א.

פתיחה – דיני נפשות בזמן הזה

מן הדין, דיני נפשות אינם נוהגים אלא בזמן שבית המקדש קיים, וכפי שאומרת הגמרא בסנהדרין (נב ע"ב): "אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי, אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה. אמר רב יוסף: ... טעה בדתניא: 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז, ט)', בזמן שיש כהן - יש משפט, בזמן שאין כהן - אין משפט".
וכך פסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק יד הלכה יא): "אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית... ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות…".
אמנם כל זה במיתת בית דין שהיא מעיקר הדין, אולם במסגרת היכולת של בית דין לענוש לצורך שעה גם בעונשים שאינם מן הדין, פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן ב): "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש".
והיינו שגם בזמן הזה אפשר לענוש בעונש של נפשות, אם קיים צורך מיוחד בדבר.
על דברים אלו חלק האורים (שם ס"ק ב): "הרב בספר בני שמואל כתב דיש להתיישב בדין זה הרבה לדון דיני נפשות ולשפוך דם ישראל. וכן נראה, כיוון דהדיוטות אנן ולא לזה שליחותייהו קעבדינן. וכן כתב הנימוקי יוסף (סנהדרין טז ע"ב) לעשות עונש קרוב למיתה לקוץ יד וכדומה, אבל להמית לא מצאתי ראיה דיש כח ביד בית דין של הדיוטות לעשותו".
והיינו שדווקא בית דין של סמוכים יכולים לענוש במיתה גם שלא מן הדין, אבל בית דין בזמן הזה, אף על פי שהם יכולים לענוש שלא מן הדין, זה דווקא בעונשים אחרים, אבל בעונש של מיתה אינה יכולים להמית, אפילו לצורך שעה.
♦
ב.

גואל הדם בזמן הזה

באורים שם כתב חריג אחד, שאותו כן אפשר לעשות גם בזמן הזה, והוא להרוג רוצח שהרג בשאט נפש: "כיון דקיימא לן (מכות יא ע"ב) דמצוה ביד גואל הדם להורגו ורשות ביד כל אדם, אם כן הכל נעשים עליו גואל הדם".
והיינו שבית דין יכול להרוג את הרוצח מכוח האפשרות להיות גואל הדם, שקיימת לכל אדם.
על כך הקשה האורים, שעדיין יש צורך בבית דין: "ואף שאין רשות ביד גואל הדם להרוג, רק אחר שנגמר דינו בבית דין, כמו שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות רוצח הלכה ה)[1], ואם כן בזמן הזה דליכא בית דין, ליכא דין גואל דם".
וענה, שלעניין זה של גמר הדין, יש כוח לבית הדין לעשות זאת אף בזמן הזה: "מכל מקום, בזו ודאי למגדר מילתא אמרינן דיש לו אף בזמן הזה דין גואל הדם".
קצות החושן (סימן ב ס"ק א) חולק על האורים וטוען שמפשטות דברי הרמב"ם (שם פרק ו הלכה ה) רואים שאין צורך בגמר דין בבית דין כדי שגואל הדם יוכל להרוג את הרוצח: "וליתיה... דשיטת הרמב"ם הוא דבשוגג אין רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דוקא במזיד, אך אפילו בשוגג שהוא קרוב לפשיעה דאינו נהרג בבית דין נמי רשות ביד גואל הדם להרוג, וכמו שכתב הרמב"ם להדיא... 'ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה ודינו שאינו גולה וכו', לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור. ומה יעשה זה? ישב וישמור עצמו מגואל הדם. וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהם אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה', עכ"ל. הרי מבואר דכל שהיה מזיד, אף על פי שלא נגמר דינו בבית דין להריגה רשות ביד גואל הדם להורגו, דהא שלא בכוונה או שלא בהתראה ודאי ליכא גמר דין. ולשון הרמב"ם בפרק א מהלכות רוצח[2]... לא מיירי מדין גואל הדם".
למרות זאת, הסתפק קצות החושן (שם) בדין גואל הדם בזמן הזה, שכן כדי להוכיח את האמת שאכן הרוצח הרג, צריך עדים שיאמרו שהרג אותו, ואין מקבלים עדים בזמן הזה על דיני נפשות.
היה אפשר לומר שמכל מקום גואל הדם עצמו ראה את המעשה ויכול להרוג על פי ראייתו, אולם מבחינתנו הדבר אסור, שהרי אנחנו לא יודעים את זה.
למרות זאת, יש מקום לומר שגם בזמן הזה אפשר לקבל עדות כדי להתיר לגואל הדם להרוג את הרוצח, שכן בעדות כזו אין צורך בדיינים סמוכים, לפי שהיא אינה דומה לדיני נפשות. ההוכחה לכך היא מדברי הרמב"ם (שם פרק ו הלכה ה), שכתב שגואל הדם יכול להרוג את הרוצח אפילו על פי עדותו של עד אחד. אמנם הכסף משנה (שם) הסביר[3], שאין כוונתו של הרמב"ם לעד אחד ממש, אלא כוונתו לעדות מיוחדת[4], אבל האור שמח (שם) שם, הפנה למורה נבוכים (חלק ג פרק מ), ממנו עולה שדברי הרמב"ם בעד אחד הם כפשוטו. הרמב"ם שם הסביר הטעם של עגלה ערופה, שעל ידי כך יתפרסם העניין ויתגלה הרוצח. הוכחתו של הרמב"ם היא מכך שאם מישהו ראה את הרוצח שוב לא עורפים את העגלה. הוסיף הרמב"ם וכתב: "ואחר שייוודע הגיעה התועלת, שאם לא יהרגוהו בית דין, המלך יהרגהו, שיש לו להרוג באמתלאות ובדדמי, ואם לא יהרגהו המלך, גואל הדם יהרגהו ויערים עד שיתנכל עליו להרגו".
יש לומר בסברתו של הרמב"ם, שדין גואל הדם שיכול להרוג את הרוצח אינו דין גמור, ולכן לא צריך שני עדים, וכמו בדיני בני נוח שמספיק עד אחד. לפי זה יוצא, שאין כאן קבלת עדות רגילה, וממילא לא צריך דווקא דיינים סמוכים שיקבלו את העדות. למעשה, זהו בעצם הצד השני של ספקו של קצות החושן, שאומר שאולי גם בזמן הזה אפשר לקבל עדות על גואל הדם, שכן בכל אופן אין צורך בגדרי עדות רגילה, שכן עדים שהכחישו את עצמם בבדיקות פוטרים את הנידון בדיני נפשות, ואילו גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח גם באופן כזה. (אמנם בשיטת האור שמח הדברים מתיישבים עוד יותר טוב).
♦
ג.

סיכום

בית דין מכים ועונשים שלא מן התורה לצורך השעה, ואפילו בזמן הזה שאין סמוכים.
השולחן ערוך פסק שאפשר בזמן הזה אפילו להרוג לצורך השעה.
האורים חולק וסובר שאפילו לצורך השעה אין להרוג אלא בדיינים מומחים. למרות זאת הוא התיר להרוג רוצח בזמן הזה מדין גואל הדם. אמנם לשיטתו יש צורך בבית דין גם כדי להתיר לגואל הדם להרוג את הרוצח, אבל לעניין זה מספיק גם בית דין בזמן הזה.
קצות החושן הוכיח שאין צורך בגמר דין כדי להתיר לגואל הדם להרוג את הרוצח. אף על פי כן הוא הסתפק האם אפשר לקיים את דין גואל הדם בזמן הזה, שכן יש צורך בקבלת עדות בפני בית דין, ולא ברור האם בית דין שאינם סמוכים יכולים לקבל עדות לשם כך.
הרמב"ם פסק שגואל הדם יכול להרוג את הרוצח אפילו על פי עדות של עד אחד. הכסף משנה הסביר שאין הדבר כפשוטו, אבל האור שמח הוכיח מדברי הרמב"ם עצמו במורה נבוכים שמספיק עד אחד בשביל גואל הדם. לפי זה יש לומר שאין צורך בגדרי עדות ממש כדי להתיר לגואל הדם להרוג את הרוצח, וממילא גם בית דין שאינם סמוכים יכולים לקבל עדות על רציחה בזמן הזה, ודין גואל הדם יכול להתקיים גם בזמן הזה.
♦ ♦ ♦
איך מתאבלים על ירושלים♦ איסור לבישת בגדים מכובסים בשבוע שחל בו ת"ב♦ מניין שנות החורבן♦ בדין נשיאת כפיים במנחה של תענית ציבור, שיש לעשותה סמוך לשקיעה ממש♦ בדין הרואה ערי יהודה בחורבנן מקדש וירושלים♦ אורו של עולם - ניסי המקדש, קדושתו ושמותיו♦ הערה בענין ט"ו באב ומאורעות שנת הארבעים בפרשת חוקת