לבית המקדש היה בא לראות את הקב"ה ויודע שהקב"ה רואה אותו והוא עומד לפני ה'. וזה היה מחזק אותו לכל שאר ימות השנה, שהקב"ה רואה אותו כל היום ממש כמו שהוא הרגיש בבית המקדש שהוא בא ליראות וגם לראות.
וביאר הסבא מקלם חכמה ומוסר (ח"א עמ' שצ"ח) דהמילים של כל הימים הם לא מחזרים על ליראה אותי כל הימים דזה פשיטא אלא מחזר על למען תלמד כל הימים דאף שהיה כבר בבית המקדש ושאב יראת שמים אינו מספיק אלא צריך שוב ושוב לחזור בירושלים ולשאוב את היראת שמים.
ולפ"ז יוצא שבית המקדש היה המקום המרכזי לחיזוק ביראת שמים, והמקום היחיד לזה. וכל יהודי פשוט מרגיש כמה חסר לנו יראת שמים וכמה בית המקדש היה משפיע עלינו וכל העבודת ה' שלנו הייתה אחרת לגמרי על זה היה דווה ליבנו.
♦
חסר לנו גם בלימוד התורה
ולפ"ז אפשר ליישב דאיתא במדרש "משל למלך שהייתה לו בת יחידה והבעל ורצה לקחתה לארצו וביקש ממנו המלך לומר לך אל תטלה אינו יכול כי זו אשתך אלא זו טובה עשה לי שכ"מ שאתה הולך עשה לי קיטון אחד שאדור אצלכם כך אמר הקב"ה נתתי לכם את התורה לפרוש ממנה אני יכול כי נמכרתי עם התורה אליכם לומר לכם אל תטלוה איני יכול כבר נתתי את התורה אלא בכל מקום שאתם הלכים עשו לי בית אחד שאדור בה שנא' ועשו לי מקדש" ביאור דבריו, דע"י המקדש הקב"ה משרה שכינתו בתוכנו וזהו הקיטון האחד.והדברים צריכים ביאור. דלכאו' כיון דהתורה היא עצמה הקב"ה, דקוב"ה ואורייתא חד הוא, וכביכול שהקב"ה נמכר עם התורה כבר מה צורך יש בקיטון הנ"ל.
וי"ל דבית המקדש היה הקיטון האחד שהקב"ה ביקש. והיינו דהגם שיש לנו את התורה ויש לנו דביקות בה' על ידה, מ"מ עדיין חסר, כי תורה בלי יראת שמים זה כלום. ולכן ביקש הקב"ה שיעשו לי מקדש, שיהיה מקום ששואבים משם יראת שמים, ואז התורה תחיה תורה. ובאמת כך כתוב בתוס' שם כי מציון תצא תורה הטעם "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוין לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".
היוצא שהאבילות על בית המקדש היא על חסרון יראת שמים, שאין מקום לשאוב יראת שמים, וממילא גם יש חיסרון בלימוד התורה כנ"ל.
ולפ"ז מיושב בדרך אחרת מה הקשר בין עזבם את תורתי עם בית המקדש, כי עיקר התורה היה להדבק בה', ותכלית בית המקדש היה קיטון אחד כדי לחזק את היראת שמים כדי שיוכל ללמוד ולהידבק בה'. אבל כיון שרוקנו את תכלית הסיבה של לימוד התורה, שהיא ושכנתי בתוכם, ממילא לא צריך את בית המקדש.
♦
ד. קיום דיני האבלות במחשבה ולא לחפש קולות
ואחרי שראינו את גודל חיוב להתאבל על ירושלים, שבלעדי זה הוא אינו זכאי לראות בשמחתה, וראינו את החיסרון הגדול של עבודת ה' היום בלי בית המקדש, וכמה דברים חסרים לנו באמת.
נראה איך מקיימים את הדין הזה ובמה יש לעבוד בימים אלו.
והנה זה ברור שחכמים קבעו לנו הלכות ברורות איך האדם מקיים את חובתו להתאבל על ירושלים. ויש לזה סימנים שלמים בשו"ע ודינים מפורטים על כל בין המצרים, כגון שלא להתחתן ולא לשמוע שירים, וכן תשעת הימים החמירו עוד יותר. וזה פשוט שמי שמקיים את דברי השו"ע ודאי שמקיים את הדין הנ"ל, והוא נחשב מתאבל על ירושלים.
אבל עדיין יש הבדל בין האדם העושה את המעשים לבד, אבל אינו באמת מרגיש את החיסרון ולא כואב את הכאב הגדול והנורא של שכינתא בגלותא, אלא מעשים יבשים - לובש נעלי בד בתשעה באב וצם, אבל ראשו עסוק בדברים אחרים (מה נעשה בבין הזמנים וכו'). אלא כל העבודה שלנו היא שלא להסיח דעת מבית המקדש, כמה שיותר לחשוב ולהכיר מה היה ולהשתוקק מתי אזכה לראות את בנין בית המקדש. ואז המעשים שלו יהיה להם תוקף אחר, והוא ייחשב באמת למתאבל על ירושלים ויזכה לראות בשמחתה.
וכן אנחנו רגילים לחפש הרבה קולות בכל הדינים הנ"ל, אבל אחרי שהאדם ידע שהזכות לראות בשמחתה ולקום בתחיית המתים הראשונה יחד עם כל המתאבלים תלויה בזה, יש לחשוב שנית אם להקל או לא.
♦
ה. חלק מהחיזוק שיש לקחת בימים אלו הוא לחזק את תפילה על בנית המקדש
בתפילה מופיע הרבה פעמים את ענין החרבן ותפילה על בנית ירושלים ובנין בית המקדש. וממילא חלק מרכזי מעבודה מעשית בימים אלו הוא לחזק את התפילה על חורבן בית המקדש, וכלשון היערות דבש הנ"ל "כי צריך להוריד דמעה מאין הפוגות על בנין ירושלים".
ונביא כמה מקומות בתפילה שמתפללים לה' שיבנה את בית המקדש ובנין ירושלים -
א. כל פרשת הקרבנות שאין אנחנו יכולים להקריבן ולהתגעגע לזמן הוא וכן תפילת ריבון העולמים ואין לנו לא כהן בעבודתו וכו'.
ב. חלק גדול מהקדיש שיתגדל ויתקדש שמיה רבה וכן שיצמח פורקניה ויקרב משיחיה ושיהא שמו הגדול מבורך שהוא רק בזמן שיהיה מחיית עמלק אמיתית וגילוי השכינה.
ג. בברכות קריאת שמע (אהבת רבה – עולם) "מהר והבא עלינו ברכה וכו' והוליכנו מהרה קוממיות לארצנו".
בשמונה עשרה יש שש ברכות שבהן מתפללים שיחזיר את ירושלים ובית המקדש:
א. ראה נא בענינו ומהר לגאלנו גאולה שלימה.
ב. תקע בשופר וכו' וקבצנו יחד לארצנו.
ג. השיבה שופטינו כבראשונה והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך עלינו.
ד. תשכון בתוך ירושלים - ולירושלים עירך.
ה. את צמח דוד כי לישועתך קיוינו כל היום.
ו. ותחזנה עינינו וכו' המחזיר שכינתו לציון.
ז. בסוף שמונה עשרה אומרים יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו וכו'.
בתחנון של ימי שני וחמישי ישנה תפילה שתקנה דניאל על חורבן בית המקדש - ישב נא אפך מעירך וכו' אבינו אב הרחמן הראינו אות וקבץ וכו'.
תפילת עלינו לשבח בקטע של על כן נקווה לראות בתפארת עוזך וכו'.
♦
בברכת המזון ועל נהרות בבל
בברכת המזון יש ברכה שלימה על בנין ירושלים. ועיין במ"ב סימן א ס"ק י"א שכתב בשם השל"ה שכל השנה יש להזכיר חרבן בית המקדש בסעודה ולכן נהגו לומר על נהרות בבל בסעודה. וממילא בשבועות אלו יש להקפיד עוד יותר בזה ולומר בכל סעודה על נהרות בבל.♦
תיקון חצות
כתב האריז"ל בשער הכוונות (ענין בין המצרים דף - פט ע"ג): "בכ"א יום שבין י"ז בתמוז עד תשעה באב, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. וטעם היות זה אחר חצות היום הוא, כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד כי ינטו צללי ערב, אשר לסיבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום. ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם".הפלא יועץ באבילות על חורבן בית המקדש כתב וז"ל "אבילות על חרבן בית המקדש היא דבר התלוי במעשה ובפרט בזמן בין המצרים ביום ובלילה ליתן אפר במקום הנחת תפלין ולישב אצל המזוזה ולומר סדר תיקון חצות אמנם לא המעשה היא העיקר רק צריך להיות עין במר בוכה ולב נשבר ונדכה כאבל אם קודר יאנח בשברון מתנים על צער השמים והכל לפי הידיעה ולפי רוב האהבה ולפי זכות הנשמה וכן נהגו הרבה בימים אלו דווקא לומר תיקון חצות".
והנה זה דווקא בימי בין המצרים. אולם כדי לקיים מה שכתב השו"ע ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, שמעתי בשם הגאון רבי שריה דבילצקי שהורה וכך כתוב בספריו שאין לחשוב שאם לא יכולים לומר את כל התיקון המובא בסידורים יכול לומר רק את על נהרות בבל. ואז יש כבר קיום של דברי השו"ע הנ"ל.
♦
כיון דעדיין לא זכינו לגאולה השלימה ליקטתי מה שמובא בחז"ל שמקרב את הגאולה
איתא במסכת שבת דף קיח ע"ב "אמר ר"י משום רשב"י אלמלי משמרין ישראל שני שבתות מיד נגאלין, שנאמר כה אמר ד' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתרי' והביאותים אל הר קדשי וגו'.". הנה מבואר דהשבת היא סגולה גדולה לגאולה העתידה.במסכת סנהדרין דף צט ע"ב איתא אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה וכו' ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה.
עוד מבואר שהגאולה תלויה בהדפסת ספרים ע"פ מה שכתב רבי שלמה קלוגר זצ"ל (בהקדמה לספרו טוב טעם ודעת תנינא) שבהדפסת ספרים תלוי הגאולה, וכל ספר שיוצא לאור מקרב את הגאולה, כמו שאמר שלמה המלך בקהלת (יב יב) עשות ספרים אין קץ, שהוא מזהיר לעשות ספרים הרבה, כי זה הטעם שעדיין אין קץ, שעדיין לא יצאו כל הספרים לאור.
מצות שילוח הקן ע"פ המדרש בדברים רבה (פרשת כי תצא פרשה ו) "ד"א מהו שלח תשלח את האם אם קיימת מצוה זו את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בו שילוח מנין שנא' (ישעיה לב) משלחי רגל השור והחמור, ד"א אמר ר' תנחומא אם קיימת המצוה הזאת אתה ממהר את אליהו הנביא ז"ל שיבוא שכתוב בו שילוח שנא' (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והוא יבא וינחם אתכם מנין שנא' (שם) והשיב לב אבות על בנים".
הרמת העיניים בקדושה והמקור מובא בטור מספר היכלות "ברוכים אתם לה' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישין ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואים למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי (וכו') בדמות יעקב ומחבקו ומנשקו ומזכיר גלותם וממהר גאולתם".
צדקה ע"פ הגמ' "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה', שנאמר [ישעיה נו, א] "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" [בבא בתרא י, א].
תשובה בפ' יוה"כ (דף פ"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה וכן יש ללמוד ממה שאנו אומרים בתפילה ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו'.
אמירת דבר בשם אומרו ע"פ מסכת מגילה דף טו ע"א "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".
אחדות ע"פ המדרש (בראשית רבה, פרשת ויחי): "ואם עשיתם אגודה אחת - התקינו עצמיכם לגאולה".
♦ ♦ ♦