בתחילת הדברים יש לציין שיש ד' סוגי שאלות בנושאים אלו, ונפרטם בקצרה.
תרומת ביצית. הנדון הוא באשה שאין לה ביציות תקינות ועל כן היא אינה יכולה להוליד. והפתרון הוא שלוקחים ביצית מרחם של אשה אחרת, ומפרים את הביצית שנתרמה במעבדה, יחד עם זרע הבעל, ולאחר ההפריה מכניסים את הביצית המופרית לרחם האשה, וההיריון והלידה מתבצעים אצלה.
פונדקאות. אשה שהרחם שלה אינו יכול לגדל עובר, אך יש לה ביציות תקינות. ניתן להפרות את הביציות של האשה עם הזרע של הבעל במבחנה, ומכניסים את הביצית המופרית לרחם של אשה אחרת, וההיריון והלידה מתבצעים אצל הפונדקאית עבור בני הזוג, שהם בעלי הזרע והביצית.
השתלת שחלות. לכל אשה יש שתי שחלות שהיא נולדה עמם, ומיד בשעת הלידה השחלות כבר מכילות מעל ארבע מאות אלף ביציות. [ובניגוד לתאי זרע של הגבר, אשר מתחדשים כל הזמן – בגוף האשה לא נוצרות במהלך חייה ביציות חדשות, אלא נעשה שימוש במאגר הקיים, ומספרן של הביציות הקיימות פוחת והולך במשך הזמן, מאחר שכל חודש האשה מפסידה מספר רב של ביציות שאינן מופרות]. בהשתלת שחלות מוציאים מהתורמת אחת משחלותיה (עם הזקיקים שבתוכן הביציות) ומשתילים אותה אצל הנתרמת. במידה שההשתלה מצליחה, הרי יש לנתרמת שחלה תקינה אשר מבייצת כרגיל, ומאפשרת לה להיכנס להריון באופן טבעי.
תרומת זרע. כשהבעל אין לו זרע תקין, ולאשה יש ביציות תקינות, יש אפשרות לקחת זרע מאיש אחר או מגוי, ולהפרות עם הביצית של האשה. ולאחר שהביצית מופרית, מכניסים את הביצית לרחם של האשה, שבו מתגדל העובר.
♦
ענף א – עיקרי דברי הפוסקים בעניינים אלו
א. תמצית הנדון בתרומת זרע – ומסקנת הפוסקים לאסור
הנה הפוסקים דנו בדין תרומת זרע, באחד שאין זרעו ראוי ליצירת וולד, ורוצים ליקח זרע מאיש אחר. ויש בזה ג' שיטות. דעת הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל (אבהע"ז ח"ב סי' י"א ובח"ג סי' י"ד) שמעיקר הדין אין איסור בדבר, וגם אין הולד ממזר, שכיון שאין כאן איסור של אשת איש, ממילא אין הוולד ממזר. והוכיח כן מדברי רבינו פרץ המובא בב"ח ביו"ד (סי' קצ"ה) שאם נתעברה באמבטיה מזרע של איש אחר, אין הוולד ממזר, כיון שאין ביאת איסור, עי"ש.אמנם דעת הגה"ק מסאטמר זצ"ל (שו"ת דברי יואל סי' ק"ז – ק"ח) שיש בזה איסור אשת איש, שהתורה אסרה את עצם החיבור של זרע מבעל אחר לרחם האשה, וממילא גם הוולד ממזר. ומצינו עוד בדברי גדולי הפוסקים שכבר אסרו מטעם זה. בספר בני אהובה (להגר"י אייבשיץ, אישות פט"ו ה"ו) דן בענין התעברה באמבטיה בשעת נידתה מזרע של בעלה, או שנתעברה באמבטיה מזרע של אחר. וכתב וז"ל: והנה אם האשה לא נאסרה לבעלה ע"י כך הביא בעל משנה למלך בפרק זה ראיה מהגהת סמ"ק דכתב דאשה נדה יכולה לשכוב על סדין ששכב עליו בעלה דאף אם תתעבר משכבת זרע של בעלה אין הולד פגום כלל. ולי נראה דאין משם ראיה כלל דלא הזהירה התורה בנדה רק מבלי לבעול אותה, אבל להיות הרה ממנו ע"י סדין או אמבטי אנה והיכא אסרה התורה כיון דהוא בעלה. משא"כ באיש אחר שכבת זרע כתיב והרי בא למעיה ש"ז מאחר עכ"ל. ומבואר שהוא דייק שבלשון הפסוק נאסר באשת איש עצם הכנסת הזרע, כלשון הכתוב לא תתן שכבתך לזרע. וכן כתב בשו"ת מערכי לב (סי' ע"ג) כסברת הבני אהובה עי"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז סי' י') שיש בזה איסור שהרי זה בכלל לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה. ז"א דנתינת הזרע מאיש אחר לאשה זרה אשת עמיתך, הוא מטמאה עי"ש. [אמנם כבר העירו בזה, שמדברי רבינו פרץ שמובא בב"ח שם מבואר שהוא לא חילק בין זרע מאיש אחר לבין נדה. וגם בזרע מאיש אחר אין הבן ממזר. אך הרה"ק מסאטמר והישכיל עבדי שם חילקו, ששם מדובר שהתעברה באמבטיה ולא עשתה מעשה בזה, ועל כן אין ביאת איסור שיהיה הולד ממזר עי"ש.] ויעוי' בשו"ת דברי מלכיאל שכתב בפשיטות שאסור לערב זרע מבעל אחר עי"ש.
ומצינו עוד שיטה אמצעית, שאין בזה איסור של אשת איש, אך יש בזה חשש של ממזר. במנחת שלמה (ח"ב סי' קכ"ד) כתב וז"ל: דכל ולד הנוצר מזרע בלול של איש ואשה דלא תפסי בהו קדושין ואשר אם יבוא עליה כדרך כל אדם יתחייב כרת הוא הנקרא ממזר, ומה שתלה הכתוב באיסור ערוה וחומרא דכריתות הוי רק סימן והגדרה לדעת את שיעור גודל המרחק והזרות שבין האיש והאשה העושה אותם לשני מינים מחולקים, וכיון שכן נראה דאף שאין לאסור אשה לבעלה או לקרותה בשם זונה וחללה, אא"כ נבעלה ממש, שאני התם שרק הביאה היא הגורמת לכך, והזרעה מלאכותית לאו כלום היא, משא"כ בנוגע לממזרות דבלא"ה אין הזרע נקלט תיכף עם ביאתו אלא לאחר זמן ויש שהזרע שוהה לקלוט ב' או ג' ימים וכו', ומעתה כיון דכל הענין של ממזרות לא חייל תיכף על הזרע אלא לאחר זמן על תחלת העיבור א"כ מנין לנו לומר דבעינן נמי ריעותא זו שהכנסת הזרע תהיה דוקא ע"י איסור וכו' כי אף אם לא נאמר כדברינו שהולד ממזר מ"מ אסור לעשות כן בגלל החשש של אח נושא אחותו וכדומה, עכ"ל. וראה שם שהאריך שאף שמדברי רבינו פרץ שהובא בב"ח בסי' קצ"ה שאם נתעברה באמבטיה מזרע של אחר, אין בזה חשש ממזרות כיון שלא היתה ביאת איסור, מ"מ דברי הרבינו פרץ שנויים במחלוקת הראשונים בגדרי איסור ממזר, ולדעת שאר הראשונים גם באופן שלא היתה ביאת איסור נחשב ממזר עי"ש. [ויש לציין לדברי השואל ומשיב (תליתאה ח"ג סי' קל"ב) שכתב בפשיטות בנתעברה באמבטיה, שכיון שאין ביאת איסור לפיכך אין הולד ממזר.]
וכשיטה זו כתב הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' ק"צ) וז"ל: להזריק זרע של איש אחר לאשה הרי לדעת כמה מן הפוסקים יש בזה משום ממזרות, ואף גם לגבי הולד יהיה אסור לבוא בקהל משום לא יבוא ממזר. גם הסוברים שאין איסור ערוה רק ע"י ביאה, וכמו"כ אין בזה משום הולד ממזר ע"י הזרעה מבעל אחר, מ"מ מדינא דגמרא אסור משום גזירה שמא יבוא הדבר לידי כך שקרוב ישא את קרובתו האסורה עליו משום ערוה וכו' עכ"ל.
וראה להלן (באות ד') את שיטת השבט הלוי שאין בזה איסור אשת איש, אך יש בזה איסור עשה של ודבק באשתו.
♦
ב. תמצית הנדון בתרומת ביצית ופונדקאות
עיקר השאלה בדין תרומת ביצית ופונדקאות הוא למי מתייחס הוולד הנולד - האם הוא מתייחס אחר בעלת הביצית או שמתייחס אחר בעלת ההריון. [ויש בזה חילוק לגבי תרומת ביצית ופונדקאות, שאם ננקוט שהוולד מתייחס לבעלת הביצית, נמצא שבפונדקאית, שלוקחים ביצית מאשה נשואה ומפרים אצל אשה פונדקאית נכרית, לא יצטרך הוולד גיור. ומאידך, אם לוקחים ביצית מנכרית ומפרים אצל אשה ישראלית, צריך הוולד גרות. ואם ננקוט שהוולד מתייחס לבעלת ההיריון, יהיה להיפך, שבפונדקאית גויה יצטרכו גירות ובתרומת ביצית מגויה לא יצטרכו גרות.]ונאמרו בזה ג' שיטות. דעת הגר"ש ואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חי"א סי' רלו) שאע"פ שאסור לכתחילה לבצע תרומת ביצית, מ"מ לאחר שהתרומה כבר נעשתה ולקחו ביצית של גויה והפרו אותה מזרע הבעל והשתילו אותה ברחם של אשתו הישראלית, הוולד מתייחס אחר הישראלית ואינו צריך גיור. וז"ל: כיון דקיי"ל עובר ירך אמו בכל התורה, כמו שכתבו תוס' ב"ק מ"ז ע"א וחולין נ"ח ע"א ועוד, ופשיטא דגדר עובר ירך אמו בכה"ג נתייחס לאם הישראלית וכו' עכ"ל.
וכשיטה זו פסק בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' מ), על פי המובא בשו"ת אבן יקרה להג"ר בנימין אריה הכהן וייס זצ"ל (גאב"ד טשרנוביץ והגליל, ח"ג סי' כט, נדפס בשנת תרנ"ד) שהוולד מתייחס אחר בעלת ההריון, עיי"ש. וכן צידד הגרז"נ גולדברג זצ"ל (קובץ תחומין ה תשמ"ד עמ' 248 ואילך). וכן דעת הגרמ"מ שפרן שליט"א בתשובה שנדפסה בקובץ עטרת שלמה (חלק ה עמוד עה), עיי"ש.
מאידך, שיטת הגר"מ ברנדסדורפר זצ"ל בשו"ת קנה בושם (ח"ד סי' צה) שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית. וראה להלן שכן היתה מסקנת הגרי"ש אלישיב.
ודעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הובא בנשמת אברהם אה"ע סי' א עמ' לה) שנדון זה הוא ספק שקשה להכריעו, ועל כן יש לנהוג לחומרא לשני הצדדים, שהוולד אסור לינשא לקרובי שתי האמהות, וצריך גיור לחומרא אם בעלת הביצית או בעלת ההריון היא גויה. וכן דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ה סי' שיח) שמספק יש לחשוש לשני הצדדים למי הוולד מתייחס. [ועוד כתב לדון שלשתיהן יש יחס של אמהות בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ודן שלא יועיל כלל גיור באופן שאחת מהן היא גויה, עיי"ש.]
בדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל מצינו כמה עדויות בדעתו, וכדלהלן: בנשמת אברהם (שם עמוד ל"ג) כתב בשמו וז"ל: כשהדבר כבר נעשה בדיעבד, אמר לי הגאון שליט"א [זצ""ל] שאמנם אין עדיין הכרעה בכל הנושא, אך נראה שהאשה היולדת היא האם, ואם היא עכו"ם הילד יצטרך לגיור עכ"ל. וכן כתב הגר"י אפרתי שליט"א בספר ישא יוסף (ח"ו סי' פט) שדעת הגרי"ש אלישיב דמסתברא שהאשה היולדת היא הנחשבת לאם הוולד, אבל מכיון שלדעתו אין לדבר ראיה ברורה חשש גם לצד שבעלת הביצית נחשבת לאם, עיי"ש. ובספר רץ כצבי (ענייני אהע"ז ח"א עמוד מ"ז) הובא מכתב הגר"א נבנצל שליט"א שמעיד בכהן שהפרו אצל אשתו ביצית מנכרית, וכעס הרב על עצם המעשה והורה שהולדות ימולו כדין אך אמר שדינם לענין כהונה הוא ספק עכ"ל. ובקובץ ישורון (כרך כ"א) כתב הגר"א שרמן שליט"א שהראה להגרי"ש אלישיב את דברי הנשמת אברהם שמביא בשמו שהאם היולדת היא האם האמיתית, אך הגרי"ש אמר לו שסובר לעיקר שבעלת הביצית היא האם אך יש לנהוג לחומרא לב' הצדדים עי"ש. ובספר פתחי דעת (להגרד"א מורגשטרן שליט"א, פ"א עמוד 58) וז"ל: במשך השנים הסתפק רבינו בתרומה של ביצית אם הוולד מתייחס אחר בעלת הביצית שהיא מבחינה גנטית אם העובר, או אחרי נשאית ההריון שבתוך גופה התפתח ההריון, אמנם במשך כמה שנים האחרונות נטה לומר שהנולד מתייחס אחרי האמא הגנטית, אך לא הכריע כצד הזה, ולכן הטיל על הנולד חומרת שני הצדדים עכ"ל.
♦
ג. מה היא סיבת האיסור של תרומת ביצית ופונדקאות
והנה דעת גדולי הפוסקים שאין לעשות תרומת ביצית ופונדקאות, כמבואר בנשמת אברהם שם בשם הגרש"ז אויערבך לגבי פונדקאית, וז"ל: הגרש"ז אויערבך כתב לי שגם לדעתו אין לעשות מעשה זה לכתחילה, כי זה יגרום לבלבול וערבוביה ואין זו השקפת התורה עכ"ל.ובנשמת אברהם (שם עמוד כ"ח) כתב וז"ל: ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שהוא מתיר הפרייה במבחנה בתנאי שיש השגחה מלאה אך ורק מביצית וזרע של הזוג. אולם אסור להשתמש בתרומת ביצית מאשה זרה כי אין הבדל בין ביצית מאשה אחרת לזרע מאיש אחר עכ"ל. ומבואר שדימה נדון זה לתרומת זרע. ולכאו' הכוונה באופן שנוטל ביצית מאשה נשואה, שבזה יש חשש ממזרות, כמו ביצית מאשה זו וזרע מבעל אחר, שיש נדון שהוולד ממזר. ובאופן שהיא פנויה לכאו' כוונתו לאסור מפני חשש הבחנה שיישא את קרובו. אמנם באשה פנויה פשוט שאין דומה לתרומת זרע לגבי חשש אשת איש וממזרות, שהרי האשה הנשואה שמחזיקה ברחמה את הביצית של אשה אחרת והזרע של בעלה, אין עליה שום איסור במה שהיא מחזיקה ברחמה עובר זה, ועל הבעל אין איסור במה שהכניס את הזרע שלו לתוך ביצית של אשה פנויה, ואין כאן חשש של ממזרות.
ובנשמת אברהם (שם עמוד ל"ג) דן בדין פונדקאית, וכתב וז"ל: אמר לי הגרי"ש אלישיב דלדעתו אסור לעשות זאת לכתחילה, וטעמו שהדבר יגרום לערבוביה ויחשבו שכשם שיש היתר עם שתי נשים, כך מותר להשתמש בזרע של אדם אחר עכ"ד. ויש לבאר בכוונתו, שגם באופן שהאשה שהיא פונדקאית היא אישה פנויה, ואין בזה חשש של ממזר, שהרי אינה אשת איש, מ"מ חשש שמא יבואו להתיר גם זרע מבעל אחר, ועל כן אסר לגמרי פעולות אלו.
ובספר ישא יוסף (ח"ו סי' פט"ו) כתב וז"ל: מרן רבינו הגריש"א היה מוחה בכל כוחו כנגד מעשים אלו שעלולים להביא ערבוביה בעולם ח"ו ויש בזה משום פריצת גדרו של עולם וכו', וכאשר בקשו לחוקק חוק בענין אם פונדקאית ר"ל הורה רבינו לנציגים החרדיים שלא לנהל שום משא ומתן על ניסוח החוק אפי' אם כביכול מבקשים עי"כ למעט באיסורים, כי אין מקום לשום פשרות בענין החמור הזה עכ"ל.
וכן כתבו הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ והגרי"ט וייס והג"ר יחזקאל ראטה זצ"ל במכתב שנדפס בספר קובץ תשובות (ח"ה סי' קצ"א) וז"ל: באנו בזה להתריע על דבר הפרצות הנוראות אשר חדרו ח"ו למחנינו, באלו אשר ל"ע נמנע מהם פרי בטן, הם מצד האיש הן מצד האשה, ועושים תרומת זרע, או תרומת ביצית, או פונדקאית, הרינו בזה להודיע דעת תורה שיש בכל אלו איסור חמור עפ"י התורה וההלכה ובלבול היחס בכלל ישראל, הן אם בא הנ"ל מישראל הן מנכרי, וחובה על כל רב ומורה לעמוד בפרץ נגד הפורצים בקדושת עמינו וכו' עכ"ל.
ומבואר שהכלילו כל סוגים אלו בחדא מחתא לאיסור. אך כאמור סיבת האיסור אינה סיבה אחת, שבתרומת זרע מבעל אחר תמיד יש בזה נדון של ממזרות, אך בתרומת ביצית ופונדקאית, הדבר תלוי אם היא פנויה או נשואה - שאם הפונדקאית היא נשואה או שתרומת הביצית היא מאשה נשואה, יש בזה נדון של ממזר, אבל אם תרומת הביצית היא מאשה פנויה, או שהפונדקאית היא פנויה, אין בזה נדון של אשת איש וממזרות.
וראה עוד בשו"ת אבן ישראל להגרי"י פישר זצ"ל (ח"ט סי' קל"ה) וז"ל: ברור שאסור לעשות הפריה לאשה מזרע שאינו ברור שזה מבעלה, וכן פשוט שאסור להפרות ביצית לאשה בזרע אחר ויש בזה כדי לערער ולקעקע את כל יסוד היחס וקדושת עם ישראל וכו', בכל תערובת זרע שאינו מהבעל ואשתו, אם ע"י הפריה מלאכותית ואם ע"י השתלת ביצית, הרי אין מקום לדון בזה כלל, ופשוט וברור שאיסור חמור לעשות כן וכו' עכ"ל.
והנה בלשון הנשמת אברהם בשם הגרש"ז בדין פונדקאית, יש להסתפק האם אסר מפני שאין זו השקפת התורה, ועלול לבוא לידי מכשול, או שכוונתו לאסור מדינא דגמרא, שיש לחשוש שמא ישא את אחותו. וראה בשו"ת להורות נתן (חי"ג סי' צ"ה אות ו') שדן בדין תרומת ביצית וכתב שאין לחשוש בזה שמא ישא את אחותו, כיון שישנה אפשרות להיזהר ולדעת ממי נלקחה ביצית זו.
והמורם בזה, שאם לוקח ביצית מאשה פנויה או שהפונדקאית היא פנויה, אין כאן חשש של ממזרות וביאת איסור, אלא שאסרו לעשות כן מחמת חששות אחרים. אמנם באופן שיקחו תרומת ביצית מאשה נשואה, או שהפונדקאית היא נשואה, יש בזה חשש ממזרות. ואכן כאן במדינת ישראל אין אפשרות ליטול באופן חוקי תרומת ביצית מאשה נשואה, ואפשר ליטול תרומת ביצית רק מאשה פנויה, מפני החשש הנ"ל[1].
ד. בירור בדעת השבט הלוי בטעם שאין לעשות תרומת ביצית
בתשו' שבט הלוי (חי"א סי' רל"ו) כתב וז"ל: מי שעבר [נגד דעת תורה] ועשו תרומת ביצית מגוי' האם העובר הנוצר מביצית גויה נידון כגוי וצריך טבילה וגירות ואם נימא דכן צריך גירות אם מהני לו טבילת האם הישראל כשהיא מעוברת מהנ"ל, ואומר בטח דאעפ"י שנפשי סולד להשיב בנדון שהוא לענ"ד מקלקל טוהר יחוס ישראל כאשר בארתי במק"א ואזכירה להלן, מכ"מ לענין גירות דעתי העני' נוטה שאין צריך, ומסוגית הש"ס דקידושין ס"ח ע"ב ועוד דאזלינן בישראל הבא על בת גוי בתר דידה, דשאני התם דעצם הולד שלה ונולד ג"כ שלא בקדושה, משא"כ בנ"ד דרך ביצית ז"א זרע של גוי', אבל העיבור ר"ל התפתחות זרע לעיבור וולד ע"י ישראלית, וכיון דקיי"ל עובר ירך אמו בכל התורה כמש"כ תוס' ב"ק מ"ז ע"א וחולין נ"ח ע"א ועוד, ופשיטא דגדר עובר ירך אמו בכה"ג נתיחס לאם הישראלית. ועוד לענין זרע עצמו כיון דאיכא ודאי זרע בעל מישראל נחלש כח זרע שנלקח מהגוי' דלא יתכן עובר אלא ע"י זה וזה גורם, ועיין הי' ש"ס תמורה, ל"א ע"א, והכא לכאורה עדיפא דגורם העובר לא יתכן רק ע"י האם הישראלית, מלבד זרע הישראל הכשר. ואין לדמות לדעות הסוברים בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דמה שאמרו הולד כשר ר"ל אינו ממזר אבל צריך גירות דההבדל רק דהבעל אינו נותן רק זרע וזה של גוי, משא"כ זרע האשה בלא התפתחות לעיבור אינו גורם שלם וכיון שקיי"ל עובר ירך אמו, ז"א בטול לגמרי לאמו א"כ עובר זה חלק מאמו הישראלית, אלא שיש בו כח נטע זר, ואין בזה הוכחה לחייב טבילת גרות, כן דע"ת נוטה ועוד נעיין. ומש"כ כ"ת דאם מי שהוא מחמיר לענין גירות אם מהני לי' טבילת האם ישראלית, פשיטא דאין לנטות מפשטות הסוגיא דיבמות ע"ח דאיירי כשגם האם נתגיירה, אבל לא בכה"ג, ועיין בפ"ת יו"ד סי' רס"ח שכ' בשם ס' תפארת למשה דוקא כשנתגיירה גם האם (וכהגה של בעל פ"ת שם) אף דהתם מיירי מחמת שהיא עדין גויה, הכא מצד אחד עדיפא דממנ"פ אם שייך עובר ירך אמו כמש"כ למעלה א"כ לא שייך טבילה לולד, ואם נחוש דלא שייך עובר ירך אמו א"כ לא אהני טבילה לולד עיין הי' הסוגיא לפי הקס"ד, וגם לפי המסקנא דמטעם היינו רביתי' כמש"כ התפארת למשה, ומ"מ העיקר דשייך ירך אמו כאמור, ומ"מ עוד נעיין. ועצם הפעולה לקחת ביצית מגויה הוא דבר מתועב וכפגם ביחוס ישראל, ע"ד שכתבתי בעניי בשבט הלוי ח"ג סי' קע"ו לענין הזרעה הזרה עכ"ל.ויש לדקדק בכמה לשונות שכתב - 'לענין גירות דעתי העני' נוטה שאין צריך', ובהמשך כתב 'עובר זה חלק מאמו הישראלית, אלא שיש בו כח נטע זר, ואין בזה הוכחה לחייב טבילת גרות, כן דע"ת נוטה ועוד נעיין', 'ומ"מ העיקר דשייך ירך אמו כאמור, ומ"מ עוד נעיין'. ופשטות לשונות אלו, שדעת תורה נוטה לעיקר הדין שהעובר ירך אמו ומתייחס לאם שאצלה נעשה ההריון. [אך בסוף סיים ש'עוד נעיין', ולשון זה אין מורה שנסתפק בעיקר ההכרעה, אלא עיקר דעתו נוטה שהוולד מתייחס לאם שאצלה מתקיים ההריון מדין עובר ירך אמו, שלא כתב 'ועדיין צ"ע למעשה', אלא סתם וכתב שעדיין נעיין אם להישאר במסקנה זו, אבל עיקר דעתו הוא שיש בזה דין עובר ירך אמו ומתייחס אחר האם.]
ומכאן יש להעיר, על מה שכתב הגאון הגדול רבי משה שאול קליין שליט"א במכתבו מחודש אייר תשפ"ה בענין השתלת שחלות, וז"ל: ובדיעבד אם עשו תרומת ביצית מנכרית, רבים מגדולי הדור זצ"ל מכמה עדות, גם אשכנזים וגם מעדות הספרדים, סברו בפשטות שיש לגייר את הנולד כדת וכדין וכו', ואף מו"ר בשו"ת שבט הלוי (חי"א סי' רל"ו) דן בזה ונשאר בצ"ע. וכאשר זכיתי להיות שלוחו להורות בעניינים חמורים אלו, הורה לי כמ"פ למעשה, שבנדון דידן אם עברו ועשו מעשה תועבה כזה אין להתירו בקהל ד' בלא גיור כדת וכהלכה עכ"ל.
וכאמור, שיש לעורר במה שכתב שהשבט הלוי דן בזה 'ונשאר בצ"ע', שפשטות הדברים בשבט הלוי הוא שהכריע לעיקר שא"צ גרות כלל, אלא שסיים 'ועוד נעיין בדבר', אך חזר וכתב שלוש פעמים שדעתו נוטה שא"צ גרות כלל.
אכן באמת שיש לעי' בדעת השבט הלוי, שאם דעתו נוטה שהוולד מתייחס אחר בעלת ההריון, א"כ מדוע אסור לעשות כן לכתחילה, שהרי אין בזה כלל חשש של ממזרות ומדוע אסר לעשות כן מדינא. ויש למצוא את ביאור דעתו בתוך דבריו בתשובה שם, שכתב וז"ל: 'שנפשי סולד להשיב בנדון שהוא לענ"ד מקלקל טוהר יחוס ישראל כאשר בארתי במק"א ואזכירה להלן'. ובסוף התשובה שם כתב וז"ל: ועצם הפעולה לקחת ביצית מגויה הוא דבר מתועב וכפגם ביחוס ישראל, ע"ד שכתבתי בעניי בשבט הלוי ח"ג סי' קע"ו [צ"ל: קע"ה] לענין הזרעה הזרה עכ"ל. ומבואר שנימוקו לאסור תרומת ביצית הוא מפני שדימהו לדין הזרעת זרע מאיש אחר לאשה נשואה, שדן בזה בתשובתו בחלק ג', ונעתיק את הדברים.
וז"ל השבט הלוי בחלק ג' (סי' קע"ה): הנה קבלתי מכתבו היקר עם הקונטרס תשובה שלמה מכ"ק אדמו"ר הגה"ק מהרי"ט שליט"א מסאטמאר ה' יאריך ימיו, ובקש ממני לשום עיוני עליו במש"כ בענין הזרעה המלאכותית שנתחדשה בימינו, לדעת הגה"ק דהדבר אסור בהחלט, ויש בה גדר איסור כרת של עריות ואשה נאסרה על בעלה. והנה הגה"ק בודאי לא לדידי צריך, אמנם לחומר הנושא עיינתי קצת בהלכה החמורה הזאת, ואחרי העיון גם זאת מסקנתי, כי הדבר אסור מן התורה בהחלט והיא תועבה גדולה ונוראה, אמנם במש"כ הגה"ק שיש בו איסור כרת ומיתה דעריות, יש לי מקום עיון אעפ"י שבגוף הדין אין חוצץ בינינו וכו'. אמנם ברור דאעפ"י שלפי ענ"ד אין בו מיתה וכרת נראה שיש בו איסור עשה גמורה מה"ת, דהנה בסנהדרין נ"ח ע"א ודבק באשתו ולא באשת חבירו ומזה כתבו תוס' קידושין י"ג ע"ב אור"י דאיכא עשה באשת איש כגון ודבק באשתו, ועיין קדושין כ"א ב' אשת אפי' אשת איש ובתוס' שם דכ' אעפ"י שאין אישות לגוי מ"מ עשה איכא וקאי גם לישראל להלכה כאשר ביאר לנכון בס' המקנה שם, והנה במקרא זה מפורש ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וקאי על הולד הנוצר משניהם כמש"כ רש"י בסנהדרין שם ד"ה מי וז"ל שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו עכ"ל, ואי ס"ד דמותר מה"ת כמעשה הנבלה הזאת הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד עם אשת חבירו בולד הנוצר משניהם והרי התורה קבעה כאן תנאי הראשון של אישות דאורייתא שיהי' בנשואיהן ודבוקתן זב"ז זרע יוצא מבין שניהם להיות האב והאם אחד בולד הנוצר על ידי מי שקבעה לו תורה הדין של ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וזה נכון בעזה"י ופשטא דקרא ע"י דרשתם ז"ל עכ"ל.
ומבואר בדבריו, שבמה שחידש הרה"ק מסאטמר שיש בזה איסור אשת איש, חולק עליו, שאין כאן מעשה ביאה ובאופן כזה לא הוי איסור אשת איש, ומ"מ אוסר מטעם אחר, שיש עשה של 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', שהוא דין שיש לייצר וולד על ידי ההזדווגות של איש ואשתו המיוחדת לו, ועל כן יש איסור לזווג ולייצר וולד על ידי זרע שאינו של בעלה.
והלום מצאתי שכן כתב להדיא השבט הלוי במקום אחר (ח"ט סי' רס"ד) שזהו הטעם לאסור תרומת ביצית, וז"ל: באתי להשיב בקיצור לכ"ת על עסק נדון הפונדקית באשה שאין זרעה מסוגל ליצר ולד בן קיימא ומרכיבים לה לפי המצאת הרופאים זרע מאשה אחרת שמתחבר אח"כ עם זרע בעלה, והולד נולד מהאם, ונוצר מזרע אשה זרה וזרע בעלה. דעתי העני' ברור שזה מעשה איסור רחוקה מקדושת התורה, ומצוה לרחקה בשתי ידים ולא יועילו כאן כל הפלפולים שכבר נו"נ בזה איזה רבנים שליט"א בענין היחוס של הולד אם אזלינן בתר הזרע או בתר האם המולידה, כי אחת ברור ופשוט כי כח היצירה ותכונת הולד באבריו ומהותו מונח בזרע האשה בצירוף עם זרע בעלה וע"ז כתבה תוה"ק ודבק באשתו, ובסנהדרין נ"ח ע"א ולא באשת חבירו [ועיין תוס' קידושין י"ג ע"ב ועוד] ובמקרא זה מפורש ודבק באשתו והיו לבשר אחד, וקאי על הולד הנוצר משניהם כמש"כ רש"י סנהדרין שם, וז"ל שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האב והאם אחד בו עכ"ל, ואי ס"ד שמותר עפה"ת כמעשה הנ"ל, הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד עם אשת חבירו או סתם זרה בולד הנוצר משניהם והתורה קבעה זה לתנאי ראשון של נשואים להיות לבשר אחד ע"י זרע שניהם, ע"כ מי שאינו רוצה לחלל קדושת דורותיו יברח ממעשה הנ"ל כבורח מן האש ואז טוב לו והקב"ה יקבל תפלותיו ברחמים להפקד בדרך הטבע והרגיל ולא ח"ו בדרך איסור הנ"ל, וזה גאות דקדושה של עמינו הק' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך למיוחסים אחריך כאז"ל עכ"ל.
וכן מבואר בנשמת אברהם (סי' א' עמוד ל"ג) בענין פונדקאית שנותנים את הביצית שלה לתוך רחם של אשה אחרת, וז"ל: אמר לי הג"ר שמואל הלוי ואזנר שליט"א שלדעתו אסור מדין תורה לבצע פעולה כזאת לכתחילה וכפי מה שהוא כתב בספרו שבט הלוי ח"ג סי' קע"ה סק"ב עכ"ל.
אכן הדברים צ"ע, שבשלמא לגבי נדון פונדקאית שמכניסים את הביצית והזרע המופרים לתוך רחם של אשה אחרת נשואה, יש בזה איסור זה, שהרי לפי שיטתו בחלק י"א, האם היולדת היא האם העיקרית שעובר ירך עמו, ונמצא שהאב המוליד עובר באיסור, שמוליד וולד מהזרע שלו עם אשה אחרת. אמנם לגבי תרומת ביצית, הרי לפי מה שמסיק בחלק י"א שאם עשה תרומת ביצית ונולד וולד א"צ גירות מפני שעובר ירך אמו ומתייחס אחר אמו, א"כ לא שייך כאן איסור של ודבק באשתו ולא באשת חבירו, שהרי אדרבה, הוולד מתייחס אחר אשתו שלו ולא לאשה אחרת, ואיזה איסור יש בדבר זה.
ואולי יש לבאר בכוונתו, שעיקר הסיבה שהוולד א"צ גרות הוא משום שעובר ירך אמו, אך אלולי שהיה העובר מתגדל במעי אמו, אזי היה העובר מתייחס אחר בעלת הביצית. [וכיום עובדים על פיתוח שתהיה אפשרות לקחת ביצית מופרית וגידול העובר יהיה במעבדה ולא ברחם אשה, ואז ודאי שהוולד יתייחס אחר בעלת הביצית.] ורק מפני שבגידול הוולד משתתפת האם שהיא בעלת ההריון, על כן הוולד מתייחס אחריה, שעובר ירך עמו. ועל כן סובר השבט הלוי שבעצם הפריית הביצית הזרה עם הזרע של הבעל, עוד בטרם שהכניסו את הביצה המופרית לרחם של אשתו, יש בזה כבר איסור של ודבק באשתו ולא באשת חבירו, שבאותה שעה עדיין אין הוולד מתייחס אחר אשתו.
אמנם עדיין צ"ע, שבשלמא באופן שלוקחים ביצית מאשה נשואה שייך איסור זה של ודבק באשתו ולא באשת חבירו, שהאיסור הוא גם על זרע של אשת חבירו, אבל באופן שלוקחים ביצית מאשה פנויה, לא שייך כלל איסור זה, שהרי עיקר איסור זה הוא על אשת חבירו, ולא על פנויה. וצ"ל שאכן באופן כזה אין איסור זה, אך מ"מ אין זו השקפת התורה, או שיש לחשוש שמא יעשה כן גם מביצית של אשה נשואה, ועל כן אסר את הדבר בהחלט.
סוף דבר: השבט הלוי אסר תרומת ביצית מאשה נשואה, וכן פונדקאית נשואה, מדין האיסור של ודבק באשתו ולא באשת חבירו, אך עיקר דעתו נוטה שאם עשו כן הוולד מתייחס אחר בעלת ההריון שהולידה את העובר. אך הגרמ"ש קליין שליט"א מביא בשמו שהורה שיש לגייר לחומרא, ודלא כמו שכתב בשבט הלוי. [וגם נתבאר שעיקר איסור זה שייך דוקא בתרומת ביצית מאשה נשואה ולא מפנויה.]
♦
ה. תמצית הנדון בהשתלת שחלה
והנה עיקר נדון הפוסקים הוא, במה שהיה שכיח בזמניהם בתרומת ביצית ששואבים מרחם של אשה אחת, כאשר הביצית כבר מוכנה לפריון, אמנם נדון השתלת השחלות הוא באופן אחר, שאין לוקחים את הביצית המוכנה, אלא לוקחים את כל השחלה ששם נמצאות הביציות. ובזה נחלקו הפוסקים כדלהלן.יש שטענו לחלק, שאין זה דומה לשאיבת ביצית, כי לאחר ההשתלה, האשה שבה הושתלו השחלות מבייצת משחלתה שלה, כי לאחר ההשתלה השחלה היא איבר המחובר ויונק מגופה, ולכאורה אף הביציות נהפכו לשלה, ככל אבר אחר המושתל בגוף האדם. עיקר החילוק לשיטתם, שהביציות שבשחלה עדיין אינן ראויות לפריון, וההורמונים שמפרישה המושתלת היא זו שמבשילה את הביציות שיהיו ראויות לפריון. ועל כן יש מקום להחשיב כאילו נעשה חלק ממנה ומתייחס אך ורק למושתלת, שבגוף שלה התבשלו הביציות ובגופה נתעברה ביצית זו.
ומצינו בזה ב' שיטות. ראיתי בספר פתחי דעת (על אבן העזר, להגרד"א מורגנשטרן שליט"א, פרק א' עמוד 57) וז"ל: מצד אחד הוא דומה לתרומה של ביציות שהדעת נוטה שילד יתייחס אחר התורמת, מצד שני כאן השחלה מתחברת לגוף המקבלת אולי מתבטלת אליה ונחשב כגוף המקבלת וממילא מתייחסים הילדים אחריה. דנתי הרבה פעמים בנושא זה לפני מו"ר הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ובסופו של דבר לא היתה דעתו ניחא בדבר זה ולא רצה להתיר, שסו"ס ברור שהאם הגנטית היא התורמת עכ"ל.
וכן הוא שיטת הגר"ש ואזנר זצ"ל, כפי שכתב במכתב תמיכה לארגון בוני עולם ביום ט' אלול תש"ע, וז"ל: ואינם מתעסקים כלל בדברים הפסולים שהן תרומת זרע, או תרומת ביצית, או פונדקאית, או השתלת שחלות, מהדברים שכבר פרסמנו בעבר שהן הרס היחס בישראל, ואיסור חמור להתעסק בזה או לסייע לזה עכ"ל.
אמנם מצינו בזה שיטה אחרת, הגר"מ שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות (ח"ה סי' שי"ז) כתב וז"ל: וכיון שהזכרנו את ענין ה"גנטיקה", רצוני להעיר ששמעתי ממומחים על אפשרות להשתיל לאשה שאין לה ביוץ רקמת שחלות מאשה אחרת, כך שיהיו לה בדרך זאת ביציות ותוכל להתעבר וללדת, ורב אחד הרעיש, שכיון שהמדענים מאשרים שמבחינה גנטית הולד יהיה דומה לאשה שתרמה את רקמת השחלות, אולי "האם" היא האשה שתרמה את השחלות, ואנו נכנסים לבעיות חמורות של יוחסין. אולם לדעתי יש מקום לומר שכיון שלאחר שהשתילו את רקמת השחלות נעשה כגופה, ונתעברה בדרך קיום יחסי אישות, אזלינן בתרה והולד שלה ככל ולד, והדברים עוד צריכים עיון עכ"ל. ומבואר שמצדד שבזה הנדון יותר מסתבר שהולד מתייחס אחר המושתלת. [אך יש לציין שמביאים בשמו שלמעשה בנדון דידן אינו רוצה לפסוק הלכה להיתר.]
וכן דעת הג"ר אשר וייס שליט"א (במכתב שהובא בספר רץ כצבי על ענייני אבהע"ז ח"א סי' ג') וז"ל: הנה אף שנחלקו הדעות בענין אשה שקיבלה תרומת ביצית האם הולד מתייחס אחר אמו שמתוך רחמה יצא ונולד, או שמא יחשב לפי ההלכה בן לבעלת הביצית שממנה התפתח העובר, ובצדק נקט גאון עוזנו הגרש"ז אויערבך זצ"ל דרק תשבי יעמידנו בקרן אורה בהלכה עמומה זו, שלא מצינו לה ראיות בדברי קדמונינו. מכל מקום נראה ברור לענ"ד דאין זה אלא בתרומת ביצית, אבל בתרומת אבר או חלק מאבר מילתא דפשיטא דהאבר הנקלט נעשה כחלק מגוף האדם לכל דבר וענין, וכמו דפשיטא לן בכל האברים האחרים. דהלא אין אומרים שהלב הפועם בחזה של פלוני יהיה הלב של אלמוני ופלוני יחשב כמת שאין לו לב, ופשוט שלא נוציא לב זה מחזהו לאחר מותו על מנת לקוברו בקברו של מי שהלב הוצא ממנו, כך גם אבר זה מאחר שנקלט בגוף האשה, פשוט שהביציות שהוא מפריש הן של האשה שבגופה הושתל אבר זה, והילדים יתייחסו אחריה. וכן כתב עוד: "אף שידוע לנו על פי חכמי המדע שהשחלה אינה מייצרת ביציות, אלא כל הביציות שיהיו לאשה במשך כל ימי חייה נולדים עמה, אלא שהביציות הגולמיות מתפתחות ומגיעות לידי בשלות כאשר הנערה גדלה ומגיעה לידי בשלות, וכאשר משתילים שחלה מאשה לאשה כל התכונות הגנטיות תהיינה של התורמת. מכל מקום מסתבר כמו שכתבתי בעבר למע"כ, דאבר שנקלט בגופו של אדם וחי עמו ויונק מלשד עצמותיו ודאי בטל לגופו, ונעשה כחלק ממנו. ומשום כך מסתבר דאותה אשה שקיבלה תרומת שחלה והרתה כדרך כל הארץ ודאי הוולד שיצא ממעיה בנה הוא לכל דבר".
אמנם דעת האוסרים בזה, שגם אם נאמר שהשחלה עצמה בטלה לגוף, אבל הביציות, שאינן צומחות מחדש אלא עברו יחד עם השחלה, הן ביציות שהאשה הראשונה יצרה אותן, ולא התבטלו לגוף שהושתלו בו, שהרי הן אינן מחוברות לגוף ואף אינן צריכות אותו אלא הן יצירה מוגמרת.
♦
ו. הערה בדעת המתירים השתלת שחלות
במכתבי הרבנים שליט"א המתירים השתלת שחלות, מבואר שדנו על השתלת שחלה מאחות לאחותה, שלפי דברי הרופאים בכדי שהגוף לא ידחה את השחלה צריך שיקחו האבר המושתל מאשה שיש לה את אותם נתונים גנטיים כמו המושתלת, ועל כן לוקחים מאחות של המושתלת.ויש להעיר בזה, שכיון שעיקר נדון זה הוא שאלה גדולה, שעיקרה תלוי בסברת הלב האם לדמותו לתרומת ביצית או לא, ואין בזה הוכחות גמורות לחלק בין נדון זה לבין תרומת ביצית, הרי שעדיין יש לחשוש שמא הדבר דומה לתרומת ביצית, שבזה נתבאר לעיל שיש לחשוש לאיסור ערוה באופן שיש איסור קורבה או אשת איש, לבין כשלוקחים תרומת ביצית של אשה פנויה, שאזי אין חשש של ממזרות כלל.
ואם כן, יש מקום להציע שגם המתירים יתירו רק באופן שלוקחים שחלה מאשה פנויה שאינה קרובת משפחה, שאין בזה איסור של ערוה וממזרות, שבזה גם בתרומת ביצית אין איסור גמור מעיקר הדין, וכמשנ"ת לעיל, ובזה יש מקום לנקוט שבהשתלת שחלות מוגדר כוולד גמור של המושתלת ולא יהיה בזה איסור.
אך למעשה לנקוט להיתר גם באיסור ערוה, שהבעל מוליד וולד מזרע שלו יחד עם ביציות שנלקחו משחלה של אחות אשתו, יש בזה יותר מקום לחשוש ולאסור, מפני שיש בזה חשש ממזר. והפלא על המתירים שלא עמדו לחלק בזה לחשוש מספק ולהתיר רק בהשתלת שחלה מאשה אחרת ולא מאחות אשתו או מהשתלת שחלה מאשה אחרת נשואה. [ומה שרוצים לקחת שחלה מאחות מפני שיש להן נתונים גנטיים דומים, והגוף לא ידחה את ההשתלה, יש פתרון שיקחו שחלה מקרובת משפחה אחרת שאין אסורה לבעלה, ובאופן כזה אין חשש איסור גמור של ממזרות וכמשנ"ת.]
♦
סיכום הדברים – ענף א'
א. נחלקו הפוסקים בתרומת ביצית ופונדקאות, האם הוולד מתייחס לבעלת הביצית או לבעלת ההריון. ודעת גדולי הפוסקים שזה ספק ויש להחמיר לב' הצדדים. לגבי תרומת זרע, מסקנת הפוסקים לאסור מב' טעמים - יש אומרים שיש בזה איסור אשת איש. יש אומרים שהוולד ממזר. לגבי תרומת ביצית מאשה נשואה או קרובה, או פונדקאית שהיא נשואה או קרובה, יש מהפוסקים שאסרו, שזה דומה לתרומת זרע שיש בזה חשש ממזרות. אמנם בביצית מאשה פנויה אין בזה איסור של ממזרות וחשש אשת איש, אלא חששו לפי הצד שמתייחס אחר בעלת הביצית יש לחשוש שמא ישא אחותו, וכן חששו שמא יבואו לעשות שאר דברים, ואין זו דרך התורה. [ונתבאר בהערה שאע"פ שגדולי הדור אסרו, מ"מ יש רבנים שמתירים בתרומת ביצית מפנויה.]ב. שיטת השבט הלוי בתשובה, שעיקר דעתו נוטה שהוולד מתייחס אחר בעלת ההריון, ועל כן אין צריך גרות אם לקחו תרומת ביצית מגויה. אמנם אסר מטעם אחר, שעובר על איסור של ודבק באשתו ולא באשה אחרת. [ושאר הפוסקים לא סברו שיש בזה איסור זה. והגרמ"ש קליין שליט"א מביא בשם הגר"ש ואזנר זצ"ל שסבר להחמיר שצריך גרות לחומרא.]
ג. לגבי השתלת שחלות, דעת רבים מהפוסקים שגם לפי הצד שבתרומת ביצית מתייחס הוולד לבעלת הביצית, אבל בהשתלת שחלות, כיון שהביציות עדיין אינן ראויות לפריון, וההורמונים של המושתלת גורמים שהביציות יהיו מוכנות לפריון, על כן מתייחס הוולד לבעלת ההריון, מפני שהשחלה נעשית חלק ממנה ובטלה לגופה. אך יש שחילקו, שאע"פ שהשחלה בטילה לגופה, מ"מ הביציות אינן בטילות אליה, והוולד מתייחס לבעלת השחלה הראשונה.
♦
ענף ב' – משא ומתן בהוכחות מדברי המקורות בגמ' ובפוסקים בעניינים אלו
ז. הסתירה בייחוסם של דינה ויוסף לרחל ולאה
בעיקר השאלה האם הוולד מתייחס אחר בעלת הביצית או אחר בעלת ההריון, יש מהאחרונים שכתבו לפתור שאלה זו מדברי הגמרא בברכות (ס, א), שבה נכתב על הפסוק (בראשית ל, כא) 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה': מאי ואחר, אמר רב לאחר שדנה לאה דין בעצמה, ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, שישה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות. מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה.ומצינו בכמה מקורות קדמוניים שאין הכוונה שדינה נהפכה במעי לאה להיות מבן לבת, אלא שבתחילה היה יוסף מעובר אצל לאה ודינה הייתה מעוברת אצל רחל, וע"י תפילת לאה התחלפו העוברים דינה ויוסף. כן מבואר בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל על הפסוק שם: ושמיע מן קדם ה' צלותא דלאה, ואיתחלפו עובריא במעיהון, והוה יהיב יוסף במעהא דרחל ודינא במעהא דלאה.
וכן מבואר בדברי הפייטן לראש השנה (בפיוט 'אבן חוג' לשחרית של היום הראשון): זכר לה יושר אורחות, עובר להמיר בבטן אחות, חשבה היום זיכרה להאחות, סילוף דינה ביהוסף להנחות.
וכן כתב המהרש"א (חידושי אגדות נידה לא, א) שיוסף התחלף בדינה, עיי"ש. וכן מבואר בדברי כמה מהראשונים בפירושם על התורה, וכפי שיתבאר להלן.
והנה בשו"ת הרב"ז (להגאון רבי בצלאל זאב שפרן, תרכ"ז – תר"צ, ח"ב אה"ע סי' ה) נדפסו דברי בן המחבר, שמביא בשם אביו הרב"ז: על דבר התחבולה החדשה אשר המציאו הרופאים הגדולים לפקוד עקרות באופן זה, חותכים את השלל של ביצים מאשה בעלת בנים ומחברים אותו בחדרי בטן העקרה, ועל ידי זה תיבנה העקרה ותהיה לבת בנים, ונתעוררה על זה השאלה מי היא אם הילד, אם האשה הלזו שהרה וילדה, או האשה שממנה נטלו אברים שגרמה ליצירת הולד.
וכתב להוכיח שאלה זו מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל והמהרש"א הנ"ל: ולפי האמור נפתרה השאלה הנזכרה, כי העיקר היא האשה שהמליטה וילדה היא אם הילד, כאשר כן יוסף הצדיק ע"ה אשר נוצר בבטן לאה ויען וביען כי ניתן אח"כ בבטן רחל והיא המליטה וילדה אותו העידה תורתנו הקדושה "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף". והנה כי כן העידה תורתנו הנאמנה (בראשית לד, א) "דינה בת לאה", להורות לנו כי רק זאת האשה היולדת היא האם. ומכאן תשובה נכונה להשאלה הנזכרה, כי כאשר תיפקד העקרה ותוליד היא היולדת העיקרית, ולא בעלת השלל[2].
אמנם בשו"ת צור יעקב (סי' כח) הרב השואל רצה להוכיח שאלה זו מדברי תרגום יונתן בן עוזיאל הנ"ל, וכתב הצור יעקב לדחות את דבריו: לענ"ד פשוט בלא סתירה, דבוודאי רק נהפך גוף יוסף שבמעי לאה לנקבה וגוף דינה שבמעי רחל לזכר, ואך הנפשות שלהן נתחלפו מבטן זה לזה, שכשנהפך גוף יוסף בלאה לנקבה נכנסה בו נפש דינה מבטן רחל, וכן להיפך.
לכאורה יש לחזק את דחייתו גם על פי הכלל שאין למדין מן האגדות, כמבואר בירושלמי (פאה פ"ב ה"ד), מפני שאין אנו יודעים כיצד לפרש את האגדות, שאולי אין הכוונה בהן כמשמעותה וכפשוטה. ומעתה גם בנדון דידן אין אנו יכולים לקבוע מה אירע שם, והאם אכן התרחש אירוע חילוף העוברים בפועל כדי שנסיק מכך להלכה שבעלת ההריון היא האם.
אמנם מצינו לכמה מהראשונים שלמדו את הדברים כפשוטם שהתחלפו העוברים של דינה ויוסף, והסיקו מכך גם על היחס של דינה ויוסף.
בפענח רזא על התורה (בראשית מו, י) כתב וז"ל: ושאול בן הכנענית. פירש רש"י בן דינה שנבעלה לכנעני. וקשה, איך לקח שמעון אחותו דינה? וי"ל שעיקר הריונה היה בבטן רחל. וכדברים הללו נכתב בפירוש הטור על התורה שם: ותימה, איך נשא שמעון אחותו מן האם? ולפי המדרש אתי שפיר, שעיקר הריון של דינה היה בבטן רחל. וכן כתב במושב זקנים לבעלי התוס' שם: ותימה, היאך נשא שמעון את אחותו, והלא אחותו מן האם אסורה לבני נח. י"ל שעיקר הריון של דינה בבטן רחל היה. וזהו שייסד הפייט טבע בכלי יוצר העביר. וכן מבואר בפירושי בעל התוספות שם בשם הריב"א על קושיא זו 'דעיקר הורותה היה בבטן רחל'. הרי לפנינו ארבעה מרבותינו ראשוני אשכנז שלמדו כפשוטו שהתחלפו העוברים זה עם זה, ועל כן הייתה דינה מוגדרת כבתה של רחל ולא כבתה של לאה, ולפיכך הייתה מותרת להינשא לשמעון[3].
ולפי דברי הראשונים הללו מוכח כשיטת הפוסקים שבעלת הביצית היא האם, שהרי היחס של דינה הוא לרחל, ולפיכך הייתה מותרת לינשא לשמעון אחיה[4].
♦
ח. חילוק בין איסור עריות של אחווה לעיקר הייחוס לאם
אמנם עתה עומדת לפנינו סתירה גדולה, שמצד אחד מבואר בדברי הראשונים הנ"ל שדינה התייחסה לרחל מפני שהעיבור היה אצלה והיא הייתה בעלת הביצית, ועיקר קביעת היחס הוא לפי בעלת הביצית, ומאידך כמה וכמה פסוקים בתורה מורים במפורש להיפך, שהרי הכתוב בכמה מקומות מייחס את יוסף כבנה של רחל ואת דינה כבתה של לאה, ואין זה מתאים לדעה שעיקר היחוס מתייחס לבעלת הביציתונראה להציע, שבכל לידה רגילה הייחוס של הוולד לאם נובע גם בגלל הביצית וגם בגלל ההריון והלידה, שהם שני מרכיבים הכרחיים בלידת הוולד, וכלשון הפסוק (במדבר יא, יב) 'האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו'. ורק כאשר השתנה הסדר הטבעי, ונתחלקו שתי הפעולות לשתי אימהות שונות, מתעוררת השאלה איזהו השלב העיקרי והקובע ואיזה שלב אינו קובע. וסברו הראשונים שיש דינים שלגביהם כדי שהעובר יתייחס אחר האם היולדת מספיק שיתקיים בו החלק השני של ההריון והלידה בלבד, והוא העיקרי.
אך לגבי איסור עריות של אח ואחות, שנאסרו מפני יחס הקירבה לאם, בזה התחדש שאם היצירה והעיבור לא התקיימו אצל היולדת אלא אצל אשה אחרת אין הוולד מתייחס אחר האם היולדת. והוא דין מיוחד בעריות, ואינו קיים לכל שאר ענייני היחס לאם. ובזה מיושב היטב מה שהפסוק מייחס את דינה ללאה ואת יוסף לרחל, שבאמת עיקר היחס נקבע לפי ההריון והלידה, ורחל ילדה את יוסף ולאה את דינה, ורק לגבי איסור עריות התחדש שדינה אינה אסורה לשמעון כיון שלא התעברה אצל לאה, בעוד ששמעון התעבר אצל לאה וגם נולד ממנה. וראה להלן שכעין חילוק זה יש ללמוד מדברי הש"ך.
♦
ט. דברי הגמרא בייחוס של ולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה
יש שכתבו להוכיח שאלה זו של תרומת ביצית מדברי הגמרא ביבמות (צז, ב) בדין הגיורת שנתגיירה בשעה שהייתה מעוברת עם תאומים, שיש להם דין אח מן האם לעניין עריות אך אין להם דין של אח מהאב לעניין יבום וחליצה. וכן מבואר בגמרא בכורות (מו, א) שאם התגיירה בעודה מעוברת הרי הוולד הוא בכור לעניין פטר רחם, אך אינו בכור לנחלה לירש בנכסי אביו. וכן מבואר בירושלמי (יבמות פי"א ה"ב) ובתו"כ קדושים (פ"ט ה"ב) ונפסק ברמב"ם (ממרים פ"ה ה"ט) שוולד שהורתו הייתה שלא בקדושה ולידתו הייתה בקדושה חייב על הכאת וקללת אמו אבל אינו חייב על הכאת אביו, עיי"ש. וכן מבואר בדברי הראשונים (תוס' כתובות יא, א; סנהדרין סח, א; יד רמ"ה ב"ב קמט, א) שהוא יורש את אמו ואינו יורש את אביו.והנה בביאור החילוק בכך שמתייחס אחר אמו ואינו מתייחס אחר אביו כתב בשו"ת זכר יצחק (סי' ד) שעיקר היחס של הוולד לאם נקבע בשעת הלידה ולא בשעת היצירה וההריון. ולפיכך כיון שבשעת הלידה הייתה האם ישראלית העובר הנולד מתייחס אחריה ודינו כיהודי. אמנם לגבי האב, שעיקר היחוס של הוולד אליו נקבע בשעת העיבור, שהרי משעת העיבור כבר פסק הקשר של האב לבנו, לפיכך אינו מתייחס אחר האב, ולכן מותר לינשא לאשת אחיו מאביו. וכמהלך זה משמע גם בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' כט), עיי"ש. ועל פי זה יש שרצו להוכיח לנדון דידן, שבגמרא ביבמות שם מבואר שאם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה 'כשתי אמהות דמו', וא"כ יש ללמוד שכשם שלגבי ולד שאמו התגיירה נקבע היחס לאם לפי שעת הלידה ולא לפי שעת היצירה והעיבור, גם לנדון דידן בעלת ההריון היא האם, ובעלת הביצית אינה האם, כיון שהלידה לא התקיימה אצלה.
אמנם יש לדון בהוכחה זו, שהרי נחלקו הפוסקים בביאור הדין שם. הש"ך (יו"ד סי' רסט ס"ק ו) הביא את שיטת הב"י שם שהבן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב סקילה אם בא על אשת אחיו שהייתה הורתו ולידתו בקדושה, כלומר שאם לאחר שנולד הבן הראשון הרתה אמו וילדה בן נוסף, הדין הוא ששניהם אסורים זה בזה כשאר אחים מן האם. אמנם הש"ך שם חולק, והוכיח מלשון הגמרא והרמב"ם שדווקא אחים תאומים שהייתה הורתם של שניהם שלא בקדושה ולידתם בקדושה חייב כל אחד מהם על אשת אחיו, אבל אם אחד מהם הייתה הורתו ולידתו בקדושה אינם חייבים זה על אשת אחיו של זה משום אשת אחיו מאמו, והם אינם מתייחסים זה לזה כאחים שווים זה לזה. ויש שרצו להוכיח מדברי הש"ך שלדעתו עיקר היחס לאם נקבע בשעת היצירה והעיבור ולא בשעת הלידה, שהרי אם עיקר היחס נקבע בשעת הלידה, אין הבנה לחילוק הש"ך שמותר לו לינשא לאשת אחיו שהייתה הורתו ולידתו בקדושה, שהרי שניהם שווים, שנולדו לאמם לאחר שנתגיירה. ומוכח אם כן מדברי הש"ך שאין הלידה קובעת אלא היצירה, ולפיכך מחלק הש"ך שכיון שהראשון הייתה יצירתו אצל גויה והשני הייתה יצירתו אצל ישראלית אינם אסורים זה בזה.
אמנם יש לתמוה בעיקר חילוקו של הש"ך, שממה נפשך, אם היחס לאם נקבע בשעת הלידה, א"כ ייאסר האח גם לאחיו שהורתו ולידתו בקדושה, ואם היחס לאם נקבע בשעת ההריון בלבד, א"כ גם לגבי שני אחים תאומים לא ייאסרו זה בזה, שהרי בשעת ההריון היו גוים ואח"כ נתגיירו במעי אמם, ומדוע נאסרו זה בזה, הרי בשעת היצירה לא היו אחים.
ועוד קשה בדברי הש"ך, שהרי מבואר בגמרא בבכורות שוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מתייחס לגמרי אחר אמו והוא מחייב בפדיון הבן, וכן נתבאר לעיל שהוא חייב על הכאת אמו, וכן יורש את אמו, ומוכח שיש לו יחס גמור לאמו אע"פ שיצירת הוולד הייתה בגויותה. ואם הש"ך סובר שהיחס נקבע לפי שעת העיבור, קשה, שהרי באותה שעה לא התייחס אחר אמו, שהייתה גויה.
ונראה שמכאן מוכח שלדעת הש"ך יש חילוק יסודי בין איסור עריות של אחים מהאם, לבין עיקר היחס לשאר הדברים שהוא מתייחס אחר אמו. וסובר הש"ך שאכן עיקר היחס של הבן נקבע לפי שעת הלידה, ולפיכך כיון שבשעת הלידה הייתה האם ישראלית הרי זה חייב בפדיון הבן, והבן לוקה על הכאתה והוא יורש את אמו. אמנם כדי שייאסר באשת אחיו צריך שהוא יהיה דומה לאחיו לגמרי, ואם שני האחים אינם דומים זה לזה לגמרי בשלבי יצירתם, שאחד מהם היו הורתו ויצירתו אצל גויה ולידתו הייתה אצל ישראלית, והשני היו הורתו ויצירתו וגם לידתו אצל ישראלית, אין להם דין אחים מהאם להיאסר זה בזה, שכיון שמבואר בגמרא שאשה שהתגיירה בין העיבור והלידה מוגדרת כשתי אמהות, וסובר הש"ך שבאופן כזה אינו אסור באשת אחיו.
ובזה מבוארת היטב שיטת הש"ך שכשהם תאומים הם אסורים זה בזה, שדווקא באופן שאחד מהם היו יצירתו ולידתו מאם זו כשהיא יהודית, ואחד מהם הייתה רק הלידה כשהייתה האם יהודית, אזי אינם נחשבים כאחים לעניין עריות. אמנם באופן שהם תאומים, שהייתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, לא שייך לומר סברא זו, שהרי שניהם שווים זה לזה, שאין אחד מהם שנוצר מאם אחרת, ולפיכך הם אסורים זה בזה. והרי זה דומה לביציות מתרומה שיושתלו יחד ברחם של אם אחת, שוודאי ששני האחים שייוולדו אסורים זה לזה ממ"נ, שהרי יש להם יחס שווה זה לזה. וגם כאן, כיון שהאם התגיירה בעודה מעוברת מחשיבים את הגירות שלה כאילו הפכה אותה לאשה אחרת, לפיכך הם אסורים זה בזה[5].
והמורם מכל זה, שעל פי דברי הש"ך מצאנו פתרון לשיטת הראשונים שכתבו שהותר לשמעון להינשא לדינה ומ"מ התייחסו דינה ללאה ויוסף לרחל, שמצינו כן בעובר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה שמתייחס אחר אמו לכל דיניו, ומ"מ לגבי איסור אח ואחות אינו אסור, כיון שאינו שווה לו בשלבי יצירתו. ולפיכך אף שדינה התייחסה אחר לאה, לא נאסרה לשמעון, כיון שהורתו ולידתו של שמעון היו אצל לאה, ודינה הייתה הורתה אצל רחל ולידתה אצל לאה. אך כשם שלפי שיטת הש"ך הבן מתייחס אחר אמו לכל שאר הדינים, גם דינה התייחסה ללאה לכל הדברים, וכמו שנתבאר.
♦
י. שיטת רש"י בדין הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה
אמנם באמת שעיקר שיטת הש"ך שנויה במחלוקת. יעויין בפתחי תשובה (שם ס"ק ו) שהביא בשם הנודע ביהודה (אה"ע סוף סי' כג) שהוכיח שרש"י ביבמות חולק על הש"ך וסובר שהוא אסור גם באשת אחיו שהורתו ולידתו בקדושה. ולפי זה אין לנו מקור לחילוק זה, אלא אדרבה מוכח שחייב באשת אחיו גם אם אחיו אינו שווה לו, שמ"מ כיון שבשעת הלידה הייתה אמו ישראלית הריהו מוגדר כאחיו ממש לכל הדברים. ולפי זה חוזרת הקושיא מדוע הייתה מותרת דינה להינשא לשמעון? ולכאורה מוכרחים לומר שהראשונים שכתבו ששמעון היה מותר לינשא לדינה סברו כהש"ך, אך לפי שיטת רש"י שם שמעון היה אסור לינשא לדינה.אמנם נראה שיש מקום לבאר גם בדעת רש"י כחילוק זה. בזכר יצחק (שם) כתב להוכיח כשיטתו שהייחוס של הוולד לאם נעשה בשעת הלידה על פי דברי הגמרא במגילה (יג, א) בנוגע לאסתר 'ובמות אביה ואמה למה לי. אמר רב אחא עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה'. ופירש רש"י: בשעה שנתעברה אמה מת אביה - נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להיקרות אב. וכשילדתה אמה מתה - ולא נראית לקרות אם.
וכתב בשו"ת זכר יצחק ללמוד מדברי רש"י שהאב נעשה אב בשעת העיבור והאם נעשית אם בשעת הלידה. ויסוד זה מבואר גם בדברי המהר"ל (אור חדש על המגילה פ"ב): עברתה מת אביה, שבאותו שעה נעשה אביה. ובשעה שנעשית לה אמה, וזה בשעה שנולדה, דבשעת העיבור כיון שלא פירש הולד ממנה לא נקרא עדיין אמה. מה שאין כן אצל האב שמיד שנתעברה ממנו נקרא אביה, ואצל האם קיי"ל עובר ירך אמו, וכשילדתה מתה אמה.
אמנם מאידך יש להקשות על יסוד זה שהיחס לאם נקבע בשעת הלידה, מדברי רש"י ביבמות צח, א. הגמרא שם אומרת:. אמר רבא, הא דאמור רבנן אין אב לגוי, לא תימא משום דשטופי בזימה דלא ידיע אבל ידיע חיישינן, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן. דהא שני אחין תאומים דטיפה אחת הייתה ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצין ולא מייבמין, ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה, דכתיב בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.
ופירש רש"י: הא דאמור רבנן אין אב לגוי - ואפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דיש לו שאר מן האם כשאר ישראל גמור ואין לו שאר מן האב.
ומבואר בדברי רש"י שבאופן שהייתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לא נאמר עליו דין 'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי', ולפיכך הוא אסור לינשא לאחיו מאמו. וכן מבואר ברש"י שם בד"ה לא תימא, וכן בד"ה ה"נ, יעו"ש.
ובחידושי רבי שמואל (כתובות סי' יא אות ג) ביאר בכוונת רש"י וז"ל: והיינו דקשיא לרש"י אמאי בעינן לדין דאין יחס לגוי, תיפוק ליה דאינו אביו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד וממילא אין המצרי אביו, וע"ז תירץ רש"י דאיירי כשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ובכה"ג ליכא דין כקטן שנולד, ולכן צריך בזה לדין אין אב לגוי. והוכיח רש"י דבכה"ג אין לו דין כקטן שנולד, דאי היה לו דין כקטן שנולד לא היה לו גם שאר מן האם, ומדיש לו שאר מן האם מוכח דלא הוי כקטן שנולד. ומשו"ה אי לאו דאין אב לגוי היה לו בכה"ג גם שאר מן האב. ומדעת רש"י מוכח דלא כמו שיש שמבארים דדין שאר מן האם תלוי בלידה, וזהו הטעם דיש לו שאר מן האם כיון דבשעת הלידה הם כבר ישראלים והלידה עושה אותם לאחים, דלפי זה מה הביא רש"י כאן להא דיש לו שאר מן האם, ומה שייך זה להא דאין לו דין קטן שנולד, והלא אפילו אי היה לו דין קטן שנולד נמי היה לו שאר מן האם מחמת הלידה. ועל כרחך דגם דין שאר מן האם תלוי בתחילת יצירתם, ואי אחר תחילת היצירה היה חל עליהם דין קטן שנולד לא היה להם דין שארות.
וראה שם שביאר מדוע אין בו דין גר שהתגייר כקטן שנולד. ומבואר בדבריו שהוא מדייק מדברי רש"י שעיקר היחס לאם נעשה בשעת היצירה והעיבור, וטעם החילוק שאין לו יחס לאביו ויש לו יחס לאמו הוא משום שהתורה הפקירה את זרעו של הגוי שאין לו יחס, והתורה לא הפקירה את היחס לאם. ומבאר רש"י שאם היה לעובר דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, לא היה לו יחס גם לאמו, משום שבשעת גירותו נפסק היחס לאמו. ומכאן מוכיח רש"י שאם העובר מתגייר במעי אמו אין בו את הדין שגר שהתגייר כקטן שנולד דמי.
והנה לפי ביאור הגר"ש בדברי רש"י, יש להוכיח מדברי רש"י שהאם היא בעלת הביצית, שהרי לפי דבריו עיקר היחס לאם נוצר בשעת העיבור, אלא שהחילוק הוא שלגבי יחס האב הגוי לילדו הפקירה התורה את זרעו ולגבי האם לא הפקירה התורה, ובגיורו של עובר במעי אמו לא התחדש הדין שגר שהתגייר כקטן שנולד.
אמנם עומדת לפנינו הסתירה בדברי רש"י, שהרי ברש"י במגילה מבואר שעיקר היחס לאב נעשה בשעת היצירה, והיחס לאם מתחיל בשעת הלידה, שבאותה שעה היא ראויה להיקרא אמו, ואילו בדברי רש"י ביבמות מוכח שגם היחס לאם נעשה בשעת העיבור.
ונראה שלפי המהלך שכתבנו לעיל יתיישבו דברי רש"י היטב. מדברי הראשונים לגבי היתר הנישואין של שמעון ודינה מוכח שעל אף שעיקר היחוס של דינה ויוסף היה לפי הלידה וההריון, מכל מקום, כדי להיאסר באחותו מאמו צריך שהיא תהיה אמו גם בשעת העיבור והיצירה. ולפי זה י"ל בדעת רש"י שאכן ביסוד הדבר הוא סובר כמו שכתב במגילה, שעיקר היחס לאם נקבע בשעת הלידה, אך מ"מ כדי להיאסר באחותו מאמו צריך שגם הלידה וגם העיבור יתייחסו לאמו, ואם בשלב אחד של היצירה הייתה האם גויה, הרי שאילו היה לו דין גר שהתגייר בעודו עובר לא היה שייך לאוסרו לאחיו מאמו, שכדי להיאסר באחותו מאמו צריך שהיא תהיה אמו גם בשעת היצירה וגם בשעת ההריון והלידה. ומכאן הוכיח רש"י שאין אומרים בו דין גר שהתגייר כקטן שנולד במעי אמו. ומכאן הסיק רש"י שגם לגבי אביו היה צריך להתייחס אחריו אם התורה לא הפקירה את זרעו, שהרי בעודו עובר לא התחדש בו דין גר שהתגייר כקטן שנולד דמי. ושפיר מבאר רש"י שעיקר הטעם שאינו מתייחס לאביו הוא מפני שהתורה הפקירה את זרעו ולא מפני שדינו כגר שהתגייר כקטן שנולד, שא"כ גם לגבי אמו לא היה צריך להיות אסור.
ולפי הדברים הללו, שרש"י סובר שלא התחדש דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אם התגייר במעי אמו, תתבאר היטב שיטת רש"י שסובר שאם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הרי הוא אסור גם באחיו שהורתו ולידתו בקדושה, וכתבנו לעיל שלכאורה מכאן סתירה לשיטת הראשונים שהותר לשמעון לינשא לדינה כיון שיצירתה היה אצל רחל. ולפי האמור מיושב היטב, שרש"י סובר שיש לו יחס לאמו גם כשהיא גויה, ואינו כשתי אמהות ממש, ואין בו דין גר שנתגייר בעודו במעי אמו, ולפיכך הוא נחשב כשווה לאחיו ממש כיון ששניהם הייתה הורתם ויצירתם מאם אחת והם שווים זה לזה, ולפיכך אסורים זה בזה. ואינו דומה לדינה ושמעון, שבאמת היו חלוקים, שהייתה יצירתה אצל רחל ולא אצל לאה, ושמעון הייתה יצירתו אצל לאה, וכמו שנתבאר.
♦
יא. עובר שיגדל במבחנה ללא רחם אם – למי יתייחס
יש שכתבו שלפי דברי המומחים קיימת הסתברות שבעתיד יוכלו להביא ילדים באמצעות מבחנה בלבד, שיפרו בה ביצית וזרע והעובר יתפתח במבחנה ואח"כ יועבר לאינקובטור, ללא צורך בהשתלת הביצית ברחם אשה אחרת. ומכאן שעיקר היחס לאם היא הביצית, שאת זה אין אפשרות לעשות באופן אחר.אכן נראה לדחות ראיה זו בשני אופנים. הראשון: כבר נתבאר לעיל שבאמת באופן טבעי יש לייחס את הוולד גם לביצית ממנה נוצר וגם לאשה שהרתה וילדה אותו [וכלשון הפסוק 'האנוכי הריתי... אם אנוכי ילידתיהו'], וכל הנדון שדנו בזה היינו כשההריון והלידה הופרדו ונעשו אצל שתי נשים, שבזה נקטו העומדים בשיטה זו שעיקר היחס הוא בגלל ההריון והלידה ולכן היא נחשבת האם העיקרית, ואין מתחשבים בבעלת הביצית. אמנם באופן שאין אשה בעלת הריון ולידה, אלא האם היחידה היא בעלת הביצית, אזי היחס העיקרי הוא לבעלת הביצית, והיא תהיה האם. והדברים מסתברים ביותר לפי מה שהעלינו לעיל בכוונת הראשונים שדינה התייחסה בעיקר ללאה משום שהייתה היולדת, אלא שכיון שחסר אצלה המרכיב של העיבור היא הייתה מותרת לשמעון. ולפי זה פשוט שבנ"ד ככל שאין אשה אחרת מלבד בעלת הביצית היא תהיה האם העיקרית. וביותר יש להטעים את הדברים לפי דברי השבט הלוי שהובאו לעיל, שביאר שהטעם שמתייחס אחר בעלת ההריון הוא מפני שעובר ירך אמו. וסברא זו שייכת רק באופן שקיימת 'ירך אמו', אבל באופן שהתינוק יתפתח במבחנה, ודאי שאין בזה דין של 'ירך המבחנה', ולפיכך הוא יתייחס אחר בעלת הביצית[6].
♦
סיכום הדברים – ענף ב'
א. יש שרצו להוכיח ממה שייחסה התורה את יוסף לרחל ואת דינה ללאה אע"פ שהוחלפו במעי אמם תוך כדי ההריון, שמוכח שהיחוס נקבע לפי הלידה. אמנם מאידך מצינו לכמה מהראשונים שכתבו שלפיכך הותרה דינה להינשא לשמעון כיון שהייתה יצירתה אצל רחל, ומוכח שהיחס נקבע לפי בעלת הביצית. אמנם קשה על דבריהם ממה שהפסוק מייחס את דינה ללאה ואת יוסף לרחל. ההסבר הוא שכל הורות רגילה נקבעת גם לפי הביצית וגם בעקבות הלידה, ובאופן שנפרדו שני התהליכים הללו אצל שתי אמהות - עיקר היחס נקבע לפי הלידה, אבל לגבי איסור עריות של אח ואחות, אין איסור אם אינם שווים זה לזה, וכיון ששמעון הייתה יצירתו ולידתו אצל לאה ודינה הייתה רק לידתה אצל לאה, לפיכך אין להם איסור עריות של אחוה.ב. בגמרא מבואר שוולד שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה מתייחס אחר אמו ואינו מתייחס אחר אביו. ויש שהוכיחו מכאן שהיחס לאם נקבע בשעת לידה, וממילא נקבע היחס לבעלת ההריון. אך שיטת הש"ך שאינו אסור עם אשת אחיו שהורתו ולידתו בקדושה, ורק בתאומים הוא אסור. ונתבאר בדעת הש"ך עפ"י החילוק האמור, שעיקר היחס נקבע לפי הלידה ולפיכך הוא מתייחס לאמו, אך לגבי איסור עריות של אחווה צריך שיהיו שווים זה לזה, ועל כן דווקא בתאום שלו הוא אסור כיון שהם שווים זה לזה.
ג. נתבאר ששיטת רש"י ביבמות שהסיבה שאין מתייחס אחר אביו היא מפני שהתורה הפקירה את זרעו, והסיבה שמתייחס אחר אמו היא מפני שאין דין גר שנתגייר כקטן שנולד בעובר שהתגייר במעי אמו. ולפי רש"י אין מקור מסוגיא זו שהיחס נקבע לפי הלידה. אך גם בדעת רש"י קשה, שרש"י במגילה כתב שהיחס לאב נקבע בשעת העיבור והיחס לאם נקבע בשעת הלידה. ויש ליישב שרש"י סובר שיש לחלק, שלגבי איסור עריות של אחווה כדי שייאסר צריך שיהיה גם יצירתו מאמו הישראלית, ולפיכך אם היה בו דין גר שנתגייר כקטן שנולד היה מותר כיון שחסרה היצירה אצל אמו שהייתה גויה.
♦ ♦ ♦