בעניין חישוב המיל, שעות היום, וזמן עלות השחר
ידועה ומפורסמת דעת מרן השו"ע (או"ח סי' תנט ס"ב, יו"ד סי' סט) ששיעור הילוך מיל הוא 18 דקות. ומקורו מדברי התה"ד (סי' קכג) שכתב ע"פ הגמ' בגמ' פסחים (צד.) שמבואר שמהלך אדם ביום מעה"ש ועד צה"כ 40 מיל, וא"כ יוצא שהמיל הוא רביעית שעה ועוד חלק עשרים מן השעה, שהרי בי"ב שעות יש 720 דקות, וכאשר נחלקם ב-40 תהיה התוצאה 18 דקות.והנה הגר"א (סימן תנט) הקשה על התה"ד ומרן ז"ל שדבריהם הם נגד המציאות, שהרי בגמ' פסחים (צד.) איתא שמהלך אדם מעה"ש עד צה"כ 40 מיל, ד' מיל מעה"ש ועד הנץ, וד' מיל מהשקיעה ועד צה"כ, והגמ' שם איירי בימים השווים דהיינו ימי ניסן ותשרי, וידוע הדבר מכל חכמי התכונה שהימים השווים הוו רק ע"י חישוב של מזריחה עד השקיעה דאז איכא י"ב שעות שוות ביום וי"ב שעות שוות בלילה (מהשקיעה עד הנץ). וא"כ יש לחלק את הי"ב שעות (שהם 720 דקות) ל-32 מיל שיש מזריחה עד השקיעה, ויוצא המיל לפי חישוב זה 22.5 דקות (22.5=720:32).
ועיין שם בגר"א שהביא שהרמב"ם בפירוש המשניות ע"מ ברכות (פ"א מ"א) כתב שעמוד השחר הוא שעה וחומש (דהיינו 72 דקות), וכתב הגר"א בדעת הרמב"ם דס"ל שכל ה-40 מיל הם בין זריחה לשקיעה, ומה שאמרה הגמ' שמעלות השחר איכא ד' מיל וכן מהשקיעה עד צה"כ איכא ד' מיל, היינו חוץ לאותם 40 מיל, וא"כ הו"ל מעה"ש עד צה"כ 48 מיל. והשתא שפיר איכא למימר שהמיל הוא 18 דקות.
והנה דברי הגר"א הם חידוש גדול שלא מצינו בשום אחד מהראשונים שפירש כן, אלא אדרבא מצינו שרש"י בפסחים (צד.) ד"ה ת"ש ר"י אומר, שבין זריחה לשקיעה איכא 32 מיל. וע"ש בגר"א שהביא ראיה לדברי הרמב"ם מהירושלמי ברכות (הלכה א) דתני בשם רבי יהודה עוביו של רקיע מהלך נ' שנה, אדם בינוני מהלך ד' מילין. החמה מהלכת ת"ק דשנה, עד שהחמה מנסרת ברקיע מהלך נ' שנה אדם מהלך ד' מילין, נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. ע"כ. וכתב ע"ז הגר"א וז"ל: הרי מפורש בהדיא דהד' מילין הן לבד הי' פרסאות. עכ"ל. ולכאורה קשה, שהרי גם בבבלי (הסוגיא בפסחים הנ"ל) איתא שעובי הרקיע הוא אחד מעשרה ביום, ומה מבואר יותר בירושלמי מאשר בבבלי? וצ"ל שהגר"א הבין שמכיון שהגמ' בתחילה הסבירה את עובי הרקיע ואח"כ דיברה על הילוך החמה ביום, א"כ משמע שזה חוץ מהילוך החמה בעובי הרקיע.
אולם בירושלמי שלפנינו הגירסא אחרת וז"ל: דתני בשם ר' יודה עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום, עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמישים שנה אדם מהלך ארבעת מיל, נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. ע"כ. ומשמע שכל הארבעים מיל הם מעה"ש ועד צה"כ. וא"כ יוצא שאין כ"כ ראיה מן הירושלמי, הן מחמת שינוי הגירסאות, והן מחמת שאף לגירסת הגר"א אין הראיה כ"כ מוכרחת.
ומ"מ נראה לענ"ד להביא ראיה לפירוש הגר"א בדעת הרמב"ם מהא דאיתא בגמ' פסחים (צד.) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות "מעלות" השחר ועד הנץ החמה ה' מילין... מיתיבי רבי יהודה אומר...כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות "ומעלות" השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין. ע"כ. הרי שברבי יהודה הגמ' גורסת "ומעלות" בתוספת וא"ו דמשמע שזה חוץ לארבעים מיל, משא"כ ברבה בר בר חנה גרסה הגמ' "מעלות" השחר ללא וא"ו דמשמע שזה מתוך הארבעים מיל. אלא שידידי הר"ר עמנואל מולקנדוב הי"ו מצא שבספר דקדוקי סופרים הביא נוסחא אחרת ברבי יהודה הגורסת מעלות השחר ללא וא"ו. וכן מצאתי גירסא זו בתלמוד בבלי מנוקד נוסח תימן שהביאו שיש גורסים כן. וכנראה כך היתה גירסתו של הגר"א, ולכן היה צריך להביא ממרחק לחמו מן הירושלמי. וכן נראה שהיתה ג"כ גירסת רש"י, שכתב בד"ה ת"ש ר"י אומר, שר"י חשיב לכוליה יומא מעה"ש ועד צה"כ. ע"כ. שבזה הוא בא לאפוקי מגירסתינו בגמ' או שבא לאפוקי ממשמעות הוא"ו המיותרת שאין לדקדק כמו שכתבנו.
♦
א. ב.
והנה החזו"א (או"ח סימן יג ס"ק ב) כתב שלפי פירוש הגר"א דברי התה"ד מכוונים, וכונתו לומר שעל אף שהגר"א פירש כן בדעת הרמב"ם מ"מ יש לומר כן גם בדעת התה"ד שכל הארבעים מיל הם מזריחה עד שקיעה, וממילא יצא ג"כ שהוא יסבור שהשעות משתערות מזריחה עד שקיעה. ובאמת צ"ע מדוע הגר"א נשאר בדעת תה"ד ומרן ז"ל בקושיא, אחר שיש לישבם כמש"כ הגר"א בדעת הרמב"ם?והנה ראיתי בשו"ת קול אליהו (הרב טופיק) וכן בשו"ת דברות יעקב ח"א שכתבו לדחות את דברי החזו"א ממש"כ תלמיד תה"ד בספר לקט יושר (הל' חמץ ומצה סעף לט) שכתב וז"ל: נראה לענ"ד דמשמע קצת מן הספר (תרומת הדשן) דהיה צריך ליזהר להפסיק באכילת חמץ בי"ד בסוף ארבע שעות "מתחילת היום בעמוד השחר". עכ"ל. ומשמע שסובר שיש למנות את השעות מעמוד השחר, וא"כ נדחו דברי החזו"א, והדרא קושית הגר"א על תה"ד ומרן ז"ל למקומה.
ודע שגם בשאר הראשונים מבואר שמשערים את שעות היום מעה"ש עד צה"כ, דהנה הרשב"א ריש ברכות והרמב"ן בתורת האדם כתבו שפלג המנחה הוא שישית המיל קודם תחילת שקיעה. והרא"ה והריטב"א בברכות (כז:) כתבו שעובי הרקיע הוא שעה וחומש קודם "צה"כ" ופלג המנחה הוי שעה ורביע, נמצא שאין בין פלג המנחה לתחילת שקיעה אלא חלק עשרים מהשעה (דהיינו 3 דקות). הרי ששיערו את שעות היום מעה"ש עד צה"כ.
♦
ואשר יראה לענ"ד דהתה"ד וכן מרן ז"ל ס"ל שיש לחלק את היום מהזריחה לשקיעה ל-32 מיל, וא"כ המיל הוא 22.5 דקות, לאחר מכן יש להכפילו בארבע ובזה נמצא את נקודת עלות השחר וכן את צה"כ, והו"ל 90 דקות לכל צד, וא"כ יוצא שמעלות השחר ועד צה"כ הו"ל 900 דקות (900=720+90+90), לאחר מכן יש לחלקם ל-12 שעות ויוצא שכל שעה היא 75 דקות, ועל שעה זו אמרו התה"ד ומרן ז"ל שרביעית שעה וחלק עשרים מן השעה הוי מיל. ולפי החשבון יוצא שרבע שעה כזו הוא 18.75 וחלק עשרים משעה כזו הוי 3.75 ויחד הם 22.5.
ושו"ר שכבר העלה פירוש זה בחק יעקב (סי' תנט) בסוף דבריו וז"ל:אם לא שרצינו לומר דבעל ת"ה קאמר שיעורו על שעה (נראה שצ"ל שעות) זמניות שיש ביומי דניסן דהיינו מעלות השחר עד צה"כ אותו זמן חלוק אותו לי"ב שעות וא"כ ג"כ החשבון מכוון לדעת הרמב"ם בשעות השוות, אך סתימת לשון בעל ת"ה כאן וכ"ש לענין מליחה ושאר כל האחרונים לא משמע כן ואינו עולה דבריהם ע"פ הסוגיא. ועל הרמב"ם נאמר משה שפיר קאמר. עכ"ל. הרי שפירש כדברינו, אלא שיותר משמע לו לומר דהתה"ד ומרן בעקבותיו באמת חשבו שמעלות השחר עד צה"כ הוי י"ב שעות, וכיון שאין המציאות כדבריהם העיקר הוא כהרמב"ם.
והנה ראיתי במאמרו של הרב זלמן מנחם קורן (נדפס בסוף ספר לקט יושר הוצאת מכון ירושלים) שכתב להוכיח שהתרומת הדשן (סי' קכא) סובר שיש לשער את שעות היום בשעות שוות, ולפי דבריו יוצא שהמיל לפי התה"ד הוא י"ח דקות שוות. וע"ש, שהביא שהאחרונים הקשו עליו שלא יתכן שיהיו י"ב שעות שוות מעה"ש עד צה"כ, וכתב שכנראה התה"ד כתב לא מתוך ידיעת המציאות אלא כפי איך שהסיק מהגמ'. ושוב הקשה ע"ז, שהרי התה"ד התיחס ג"כ לשיעור שעות היום כאשר היום מתארך בתקופת ניסן בשנה מעוברת, ושם כתב שהיום ארוך י"ד שעות, וודאי שנתון זה לא ידע התה"ד מעצמו (כי הנתונים הכתובים בגמ' איירי בימים השווים) אלא מכח ידיעת המציאות. אך דא עקא, שלפי חישוב שעשה שם הרב קורן עולה שבמקומו של התה"ד בשנה מעוברת יוצא שמהזריחה ועד חצות יש שבע שעות שוות פחות שתי דקות, וזה נוגד את דרכו של התה"ד המחשב מעלות השחר עד חצות שבע שעות. ולכן סיכם שם הרב קורן שדברי התה"ד הם חידה.
אולם לענ"ד נראה שאדרבה מחישובו של הרב קורן שיש י"ד שעות מזריחה עד שקיעה בשנת העיבור איכא ראיה שהתה"ד חישב את השעות כמש"כ לעיל, דהיינו שהוא חישב י"ב שעות שוות מזריחה עד שקיעה וחילקם במיל (720 דקות לחלק ל-32 מיל) ואחר שמצא את המיל הכפילו בארבע ומצא את עלות השחר, ואח"כ חילק את היום מעה"ש ועד צה"כ לי"ב שעות.
אלא דאכתי קשה שיטת תרומת הדשן שמשער את שעות היום מעלות השחר עד צה"כ, דלפ"ז לא יהיו היום והלילה שוים, ובירושלמי ברכות (ד.) איתא באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין. והלא יש 12 שעות מזריחה לשקיעה בניסן ותשרי ולא מעה"ש עד צה"כ.
ועיין עוד בספר מנחת כהן (מאמר ב פ"ז) שכתב להקשות על התה"ד ע"פ הגמ' בברכות (כז.) ונפסק בשו"ע (או"ח סימן רסג סעיף יד) שאם ביום המעונן טעו הצבור וחשבו שחשכה והדליקו נרות והתפללו תפילת ערבית של שבת ואח"כ נתפזרו העבים וזר חה החמה אינם צריכים לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה פלג המנחה ולמעלה. ולכאורה קשה, שהרי מן השקיעה עד צה"כ הוי 72 דקות ופלג המנחה הוא שעה ורבע דהיינו 75 דקות. ונמצא א"כ שמעשה זה שהיה בגמ' התרחש בג' דקות וזה ודאי אי אפשר. וא"כ ע"כ לומר שמשערים מזריחה עד שקיעה. ועפ"ז כתב בדעת השו"ע שיש לשער מזריחה עד שקיעה, וכן עיקר. עכת"ד.
♦
ג. ד.
וידידי הר"ר עמנואל הי"ו הראני מש"כ בסידור רב סעדיה גאון (עמ' כט) לגבי שהיית נקבים עד כשיעור פרסה שהוא "שעה וחומש" מן אלזמאן אלמעתדל, פירוש מן הזמן הממוצע דהיינו שעות שוות (כי בפשטות לא שייך לגבי שהיית נקבים שעות זמניות), ומוכח להדיא דס"ל לחשב את המיל 18 דקות שוות. וע"כ לומר דס"ל כמש"כ הגר"א (סי' תנט שהבאנו לעיל אות א) בדעת הרמב"ם שלפי רבי יהודה כל הארבעים מיל נמצאים בין זריחה לשקיעה. וממילא יוצא שהוא סובר שהשעות משתערות מזריחה ועד שקיעה. ובאמת שכן משמע מדבריו בעמ' יב דס"ל שיש לשער מזריחה עד שקיעה. כמו כן מצינו שהרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' מד) ג"כ סובר שיש לשער את שעות היום מזריחה עד שקיעה. וכן כתב רבי אברהם אבן עזרא (בראשית א, יח) וז"ל: "יום התורה" משעת צאת השמש עד בואה, והלילה מאת ראות הכוכבים עכ"ל. הרי לנו סיעתא לדברי הגר"א משלושה מרבותינו הראשונים.♦
נמצא לפי כל הנ"ל ששני דרכים לפנינו - אם פסקינן שיש לשער את שעות היום מעלות השחר עד צה"כ, ממילא יש לנו לפסוק שהמיל הוא 22.5 דקות ועלות השחר הוי 90 דקות, ואם פסקינן שהמיל הוא 18 דקות, ממילא יש לנו לפסוק ששעות היום משתערות מהזריחה עד השקיעה. ובזה יש לתמוה על כמה מרבותינו האחרונים שלא נרגשו בדבר זה וכתבו שהמיל הוא 18 דקות, ומאידך פסקו שיש לשער את השעות מעה"ש עד צה"כ.
ונראה שלענין הלכה יש לנו לפסוק שיש לשער את השעות מזריחה עד השקיעה, משום שצה"כ דאיירינן הכא הוא צה"כ של ר"ת. וכיון דאנן קיי"ל כהגאונים שג' רבעי מיל אחר השקיעה הוי צה"כ, נמצא לפ"ז שיש לנו לשער את שעות היום מהזריחה עד השקיעה, שהרי אם נשער את השעות מעלות השחר עד צה"כ של הגאונים, חצות היום לא יהיה באמצע היום, אלא כחצי שעה קודם חצות היום האמיתי (כי חצות היום האמיתי הוא חצי הזמן שמהזריחה עד השקיעה או מעה"ש עד צה"כ של ר"ת כדאיתא בגמ' פסחים הנ"ל).
ועיין בשו"ת רב פעלים ח"ב (או"ח סי' ב) שכתב וז"ל: והנה נודע דהרב בית דוד ז"ל בסימן לו כתב, דנץ החמה שאמרו רבותינו ז"ל אינו כשנראה לנו בארץ, אלא הוא שעה אחת קודם שיעלה השמש על הארץ ויתראה לנו, והביא ראיות לזה ע"ש. ושמעתי שיכול אדם לידע זה מן חצות היום כאשר תהיה חמה בראש כל אדם, שאז הוא חצות יום ממש, ומזה נבחן שהאמת כמו שכתב הרב בית דוד, כי אנחנו רואין שהחמה תהיה בראש כל אדם אחר חמש שעות וחצי מזמן שתעלה השמש על הארץ ותתראה לנו. עכ"ל. ובתשובה שאחרי זה (סי' ג) כתב וז"ל: מיהו זה המבחן אינו עולה אלא בימות הקיץ, מה שאין כן בימות החורף. עכ"ל.
אולם בשו"ת איש מצליח ח"א (סימן טו) כתב לדחות את דברי הרב פעלים שהרי בפסחים (צד.) איתא חצי שש וחצי שבע חמה בראש כל אדם וזה מסכים עם הנסיון שאנו רואים חמה בראש כל אדם אחר חמש וחצי שעות זמניות מהזריחה עד השקיעה, וככה ימשך עד שש וחצי. ולפ"ז להרב בית דוד היה צריך להיות חמה בראש כל אדם חצי שעה קודם. וע"ש עוד שכתב שדברי הרב פעלים מוכחשים מן המציאות. ושם כתב ג"כ לבאר מה גרם לגרי"ח לראות כן רק בקיץ ולא בחורף, דמשום שהוא היה בארץ צפונית לקו המשוה לכן בקיץ הצל בזמן חצות הוא קצר משום שהשמש קרובה, אך בחורף שהשמש רחוקה יותר לצד דרום הצל יהיה ארוך יותר בזמן חצות. ומכיון שמצא הגרי"ח שבקיץ הצל קצר מאד אחר חמש וחצי שעות חשבו לאות ולמופת. עכת"ד[2].
ושו"ר לרה"ג דוד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה חי"ג (סי' רמט ס"ק ט) שכתב שלפי הגאונים יש לשער את השעות מזריחה ועד שקיעה, וכתב להקל שם לפחות בדרבנן. וכ"כ עוד בספרו ארחות מרן ח"א (ריט-רכ הערה ג) שכתב בזה גם בספרו הלכה ברורה חי"ב (סי' רלג סק"ט וס"ק יג) בענין פלג המנחה, והביא את דעת המנחת כהן הנ"ל שהבין בדעת השו"ע שיש לשער את השעות מזריחה עד שקיעה ושכן צריך לומר בדעת הגאונים הסוברים שצה"כ הוא ג' רבעי מיל אחר השקיעה, וכתב שבשנת תשע"א הציג את הדברים בפני מרן הרשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל והסכים עמו שמסתבר לומר כן בדעת השו"ע. וסיים שלפ"ז צ"ע אם יש להקל כן גם לגבי קריאת שמע דאוריתא.
אך לענ"ד נראה שפשוט לומר שיש להקל בזה לגבי ק"ש, שהרי מעשים בכל יום שאנו מתפללים ערבית בצאת הכוכבים של הגאונים כעשרים דקות אחר השקיעה וקוראים ק"ש ויוצאים בזה יד"ח. וא"כ ה"ה שיש להקל בזה גם לגבי ק"ש של שחרית, שהרי כל הפוסקים שכתבו לשער מעה"ש (תה"ד רמב"ן רשב"א) ס"ל לשער עד צה"כ של ר"ת, ואם לא חיישינן לר"ת בק"ש של ערבית מדוע נחוש לגבי שחרית. וזכורני שלפני כמה שנים שמעתי שיעור מהרשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א ואמר שאביו זצ"ל היה מורה שמי שלומד תורה עד מאוחר בלילה ובבוקר מתפלל מאוחר וקורא ק"ש לפי הגר"א יכול להקל לכתחילה, כי דעת רב סעדיה גאון והרמב"ם ועוד פוסקים ס"ל כן ויש לסמוך עליהם במקום ביטול תורה.
♦
ה. ו.
והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשניות על מסכת ברכות (פ"א מ"א) וז"ל: "ועמוד השחר הוא האור הנוצץ בפאת מזרח בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות (צריך לומר "שוות[3]), וטעם זה, קרבת שטח אור השמש מן הקטורים (פירוש, אטמוספרה) העבים העולים מן הארץ תמיד, אשר די עלותם מן הארץ אחד וחמישים מיל, וכמו שהתבאר בחכמת הלימודים (פירוש, מתמטיקה)". ועיין בספר הזמנים בהלכה שביאר כונת הרמב"ם שיש קשר בין אורך הנשף לבין גובה האטמוספרה והיינו שככל שהנשף ממושך יותר הרי בהכרח שגם שכבות האטמוספרה גבוהות יותר מקבלות את אור השמש. יחס זה ניתן לחשבו ע"פ חכמת הלימודים דהיינו מתמטיקה. אולם היש"ר מקנדיה בספר גבורות ה' (מדרגה לב, הובא בתוי"ט ברכות פ"א מ"א) כתב יחס קטן יותר לגבי הקיטורים-44 מיל והיינו למצב שהשמש 18 מעלות תחת האופק, וכתב, וידעתי שאלאצין הערבי בספר הנשפים והרמב"ם יחשבו הגובה הזה נ"ב מיל, נראה שחשבו שהנשף יתחיל אפילו השמש מהאופק 19 או 20 מעלות. עכ"ל. כלומר שאלצין הערבי והרמב"ם שכתבו נתוני אטמוספרה גבוהה יותר סוברים כנראה שהנשף ממושך יותר מ-18 מעלות והיינו 19 או 20 מעלות. והבין היש"ר שמקורו של הרמב"ם בפירוש המשנה הוא כנראה מאלאצין הערבי. עכת"ד ספר הזמנים בהלכה. (ועיין בירחון מוריה קטו שנה כ' י-יב עמ' ז מאמר שלם המעתיק את דברי הרמב"ם הנ"ל ואת מאמרו השלם של הערבי שממנו העתיק הרמב"ם את דבריו).והנה אם כונת הרמב"ם ל-19 מעלות תחת האופק, א"כ לא יסתדר מה שכתב ששיעורו בכדי שעה וחומש דהיינו 72 דקות, שהרי בא"י 72 דקות קודם הנץ זהו כאשר השמש במצב של 16.1 מעלות. וכיון שכן, כתב בספר הזמנים בהלכה הנ"ל שהרמב"ם מדבר על קו השווה, ששם באמת השמש נמצאת בזמן זה במעלה ה-19, והביא שם שכן הבין הגר"א בסימן רסא[4].
ולפ"ז יוצא שבא"י כאשר השמש תהיה במעלה 19 לערך זה יהיה כ-85 דקות (בא"י כל מעלה היא כ-4.5 דקות) לערך קודם הנץ. אך לפי היש"ר מקנדיה שיש לשער לפי 18 מעלות יוצא שבא"י זה יהיה כ-80 דקות.
והנה כדברי היש"ר מקנדיה כ"כ גם ר"א אבן עזרא (בראשית א,יח קהלת יב,ב) שזמן עלות השחר הוא שעה ושליש שעה מן השעות "השוות" קודם הנץ. אולם יש להעיר שהאבן עזרא לא כתב דבריו ע"פ חישוב המיל כפי איך שכתבנו לעיל, אלא הוא הסיק כן לפי חכמת התכונה שהיה בקי בה, וכ"כ בספרו כלי הנחושת (שער תשעה עשר) שהנשף הוא כאשר השמש תחת האופק 18 גשרים (מעלות).
גם הרמב"ם בפירוש המשנה הנ"ל נראה שהסיק כן ע"פ חכמת התכונה גרידא ללא כל חישוב המיל ע"פ הנתונים הכתובים בגמ'. על אף שהיה אפשר לומר בפשטות דס"ל שהמיל הוא 18 דקות (שהרי אם נחלק 72 דקות לארבע מיל תהיה התוצאה 18 דקות, ולכן כתב שעה"ש הוי שעה וחומש), מ"מ נראה יותר שהסיק כן ע"פ חכמת התכונה, כי לא הזכיר בדבריו כלל מענין ארבע מיל אלא ביאר דבריו לפי חישוב הקיטורים וחכמת הלימודים.
וידידי הר"ר עמנואל מולקנדוב הי"ו אמר לי שיתכן מאד לומר שהרמב"ם הבין שמש"כ בגמ' פסחים עה"ש ד' מיל קודם הנץ וצה"כ ד' מיל אחר השקיעה אינו עה"ש וצה"כ ההלכתי, שהרי בפירוש המשנה בפסחים (פ"ג מ"ב) כתב שהמיל הוא 24 דקות וכן משמע בחיבורו היד החזקה (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ט), ולפ"ז עה"ש יהיה שעתיים קודם הנץ כאשר השמש נמצאת במעלה 28.9 תחת האופק. וזה ודאי לא יתכן שהרי אין שום קרן אור בזמן כזה באופק. וכן לא יתכן לפ"ז שצה"כ יהיה רק אחר כשעתיים, בו בזמן שכל הכוכבים כבר יצאו הרבה לפני כן. וכיון שכן היה צריך להסיק את עלות השחר לפי מה שנראה מהמציאות ע"פ חכמת התכונה, וזה נראה ג"כ דרכו של האבן עזרא.
ושו"ר בספר אוסרי לגפן שכתב שהרמב"ם הבין שמה שהגמ' שם איירי מעובי הרקיע והשוותה זה לעלות השחר וצה"כ הוא מילי דאגדתא ולכן לא פסק הרמב"ם שם כפי המסקנא של התלמוד, שנראה לכאורה שדחה את עולא הסובר שיש 30 מיל מהנץ עד השקיעה, אלא הרמב"ם פסק כעולא, שהרי התלמוד דחה את עולא רק במילי דאגדתא שאמר, אך לגבי ההלכה העיקר כעולא, שהרי כך גם משמע מהמשנה, וממילא יהיה נפק"מ לחישוב המיל.
♦
בסיכום: שיעור המיל שנוי במחלוקת לדעת הרמב"ם הוא 24 דקות ודעת הגר"א הוא 22.5 דקות ודעת רב סעדיה גאון הוא 18 דקות, ובדעת מרן השו"ע אין הכרע.
ולגבי חישוב שעות היום נראה דלדידן, דפסקינן כהגאונים, יש לשער מזריחה עד שקיעה, כי רק אז חצות יהיה באמצע היום. וכן מוכח מסימן רסג וכמש"כ לעיל אות ג' וכ"כ המנחת כהן בדעת השו"ע. כמו כן הא דאיתא בירושלמי ברכות (ד.) באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין הוי רק אם נחשב מזריחה עד שקיעה. עוד יש להוסיף שאם פסקינן שהמיל הוא 18 דקות ממילא יש לפסוק שיש לשער מזריחה עד שקיעה כי חשבינן לכל הארבעים מיל מזריחה לשקיעה. וכך דעת כל רבותינו שהיו בקיאים בחכמת התכונה, כגון רב סעדיה גאון הרמב"ם ראב"ע מנחת כהן והגר"א. וכן היתה דעת מרן הרשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל שמי שלומד עד מאוחר בלילה יכול להקל בבוקר לקרוא ק"ש לפי הגר"א כי בשיטה זו עומדים גדולי עולם וראוי לסמוך עליהם.
ולגבי עלות השחר יש לציין ששיטת הגר"א שהמיל הוא 22.5 ועה"ש הוא 90 דקות לפני הנץ אינו עולה יפה עם המציאות בא"י, שהרי בספר הזמנים בהלכה (ח"א עמ' קצה) כתב הרב בניש שליט"א שלפי המציאות כאשר השמש למטה ממעלה 18 לא יראה שום אור במזרח, ואילו לחישוב של 90 דקות השמש נמצאת במעלה 19.75. אולם לפי החישוב של 80 דקות יוצא שהשמש היא בערך במעלה 18 וכמש"כ האבן עזרא בספרו כלי הנחושת (שער תשעה עשר) והיש"ר מקנדיה. ומה שיש אומרים שלדעת השו"ע עה"ש הוי 72 דקות הוא לפי שהבינו שמרן סובר שהמיל הוא 18 דקות וא"כ 4 מיל הוי 72, אך לפי המבואר לעיל אין הכרח לומר שהשו"ע סובר שהמיל הוא 18 דקות. ומה גם שלשון השו"ע באו"ח סי' פט "ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא" הרי שלא כתב לשער לפי מיל אלא לפי מציאות של הארת המזרח, ולכן נראה שיש להחמיר לשער ב80 דקות כי כן הוא לפי המציאות.
♦ ♦ ♦