ביאור במעשה אביי בהשבת האבידה של העיזים – הרב עמיחי כנרתי
במסכת ב"מ ל, ב שנינו פטור זקן ואינה לפי כבודו, מצד "והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם", וממשיכה הגמ' דין "אמר רבה, הכישה חייב בה", ופירשו רש"י והרמב"ם הטעם שמפני שהתחיל בה התחייב, והרבה ראשונים אחרים כתבו מצד שבבעלי חיים הוא כעין מזיק לבעלים, ש"אנקטה ניגרי ברייתא", והרגילה לברוח, וכמבואר בגמ' ב"ב פח, א שבזה עסקינן. ראה בריטב"א ובר"ן, ועוד הרבה ראשונים. והפנ"י כתב מצד שאם הכישה הרי זו ראיה שמחל על כבודו, או אולי סימן שבעצם זה כן לפי כבודו. וראה בברכת אברהם לגר"א ארלנגר זצ"ל שעמד היטב על הסברא בשיטות אלו.ואח"כ מובא בגמ' מעשה: "אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו. אמר ליה: איחייבת בהו, קום אהדרינהו". ויל"ע טובא במעשה זה, מה פתאם אביי זורק אבן על עיזים עומדות. וכבר שאלו זאת כמה מספרי זמננו, ויש ששאלו גם איך הפסיק מלימודו עם רבה וזרק אבן עליהם.
ויש שענו שאביי חשב לתועלת, שעי"ז מסייע בהשבתם שיחזרו לבעליהם, ראה בהערות הגריש"א זצ"ל כאן, ובשו"ת בני בנים חלק ב סי' מו.
ולשיטת רש"י והרמב"ם לעיל, שהסברא מצד שהתחיל בהשבה, ודאי שמדובר דוקא כך שהכישה לטובת האבידה, ראה בלשון רש"י.
וז"ל המאירי: "היה דרכו של זה ליטפל בדבר שכיוצא באבדה זו בשדה אבל אין דרכו לעשות כן בעיר אם מצאה בעיר אין זקוק לה מצאה בשדה זקוק לה, ומכיון שהתחיל בה אף הוא נתחייב להחזירה עד ביתו אף על פי שאין דרכו בכך בעיר. כלל גדול באבדה, כל שהתחיל בכך גומר אפילו לא היה דרכו בה כלל אף בשדה אם התחיל בכך אפילו מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה, אפילו לא היה דעתו בהחזרה גמורה אלא להדריכן, והוא הנראה לי במה שאמרו חזא עיזי דקיימן פי' שהיו עומדות על עומדן ולא היו הולכות שקל קלא שדא בהו, ר"ל להדריכן, הא אם גער בהן להוציאן משדהו או שלא יכנסו לשם אין כאן התחלה במצוה". וא"כ דברי המאירי ברור מיללו, שאם הסברא של "הכישה" הוא מצד התחלת המצוה, על כרחך מדובר דוקא בהכשה להשבה או לפחות "להדריכה", ולא בסתם הכשה לגרשה.
אבל צ"ב הבנת המציאות בזה, איך כך ע"י זריקת אבן ישיבם או ידריכם. וגם הט"ז (חו"מ סי' רסג) כתב להדיא אחרת בהבנת מעשינו: "ואפילו לא התחיל בדרך השבה רק בדרך מתעסק בעלמא, כהנהו עיזי דהוי קיימי בי אביי כו' בפרק אלו מציאות". וא"כ עדיין צ"ע מעשה הזריקה, וכי דרכו של תלמיד חכם כאביי לזרוק אבן על עיזים עומדות כמתעסק בעלמא (ואפ"ל שהפריעו ללימודו, ואפ"ל שאכלו שם צמחים והזיקו, ועוד).
והנראה בס"ד לבאר ביאור חדש במעשה אביי, ע"פ הסברא לעיל שמדובר דוקא בבעלי חיים בגלל "נקטי ניגרא ברייתא". והיינו שאביי היה אז בקטנותו לפני רבה, וזאת זריקת האבן על העיזים. [וכבר כתבתי כעי"ז במאמר על משלוח מנות, בהמעין (טבת תשע"ז), בביאור מעשה רבה ואביי במגילה ז, ב שברור שהמעשה היה בקטנותו של אביי, שהיה אז לפני רבה שגידלו, וראה שם בהערה 12].
וממילא מסתבר שאצל אביי הדבר כן היה לפי כבודו להשיב את העיזים, אלא שפטור היה ממצוות. ואע"פ שיש חיוב קטן בחינוך מדרבנן, מ"מ בפשטות מוטל חיוב זה רק על אביו ואמו (ואכמ"ל), ואביי שהיה יתום רק גידלו רבה, ולא חייב לחנכו כעת בכל מצוה, גם בהחזרת עיזים שהוא מעשה קשה מאד לקטן.
אבל אחרי שאביי זרק על העיזים אבנים, ממילא כעת הוא כמזיק, ובזה רבה רצה למונעו, שהרי גם קטן ראוי לו שלא יזיק, ואם הזיק בקטנותו ראוי לו בגדלותו שישלם נזקו, ראה הגהות אשרי ב"ק פרק ח', ולכן אז רבה הדריכו להתאמץ להשיב האבידה.
ובכך מתיישב גם מה שיש לתמוה קצת, איך בחיי רבה אביי שהיה צעיר מאד כבר נחשב "זקן ואינה לפי כבודו". ולדברינו לא מצד זה היה פטורו.
ובס"ד הצענו כאן דרך מסויימת לבאר את המעשה, וכאמור הוא לפי שיטת הרבה ראשונים שהוא מצד הנזק שגרם בהכשה. והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתו.
♦
בעניין רודף אחר צרת ערוה [תגובה] – הרב אברהם דוד ברנד-הרב אהרן הכהן פרידמן
לכבוד מערכת הקובץ הנכבד "האוצר" שלום וברכה.ראיתי מה שהביא לדון הרב אהרן הכהן פרידמן שליט"א, בשם רבינו הגדול הגרד"ל שליט"א, אי אדם הרודף אחר צרת ערוה משום דהוא סובר כב"ש דאיכא מצווה לייבם צרת ערוה, חל עליו דין רודף אחר הערוה, היכא שהאשה סוברת כב"ה דאין לייבם צרת ערוה.
וכל דבריו אמת וצדק, מיוסדים על אדני פז. אולם אמרתי להוסיף ולהעיר כמשיח לפי תומו, דלכאורה נידון זה תלוי בהא דהאריכו האחרונים לדון בטעם דין המיתה ברודף - אי הוא משום עונש לרודף, או משום הצלת הנרדף. עיין אור שמח (פ"א מהל' רוצח ה"ח), ואפיקי ים (ח"ב סי' מ), ואחיעזר (ח"א סי' יט), וחזו"א (אה"ע סי' קלה לדף לא אות ה), ושיעורי הגרש"ר (פסחים עמ' צד).
וא"כ, לצד דחיוב המיתה הוא משום עונש לרודף, הרי פשוט דבכה"ג ליכא עונש לרודף, שהלא אינו מתכוון לשם איסור. אמנם, לצד דהחיוב הוא משום הצלת הנרדף, אף הכא יש להצילה, דלפי שיטתה הרי היא עוברת איסור.
וע"ע במנחת חינוך (נו, י) ובשו"ת פורת יוסף (סי' עב) שדנו אי היתר הריגת הרודף הוא אף באופן שעומד להרוג את הנרדף באופן שלא יתחייב עליו מיתה, ותליא בהנ"ל.
ביקרא דאורייתא מרובה
אברהם דוד ברנד
אופקים
♦
במה שכתב הרב אברהם דוד ברנד שליט"א שהדבר תלוי האם הריגת הרודף זה בגלל האיסור שעובר הרודף, או בגלל הצלת הנרדף, יש לציין שהנושא מתחלק לשניים. יש לדון חקירה זו לגבי דין רודף אחר חבירו להרגו, ויש לדון חקירה זו לגבי הרודף אחר נערה המאורסה. ולגבי דין רודף אחר חבירו להרגו, שם כנראה פשוט יותר שאי"ז בגלל האיסור של הרודף, שהרי גם עובר המסכן את אמו מותר להרגו, מפני שהוא רודף, ועיקר הנושא שיש להסתפק הוא לגבי רודף אחר נערה המאורסה. ולא עיינתי במקורות שציין לכך, רק שכפי מש"כ ממקורות שדין הרודף אחר חבירו להרגו אינו בגלל איסור הרודף, אין לפשוט את הגדר גבי רודף אחר נערה המאורסה.
אף שלכאורה כיוון שמקור דין רודף אחר חבירו להרגו שיש להרגו ילפינן כמבואר בגמ' [סנהדרין ע"ג א'] מקרא "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", ומקישים רוצח לרודף אחר נערה המאורסה, מסתבר שגדרי הדינים יהיו שווים בשתיהם.
עוד יש להעיר בלשונו, שכתב שאם זה משום איסור אין כאן איסור מפני שהרודף אינו מתכוין לאיסור, שאם באמת גם הרודף היה מתלמידי ב"ה והיה עליו חובה לנהוג כב"ה, רק שטעה וחשב שאין בכה"ג איסור ערוה, זה כבר תליא בנידון אחר, האם יש דין רודף בשוגג. אבל כאן ל"צ להגיע לזה, שאנחנו דנים באופן שהרודף הוא מתלמידי ב"ש, שבאמת אין עליו איסור ערווה בכה"ג.
אהרן הכהן פרידמן
מודיעין עילית
♦ ♦ ♦
סקירת ספרים חדשים: המבדיל בין ישראל לעמים, שו"ת שאגת כהן, שולחן שלום♦ סקירה על ספר ענפי המצות