פירוש, דהשתא קאי אליבא דר"י (דרבי ישמעאל) דהן בלא אידיהן, והכי מפורש בדברי ר"י מדקאמר ג' ימים לפניהן וג' ימים לאחריהן, ואי הן ואידיהן קא חשיב יום אידם לפניו ולאחריו, אלא ודאי דהן ואידיהן, דהשתא קאי הגמ' בקושיית הגמ' דלעיל ר"י יום אידם קא חשיב לפניו ולאחריו בתמיה, או דהן ואידיהן, א"כ מאי קמבע"ל אליבא דרבנן אי הן ואידיהן, או הן בלא אידיהן, מהיכי תיתי למימר אליבא דרבנן יותר דקאמרי הן ואידיהן, מאליבא דר"י.
וי"ל כיון דחזינן דמקילי רבנן וקאמרי דלאחריו [מותר] (לקמן ח, א), א"כ מסופק גם בלפניו אי הן ואידיהן, יותר מאליבא דר"י, וק"ל.
[ו, א] איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול, למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה - הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול - הא אית ליה לדידיה.
מכאן מקשים על פי' רש"י דמפרש במתניתין (כפי שהביאו בשמו התוספות ב, א ד"ה אסור) אסור לשאת ולתת עמהן, פי' בכל מקח וממכר, א"כ מאי קאמר נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה כו', נימא נ"מ לשאר דברים דלא תקרובת, דמשום טעמא דלהרווחה אפילו שאר דברים אסור, ולטעמא דמשום לפני עור שאר דברים שרי, ולא אסור רק מידי דתקרובת. ועוד מקשים הא הך איבע"ל לא איפשטא, וא"כ אי טעמא משום לפני עור ודאי לא אסור אלא מידי דתקרובת, וא"כ מאי קאמר רש"י במתניתין דאסור לשאת ולתת עמהן, פי' בכל מקח וממכר, דלמא טעמא משום לפני עור, א"כ ודאי לא אסור רק מידי דתקרובת אבל לא שאר דברים, וק"ל.
[ו, ב] איבעיא להו: נשא ונתן, מאי? ר' יוחנן אמר: נשא ונתן - אסור, ר"ל אמר: נשא ונתן – מותר וכו'. תניא כוותיה דר"ל: כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם - לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים לא, ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן - מותר.
דודאי לפירוש רש"י דלעיל [ד"ה לא אסרו], ולפי' הרא"ש [א, יא] דפירשו דאינו אזיל ומודה אלא ביום אידם ניחא, דבדבר שאינו מתקיים שרי, דכיון שאינו מתקיים לאו על יום אידם זבין, אבל לפי פירוש התוס' דלעיל [ה, ב ד"ה ומי[1]] שפירשו ד[כל] מידי שקונה אזיל ומודה כיון דשגור שם ע"ז בפיו, א"כ אמאי שרי דבר שאינו מתקיים, הא מיד אזיל ומודה, ומאי נפקא מיניה, אי מתקיים אי לא.
וצ"ל כיון שהוא דבר שאינו מתקיים לא שמח עליו, ולא אזיל ומודי כלל עליו דאינו נחשב בעיניו, וק"ל.
[ז, ב - ח, א][2] דתניא, ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל וכו', ר' יהושע אומר: יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו וכו'. במאי קמיפלגי, כדדריש ר' שמלאי, [דדריש ר' שמלאי] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, מנלן, ממשה רבינו, דכתיב: ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וגו', וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, רבי יהושע סבר: ילפינן ממשה, ור"א סבר: לא ילפינן ממשה, שאני משה דרב גובריה.
ויש לדקדק לר"א דאמר לא ילפינן ממשה, הא חזינן האידנא דאנן מסדרין שבחו של מקום תחילה ואח"כ מתפללין [דהיינו בתפילת י"ח].
וי"ל דודאי התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, דכל העולם הכי מתפללים, מסדרין שבחו של מקום תחילה, אבל אם בא יחיד להתפלל בעלמא צרכיו, מה שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה, יתפלל תחילה ואח"כ שבחו של מקום, ובזה לא ילפינן ממשה שהתפלל בפני עצמו והיה מסדר שבחו בפני עצמו קודם התפילה, דשאני משה דרב גוברי', וק"ל.
[יג, א] ולא פליגי והתני' הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן עבדים ושפחות וכו' ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, ואמר ר"י אימתי בזמן שאינו מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד אין מטמא, ר' יוסי אומר אפי' בזמן שמוצא ללמוד יטמא וכו', וא"ר יוחנן הלכה כר"י אלמא פליגי.
ויש לדקדק, ל"ל לאתויי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יוסי, הא הקושיא פשוטה וברייתא דתני' דלוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות וכו' ופי' רש"י (רבי שיחיה) דודאי מברייתא לחודי' לא היה יכול להקשות על ר' יוחנן, דהיה יכול לומר דלא ידע הברייתא, אבל השתא דקאמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי אלמא ידע סיפא דברייתא, ומסתמא ידע גם הרישא ופריך שפיר על ר' יוחנן וק"ל.
[יג, ב] א"ל ר' ירמיה לר' זירא: קתני לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות, עבד ישראל או דלמא אפי' עבד עובד כוכבים וכו'.
ונ"ל דאיבעיא קאי הכי, דאע"ג דאמרינן לעיל דמיירי דזבין מבעל הבית דלא שקליה מכסי מיניה, מכל מקום יהיה אסור במקום דלא עבידי מצוה בהאי לקיחה, כיון דעכ"פ שקלי מכסי' בהאי מקום, וא"כ היה לן למגזר ליקח מבעל הבית אטו תגר, רק היכא דעביד מצוה לא גזרינן, לכך מבעיא דודאי גבי עבד ישראל עביד מצוה בהאי לקיחא, דקא מפיק מידי נכרי, אבל בעבד נכרי דלא עביד מצוה, אית לן למגזר ליקח אטו תגר, או דילמא לא שנא, וק"ל.
[יד, א] בגמ' מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרי מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין.
פירוש דודאי לא נחשדו על הרבעת בהמתו, דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר [לקמן כב, ב] רק דבמקומות [ש]נהגו איסור למכור, דגזרינן אטו יחוד בהמת ישראל אצלו, והתם נחשד על הרביעה לכך אסרו גם למכור, ויש מקומות [ש]לא גזרו וכו' ושרי למכור, וק"ל.
[טו, ב] עיין פי' רש"י ותוס' ד"ה ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה - נראה לר"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל, אלא על כהן, מדלא קתני אף על פי שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא, ועוד דאם היו על ישראל, אדדייק מסיפא דשכירות לא קניא, לידוק מרישא. וניחא נמי שיכול להאכילה כרשיני תרומה כיון שמזונותיה על הכהן ואין כאן חשש.
ויש להקשות, דמכל מקום האיך מתורץ קושיות ראשונה דליקשי ...[3] [קודם] מרישא.
ויש לומר דודאי לפי' התוס' לא קשיא מידי, דמרישא לחודא י"ל לעולם דשכירות קניא, רק הכא דלא נגמר השכירות כיון דמזונותן על ישראל, וא"כ הוי שכירות דהכא כמו שכירות דעלמא, וא"כ קשה ליקשי ...[4] מרישא. ויש ליישב ודוק.
[טו, ב] בגמ', איתיביה: מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים - מוכרין, שלא למכור - אין מוכרין. מ"ט אילימא משום דחשידי ארביעה, ומי חשידי וכו', אלא משום דאתי לזבונה לעובד כוכבים, וכי תימא כותי לא עביד תשובה, ישראל עביד תשובה, והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו אסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים.
ובוודאי מרב נחמן לחודיה היה יכול להקשות בלא ברייתא, רק דאין זה סדר התלמוד להקשות מחד אמורא, להוכיח על אידך אמורא, לכך פריך מברייתא, רק פירוש הברייתא שפיר יכול להוכיח מאמוראי, וק"ל.
[טו, ב] תוס' ד"ה רהיט בתריה - אף על גב דלעיל תלינן אימור דלשחיטה זבנה, הכא לא תלינן דלישראל מזבן לה, שכך ימכור לזה כמו לזה.
פירוש, דבשלמא לעיל [טו, א] אמרינן דסתם לשחיטה זבין, והוי כמו ששאל ואמר דלשחטה זבני דשרי, אבל הכא האיך לימא דסתמא לישראל זבניה, הא ליתיה, דאנן סהדי כל הקונה בהמה למכור דעתו (איזה) [למי] שיתן לו יותר, [ו]לזה מזבין, וא"כ אי נכרי יתן לו יותר, אי נמי אפילו לא יתן לו יותר רק דאינו מוצא ישראל לזבין, רק נכרי, מזבין ליה לנכרי, לכך אסור למכור לו בהמה, וק"ל.
[טז, א] איבעיא להו: שור של פטם, מהו. תיבעי לרבי יהודה, תיבעי לרבנן. תיבעי לרבי יהודה, עד כאן לא קא שרי רבי יהודה - אלא בשבורה דלא אתי לכלל מלאכה, אבל האי דכי משהי ליה אתי לכלל מלאכה - אסור, או דלמא אפילו לרבנן לא קא אסרי התם - אלא דסתמיה לאו לשחיטה קאי, אבל האי דסתמיה לשחיטה קאי, אפילו רבנן שרו.
וקשה לפי' רש"י שמפרש לעיל [טו, א ד"ה אימור] דבכל בהמה תלינן לשחיטה זבניה ושרי, רק גבי בהמה טמאה, או היכא דאמר בפירוש דזבין לקיומי אסור, א"כ מאי מבעיא הכא גבי שור של פטם, אי לשחיטה זבניה אי לא.
וי"ל כיון דאמרינן בסמוך דשור של פטם כיון דאי משהינן ליה עביד על חד תרין, לכך מבעיא, אע"ג דבכל בהמות תלינן לשחיטה זבניה, אבל הכא כיון דיפה כ"כ (-כל כך) למלאכה דעביד על חד תרין, אי אמרינן הכא דלמלאכה זבניה ולא לשחיטה, או דילמא דאפ"ה זבין לשחיטה כמו גבי שאר בהמות דסתמא לשחיטה, וק"ל.
[יז, א] כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים - וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו? ה"ק, ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים. למימרא, דכל הפורש ממינות מיית, והא ההיא דאתאי לקמיה דרב חסדא ואמרה ליה: קלה שבקלות עשתה בנה הקטן מבנה הגדול, ואמר לה רב חסדא: טרחו לה בזוודתא, ולא מתה. מדקאמרה קלה שבקלות עשתה, מכלל דמינות [נמי] הויא בה, ההוא דלא הדרא בה שפיר, ומש"ה לא מתה.
פי' שמעיקרא סוברת הגמ' דהכי פירושו של הקרא: 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים', פי' דקאי על עולם הבא דאין לומר כפשטא דלא ישיגו אורחות חיים שימותו, והא חזינן דחיי. א"ו (-אלא ודאי) דקאי על עולם הבא, לכך פריך מאחר דלא ישובון היכן ישיגו, וקאמר הגמ' דהכי קאמר אם ישובו לא ישיגו אורחות חיים, וא"כ ע"כ פירושו כפשטא דהיינו שימותו, דאין לומר דקאי על עוה"ב, דתמי' [לומר] אי ישובו לא יהיה להם עוה"ב? אלא ודאי דפירושו כפשטא דהיינו שימותו, לכך פריך למימרא דכל הפורש ממינות מייתי, והא ההיא דאתיה לקמיה דרב חסדא וכו', וק"ל.
[יט, ב] הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת כוכבים. א"ר אלעזר אמר רבי יוחנן: אם בנה - שכרו מותר. פשיטא, משמשי עבודת כוכבים הן וכו', אלא אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא במכוש אחרון, עבודת כוכבים מאן קא גרים לה, גמר מלאכה, ואימת הויא גמר מלאכה, במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה. אלמא קסבר: ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.
וצ"ל הא דקאמר אימתי הוי גמר מלאכה במכוש אחרון, פי' דכוליה (דכולו) נגמר במכוש אחרון, דקודם לכן לא הוי עליו צורת ע"ז כלל, אבל אי הוי מקודם מכוש אחרון צורת ע"ז, רק דמכוש אחרון ליפות, היה אסור, א"ו (אלא ודאי) דכולי' (דכולו) נגמר במכוש אחרון.
והקשה הרשב"א [לקמן סה, א] מ"ש (מאי שנא) לקמן בהשוכר את הפועל [סה, א] גבי מאה חביות במאה פרוטות, דאמרינן דכל השכר אסור, משום הך חביות דיין נסך, וכולי [וכולהו] מישך שייך בהך פרוטה, וא"כ הכא נמי לימא דכולה יהיה אסור משום דכוליה מישך שייך בהך שכר דמכוש אחרון.
ותירץ הרשב"א, דבשלמא התם גבי חביות במאה פרוטות, דשכר של חביות יין נסך שוה פרוטה, אמרינן דכולי' אסור, משום דכולי' מישך שייך בהך פרוטה, אבל הכא דשכר מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה לא אמרינן דבתריה גריר, וק"ל[5].
לפי"ז מיושב נמי מה שמקשים על הרי"ף (ה, ב מדפי הרי"ף) דהביא המתניתין כצורתה וז"ל: 'הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים, אסור לבנותה'. והקשו עליו כל הפוסקים[6] דהא באמת מוקי לה הגמ' לא נצרכא אלא במכוש אחרון.
וי"ל דתוס' מקשים בד"ה מכוש אחרון: 'מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה - וא"ת מ"מ הלא הוא אסור ליהנות מדמי עבודת כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה, וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו. וי"ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא היה העובד כוכבים נותן ממנו משכירותו פחות, א"כ אין לו עליו שכר עבודת כוכבים כלל, ואף על פי שעובד כוכבים מקפיד על פחות משוה פרוטה בגזל מ"מ הכא ליכא קפידא כולי האי', עכ"ל.
והנה לכאורה נראה דתוס' לא מקשים מידי לפי תירוץ הרשב"א בספר תורת הבית (שער ה, פרק ב) הנ"ל, דהיכי דלא הוי ש"פ לא נגרר בתריה, וא"כ מותר ליהנות מ[ה]ממון, ואדרבא ומש"ה קאמר הגמ' מכוש אחרון לית בי' ש"פ, דלכאורה הוא מיותר[7].
ואמנם דזה אינו דהראב"ד[8] כתב בהך פרק, דדינא דמתניתין דהכא דומה כמו אם נתערב יין ביין דלקמן דף ע"א [ע"א] במתניתין יין נסך שנפל לבור כו' ע"ש, ויין ביין אפילו הוי פחות מש"פ אפילו משהו נמי אוסר, וא"כ מקשינן תוס' שפיר, וא"כ לרב דאמר לקמן (עד, א) אין הלכה כרשב"ג ביין, אין מקום לקושיית הגמ' כאן. אמנם דהגמ' מקשה שפיר דדין זה דאם בנה שכרו מותר, קא"ר יוחנן כאן, ור' יוחנן פסק לקמן (שם) אפי' יין ביין, ואכ"ק (ואם כן קשיא) דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ומש"ה צריך רבה בר עולא לתרץ לא נצרכא אלא במכוש אחרון, דהיינו אליבא דרבי יוחנן, אמנם הרי"ף והרמב"ם [מאכלות אסורות טז, כט] ורוב הפוסקים [שו"ע יו"ד קלד, ב] דפסקו כרב דלקמן, אין מקום לקושיית הגמ' כאן כנ"ל, [וממילא] דאין מוכרחין לתירוצו דרבה בר עולא, ומש"ה הביאו המתניתין כצורתה, וק"ל ודוק.
[העתקה מחיבור רבינו מטה יהונתן (שו"ע יו"ד קלג, הובא במהדורת פרידמן) על דברי הש"ך (שם ס"ק ז) שתוספות והרשב"א נחלקו בשכר פחות משוה פרוטה, וכתב רבינו לדחות זאת בנוסח אחר: 'אכן לענ"ד אין זה מוכרח, ויש לומר דתוספות גם כן מודים הכא, דהא כל טעמא דכל השכירות אסור בהנאה היינו משום דשייכי אהדדי, כיון דשכרו למאה חביות אי לא היה מעביר גם להחבית של יין נסך לא היה פורע לו כלום, אם כן כל השכירות בא מחמת שכירות דיין נסך. וכל זה אי הוי שוה פרוטה אם כן איכא קפידא ולא ישלם גם השאר, אבל אי ליכא שכרו של יין נסך שוה פרוטה ודאי לא היה מקפיד בשביל זה שלא לשלם לו השכר לכך השכר מותר לכולי עלמא, הואיל דלא מתהני מיין נסך (וזהו כוונת התוספות שם דאינו מקפיד משום שהוא פחות משוה פרוטה, ואם כן היינו הך דהתם[9])]'.
[כ, א] דאמר קרא: לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן. א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם, שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם. אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו.
ויש לדקדק אכתי מנא לן מתנת חינם, דילמא רק חן וחנייה בקרקע.
וי"ל דזה ודאי דחן מסתבר למדרש מ(א)חני' בקרקע, דפשיטא דקרא דלא תחנם קאי יותר אחן מאחניה בקרקע, והכי משמע קושיית הגמ' דפריך: 'האי לא תחנם מבעיא ליה, דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן', משמע דחן מסתבר למדרש מחניה בקרקע, מדפריך מבעיא ליה וכו', ולא פריך א"כ חן מנ"ל, אלא ודאי דחן מסתבר למדרש מחניה בקרקע, ומשני: 'א"כ לימא קרא לא תחונם', פירוש לאו דפירושו דיכתוב רחמנא לא תחנם, דזה לא מצאנו בכל התורה, דאין לזה דוגמא בכל התורה, אלא דפירושו דקרא לא תחנם.
וזה נמי דמסתבר למדרש אקרא דלא תחנם - מתנת חנם יותר מחניה בקרקע, דכיון דאית לן עשה על מתנת חינם, כדאמרינן בסמוך לגר אשר בשעריך תתננו וכו', לר' יהודא דאמר דברים ככתבן, וכיון דאית לן עשה על מ"ח (מתנת חינם), אית לן לאוקמיה הלאו עליה יותר מלמדרש אחניה בקרקע, דזה סוגיא בכל הש"ס דכל היכא דאית לן עשה על מידי, ואית לן לאו, ויכול לאוקמי הלאו אמאי דאית לן עשה, ויכול נמי לאוקמי הלאו על דבר אחר, מוקמינן אמאי דאית לן עשה, ולא מוקמינן אדבר אחר[10], והכא נמי משמע לישנא דגמ' דפריך אכתי מבעיא ליה אמתנת חינם וכו', משמע דזה מסתבר כדלעיל.
והשתא לק"מ דמנ"ל מ"ח (מתנת חינם), דזה מסתבר מתנת חינם מחנייה בקרקע, רק אמתנת חינם וחן לחודיא לא יכול לאוקמיה דא"כ לימא קרא 'לא תחינם', דהיינו שיקרא 'לא תחינם' כדלעיל, דבלא תחינם נמי משמע תרוויהו מתנת חינם וחן, דחינם לחודיה לא מצי?? למימר דפשטא דקרא קאי יותר אחן מאמ"ח (מאמתנת חינם), דאי אחינם לחודיה לכתוב לא תתן להם חנם, מאי לא תחינם, אלא ודאי דקאי נמי אחן, ואחן לחודיה לא מצי קאי, דא"כ לכתוב לא תחונם, אלא ודאי דקאי נמי אמתנת חינם ואכ"ק (וא"כ קשה) לכתוב לא תחינם, אלא ודאי מדכתיב לא תחנם ש"מ נמי חניה בקרקע, וש"מ כולהו.
ובהא ניחא נמי לר"מ דאמר בסמוך דבין לגר ובין לנכרי בין במכירה ובין בנתינה, קשה הא כתיב לא תחנם ודרשינן לא תתן להם מ"ח (מתנת חינם), אבל לפי מה שכת[בתי] כאן ניחא דלר"מ אין לנו לימוד על מתנת חינם דבעינן על חן וחני' בקרקע, דלר"מ לית לן עשה אמ"ח (אמתנת חינם) וא"כ לא מוקמינן נמי הלאו עליו, אלא רק אחן ואחני' בקרקע, וא"כ קאמר שפיר דבין לגר ובין לנכרי כו', וק"ל.
[כ, ב] בגמ' ת"ר: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות וכו'.
פירוש לאו דמכאן נלמד דתורה מביאה לידי זהירות, אלא הכי קאמר ונשמרת מכל דבר רע וכו', וקאמר הגמ' מאי יהיה השימור דלא יבוא וכו', לכך קאמר מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות כו', כלומר ילמוד תורה וזה יהיה השימור דאמרינן לעיל [יז, ב] מזימה תשמור עליך[11], וכו', עיי"ש וק"ל.
[כא, א] בגמ' והא שכירות שדה דבסוריא דגזירה לגזירה היא וקגזרינן.
והכא לא שייך למימר שדה דאית ביה תרתי גזרינן, בתים דלית בי' תרתי לא גזרינן, דבגזירה לגזירה אין חילוק בין אית ביה תרתי ללית ביה תרתי, הלכך פריך שפיר, וק"ל.
[כא, ב] בגמ' אבל נכרי מאי, שרי, דאמרי: אריסא אריסותיה עביד, א"ה, כותי נמי אמרי: אריסא אריסותיה עביד.
ואין להקשות מאי נ"מ, אפילו אמרינן אריסא אריסותיה עביד, הא אית ביה טעמא אחרינא בכותי דאסור משום לפני עור וכו' כדאמרינן בסמוך.
די"ל דקושיית הגמ' קאי הכי, דטעם דאמרת משום שנקראת על שמו, לאו טעמא הוא, דהא אריסא אריסותיה עביד, והוי לך למימר משום לפני עור, ולא משום שנקראת על שמו, דזה לאו טעמא כדלעיל, וק"ל.